עשרים ושש יותר מדי|וריאן, אזהרת טריגר להתאבדות

אוקיי זה קטע שכתבתי לפני חודשים בשביל אתגר כתיבה בשיעור ספרות ומאז שאלתי את עצמי אם לפרסם כאן או לא כי בכל זאת זה קטע מתוך משהו שאני להתכוון להשתמש בו בעתיד.
בסוף החלטתי שזה לא מראה הרב על הרעיון והחלטתי כן לפרסם. יאי D:
ואם פספסתם בכותרת יש אזהרת טריגר להתאבדות

---

הוא רצה למות.
הוא זכר את כל הדברים שאמרו עליו כשחשבו שלא שומע. הוא זכר את כל הפעמים שבהם היה נכנס לכיתה וכולם היו משתתקים, בבירור אחרי שאמרו עליו דברים רעים.
הוא לא היה צריך להיות גאון בשביל להבין שאף אחד לא רוצה אותו בסביבה. הוא לא היה צריך להיות גאון בשביל לדעת שכולם היו מעדיפים אם הוא פשוט היה נעלם ודי. הוא היה חסר תועלת לחלוטין. הוא לא עשה דבר טוב אחד בחייו. הוא אפילו לא היה טוב בשום דבר, אלא אם כן קריאה זה כישרון, ואז הוא היה מקבל פרס.
כבר כמעט שנתיים שהמחשבות על המוות התערבלו בראשו. כבר כמעט שנתיים שבהן הוא חיכה נואשות שמישהו ישים לב מה לא בסדר איתו, אבל אף אחד לא באמת התייחס אליו. אף אחד לא הציע לו מעולם עזרה, דבר שרק גרם לו להבין שהוא באמת היה לבד. הוא נלחם במחשבות האלו כל הזמן הזה, אבל זה כבר לא היה נראה חשוב יותר. למה פשוט לא לתת להן לנצח?
הכל יהיה פשוט יותר ככה.
הוא פתח את ארון התרופות שבמטבח והוציא קופסה של כדורי שינה. הוא לא ידע אם הכמות הזאת תספיק, אבל הוא בכל זאת נתן לעצמו לקוות.
הוא נכנס לחדר האמבטיה ונעל את הדלת מאחוריו. אם המזל ישחק לו, אף אחד לא ימצא אותו לפני שהוא ימות לגמרי.
הוא פתח את מכסה הקופסה בסיבוב והחל לספור את כמות הגלולות, מסדר אותן בשורה ליד הכיור.
עשרים ושישה כדורים.
והוא עמד לבלוע את כולם.
הוא פנה אל האמבטיה והתחיל למלא אותה במים. הוא חיכה עד שהמים כמעט והגיעו אל הגדה, ועצר את הזרם.
הוא פנה חזרה אל הכדורים.
הוא נשם נשימה עמוקה והרים את הגלולה הראשונה בשורה בידיים רועדות. עכשיו הגיע החלק הקשה. אחרי שהוא יתחיל, לא תהיה יותר דרך חזרה.
האם החיים שלו באמת היו כל כך נוראיים שהוא היה מוכן לסיים אותם?
הוא הריץ במוחו את כל מה שקרה בשנתיים האחרונות. זעם החל למלא אותו כשחשב על כל הפעמים שבהן התעלמו ממנו, התנהגו כאילו הוא לא קיים, רק חיכו שהוא יעלם כבר.
הוא הכניס את הכדור הראשון לפה, לוגם מים מהברז שיעזרו לו לבלוע.
ואז הוא בלע את השני.
והשלישי.
מהר מאוד הוא בלע את כל העשרים ושישה, והרגיש שהעפעפיים שלו נעשים כבדים.
הוא פשט את בגדיו ונכנס לאמבטיה, שוקע את הסנטר במים החמימים ומחכה לרגע שבו הוא ירדם.
הוא חשב על המשפחה שלו. על ההורים שלו, אלו שלא הצליחו לשים לב לכך שמשהו לא בסדר איתו. אלו שסבלו אותו במהלך כל חייו. אלו שתמיד הקשיבו לו, לא חשוב עד כמה מוזר הוא היה. אלו שתמיד ניחמו אותו כשהיה עצוב, ונתנו לו מרווח כשהיה צריך אותו.
הוא חשב על האח הקטן שלו, זה שכל הזמן הציק לו. זה שאיחל לו לא פעם ולא פעמיים למות. זה שכל הזמן ראה איתו סרטים, לא חשוב עד כמה הם שיעממו אותו. זה שכל הזמן שיחק איתו כשאף אחד אחר לא רצה להיות איתו.
הלב שלו נצבט בעקבות המחשבות, ובעודו צולל את החשכה עברה בראשו רק מחשבה אחת.
הוא לא רצה למות.

טוב, קודם כול, וואו. מה זה הדבר המדהים הזה?! הכתיבה שלך מדהימה באופן כללי ובקטע זה בפרט. זה פשוט מדהים. יש לך כישרון עצום! את מצליחה להעביר את המסר, הכוונה, התחושות, הרגשות, המחשבות וכל מה שעבר ועובר על הדובר בקטע בצורה ברורה, חדה, מצמררת ובאמת מצוינת.
הרעיון ממש יפה, והביצוע עוד יותר. קראתי הרבה ספרים עם טריגרים להתאבדות, והקטע הזה הוא פשוט לא ברמה שלהם - הוא הרבה מעליה.
זה מעורפל ומסתורי, וזה בין הדברים שהופכים את זה לכל כך מדהים. אני אוהבת את החזרתיות המקסימה של המילה "הוא"; זה מעניק תחושה מאוד מיוחדת שקשה לי להסביר במילים.
אני ממש אוהבת ניגודיות, והניגודיות המקסימה ואפילו הקצת מפחידה בין הסוף להתחלה הייתה מושלמת. אלו שני משפטים מנוגדים, ובנוסף, הראשון הוא בשורה הראשונה והשני בשורה האחרונה, וזה הופך את הניגודיות הזאת ליותר רחבה ומעניינת.
רק שימי לב למשפט הזה:

יש לכתוב עשרים ושישה כדורים, ולא עשרים ושש כדורים. בשורה אחרת כתבת "עשרים ושישה כדורים", אז אני מניחה שזו סתם טעות של חוסר תשומת לב. זה באמת פרט ממש שולי שאני מציינת רק בגלל שאני קטנונית.
חוץ מזה, אין לי הערות - זה באמת מדהים. אל תפסיקי לכתוב; את מצוינת!

טוב אז אני כאן בגלל תחושה פנימית עמוקה שנוצרה מרוב היופי של הקטע הזה שגרמה לי להגיב. אני לא אציין את זה שהכתיבה שלך נפלאה כי את כבר יודעת את זה.
הקטע מוציא אנרגיה מדכאת כזו, מה שמתאים לדמות וגורם לקורא יותר להבין את הראש של מי שנכתב עליו.
אהבתי את המשפט המתחיל והמסיים! וואו! זה היה מגניב ויפה!
חוץ מה ממש דאגתי לדמות בסוף, זה היה עצוב.
אני כאן כדי להגיד שתמשיכי ככה וזה קטע יפיפה. 3:

וואו.
זה מדהים.