המכון \ אשכול הרשמה, מאושר ע"י לילי

מ"ת זה נכתב ע"י קס (משוגעת), מבוסס על הספר "The Institute" של סטיבן קינג ומיועד לשימוש בקהילת HPortal בלבד.

אזהרת תוכן: סביר להניח שמשחק תפקידים זה יכיל אלימות. עם זאת, הוא לא יהיה גרפי.

המכון
רוב הילדים נולדים רגילים.
לא כל הילדים נולדים רגילים.
גורלם של אותם לא-רגילים הוא, בדרך כלל, עצוב משל אותם "רגילים" ברי-מזל.
לא שפר עליכם מזלכם.

הם ארבעה. אחד להגן על הדלת, זוג על ההורים, ואיש צעיר – כמעט נער – על המטרה.
בתנועות חלקות מתוזמנות היטב הם נכנסים אל הבית. שלושה דרך דלת הכניסה, אחד דרך חלון פתוח שמוביל אל אחורי הבית. אחד נשאר בכניסה, שניים אחרים נעים אל תוך חדר פשוט אותו הם מכירים כמו את כף ידם, על אף שלא היו בו אף לא פעם אחת. תוך רגעים בודדים הם עומדים מעל למיטה רחבה ועליה שני גברים, ישנים בשלווה.
הרביעי נמצא בדלת הכניסה לחדרה של נערה אחת. היא בת 16, המבוגרת ביותר שהיה עליו לחלץ בתקופה הקצרה שלו בצוות. הוא מביט בשעון שלו. יש לו חמש-עשרה שניות.
חמש-עשרה שניות לאחר מכן, שתי יריות מושתקות נורות בו-בזמן. הן נשמעות כמו אחת. שני גברים מוצאים את מותם יחדיו.
גופתה הרדומה של נערה בת 16 מורמת מתוך מיטה. כמה טיפות של נוזל שקוף בבקבוק המים שלה ישאירו אותה רדומה לעוד 18 שעות לפחות.
הארבעה נפגשים בכניסה לבית פחות מדקה לאחר מכן.
הנהונים ומבטים רבי משמעות מוחלפים.
דקה לאחר מכן הרכב החשמלי יוצא מכביש הגישה ופונה אל שדה התעופה הקרוב.

כשאותה נערה תתעורר, היא תמצא את עצמה במקום הקורא לעצמו "מכון".
סביר להניח שמהר מאד היא תבין שהיא לא תראה את הוריה או את ביתה לעולם.
סביר להניח שאותו "לעולם" יגיע מהר.

-

נאיה לא הייתה נערה נורמטיבית. היא השתייכה לקבוצה של נערים ונערות בעלי כוחות מיוחדים. נאיה יכלה לשמוע את המחשבות של האנשים שסביבה – ובפרט, אנשים מבוגרים שהיא שנאה. היא לא קראה ליכולת שלה טלפתיה, וברוב הימים לא האמינה בכלל שהיא שמעה את המחשבות האמיתיות של המורה שלה למתמטיקה.
עד ליום שבו היא התעוררה בחדר שנראה בדיוק כמו החדר שלה, רק שלא היו בו חלונות. כשהיא יצאה מהחדר, היא מצאה את עצמה במסדרון עם ריח של חומרי חיטוי וקירות צהובים במקום שהיא למדה ששמו הוא המכון.
היו בו עוד שלושה ילדים ונערים: אליאס בן ה-9, אלי בן ה-13 וסתאר בן ה-14. אליאס ידע להזיז חפצים קטנים בכוח המחשבה, אלי יכול היה לראות את מה שנמצא מאחורי גבו, וסתאר ידע לקרוא ולכתוב את המחשבות של האנשים שסביבו.
הם הסבירו לה על המכון. איך כולם התעוררו יום אחד בחדרים זהים לחלוטין לחדרים שבביתם, ושבדומה אליה, הם מצאו את דרכם לחדר האוכל שבו גילו שהם לא האנשים היחידים בעולם עם כוחות. הם סיפרו לה איך הולכים לקחת אותה ולגרום לה לבצע מבחנים שונים, להזריק לה חומרים מוזרים, לשאול אותה אם היא רואה נקודות, לגרום לה להשתמש בכוחות שלה.
איך אחרי שהיא תספק את הרצון שלהם, ישלחו אותה לאגף האחורי. הם לא ידעו מה יש שם, כי אף אחד לא חזר. אף-פעם.


