נ(ו"ד)כון

יו אמג
מוסיף לרשימה
בסוף נבחר ארבעה או חמישה ונעלה לסקר כאן או סקר פרטי
---
הרשימה:
Dobby The Free
Septimus Heap
Jerusalem
אביב ישן
קיץ יתעורר
קיץ מתעורר
חוף פלמחים

אבל לא כולם יבינו
לפחות לא עד הפעילות

יו אמג
מוסיף לרשימה
בסוף נבחר ארבעה או חמישה ונעלה לסקר כאן או סקר פרטי
---
הרשימה:
Dobby The Free
Septimus Heap
Jerusalem
אביב ישן
קיץ יתעורר
קיץ מתעורר
חוף פלמחים

אבל לא כולם יבינו
לפחות לא עד הפעילות

מה את מגלה להם עכשיו

שלום
תני לי כינוי לשנות אליו

קרמיט בעברית

אבל צריך לגוון
אפשר אולי Dobby The Free
Jerusalem
Septimus Heap
אביב ישן
קיץ יתעורר
קיץ מתעורר

ורד איפה את
טוב למישהו יש משהו להציע/לבחור ממה שאמרתי?

רעיון למה?

לכינוי הבא שלי

אה אממ תעשה אבל כינוי בעברית כי באנגלית זה מעצבןן

מה מעצבן באנגלית?

כן כן
לאן נעלמת, לקח לך זמן לראות שיש חדש

הלכתי להיות ילדה טובה ולהכניס כלים למדיח ואז להעביר את הכביסה למייבש

כל הכבוד לך
גם אני צריך לכבס :(

אני מריצה ניחושים על הגיל שלך

אני?
באב אחגוג 22

אה! הייתי בכיוון, יא אב זה ממש עוד שנייה מזלט :)

אני עושה סדר בדרייב
או יותר נכון, מבלגן
זה כמו במציאות האמת חחחח
אז אני יושב וקורא
אשלח פה כל מה שאני קורא
מעניין מה התכוונתי לעשות עם זה



"בואו, בואו בהמוניכם!" אני שומע את הכרוז קורא מבחוץ. מעניין מה הפעם, אני מהרהר לעצמי. טעות. בשנייה הזו שאני נותן למחשבות שלי לנדוד למקום מרוחק, איילין קופצת עלי בהפתעה. הילדה הזאת לא מכירה את המילה הזו נימוסים! היא מיד נתלית לי על הכתף, "נו בבקשה, אפשר ללכת? בבקשה!"
איילין עוד מעט בת שמונה, ובחיה מעולם לא פספסה את הבידור היומי, כמו שאנחנו קוראים לו. "בסדר." אני אומר. "קדימה, נלך."
אז הנה, אני כאן, יושב בלילה לאור הנר, וכותב. בעצם, למי? הרי המלכה לא תאפשר מעבר של המכתב הזה, ואין לו נמען. הלוואי שידעתי לאן ולמי, וכיצד. אור הנר גווע, אני מניח שאמשיך לכתוב כבר מחר, כשיהיה אור. לפעמים, בין הבידורים וההרהורים, אני תוהה אם יש מציאות אחרת על פני כדור הארץ. אם ייתכן אור בלי צורך בנר. כזה שלא נכבה לעולם, אפילו בחלומות!
ואני מרגיש כל כך בודד לחשוב, רק אני לבד, כי כל השאר מפחדים. מעניין איך החיים נראים מבחוץ. אני מסיים לכתוב וחותם בשמי, כמו בכל מכתב. למעלה אני כותב את התאריך ואת הנמען, שהוא בעצם אף אחד. המכתב נשלח ל: אלמוני פלוני, בתאריך 01/01/2015.

