אחות | נגה, סיפור בהמשכים, אזהרת דירוג - בערך pg13

עניבות חנק היו תלויות בשורה, מחוברות לסככת עץ.
מתחת היתה במה רופפת.
7 אנשים היו מחוברים בצווריהם לעניבות, ועמדו על הבמה; אם הבמה תפול, הם יתלו באוויר וימותו.
צעדתי צעד קדימה בעיניים קרועות.
"את לא תעשי את זה!" אמרתי בזעזוע.
היא חייכה חיוך אכזרי.
"אלא אם..." אמרה.
"אני לא יודעת! אמרתי לך כבר! בבקשה אביגיל, אני לא יכולה לעשות כלום!" התחננתי.
הבעת פניה השתנתה, אבל מיד חזרה למראה הלעגני.
"אני לא אפול שוב בפח הזה! תגלי לי עכשיו, או שהחברים שלך מתים!" היא החזיקה ביד שלט קטן.
"10..." מילמלה בשפתיים חשוקות. "9... 8... 7..."
"אביגיל, בבקשה!" בכיתי. "הם לא עשו כלום!"
"6... 5.... 4..."
הפכתי בראשי בניסיון למצוא דרך לעצור אותה.
יש רק דרך אחת...
"3.."
" ליל ירד,
בא חושך אט,
שקט, פוסע בחורש, לאט....
רוח תשמיע, אוושה בעלים.
הס, הס, הס, עצמו עיניים.... עצמו עיניים.... עצמו עיניים ושנו, ילדותי..."
"זה לא יעבוד!" היא נבחה, אבל ראיתי כיצד עינייה משתנות לאט.
שרתי יותר במרץ:
" דומו רוחות,
הסו אוושות,
סהר מכסף, בראשי צמרות...
זוהר אורו, בשולי עננים....
הס, הס, הס, עצמו עיניים... עצמו עיניים..." עינייה השתנו מכחולות וקרות, לתכולות וחמות, והיא התחילה לשיר יחד איתי, בלחש:
"עצמו עיניים, ושנו, ילדותי..."
שרנו ביחד.
הבטתי בה באהבה ורצתי אליה כדי לחבק אותה.
גם היא חיבקה אותי, וטפחה לי על השכם.
החיבוק נמשך דקות ארוכות, והדמעות התערבבו בדם מפצענו.
זה היה הרגע.
שבו היא תקעה בי סכין.

ווואוווו. מהמם, הכתיבה מדהימה והעלילה ממממש מסקרנת.
מחכה בקוצר רוח להמשך....

התעוררתי בבהלה מהחלום.
'סתם חלום מוזר' נזפתי בעצמי, אבל ידעתי שאני טועה.
אחותי התאומה אביגיל ישנה בגבה עלי. אני לא אתפלא אם היא נרדמה בתנוחה הזאת...
נאנחתי. למה היא כל כך שונאת אותי? זה לא אשמתי, הייתי מוכנה לתת הכול כדי שנתחלף בתפקידים והיא תואהב אותי...

