קרדיט לרוזנ, שנתן לי את הרעיון לכתוב פאנפיק על "אי המאתיים".
יש לקחת בחשבון שהדולפין שמוזכר בסיפור לא קשור אליי. הוא דולפין אחר לגמרי.
אם אתם ממש מעוניינים להבין מאיפה כל הדברים האלה, תסתכלו פה.

...

מעטים המאמינים באותו סיפור ישן נושן מהמיתולוגיה...
האגדה מספרת על אי שנמצא אי שם, רחוק מעין אדם להבחין בו.
אותו אי, נקרא אי המאתיים. זהו האי שאנשים במרוצת השנים ניסו פעם אחר פעם להגיע אליו, כי חשקו להשיג את ההישג הגדול של חייהם, ולמצוא את האי האבוד.
אבל יום אחד, קבוצה קטנה של אנשים עשתה את הבלתי-אפשרי, והצליחה להגיע אל האי. איש לא מצא אותם מאז, אבל הם נחשבו לגיבורים של ההיסטוריה. מאותו יום והלאה, הוצבו על המשמר אנשים המכונים "השומרים הסגולים". תפקידם של שומרים אלה היא למנוע מאנשים אמיצים כמו האנשים מהאגדה להגיע לאי המאתיים הנחשק. ובאמת, איש לא הצליח להשאיר טביעות רגליים נוספות על האי, חוץ מטביעות רגליהם של הגיבורים ההיסטוריים...

אני, ג'ונתן ספארקל ויקיפדיה, עמדתי לשנות את זה.
ובזה הייתי בטוח. לגמרי ולחלוטין.
השלכתי הצידה את ספר ההיסטוריה עב הכרס, בידיעה שהמחבר "אוגוסטוס חור-בראש" או איך שלא קוראים לו יאלץ לערוך את כתביו במבוכה בהתאם לאירוע ההיסטוריה המרשים שעמדתי לעשות.
שום דבר אחר כבר לא עניין אותי כעת. טוב, אולי חוץ מלספר לדולפין מה אני מתכנן.
יצאתי מהספרייה הביתית המרווחת אל חדר המטבח.
דולפין ישב במטבח בנינוחות, מול קערת דגני בוקר בצורת דולפינים שצפים בחלב כאילו צפו במי האוקיינוס.
"מרוצה מהקורנפלקס המיוחד שקניתי?" חייכתי לעברו.
דולפין הינהן ודחף קערית עמוסה בדגני בוקר לתוך הפה שלו.
לדולפין יש שיער בלונדיני מתולתל ועיניים ירוקות שנראות כמו אבני ברקת. הוא מבין האנשים שאני תוהה איך הסתדרתי בלעדיהם בחיים. או ילדים.
את דולפין אימצתי כשהיה בן חצי שנה בערך.
הוא ננטש על ידי הוריו כשהיה קטן; הוריו היו פיראטים, והם כנראה הבינו בשלב מאוחר שהם לא מעוניינים לערב בן בחיים שלהם. הם נטשו את דולפין.
"היי תקשיב," אמרתי, והתיישבתי ליד הבן המאומץ שלי.
סיפרתי לדולפין בלהיטות על האי האבוד, הגיבורים האגדיים שמצאו אותו, והשומרים הסגולים.
כל אותו זמן הוא ישב והאזין בקשב רב.
לבסוף גמרתי להסביר לו, והוא הביט בי וחייך מאוזן לאוזן.
"אני מאמין בך, אבא," הוא אמר.
"תודה, לך דול," עניתי לו. "אני לא אאכזב אותך. וכשאני אחזור, אנחנו נתחלק שנינו בשלל, ונהיה עשירים."
מה שהתכוונתי לעשות היה משהו שפיראטים עושים בדרך כלל.
מוקדם יותר בחיי חשבתי שאולי דולפין קיבל טראומה נצחית לעצם הרעיון של פיראט.
אבל לא – הוא הבין שהעובדה שההורים שלו פיראטים, וההורים שלו היו אנשים רעים, לא מכלילה את כל הפיראטים. למען האמת, דולפין די אהב פיראטים. הייתה לו תקופה שהוא אכל דגני בוקר בצורת פיראטים, וגם צ'יטוס פיראטים.