כל מה שנשקף מבעד לחלון הוא חושך. יש נקודות אור קטנות מבתים שעדיין מוארים. אבל כאן הכל כבר חשוך. השבוע לא יהיו עוד נרות. אינני יודעת אם באמת אין די כסף כדי שהם יוכלו להרשות לעצמם אפילו את זה, או שזה עונש על מעשה הקונדס של הילד הקטן עם הלחם. חלקנו בכלל לא הכרנו אותו, רק התמזל במזלנו להיתפס לידו בשעה שעשה זאת. עם עוד תוספת מהמזל הרע הזה וגם לא יהיה נייר. אולי לאף אחד זה לא ממש יחסר כמו שזה יחסר לי. את הדיו נאלצתי להשיג בכוחות עצמי, רוב הזמן. זה לא היה נורא כל כך, בכל מקרה לא היה לי משהו טוב יותר להשקיע בו את הכסף שלי. ולא היה לי הרבה. אף על פי שהייתי אחת מהילדות בבית היתומים הזה שהמנהלת אהבה במיוחד. הייתי חכמה בעיניה, היא נהגה להביא לי ספרי קריאה בכל עת שהדבר התאפשר. אני יכולה לראות אותם מסודרים על המדף, מהמקום שבו אני יושבת, על המיטה. בחודשיים האחרונים היא נעדרה, מסיבה כלשהי שלא טרחו לציין בפנינו, ואישה קרת רוח החליפה אותה. היא ניסתה להגביל אותנו כמה שאפשר, כאילו תפקידה היה לדכא אותנו, במקום לשמור עלינו.
יש רעשים מכיוון המדרגות, ואני מניחה את הראש על הכר ועוצמת עיניים. אולי מחר יהיה טוב יותר.

אני שומע קולות מהחדר, איילין קמה משנתה, והקול של הרגליים שלה נוחתות על הרצפה נשמע בסלון, היא הולכת כאילו בשקט, למרות שהיא יודעת שאני ער. אז אני כבר מניח את הנוצה, ומקפל את הקלף, ממילא סיימתי לכתוב את המכתב. היא מתקדמת לעברי כשבידיה סמרטוט, הדבר היחיד שיכולתי לאפשר לעצמי, אילולא הייתי עני מרוד. אבל העיקר שהיא שמחה, אני חושב.
בלי מילים היא מסמנת לי את מה שאני כבר מבין, היא רוצה שאקרא לה סיפור. אז פה, או בחדר? אני שואל רק עם העיניים. והיא חושבת. פה, או בחדר?
"בחדר חשוך ומפחיד." היא אומרת פתאום, מפרה את הדממה.
ולפני שאני מספיק להגיד: "בואי." היא כבר מתיישבת על ידי.
"איזה סיפור הפעם?" אני שואל. "על הנסיכה והדרקון? או אולי על אבירי השולחן העגול?"
היא מסתכלת עלי ואומרת, "לא זה ולא זה. אני רוצה את הסיפור על אוגי המפלצת. אבל אוגי המפלצת הגיבור."
"אוקיי." אני לוחש. "ומי זה אוגי?"
"אתה! ואני הנסיכה!" היא צוחקת. הנסיכה של איזו ממלכה לא ידועה, רחוקה משום מקום, אפילו בכוכב אחר, עם יצורים שונים שלא דומים לנו. ומיד אני מתחיל לטוות את הסיפור, כל מילה שונה מקודמתה, כל עלילה שמתפתחת נמחקת באותה השנייה ומתחלפת באחרת, עד שאני שומע דפיקה על הדלת.

בחלום שלי אני נמצאת בארץ מוזרה, והדמויות מעורפלות, כאילו הן עומדות מאחורי מסך של עשן. הן בעצמן עשויות מעשן, ונעלמות ברגע שאני נוגעת בהן. או מדברת. אני רוצה לשאול, יש לי כל כך הרבה שאלות. מה קורה פה? ולמה אני כאן? מה אלו הדברים שנעים כל הזמן? הם זזים ומרעישים, ואין לי רגע כדי לחשוב איך לברוח. אני רצה, רחוק מהאורות המסנוורים והרעשים שעדיין מצפצפים לי באוזניים. יש שביל, דרך עפר סלולה למחצה, מוקף בדממה. שם אני נעצרת. השמיים הכחולים מתחילים להתכהות עוד ועוד, עד שהכל מחשיך. ואור גדול מגיע ממול, מסנוור את העיניים שלי ואני עוצמת אותן חזק. רעש גדול מקיף אותי ואני מתכוננת לנורא מכול. ולפתע האור מפסיק להכאיב לי בעיניים, והרעש הולך ומתחלש. אני פוקחת את עיניי ומביטה למעלה, אל עבר הרעשים שמתרחקים ממני אל השמיים.
אני מתעוררת בבת אחת, בבהלה גדולה, ומגלה שאני עדיין במיטתי, בעליית הגג המוכרת של בית היתומים.
איזה מזל. למה החלומות שלי חייבים להיות תמיד מוזרים כל כך?
אני מתכסה הייטב ומנסה להירדם שוב.