הסברים
מי אתם?
אתם נערים וילדים, כמו נאיה, אליאס, אלי וסתאר. בדומה להם, יש לכם אחד משלושה כוחות: טלקינזיס (היכולת להזיז דברים בכוח המחשבה), טלפתיה (היכולת לקרוא מחשבות של אנשים אחרים או לתקשר איתם דרך המחשבה) או טלסתזיה (היכולת לראות דברים שאינם בשדה הראייה שלכם), ברמה כזו או אחרת. ייתכן שחייתם את חייכם בנסיון לשכנע אחרים שאתם אכן בעלי הכוחות האלו, ייתכן שהסתרתם אותם, או שפשוט האמנתם שהכל הזייה אחת גדולה.
לילה אחד, הלילה שבו המשחק הזה מתחיל, נחטפתם מהבית שלכם. אתם תתעוררו במקום הקורא לעצמו המכון. יש כמה כאלה ברחבי העולם, כל אחד שונה מעט מהאחרים, אך כולם מאופיינים בכך שהדיירים שלהם הם נערים אחרים בעלי כוחות מוזרים. שם יחקרו אותכם, עד שתעברו לאגף האחורי.
ולא, עד שלא נתחיל, לא תדעו מה יקרה אתכם אחר כך.

המכון
המכונים הם בניינים סגורים, חבויים מהעולם, שבהם שוכנים בני נוער וילדים עם כוחות מיוחדים כמו שלכם. תוך תקופה קצרה יחסית, הדיירים עוברים לאגף האחורי. לצערי, לא תוכלו לדעת יותר מכך. במהלך השהייה שלכם במכון, קבוצה של מדענים ואנשי צוות יחקרו את היכולות שלכם וינסו לגרום לכם לשפר אותן ואת השליטה עליהן. זה לא יהיה תהליך נעים במיוחד. את המטרה שלהם תצטרכו לגלות.
יש ברחבי העולם מעל ל-20 מכונים, אבל במשחק הזה תוכלו לבחור אחד מתוך שבעה. זאת אומרת שהדמויות שלכם יצטרכו לדבר (ברמה כזו או אחרת) את השפה המדוברת במכון שבו תבחרו, ולגור בארץ בה המכון נמצא. אם תרצו מאד לבחור בארץ אחרת, אתם מוזמנים לפנות אליי בהודעה פרטית ואתאים את עצמי. בכל מכון יוכלו להיות עד שתי דמויות.
המכונים שמהם תוכלו לבחור נמצאים במדינות הבאות: ארה"ב, ספרד, ירדן, ניו-זילנד, סין, דרום אפריקה ורוסיה.

הכוחות
כפי שנאמר, אתם יכולים לבחור בין שלושה כוחות: טלפתיה, טלקינזיס וטלסתזיה. העוצמה והמאפיינים של היכולות שלכם הם ייחודיים וספציפיים אליכם. תהיו מקוריים ככל האפשר ותחשבו טוב על ההשפעה של הכוחות שלכם על הדמות. במידה ועצמת הכוח שלכם תהיה מוגזמת, לא אוכל לקבל את הדמות שלכם.

טלפתיה
היכולת לקרוא מחשבות של אנשים אחרים או לתקשר איתם דרך המחשבה.
נאיה, לדוגמא, יכולה לקרוא את המחשבות של אנשים מבוגרים שהיא כועסת עליהם. דוגמאות נוספות יכולות להיות: היכולת לשמוע את המחשבות של כל האנשים שנמצאים במרחק מסוים ממכם, היכולת "לדבר" עם אדם במחשבות שלו, היכולת להכניס מחשבות למוחם של אנשים.

טלקינזיס
היכולת להזיז דברים בכוח המחשבה.
אליאס, לדוגמא, יכול להזיז חפצים קטנים (עד גודל של קובייה הונגרית, בערך) בעזרת המחשבה. הוא יכול לגרום להם לרחף ולעבור ממקום למקום במהירות עצומה. דוגמאות נוספות יכולות להיות: שליטה מסוימת בזרמי אוויר (יכולת ליצור רוחות חלשות עד בינוניות), "זריקת" חפצים גדולים ברגעים של כעס, לדחוף קלות אנשים שנמצאים סביבכם בלי לגעת בהם.

