העינים האפורות | קטע, קטע יחסית ארוך

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

היא עמדה שם, בכניסה לטירה, והביטה בילד.
הילד שהיה המפורסם מכל, שבכל העולם הכירו אותו, הרגיש כמו פעוט חלש לידה, הוא רצה ליבב ולהצטנף לכדור קטן.
עינייה האפורות קדחו בו חורים, לא נחות, ראו על הילד כמה קשה לו, הוא עמד להתעלף, אבל הוא לא הזיז את מבטו.
אגלי זעה ביצבצו מקצה שערו, עיניו היו גדולות ומפוחדות, אבל הוא לא עזב.
הילדה לא הרפתה, היא הריצה את ידה כדי להזיז את הפוני השטני- זהוב שלה, ועינה השניה נחשפה במלואה.
זה הרגע שבו הילד נשבר, הוא הסיט את מבטו, ואצבעותיו טיילו מבלי משים למצחו, ודיגדגו את צלקתו.
הוא ברח לתוך הטירה, הוא כבר לא יכל לעצור את עצמו, ומיהר, מתייפח ורועד כמו ילדון קטן לחדרו.
'הנה עוד אחת הלך' חשבה לעצמה הילדה באדישות תהומית, 'חבל, דווקא חשבתי שהארי פוטר המפורסם יוכל לעמוד בזה' היא ידעה שעינייה האפורות הן עינוי, ושהם יכולים לגרום לאנשים להשתגע, והם אכן עשו זאת פעמים רבות, אבל היא עדין ציפתה שיגיע אדם שיצליח לחדור אותם.
היא עדין זוכרת את היום הזה, כאילו זה קרה אתמול, היום שבו גילתה את האמת...