הבטתי במאיה ישנה שנת ישרים.
שערה הזהוב שתאם את שערי הזהוב נפל על פנייה והסתיר את עינייה.
רציתי לקלל בקול, לזרוק דברים, להשתגע, אבל ההורים היו מתעוררים וכועסים עלי
הם גם כך כעסו עלי שקראתי למאיה בשלוש פעמים שונות ביום בקללה. מה, אשמתי שהם חושבים שסתומה אדיוטית ומטומטמת זה קללה? הם יותר מדי מגוננים עליה!
'הם שונאים אותי' חשבתי בזעף, 'הם שונאים אותי ואוהבים אותה. הם בטח היו שמחים אם הייתה נולדת להם עוד מאיה במשפחה'
תמיד מצפים ממני להיות כמונה, להתנהג יפה, ובנימוס, לא לקלל, להגיד תודה, ובבקשה וכל השטויות האלה.
תמיד מעמידים אותי לידה, תמיד בודקים כמה אני לא טובה ביחס לאחותי.
אז מה?! אשמתי שהיא נולדה הילדה המושלמת? אשמתי שאני נולדתי עם קצת יותר שכל ויכולת לעמוד על שלי?
היא תמיד הילדה הנחמדה, המנומסת, המחוננת, תמיד טובת לב. גם מתי שאני מקללת אותה, כדי לגרום לה להוציא פעם אחת החוצה את מה שהיא מרגישה, כדי לגרום לה לא לתת לכולם לשלוט בה, להיות אחות גדולה טובה, היא סולחת לי ומשכנעת את אמא לא להעניש אותי. אף פעם לא מלכלכת את הידים הנקיות שלה...
ואילו אני, האם זה אשמתי שנולדתי מרדנית? שאני לא נותנת לאחרים לשלוט בי? היא תמיד מקבלת מה שהיא רוצה, תמיד מקבלת הכול ראשונה, רק כי היא הילדה הקטנה!
היא נעה מתוך שינה והפנתי לה את גבי.
שמעתי איך נשמותיה נעשות פחות כבדות והיא מתעוררת.
לא זזתי.
אחרי כמה זמן שמעתי אנחה.
רציתי להכניס לה אגרוף. היא תמיד חושבת שאני סתם מקנאה, ולכן היא המסכנה, וכמה קשה לה לעמוד בזה, והיא צריכה לעזור לי בגלל שאני מקנאה... למה, מי היא חושבת שהיא?! האחות הקטנה שכל הזמן הייתי מטפלת בה, ונותנת לה את כול כולי, הפכה לילדה מעצבנת וכפוית טובה.
היא קיבלה ראשונה! למה? אני האחות הבכורה! אבל כמובן שהאחות הקטנה, המסכנה והמנומסת מקבל ראשונה, לא?!
'אני עוד אנקום בה הבטחתי לעצמי כשסידרתי את הכרית. 'אני עוד אנקוםםםם... חחחחחח....'

זה רעיון נחמד עם פונטנציאל והכל, אבל לדעתי לא מימשת אותו כמו שהיית יכולה וזה קצת חבל.
דבר ראשון עשית את הדבר שאסור לעשות, וזה שהפרק הראשון יהיה חלום. החלום שתיארת שם כבר הכניס אותנו לקצב, גרם לנו להתרגש ולחוש אהדה לדמויות, אבל פשוט שינית את האווירה בדיוק בחלק הכי מותח לאווירה ש... טוב, לעומת החלום היא לא כזאת מעניינת. זה גורם לקוראים תחושה שאת משקרת להם, וקצת קשה אחר כך להמשיך לבטוח במה שאת כותבת בהמשך.
דבר שני, מעברים של נקודות מבט. את העברת נקודת מבט בלי לציין את זה, ולקח לי כמעט את כל הפרק להבין שזאת לא אותה אחת שמדברת.
וגם את כותבת מספרים בספרות במקום במילים, וזה לא משהו שעושים לרוב בקטעי כתיבה. יש גם כמה שגיאות כתיב אבל זה דבר שכבר אפשר לתקן עם בטא ^^
אבל חוץ מההערות האלו הרעיון ממש מגניב <:

מהמם!
אם תכתבי שאת משנה שם את הנקודת מבט זה יהיה יותר טוב אבל מאווווד מחכה להמשך.....

קודם כל, אני רוצה להגיד תודה רבה!
ביקורת מאד משפיעה על העלילה ואני אשתדל לזכור את זה ולדנות את הסיפור בהמשך.
לגבי מה שכתבת על האי אמינות...
טוב, חיפשתי דרך לעשות את זה הכי שאפשר עם יותר אמינות, כי זה היה חייב להיות ככה, תביני בהמשך...
ולפי דעתי זה גם מחמאה מה שכתבת על הפרק הראשון, אז תודה!
כל מי שיש לו ביקורת מוזמן לפרסם אותה, תאמינו לי שזה מאד יעזור לי, ולחווית הקריאה שלכם.
פרק חדש עולה מיד אחרי התגובה הבאה...