טלסתזיה
יכולת לראות דברים שלא נמצאים בשדה הראייה שלכם.
אלי, לדוגמא, מסוגל לראות דברים שנמצאים מאחורי הגב שלו. דוגמאות נוספות יכולות להיות: יכולת לראות דברים קטנים ביותר שנמצאים בשדה הראייה, יכולת לראות מקומות רחוקים באופן שדומה לפלאשבאק ובלי שליטה, יכולת לראות את הסביבה של כמות מוגבלת של אנשים ספציפיים.

הערות נוספות וחוקים
קודם כל, תודה רבה שקראתם עד פה. אני במרחק של ה"פ לכל בקשה או שאלה שלכם. אני יותר מאשמח לענות, ומאד אשמח אם תרצו להרשם למ"ת. אם זה המ"ת הראשון שלכם, מזל טוב, ואני פה בשביל לעזור (אם תרצו, כמובן).
משחק התפקידים מתרחש בסוף שנת 2019 (נובמבר), כך שאתם יכולים להתייחס לאירועים פוליטיים שקרו לפני התקופה הזו, אבל זו ממש לא דרישה.
בנוסף, ישנם מספר מקומות קטן למשתמשים שרוצים לשחק דמויות שכבר נמצאות באחד המכונים. אם אתם רוצים לעשות זאת, תצטרכו להיות מוכנים להחליף איתי הרבה הודעות בשביל ללמוד על המכון שלכם ועל ההתנהלות שלו, אבל זה יהיה נהדר ויוסיף המון למשחק. חשוב לציין, הדמויות שלכם לא יכולות להיו במכון יותר משבוע או שבועיים.
יש הגבלה של שתי דמויות לכל מכון.

כמה חוקים שחשוב שתשימו לב אליהם:
· כל החוקים הגלובאליים תקפים באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק.
· חוק השליטה – בשלב המשחק תוכלו לשלוט אך ורק על הדמות שלכם. מי שיעבור על החוק לא יוכל להשתתף במשחק.
· מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת. שימו לב בבקשה.
· נא לא להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת (אלא אם כן הטופס שלכם ממש ארוך ואתם צריכים עוד מקום). אם יש לכם שאלות או בקשות, תכתבו בבקשה הודעה פרטית.
· אם אתם לא פעילים, בבקשה תודיעו לי לפני. אחרת, אצטרך להרוג את הדמות שלכם או להשתלט עליה.
· לא מקללים מחוץ למשחק. במשחק יש לכם קצת חופש, אבל אל תגזימו.

טופס

רשומים
ארה"ב #1 - אליסה רמירז (חלי)
ארה"ב #2 - לוסי גרין (נגה)
ניו זילנד #1 - קאיה לי
דרום אפריקה #1 - שמור להדס.

אזהרת תוכן: סמים והתמכרויות, אלכוהול, אלימות במשפחה, להט"בפוביה.