"אז אצא למסע בהקדם," הודעתי לדולפין. "ואני מבטיח שאני אבזבז לפחות מחצית מהשלל שנשיג כדי לקנות ערימות של חטיפי צ'יטוס דולפינים, וכל דבר בצורת דולפין.
"ייאי!" דולפין קרא, מניף את ידו באוויר, ואגב כך גם מפיל בטעות את קערת דגני הבוקר שלו אל הרצפה.
יצאתי לארוז את הדברים למסע; ערימה מכובדת של ספרי הישרדות בלב ים, צידה לדרך של שבועיים לפחות\ שקית צ'יטוס דולפינים בשביל לזכור את בני המאומץ, שישה סטים של גרבי מזל ורטייה זולה מחנות "הכל בשקל".
נפרדתי לשלום מדולפין ויצאתי לדרך, לא מודע לעובדה שזו תהיה הפעם האחרונה שאפגוש אותו.
הפלגתי לדרכי, ויצאתי אל האוקיינוס הפתוח.
ימים עברו, נעשיתי עייף.
גרבי המזל שלי התחילו להסריח.
האוכל החל לאזול... איבדתי את אחת מהגרביים, וברוב המקרים מספר אי זוגי של גרביים זה סימן למזל רע.
הימים לאט-לאט הפכו לשבועות, ולא נראה אף סימן לאי המאתיים המיתולוגי.
וגם לא לאף יבשה אחרת.
בשלב מסוים האוכל נגמר, והבטתי ברעב בצ'יטוס הדולפינים.
אבל לא הרשיתי לעצמי לאכול – הצ'יטוס היה חייב להישאר, כדי שאני אזכור את דולפין...
הילד המסכן, בן האחת עשרה, חשבתי לעצמי במרמור. גידלתי אותו כל כך במסירות, רק כדי שהוא יישאר בודד שוב, או לפחות עד שהבייביסיטר שלו יבין שאני לא הולך לחזור.
לא! עניתי לעצמי. אני הולך לשרוד, ואני לא הולך לאכזב את דולפין. אף פעם לא.
המשכתי לשוט, כשאני נעשה חלש יותר ויותר.
כמה ימים עברו, והצלחתי איכשהו לשרוד כשתפסתי כמה דגים קטנים מהמים.
אלה לא היו בדיוק הימים הזוהרים בחיי.
וכל הזמן השבתי את מבטי אל צ'יטוס הדולפינים ברעב.
כמה ימים נוספים עברו, ואני התחלתי להיות חלש.
בצעד נואש אחרון, לקחתי את השקית הכחולה, שצבעה כבר החל לדהות, ופתחתי אותה.
ריח טרי של מונוסודיום גולוטומט מילא את האף שלי, וחייכתי בתענוג.
אני רק אריח. לא איקח אף דולפין... אמרתי לעצמי.
אבל גם זה לא שרד זמן רב.
בשלב מסוים, הרמתי דולפין אחד מכוסה אבקה, והכנסתי אותו לתוך פי, לועס באיטיות, ומתחרט בכל פעם שאני מרים את הלסת, ובכל פעם שאני מוריד אותה.
אכלתי כל יום דולפין אחד.
אני לא יודע איך שרדתי, בהתחשב בעובדה שלא אכלתי שום דבר אחר.
אולי זה איכשהו חיזק אותי.
אבל אחרי כמעט שבועיים, הכנסתי את ידי הכחושה אל תוך השקית, והוצאתי את הדולפין האחרון.
למרות שלאכילת כל דולפין הקדשתי דקה ארוכה לאכילה, כדי ליהנות כמה שיותר מהרגע, את הדולפין האחרון אכלתי ברעבתנות, ובלעתי כבר תוך שתי שניות.
הרעב הוציא אותי מדעתי.
וידעתי שלא יעבור זמן עד שאני אתמוטט.
למורת רוחי, לא הייתי צריך את ה'כמה ימים' האלה כדי שזה יקרה.
אני זוכר שאחרי עוד כמה שעות הפלגה, ראיתי משהו במרחק.
זה נראה כמו מתוך חלום מאוד טוב.
זה היה אי מרוחק, עטור בקו קטן ובודד, ככל הנראה עץ דקל.