זה פשוט מושלם!
הייתי רוצה שבפרק השני תתחילילכתוב קצת יותר על העלילה ועל מה שקורה בה, ולא פשוט לכתוב על כל הכעס של אביגייל...
בבקשה תמשיכי

כשאדוארד התעורר בבוקר, הוא היה בטוח שזה סתם יום רגיל. זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, השמש צבעה את השמיים בפסים אדומים וכתומים, והכוכבים עוד נצצו קלושות מלמעלה. כשעבר ליד החלון הוא השתעה רגע ונעץ מבט חולמני בשמיים הציבעוניים.
לבסוף, שצבע השמיים כבר הזכיר אפור, הוא התעורר מהקיציו ומיהר להתארגן לבית ספר. הוא לבש במהירות חולצה וחצאית ו- רגע אחד!
"נילי!" צעק אדוארד בזעם. "למה שמת את החצאית שלך עם שאר המכנסיים שלי?!"
נשמע צחקוק קטן מכיוון המדרגות, ואז צעדי ריצה עדינים. אדוארד נחר נחרת זעם ופשט מעליו את החצאית ומיהר ללבוש מכנסיים ולנעול נעליים. לא לפני שבדק כמובן, שהנעליים באמת שייכות לו. לבסוף, שגמר להתארגן, הוא נעמד ליד החלון ומשך בחוט כדי להגיף את התריסים, וגל גדול של סלאיים ורוד נשפך עליו!
"זהו זה נילי! אני לא אשתוק לך על זה!" שאג ויצא מהחדר בריצה.
~~~~~~~~~~~~~~~○~~~~~~~~~~~~~~~
אביגיל ומאייה נכנסו לבית הספר, אוחזות בידהן את רצועות התיק. עדר נערים פטפטניים חלפו על פניהם בריצה, באותו הזמן ששני נערות צעירות ישבו ליד שולחן ושיחקו שחמט. כן, עוד יום רגיל בבית הספר.
מאייה שסרקה במבטה את בית הספר, הבחינה מרחוק באדוארד. היא לחצה בחוזקה את ידה של אביגיל, וציפצפה בהתרגשות: "הוא מסתכל לכאן? הוא מסתכל לכאן!" אביגיל שיחררה את ידה בגועל. באותו הרגע סובב את ראשו אדוארד לכיוונן ונופף להן לשלום. מאייה הסמיקה כמו עגבניה ומיהרה להישען על לוקר מזדמן, לעטות על פניה הבעה נינוחה, ולנופף לו בחזרה. הוא חייך אליה והלך.
"ראית את זה? ראית את זה?! הוא חייך אלי!"
אביגיל נאנחה ופתחה את דלת הכיתה שלה.
'לפחות אני לא לומדת איתה באותה כיתה' חשבה לעצמה.
היא נכנסה פנימה וזרקה את תיקה ברישול על מוסד הכיסא. ואז הלכה ללוח והתחילה לקשקש עליו שטויות.
"ש- ש- שלום אב-בי- אביגי-ל!" גימגם ילד צהוב שיער עם משקפיים שבדיוק נכנס לכיתה.
"שלום אריק." פלטה אביגיל בלי להסתכל לכיוונו, והוסיפה לציור המורה שלה אף חזיר. "גמרת את שיעורי הבית שלי?"
"ה-האמת ש-ש-שח- חשבתי שא- א-ני אע-אעשה היו-היום ר-ר- רק את ש-שלי." גימגם ברעד.
אביגיל הסתובבה. היא חטפה את התיק הכתום של אריק ושלפה מתוכו את תיקיית שיעורי הבית הירוקה שהכין. שלוש עמודים באנגלית, חמש בחשבון, ארבע בשפה, וסיכום ארוך בהיסטוריה. היא גם לקחה את התיקיה הורודה מסטיק שלה. היא דיפדפה בין הדפים שלי אריק ומילמלה לעצמה. ואז היא שלפה את כל הדפים, והכניסה אותם לתיקייה הורודה שלה, והגישה לאריק את התיקייה הירוקה שלו.
"הנה, הבעיה הסתדרה!" ושבה ללוח.
"אבל- אבל- א-אלו הד-ד-דפ-פים שלי!"
"כבר לא." השיבה בשלווה אביגיל.