שם + כינוי: חלי + Anne with an E.
שם הדמות: אליסה ראמירז (Elisa Ramírez)
גיל: שבע עשרה.
מגדר: סיסג'נדרית, לסבית.
כוח: טלסתזיה; אליסה יכולה לראות דברים שלא בשדה הראייה שלה, עד גבול מסוים כמובן. היא לא תוכל לראות עכשיו מה קורה ביפן, אבל אם לדוגמה היא תשהה בתוך כיתה בבית ספר היא תוכל לראות מה קורה בכיתה אחרת או בחצר בית הספר. היא לא שולטת על הכוח הזה רוב הזמן והוא מגיע לה בהבזקים.
מכון: ארה"ב, על אף שהיא ממוצא ספרדי ונולדה בספרד.
מראה: אליסה לא נראת טוב. לא במובן של מכוערת - הרי על טעם וריח אפשר להתווכח והיא יכלה להיראות אפילו נהדר אם היא הייתה במקום קצת יותר טוב בחיים שלה כרגע. אבל אליסה היא נערה מכורה לסמים שרק התחילה להתייחס ברצינות לתהליך הגמילה שלה פחות או יותר, ככה שלא, היא לא נראת טוב. היא רוב הזמן נראת סובלת או חולה, אם להיות כנים. זה מתבטא בעיניים האדומות, הגרדים האדומים על הידיים, תת המשקל ועוד דברים עליהם אפרט בהמשך.
לאליסה במקור היה שיער חום, מתולתל ושופע. אחרי כמה זמן ברחוב הוא נהיה מבולגן מאד וקשה לסירוק, ובסופו של דבר היא נתנה לאנשים במוסד הגמילה שלה לגזור אותו ולסדר אותו על אף שהיא חושבת שהיא נראתה הרבה יותר טוב עם שיער ארוך. לכן, כעת לאליסה יש שיער בצבע חום לא בהיר במיוחד אבל גם לא כהה במיוחד, מעין גוון חום חסר ייחודיות, שמגיע לה בערך עד לכתפיים. לאליסה יש תלתלים (כמו שכבר ציינתי) שבעבר היא הייתה ממש שונאת כי לא היה לה כוח להשקיע במראה שלה והם סירבו להסתדר בקוקו, אבל עכשיו כשהוא קצר ויש לה מקלחת זמינה המצב קצת יותר טוב והשיער נראה מסודר, עד כמה שאפשר לסדר שיער מתולתל שנלחם בך חזרה כשאתה מנסה לסדר אותו כמו שצריך. רוב הזמן היא לא אוספת את השיער בקוקו כמו שהיא הייתה עושה בתור ילדה, אבל יכול לראות שתראו אותה אוספת אותו בחצי קוקו כדי לסלק כמה שיערות מעצבנות מהעיניים שלה, שגם ככה קשה לה לשמור עליהן פתוחות יותר מידי זמן. כשהיא מרגישה ממש לא טוב וממש אין לה סבלנות להסתרק (וגם זה קורה) היא כן תאסוף אותו בקוקו. אבל רוב הזמן הוא סתם פזור, וכשהוא סתם פזור היא תתפוס אותו עם סיכות כדי שיתנהג יפה ולא יכנס לה לעיניים.
לאליסה יש מצח גבוה, ולכן היא שונאת את העובדה שאין לה פוני. היא תמיג רצתה פוני, אבל אמא שלה אמרה שזה יהיה מכוער ושהיא תתחרט על זה ואחר כך כשגזרו לה במוסד את השיער היא הייתה מסוממת מידי (תרתי משמע) כדי לומר להם שמתחשק לה פוני. הגבות שלה לא דקות מידי ולא עבות מידי ויחסית מסודרות, ולמזלה גם אחרי תקופת זמן לא נחמדה ברחוב הן לא נראו עד כדי כך גרוע. ובמוסד כבר דאגו לסדר לה אותן כדי שתרגיש פחות גרוע עם עצמה. ניסיון יפה, יש לציין. העיניים של אליסה ירוקות - אבל לא ירוק מעניין. לא ירוק בקבוק, ירוק בהיר או ירוק מאד כהה. סתם ירוק רגיל שכזה, שבמצבים מסוימים אפילו יראה לכם כמו חום. עד כדי כך לא מיוחד. בתאורה חשוכה העיניים שלה יראו חומות, בחוץ בשמש הן יראו יותר לכיוון הירוק. אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהעיניים שלה בעיקר אדומות ומתמקדים בהן אפשר לראות את השבבים החומים בעיניים שלה שנותנים את האשלייה של הצבע החום על אף שהוא לא חום. בכל מקרה, העיניים של אליסה כמו שציינתי, אדומות. זה