איים מסוג זה נראו רק בציורים של ילדים קטנים – אף אי לא פשוט מורכב מחלקה קטנה של חול ודקל בודד.
אבל היה משהו, באי הזה – ידעתי שזה חייב להיות אי המאתיים.
אומנם, לא עבר זמן רב, לפני שראיתי צללית נוספת באופק.
זה נראה כמו ספינה אדירת ממדים, שהתורן שלה כמעט לוטף את העננים.
אחרי עוד כמה דקות, כשהספינה התקרבה, הבחנתי שהיא בצבע סגול.
סגול!
רצתי אל תרמיל המסע שלי, מחטט בתכולתו, מעיף החוצה זוג גרביים עטורי קרעים, שקית ריקה שהכילה פעם סנדוויץ' עם טונה, ולבסוף, הוצאתי את ספר ההיסטוריה עב הכרס.
"אז השם היה בכלל אוגוסטוס קרדיקוף. טוב, נו," אמרתי בביטול, פותח את הספר בעמוד המסומן בסימניה דקה.
עיינתי לרגע בעמוד, ובסוף מצאתי את מה שחיפשתי.
"אוי לא," מילמלתי. "אלה באמת השומרים הסגולים..."
הרמתי את מבטי.
הספינה נראתה די רחוקה.
והאי נראה בערך באותו מרחק.
האם אני אגיע קודם לאי המאתיים, או שהשומרים הסגולים ישיגו אותי, ויעצרו אותי?
לא הייתה שום דרך לדעת את זה, חוץ מלהפליג ישירות אל האי ולקוות שאני אגיע לפניהם.
התחלתי לחתור בקדחתנות, כשהשרירים שלי זועקים להפסקת צהריים, ואני זועק להם בחזרה שאי המאתיים חשוב יותר.
לא עבר זמן רב לפני שהבנתי, שהספינה של הסגולים קרובה יותר.
וידעתי שאני לא אוכל להגיע לאי המאתיים בלי עימות ישיר.
עמדתי בדריכות, מחזיק את אחד מהמשוטים ומקווה שהם יהוו נשק מספיק רציני.
אבל אז הבנתי שאני אפילו לא אספיק להילחם למען מטרתי.
מכיוון הספינה שייט לו באוויר במהירות משהו שחור, שנראה כמו עיגול קטנטן.
והעיגול הלך והתקרב אליי, נעשה גדול יותר ויותר.
"אוי לא, תותח!" צרחתי.
בקושי היה לי זמן להגיב למה שמתרחש.
אבל היה לי מזל. מזל של מתחילים.
כדור התותח נחת בקול רועם כמה מטרים בודדים מהסירה שלי, מתיז מים לכל עבר.
אבל השומרים הסגולים לא עצרו פה.
כי כדור תותח נוסף כבר עשה את דרכו אליי.
חתרתי קדימה, מהר ככל ששריריי הדואבים מסוגלים לחתור, אבל הפעם כבר ידעתי שהשומרים הסגולים ביצעו 'סטרייק' מושלם.
קפצתי אל תוך המים, שניה לפני שהכדור פגע בסירה, ואז הכול החשיך.
אז זהו...? אני מת?
אני לא חושב שהרגשתי את מי שזה לא יהיה שמשך אותי מחוץ למים.
אבל כשהתעוררתי, אני לא הייתי מתחת למים.
וגם לא הייתי בגן עדן.
טוב... אולי אפשר לקרוא למקום שאליו הגעתי גן עדן.
פקחתי את העיניים, ולא ראיתי אף אחד.
אף אדם.
שכבתי על חול רך מאוד.
הזדקפתי באיטיות, והבטתי בשתי ידיי.
הן לא היו רטובות, וגם כלל וכלל לא מכוסות צלקות, חבורות, או כל דבר אחר שיראה סימני לכדור תותח שכמעט פגע לי בראש.
טוב... כמעט.
הבטתי סביבי.
זה היה בדיוק כמו הצללית של האי המרוחק והקטן, בעל הדקל הבודד.
הגעתי לאי המאתיים!
לא האמנתי שהצלחתי לעשות את זה בכלל.
אבל הייתה רק בעיה אחת.
לא הייתה לי שום דרך לחזור.

סוף.