אריק הרכין את ראשו והתיישב בשולחן בשורה הראשונה. כשהמורה נכנסה לכיתה, היא ראתה קישקושים שלה עם אף חזיר ועוד פגמים אחרים, הטוש לוח היה מונח על השולחן של אריק, ואביגיל ישבה רחוק בשולחנה ושקדה על שיעורי הבית שלה, מוסיפה ציורים ומקשטת.
"אריק! לך עכשיו ומיד למשרד המנהלת!" צעקה. אריק יצא החוצה, חפוי פנים.
באותו הרגע אביגיל קמה, והגישה למורה את שיעורי הבית שלה.
"אני מצטערת שלא שמתי את זה על השולחן קודם המורה, רק הוספתי כמה פרטים אחרונים."
המורה ריפרפה על הדפים הצבעוניים, ועל הכתב היפה. היא הוציאה עט וכתבה:
💯+
ואז הגישה לאביגיל את התיקיה.
"תודה רבה המורה," אמרה אביגיל בנימוס והרכינה את ראשה בהכרת תודה.
היא חזרה למקומה והתיישבה בכיסא, והשיעור התחיל.

אימוג'י? באמת?
לא במטרה לזלזל או משהו פשוט אימוג'י זה... טוב, מזלזל בכתיבה. אלא אם כן את כותבת שיחת וואטסאפ.
בכללי הפרק הזה הרגיש קצת... ריק. למה הייתה נקודת מבט של אדוארד? מי זה הילד הזה בכלל ולמה אכפת לנו מה הוא עושה בבוקר שלו? ומי זה בכלל האריק הזה ולמה כל המשפטים שלו כאלו מקוטעים? אם הוא מגמגם, עדיף שתכתבי את זה בסוף הדיבור שלו מאשר לקטע את המשפט שלו כל כך הרבה פעמים ולתקוע את רצף הכתיבה.
עדיף גם שתתני לבטא לעבור על הקטע. יש כאן שגיאות כתיב, מקלדת ודקדוק.
וגם באמת שבשלב הזה לסיפור הייתה אמורה להיות פואנטה. אבל לא הייתה כזו. אין לנו מושג מה עומדת להיות העלילה ואין לנו אפילו כיוון לזה. כמובן שאי אפשר להסתמך על החלום בהתחלה כי הוא סתם חלום אז אנחנו בבעיה.
בשלב הזה גם היינו אמורים להכיר את הדמות הראשית (מי זאת הדמות הראשית בכלל?) ולהתחבר אליה לפחות קצת, אבל אין בדמויות שלך יותר מדי חוץ ממשפט אחד. מאיה היא האחות הטובה, אביגיל היא האחות הרעה, אריק הוא החנון הנסחט ואדוארד סתם נמצא שם. קצת קשה להתחבר לסיפור כשלא יודעים שום דבר על הדמויות.
כאילו... כדי לך להגיע לפואנטה בפרק הבא ולהראות לנו את הדמויות יותר מרק הסטריאוטיפים שלהם, אחרת זה יהיה די... טוב, משעמם :<

הו ועריכה כי שכחתי משהו: מורה לא תראה טוש על שולחן של ילד וישר תאשים אותו. היא קודם תנסה לברר אם הוא באמת היה זה שעשה את זה. דבר שני, תאמיני לי שמורות מכירות את כתב היד של התלמידים שלהן. היא לא תתן לה מאה על עבודה שבבירור לא כתובה בכתב היד שלה.

הודעה זו נערכה ע"י rainmaker ב Aug 24 2020, 12:43 PM

מהמם.
מאוד מאוד אהבתי לאן שזה מתפתח.
האימוג'י היה קצת מוזר באמצע, אבל חוץ מזה אני ממש אוהבת את הסיפור הזה.
בבקשה תמשיכי!

למאייה זה עבר כמו עוד יום רגיל; לימודים, אוכל, לקרוא, טלווזיה, ואז לצאת לטיול קטן לפני השינה. פעם היא ואביגיל היו יוצאות יחד ומפטפטות בינהן, פעם.
היא צעדה לתוך החורשה הקטנה הסמוכה לבית שלהם, לא היה בפנים אף אחד.