חלק מהדברים שקורים אחרי שלוקחים סמים במשך הרבה זמן, מנסים להיגמל, מחליטים שלא בא לכם ובורחים ואז מחליטים להיגמל שוב. האדמומיות בעיניים שלה נותנת הרגשה לא נעימה, ובדרך כלל אנשים שלא מכירים אותה נרתעים מלהסתכל עליה. אפשר להיות בטוחים שהיא לא תקבל מחמאות בסגנון של "איזה עיניים יפות יש לך", בואו נגיד. האף שלה לא בולט בצורה מיוחדת, יותר לכיוןן של אף משעמם למדי, ויש לה שפתיים דקות וחסרות צבע, יבשות ומלאות בפצעים מרוב הפעמים שהיא נושכת את השפתיים, מה שהיא עושה דיי הרבה. בתור ילדה היו לה כמה נמשים שהיה ניתן לראות אם מנסים ממש חזק, אבל היא הייתה כל כך הרבה בחוץ בחום (וגם בקור, כמובן) בשנים האחרונות שכעת צבע העור השזוף שלה מסתיר כל סימן לנמשים שאי אפשר היה לה. הלחיים שלה שקועות עקב תת המשקל שלה וההתמכרות הישנה לסמים, והשילוב של הפנים הרזות והעיניים האדומות גורם לה להיראות מעט חולה וישנונית רוב הזמן. שזה בעיקרון מה שהיא באמת מרגישה. האוזניים שלה מעט בולטות אם תשאלו אותה, אבל האמת היא שהן בסדר גמור והיא סתם מקשקשת בשכל. אליסה יכולה להיות כזו לפעמים.
הגוף של אליסה, כמו שאפשר להבין, רזה מאד. רזה מידי. פעם היא הייתה במשקל שתואם את הגיל והגובה שלה, אבל שנתיים וחצי ברחוב יחד עם התמכרות לסמים (כמה פעמים כבר חזרתי על החלק הזה? יותר מידי) עשו את שלהם. יחד עם העובדה שהיא בערך 1.58, היא נראת קטנה כזאת. בהחלט לא בת 17. הזרועות שלה רזות, ומלאות בגרדים אדומים שהיא כמובן מגרדת ללא הפסקה - שזה, כפי שניתן לנחש ואמרתי כבר עשרים פעם בערך, תוצאה של ההתמכרות לסמים. יש לה גם מספר פצעים פתוחים וסימנים שלא קשורים לזה, כי לאליסה יש נטייה ליפול הרבה (הייתה לה את הנטייה הזו גם לפני הסמים, למקרה שתהיתם) ולהיפצע הרבה ובמקום לתת לפצעים שלה להבריא היא תגרד אותם ותתעסק בהם בלי הפסקה. הצוות במוסד ניסה לגרום לה להפסיק, אבל בינתיים זה לא ממש עובד. תוסיפו צלקות שיש לה על הזרועות בגלל כל הקטטות שהיא הייתה משתתפת בהן בתור ילדה (יפורט ברקע כמובן) והידיים של אליסה נראות פשוט מזעזע, ולכן המלתחה שלה כוללת רק בגדים ארוכים. חם או קר, היא תהיה עם בגדים ארוכים. לאליסה אין חזה גדול במיוחד, מה שעוד יותר מוסיף לאשליה שהיא יותר קטנה מהגיל האמיתי שלה. כמו שכבר ציינתי, היא תתלבש תמיד בבגדים ארוכים. רוב הזמן קר לה גם אם לא קר באמת, אז היא תלבש בדרך כלל חולצה ארוכה חלקה בצבע כהה (כי היא לא אדם של ציורים וצבעוניות) ומעל קפוצ'ון בצבע שחור או כחול כהה או אדום. יש לה גם כמה קפוצ'ונים בצבעים כמו צהוב או כתום או אפילו תכלת, אבל היא תלבש אותם רק כשהיא במצב רוח ממש ממש טוב. מה שלא קורה כמעט אף פעם בימנו. גם אם היא הייתה רוצה דברים בצבעים צבעוניים, כל הבגדים שלה הם בגדים שתרמו למוסד שהיא נמצאת בו או בגדים שגנבו בשבילה ברחוב (כי אליסה אמרה שהיא לא מוכנה לגנוב, אבל אם מישהו אחר ברחוב נתן לה בגדים שיתאימו לה לחורף היא לא הייתה אומרת לא על אף העובדה שהם כמעט מאה אחוז גנובים), ככה שהמבחר לא בדיוק גדול. היא תלבש כמעט תמיד ג'ינסים ארוכים בגזרה נמוכה, שרובם גדולים עליה והיא צריכה להילחם כדי לסדר אותם עליה. גם החולצות והקפוצ'ונים שלה גדולים עליה, כמובן, אבל זה לא מעצבן אותה כמו המכנסיים רוב הזמן. הנעליים היחידות שלה הן נעלי ספורט מרופטות שהמוסד נתן לה אחרי שהם הבינו שהנעליים שהיא הסתובבה איתם עד עכשיו קטנות מידי עליה. גם על הרגליים יש לה הרבה צלקות וסימנים ישנים מקטטות בבית הספר ומהזמן שלה ברחוב, ולכן לא הייתם רואים אותה עם מכנסיים קצרים גם אם היו לה כאלה.