זה היה לילה שקט באופן מחריד, צלליות העצים המאימות נראו כאילו הן לוחצות עליה. היא קפצה במקומה; מה זה?! 'סתם ענף' הרגיעה את עצמה.
היא לבשה שמלה מעט נפוחה בצבע שמנת, שכמיה בצבע תכלת בוהק, וסל קש שזור, מכוסה מפית משובצת משבצות לבנות אדמות; היא נראתה כמו גרסא חדשה של כיפה אדומה.
היא הלכה בחינניות, נעלי הברבי הזהובות- צהובות כצבע שערה, נחו על רגליה, פעם נוגעות באדמה, פעם לא.
שערה השטני דיגדג את לחייה בתחושה נעימה, אבל אפילו הדיגדוגים הרגילים של שערה כבר לא חשו נעימים, אלא מאיימים, כמו חייה ששורטת אותה בציפורניה. היא כבר לא הריחה את ריח הוניל- עוגיות שתמיד נודף ממנה, אלא ריח של פגרים, של חיות מתות.
נשמעה יללה בקרבת מקום; היא כמעט דרסה את סלה במהירותה לברוח, ובכך גם יצאה מהשביל.
יללות החיה נשמעו כבר קרובות הרבה יותר, וקולות רישרוש מאחוריה בישרו לה שהחיה קרובה מאד.
לפתע היא מעדה על ענף נמוך, והשתטחה על האדמה. הקולות מאחורה האטו, החיה ידעה שאין לה לאן לברוח. עינים צהובות זוהרות, כמו זוג זרקורים ענקיים, נגלו מול פניה, היא החניקה צעקה, 'אל תזוזי, אל תזוזי, תעמידי פני מתה' הדריכה את עצמה, ועצמה את עינייה. היא הניחה שהזאב כבר ממש מעליה, פרוותו הלבנה והמדובללת התחככה בעורה, וכפותיו, נשענו על זרועה, היא כבר לא יכלה לעמוד בזה יותר והשמיעה צווחה.
היא הרגישה כיצד היצור מתקרב לפניה, הבל פיו החם מלטף את גופה, שערות זנבו מדגדגות אותה, וידעה, שמכאן היא לא תצא, אולי בעוד כמה מיליוני שנים ימצאו כאן גופה של ילדה צעירה, בשלב מתקדם של ריקבון, אולי אפילו שלד, ויחקרו אותה.
"בום!" היא ראתה הבזק אור ירוק מבעד לעפעפיה, שמעה את יבבת החיה, והנשימות הכבדות פסקו.
היא בקושי פתחה את עינייה, דואגת ממה שהיא עלולה לראות, וחוששת שנפלה מן הפח אל הפחת.
היא ראתה אישה זקנה, שבשרה מתקלף, תולעים ושרצים מתים נחו בו, ושיניה חוררו כמו במחורר.
היא הביטה בה בחשש, חוששת שהאישה המטורפת הזאת תטרוף אותה.
הזקנה שלחה אליה חיוך ידידותי, או לפחות מה שהיא פירשה כידידותי, כי שהילדה ראתה את כל שניה, היא הרגישה דחף עז לנוס על רגליה, אבל רגליה לא זזו, כאילו היו נטועות בקרקע.
"שלום! אמרה הזקנה בקול צורמני כאילו לא השתמשה בו כבר שנים, "לקוחה! נעים מאד! אני האגתה!"
לבסוף הילדה מצאה את קולה ומלמלה: "א... א... א... אל תטרפי אותי! א... אני לא... לא, לא, לא טעימה!" ונצמדה בחוזקה לעץ קרוב.
הזקנה צחקה כאילו הילדה סיפרה כרגע את בדיחת המאה; "אני לא אטרוף אותך ילדונת! אני האגתה! אני מניחה שבאת הנה בשבילי, נכון?"
לפתע הילדה נזכרה למה היא כאן, היא העיפה מבט קצר בפגרת הזאב הענקית ששכבה בפישוט אברים לצידה ומילמלה: "כן, האגתה, פשוט לא ציפיתי שתהיי כל כך.... כל כך...."
הזקנה צחקה שוב, ואמרה: "המראה שלי מפחיד אותך, נכון? הנה." והקליקה באצבעותיה.
גופה של הזקנה החל להשתנות, עד שעמדה שם אישה יפת מראה, עם שיער שחור, עינים ירוקות, שפתיים אדומות, ועור בהיר כל כך עד כדי שהוא לבן (נסו להיזכר מאיפה בא התיאור הזה). היא לבשה שמלה שחורה הדוקה, ונעלי עקב שחורות גבוהות.
"בבקשה," אמרה לה בקול נעים.
הילדה התקדמה קמה צעדים מהוססים ואמרה לה: "אני כן לקוחה,"
האגתה חייכה בשנית, "בואי איתי!" זימרה בקול ערב לאוזן.
היא הצעידה את הילדה לבקתה בצד הדרך. בקתה פיצפונת, כאילו גרו בפנים אנשים פיצפונים (שוב, מאיפה בא התיאור הזה?) אבל הבקתה מבפנים הייתה ענקית, ומלאת שורות שורות, ועליהם בקבוקונים עם שיקויים.
"מה את רוצה?" שאלה את הילדה בעוד היא מובילה אותה בין המדפים.
הילדה היססה לרגע, "באתי הנה... באתי הנה בענין שיברון לב," אמרה לבסוף.
עינייה של האגתה גדלו, "אוהו! ברור לך שיהיה לסה מחיר נכון?"
הילדה נראתה נחושה בדעתה, "אני רוצה את זה. יש לי כסף," וחשפה את פנים סלה, שהיה מלא במטבעות מנצנצים.
האגתה הובילה אותה דרך כמה חדרים, לחדר אפל.
היו שם שתי מראות, ובשניהם הילדה ראתה את דמותה הרגילה: עור לבן, שפתים אדומות- ורודות, שיער שטני, ועיניים בצבע דבש (כן, זאת לא טעות, צבע דבש).
לעומת זאת, האגתה נראתה שונה, במראה אחת היא נראתה כמו הזקנה שהיא נראתה קודם, ובאחרת כמו היא עצמה, רק של כל המראה שלה מחודד יותר, השפתיים אדומות כדם, השיער שחור כלילה, והעור לבן כשלג (עכשיו נזכרתם, אה?").
"מה זה?" שאלה הילדה בהשתאות.
"זאת," אמרה האישה והצביעה על המראה שבה היא נראת זקנה, "מראה שמסירה כישופים, דרכה תראי את האדם בלי כל הכישופים שהוא עשה, וזאת" היא הצביעה על המראה השנייה, "מראת האמת, ובה תראי מי באמ. הבן אדם,"
היא הובילה אותה לחדר אפלולי חדש, ובמרכזו קדרה זוהרת באור ירוק, ושתי כיסאות משתי צדדיה.
היא התיישבה בכיסא אחד, והילדה בשני.
"את בטוחה שאת רוצה את זה?" שאלה בלחישה, "מכאן, אין דרך חזרה."
הילדה הביטה בה באור העמום של הקדירה, "כן," לחשה.
וקפצה פנימה.
הכול היה חשוך מסביב, רק מלמעלה היה אפשר לראות אור ירוק קטן, ובאותו הרגע הילדה הבינה שטעתה, שהיא לא הייתה צריכה לעשות את זה, אבל כמו שהאגתה אמרה: אין דרך חזרה.
תובנות חדשות הגיעו למוחה, ומהם נעלמו התובנות החשובות מכול: התובנות של התמימות.
כשהיא עלתה בחזרה, היא ראתה שהיא שוב באותו החדר עם המראות.
"את גם השתמשת בזה, נכון?" שאלה בקול שקול והגיוני את ההאגתה.
"כן," אמרה האגתה וקולה רעד, "ומאז אין יום שאני לא מצטערת על כך, זה המחיר של הידע."
"תוכיחי לי!" ציוותה הילדה.
האגתה שינתה את מראה עד שהייתה הזקנה.
הילדה כבר לא נרתעה.
כעת, יכלה לראות, שצבע עינייה של הזקנה הוא אפור אכור.
"את שלגיה!" הבינה.
הזקנה הפכה שוב לאישה הצעירה.
"להתראות!" אמרה.
ורגע לפני שהיא יצאה מהחדר הילדה העיפה מבט במראה, עינייה כבר לא היו בצבע דבש.
הם היו בצבע אפור.

היא צעדה בטירה במהירות, קוראת כל ילד שלפניה כמו ספר פתוח.
היא ראתה ילד בהיר, שאותו עוד לא בחנה.
היא פנתה אליו, והחלה במבחן.
עינייה בהו בו ללא הפסקה, והוא לא הסיט את מבטו.
לבסוף היא נכנעה והסיטה את מבטה.
הראשון שעבר את המבחן, שראה מעבר לעיניים, מעבר להתנהגות החיצונית.
הוא חיבק אותה.
היא חיבקה אותו תוך כדי חיוך.
ובנתיים, הוא לא ראה, אבל צבע עינייה השתנה פעם נוספת, לצבע הדבש.
הסוף!
תגובות בבקשה!
נ.ב. החלק האחרון הרצתי מהר כי היד שלי כאבה.

[מלאך לבן]

זה מהממם

[נבוט]

וווואוווו. אין מילים.
מהמם ויפיפה, יש לך כשירון מטורף!
אגב, את חיברת את הגאתה מארץ האגדות להארי פוטר?

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

סוג של 😏

[spiderkid]

זה יפהפה.

[Danger magic]

זה מהמם!
תמשיכי לכתוב!