אני בספק אם מור זוכר שהוא תרם לי פעם 117 חרמשים שזה כל מה שהיה לו

סתם לא אוהבת את השפה הזאת

היי כרמית

כן כן
לאן נעלמת, לקח לך זמן לראות שיש חדש

הלכתי להיות ילדה טובה ולהכניס כלים למדיח ואז להעביר את הכביסה למייבש

כל הכבוד לך
גם אני צריך לכבס :(

אני מריצה ניחושים על הגיל שלך

אני?
באב אחגוג 22

אה! הייתי בכיוון, יא אב זה ממש עוד שנייה מזלט :)

חחחח נכון, אבל עוד לא מזל טוב
יש לי יום אחרי חג האהבה העברי

סתם לא אוהבת את השפה הזאת

כי את לא יודעת אותה...?
חוץ מזה עברית יכול לעשות קצת בעיות בכניסה לצ'אט

בוודאי שזוכר
את צריכה עוד?

בוודאי שזוכר
את צריכה עוד?

יאאא
לא צריכה ראית כמה יש לי?

מור למה לא היית ממליץ על עתודה?

יש גם את זה
אהבתי שזה פשוט גמור
ואין לי שמץ מה רציתי לספר

זהו, כבר ימים שאני לא ישן. הפסקתי להאמין, אני מכיר הרבה ששאבו כוחות, אבל אני את שלי איבדתי. לפעמים אני מרגיש קרוב לסוף, הכאב אוכל אותי, רק הזמן יגיד מתי אני איגמר ואני מצדי חתמתי על הסכם לא כתוב שאת הסוף שלי אקבל כך או כך; נשמה לא אמורה לשוטט בודדה בגפה, בדיוק אחרי שנקרעה מהחצי השני שלה.
כל סירנה מקפיצה אותי, וכל מראה של אמבולנס מגן דוד-אדום גורם לי להיזכר בקולות. זה קרה לפני חודשיים, אבל רק לאחרונה שמתי לב שהיא באה לי בחלומות, מיכל שלי. קודם היא הייתה לה לצללים, היום ממש דמות ממשית וסהרורית בתוך תוכי, חלק מהזכרונות שנלווים איתי ולא יתנתקו לעולם.

זה דבר אחד לאסוף את החפצים וללכת, וזה דבר אחר לעזוב לנצח. לשחרית אני כבר לא קם.
הפסקתי להתפלל.
רק ההרגל בי שמקונן בלילות גורם לי למלמל מילים לא ברורות, כאילו במן הודיה או פיוס, בתקווה שאם יש שם מישהו שיוכל לשמוע אותי.
והכי נורא זה שידעתי שזה יקרה.
ידעתי.

בום. קול של צלחת מתנפצת.
"יאסו!" אני שומע את ברוך אומר.
"זה למזל." עמיחי אומר למיכל, למראה פניה העצבניים.
"טוב, צריך ללכת לתפילה. ברוכי ואני הולכים," עמיחי אומר, ואז מביט בי. "אתה בא, נכון?"
הוא אומר במן טון חשדני כזה.
כבר זמן מה שהחברים שלי יודעים שהתרחקתי וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב שאת הכיפה החלפתי בכובע, ושההליכות איתי לבית הכנסת מלוות בקיטורים ושכבר הפסקתי לבוא איתם להרצאות או שיעורים. שכל שיחה שלהם בעיניים נוצצות על מסכת או פירוש זה או אחר, גורמות לי לאי נוחות גלויה.
"כן, ברור."

32 הודעות