לאליסה אין הרבה תכשיטים, אבל יש לה שרשרת צלב שהיא לא תוריד מהצוואר לעולם. השרשרת עשויה מזהב, ומספיק אנשים הציעו לקנות אותה בתמורה לאוכל, סמים, בגדים או כל דבר שאדם ברחוב צריך, אבל אליסה לא תהיה מוכנה להוריד אותה לעולם. זו שרשרת שסבתא שלה נתנה לה כמתנה לתחילת הלימודים, שהייתה שלה בעבר. כשהיא הסתובבה ברחוב היא למדה בסופו של דבר להחביא אותה מתחת לחולצה כדי שלא יבקשו ממנה למכור אותה, אבל עד שהיא נזרקה לרחוב ועכשיו כשהיא במוסד היא לא מסתירה אותה בתוך החולצה אלא מראה אותה בגאווה. בעבר היה לה גם צמיד זהב יפה שגבריאלה, החברה שלה לשעבר קנתה לה, אבל היא מכרה אותה בשביל להשיג... אליסה לא זוכרת מה אפילו אבל היא מקווה שזה היה אוכל ולא סמים. לגבריאלה היה צמיד תואם, ואליסה מקווה שהיא לא זרקה אותו למרות שהיא דיי בטוחה שכן.
אופי: נתחיל מהסבר קצרצר והכרחי של הטלסתזיה והסינסתזיה של אליסה. כן, לאליסה יש גם יכולת לראות דברים שלא נמצאים בשדה הראיה שלה וגם סיסנסתזיה, שמתבטאת אצלה ביכולת לראות אותיות ומספרים בצבעים. שני הדברים הללו יוצרים בלגן דיי גדול במוח שלה גם בלי הקטע הזה שהיא מכורה לסמים (בגמילה). ההבדל הוא שהטלסתזיה שלה היא כוח, בעוד הסינסתזיה זה כבר משהו במוח שלה שנחקר הרבה בשנים האחרונות. לא שמישהו חקר אותה, כן? בכל מקרה, כמו שציינתי, אליסה יכולה לראות דברים שלא נמצאים במרחב הראייה שלה עד גבול מסוים ומצומצם, והיא גם רואה אותיות ומספרים בצבעים - לדוגמה, ש' היא בצבע אדום. השם הפרטי שלה הוא בגווני כחול וסגול. לאות ט' יש גוון ירוק מגעיל, וכדומה. פעם הסינסתזיה (והטלסתזיה) הייתה מאד מפריעה לה להתרכז בלימודים, אבל אחרי כל מה שהיא עברה, כרגע הסינסתזיה היא בעיקר כמו רעש רקע מעצבן שכזה בראש שלה. הטלסתזיה לעומת זאת... זה כבר סיפור אחר. היא לא שולטת עליה והיא מציקה לה מאד, כי זה יכול להגיע משום מקום ובלי התראה ומגיע אפילן יותר לעיתים קרובות כשהיא מרגישה רע, מה שבימנו קורה לא מעט.
הדבר הכי חשוב שצריך לדעת על אליסה הוא ככל הנראה האמונה שלה. עד גיל 14 אליסה הייתה נוצריה קתולית במלוא מובן המילה - מתפללת, מאמינה באלוהים ובחוקי הדת באמת ובתמים ומה לא. היא עדיין כזאת, בערך. השהות שלה ברחוב גרמה לה להפסיק להתפלל ולאבד קצת את עצמה, ורק עכשיו היא חוזרת לזה. אליסה לא "משחקת אותה" מאמינה בשביל אחרים, היא באמת ובתמים מאמינה באלוהים ובישו והיא באמת ובתמים אוהבת את הדת הקתולית. יותר ממה שהיא אוהבת כל דבר אחר ככל הנראה. טוב, היא אוהבת בנות יותר, כי עובדה שהעובדה שהיא לסבית הייתה חשובה יותר בסופו של דבר. אליסה לסבית, משהו שהיא הבינה בשלבים יחסית מוקדמים בחיים שלה, והיא לא כל כך בטוחה איך היא מרגישה לגבי זה. פעם היא הרגישה בושה, או שזה סוד אפל ולא בסדר שלה, אבל היום היא פשוט מרגישה שזה מי שהיא ושאם היא תתנהג כמו שצריך ותהיה אדם טוב ותעשה כל מה שהנצרות מבקשת לאלוהים לא יהיה אכפת אם היא לסבית. ישו מקבל את כולם בעיניה, אחרי הכל. אמא שלה לא מסכימה עם התפיסה, כמו שיהיה ניתן לראות ברקע. אז אליסה היא גם לסבית וגם נוצריה קתולית, שזה נשמע כמו שילוב ממש לא נוח והוא באמת ממש לא נוח אבל זה מה שיש.