היא שמה אוזניות וצעדה, מתנוענעת לקצב Sugar. אבל הפעם, בשונה משאר הפעמים, במקום שהמוזיקה תנקה לה את המוח, גלגליו החלו לפעול ביתר מרץ. היא מאבדת את אביגיל, היא חייבת לעשות משהו.
גל של זכרונות הציף אותה.
היא ואביגיל בנות חמש רוכבות על אופנים זהים ומחזיקות ידים.
היא ואביגיל בנות שש, עולות ביחד על הרכבת הרים, מאייה מחבקת את אביגיל בפחד, ואביגיל מלטפת אותה.
היא ואביגיל בנות שבע, אוכלות צמר גפן מתוק מאותו מקל, ולבסוף הלשונות שלהם נפגשות בטעות והן צוחקות.
היא ואביגיל בנות שמונה, מציגות על במת בית הספר תפקיד של תאומות סיאמיות.
היא ואביגיל בנות תשע, מדלגות שניהם לבית מבית הספר, מחייכות ומחזיקות ידים.
היא ואביגיל בנות עשר, יושבות במסעדה ושותות מאותו מלקשיק, בזמן שאמא שלהם מצלמת אותן.
היא ואביגיל בנות אחת עשרה, יושבות ביחד בקולנוע, רק שניהן, וצופות בסרט.
היא ואביגיל בנות שתים עשרה, צועדות זו לצד זו לבית הספר החדש.
ולבסוף, היא ואביגיל בנות שלוש עשרה, אביגיל הולכת עם החברים שלה ומפטפטת, בלי להפנות מבט אחורה, ומשאירה את מאייה לבדה.
היא התיישבה על ספסל עץ קרוב, הורידה את האוזניות, וחפנה את ראשה בידיה. היא חייבת לעשות משהו. מהר. בקרוב כל מה שישאר לה מהילדה הנחמדה וההרפתקנית יהיה הזכרונות. היא כל כך מתגעגעת...
"לאן נעלמת אביגיל? לאן?" לוחשת לעצמה, ודמעות מטפטפות לקרקע.
היא הוציאה מהכיס שלה את התמונה שלה ושל אביגיל בנות עשר, שותות את אותו מלקשיק.
"מה השתנה?" לחשה. "למה? היינו חברות כל כך טובות..." קולה רעד והיא נעצרה.
"זאת לא אשמתך," אומר קול שקט. מאייה הסתובבה, אבל כל מה שראתה היתה דמות לבושת ברדס. היא התקרבה צעד לכיוונה.
"זאת אשמתה. היא קנאית, היא לא מוכנה לקבל את העובדה שלך מגיע יותר." הדמות התקרבה עוד צעד.
"לא, לא! זה פשוט, היא צודקת! זה לא הוגן שאני מקבלת יותר!" היא נופפה בידה בפראות לכיוון הדמות, כאילו זה יעלים אותה.
"אבל את טועה. לך הגיע יותר. היא לא מוכנה לקבל את זה. את נועדת לגדולות מאייה." אמרה הדמות בקול רך. "אביגיל תמיד נועדה לפחות. לחיות בכפר, לעבוד באסם, אלו לא חיים רעים, אלו החיים הכי טובים בשבילה. אתן תמשיכו להיות חברות, אבל תמיד נועדת ליותר מאייה."
"זה- זה לא נכון!"
"רואה," המשיך הקול. "את מנסה להתווכח עם זה, כי עמוק בפנים את יודעת שזה נכון. קדימה, תושיטי לי יד, תושיטי יד לנצחון. את תוכלי לחיות בארמון משלך, להיות מלכה, להיות נערצת, תשאירי את אביגיל להסתדר בעצמה, ככה היא תמיד רצתה, לא? תשאירי אותה לחיות את החיים שלה, ואת תחיי את החיים שלך."
מאייה היססה.
"אביגיל היא אחותי, אני לא יכולה פשוט-"
"את יכולה, את פשוט לא רוצה, קדימה מאייה, קדימה!" הקול נעשה להוט יותר, נרגש יותר, התמלא שיכרון לכוח.
"אני-"
"קדימה מאייה. את מסוגלת."
מאייה עצמה את עינייה לכמה שניות, ואז פקחה אותם, והינהנה באיטיות. היא הושיטה לו את ידה, ושניהם נעלמו משם בהבזק אור זהוב.