בעבר לאליסה היה אופי מאד חזק. היא הייתה דעתנית מאד, מדברת בקול רם ולא יושבת בשקט רוב הזמן. זה כן היה תלוי סביבה - בתור ילדה היא הייתה אקטיבית ורועשת, אחר כך בתקופה שהיה עליה חרם בבית הספר באמריקה היא הייתה ילדה שקטה אבל בכל זאת דיי מופרעת, אחרי שהיא עברה לבית ספר אחר באמריקה היא חזרה להיות האדם הרועש והחזק שהיא ועכשיו... עכשיו זה סיפור אחר. הסמים הפכו אותה לאדם יחסית ריק. אטום. היא מדברת רק בלחישות, ורוב הזמן היא נראת כאילו כואב לה הראש ואין לה כוח. מה שנכון, באמת כואב לה הראש רוב הזמן ובאמת אין לה כוח רוב הזמן. היא צריכה להילחם בעצמה כל יום כדי לעשות דברים שהם לא ללכת להשיג סמים, וזה לא תמיד קל. יש ימים שכל מה שהיא רוצה לעשות זה לשבור את החלון במוסד שהיא גרה בו ולרצוץ למקום הקרוב שבו מוכרים סמים - והיא יודעת איפה הוא אחרי הכל, כי היא הסתובבה ברחוב שנתיים ועשתה סמים. אבל אליסה רוצה לחזור להיות האדם שהיא הייתה, אז היא מתאמצת. היא מנסה לעשות את מה שאומרים לה במוסד והיא מנסה להיגמל, ורוב הזמן היא תיראה שקטה ולא מסוכנת אבל כמובן שכמו לרוב מכורי הסמים בגמילה יהיו לה התמוטטיות עצבים רציניות מרוב הרצון להשיג סם. לקחת משהו. כשזה קורה כדאי לתפוס מרחק אם אין לכם ידע באיך להתמודד עם אדם שמתמודד עם גמילה מסמים, ולכן טוב מאד שהיא במוסד שבו העובדים יודעים איך להתמודד עם דבר כזה.
נדבר עוד קצת על מי שאליסה מתחת למעטפת הישנונית עם אנרגיית ה"יש לי כאב ראש" התמידית כי זה חשוב וזה האדם שהיא שואפת לחזור להיות. אליסה הייתה אדם שתמיד אמר את דעתו, שהיה דואג לדבר בכיתה ולענות לשאול והיה מוכן להילחם עם אנשים אחרים כשהוא לא היה מסכים איתם. מתנגדים לנצרות? היא תשמח לדון איתכם על זה ארוכות ולהסביר למה בעיניה זו הדת הכי מיוחדת ומדהימה בעיניה. חושבים שלסביות זה מחלה? גם על זה היא תשמח לריב איתכם! מכירים את האנשים שנראה כאילו הם מחפשים על מה לריב ועל מה לכעוס? אז בעיקרון, זה הרושם שאליסה יכולה לעשות למי שלא מכיר אותה. אם תשאלו אותה היא תגיד שזה לא שהיא מחפשת, אתם נותנים לה סיבות. לאליסה יש, או יותר נכון היה, פתיל יחסית קצר - קל להרגיז אותה. מילה אחת לא במקום והיא תסמן אותך. בתור ילדה היא הייתה רבה המון מכות, שאולי זה מה שקורה כשגודלים עם עוד המון אחים בבלגן שלם עם אבא שבשלב מסוים התמכר לאלכוהול והרביץ להם. כשאליסה הייתה ברחוב היא לפעמים תהתה אם יום אחד היא תפגוש את אבא שלה והם יוכלו להסתמם ולהשתכר יחד באיזה סמטה. אח, אין על קשר של אבא והבת שלו. בכל מקרה, היא אדם מאד אמוצניולי - לטוב ולרגע. היא פועלת על פי הרגש ורוב הזמן המוח הוא קישוט מבחינתה. זה אומר שאם היא בצד שלכם היא תהיה בצד שלכם עד הסוף, אבל אם היא תהיה נגדכם היא תהיה נגדכם עד הסוף. בלי אמצע.
לאליסה אין קשר עם המשפחה שלה נכון לכרגע. היא גדלה בבית ענק עם המון אחים ואחיות (רביעית מתוך שבע, למקרה ואתם קוראים את האופי לפני הרקע), אבל בגלל שהיא נזרקה לרחוב על הפשע הנורא של להיות לסבית (יפורט ברקע) היא לא שמעה מאף אחד מהם כבר שנתיים. היא מניחה שאמא שלה כבר הרעילה לאחים שלה את הראש עליה וסיפרה להם מי יודע מה כדי שלא ירצו לחפש את אליסה. או שהם חיפשו ולא מצאו, גם זו אפשרות. האדם שאליסה הכי אהבה במשפחה שלה הייתה סבתא שלה, כי היא הייתה ההפך המוחלט של אליסה - שקטה ורגועה. עדינה. כל מה שאליסה לא. אבל סבתא שלה מתה, וכל מה שהיא נשארה איתו זה אמא שלה שהיא אדם שמתאמץ קשה אבל לא חושב על דברים עד הסוף בעיניה. זה לא שהייתה לה יותר מידי בעיה עם אמא שלה עד שאמא שלה גילתה שהיא לסבית, היו להן יחסים שכאלה של אמא שיש לה יותר מידי דברים לדאוג אליהם ואף פעם אין לה זמן לבת הרביעית מתוך השבע שלה (או למישהו מהילדים שלה בשורה התחתונה) אבל זה לא שהיא לא אוהבת אותן או משהו ומידי פעם היא גם תזכיר להם את זה. אליסה, האמת, לא כל כך בטוחה שאמא שלה אהבה אותה. היה לה קשר הרבה יותר קרוב עם האחים שלה, בעיקר הגדולים, אבל היא מניחה שזה אבוד. על האבא אין מה לדבר - כמו שאמרנו, בפעם האחרונה שהיא ראתה אותו הוא היה מסריח מאלכוהול ונתן לה בעיטה בבטן. באיזה שהוא מקום היא מקווה שהאחים שלה כן מחפשים אותה, ושהם כן אוהבים אותה למרות שהיא העזה לאהוב בנות, כי היא קצת מתגעגעת.
עד עכשיו גרמתי לאליסה להישמע כמו אדם ממש נורא, אז בואו נעבור לחלקים היותר טובים בה. כשאליסה לא מסוממת או עייפה מהניסיון להיגמל לסמים, היא יכולה להיות בן אדם מאד מצחיק. יש לה הומור והומור עצמי, ציניות וסרקזם טבעי שאי אפשר שלא לאהוב. היא יודעת איך למשוך את תשומת הלב אליה ולגרום לאנשים לאהוב אותה - אבל רק אם היא רוצה שיאהבו אותה. רק אם היא מעוניינת בתשומת הלב הזו. הכל מתחיל ונגמר ברושם הראשוני - אם עשיתם עליה רושם ראשוני טוב, היא תנסה להקסים אתכם ולהיות נחמדה אליכם. אם היא החליטה שאתם לא משהו לא יהיה אכפת לה לריב איתכם. היא שופטת ומחליטה את דעותיה על אנשים דיי מהר, אבל נגיד לטובתה שהיא בדרך כלל כן תיתן הזדמנות לאנשים. היא לא באמת מחפשת לריב כל הזמן, זה רק הרושם שהיא עושה לאנשים שרואים אותה מתרגזת. אבל בואו נתמקד באליסה הלא דעתנית ומחפשת לריב. כשהיא מגיעה למקום חדש האינסטנקט הטבעי שלה (כמו של כולנו) הוא קודם שיאהבו אותה ולכן בדרך כלל היא כן תנסה לתת הזדמנות לסביבה שלה ולהתנהג בצורה שלא תגרום לאנשים לשנוא אותה. פעמים רבות זה לא עובד כי יש לה פתיל קצר וקל להרגיז אותה, אבל היא משתדלת לתת הזדמנות. בדרך כלל היא לא תיתן הזדמנות רק לאנשים שיצליחו בפגישה הראשונה להיראות לה כמו אנשים גועליים לחלוטין. היא טובה עם מילים, ויודעת לספר סיפורים בחורה שתגרום לך לרצות לשמוע עוד. כישורים שהיא ככל הנראה למדה מכל השעות שהיא קראה בהן ספרים כי לא היה לה עם מי לדבר. כל עוד אתה לא נקלע איתה לריב, היא יכולה להיות אדם ממש נעים להיות איתו. היא מסוג האנשים שאם אתה לא חבר שלהם לא תבין איך אפשר להתחבר אליהם ומי מסוגל לאהוב את האדם הזה בכלל, אבל אם במקרה יצא לכם להכיר אותה בשיחה רגילה ולא דרך ריב על אלוהים יודע מה היא דווקא עושה רושם יחסית טוב ונחמד. ואם אתם חברים שלה סביר להניח שהיא תנסה להתאפק ולא לזרוק עליכם משהו אם תעצבנו אותה או לא תסכימו איתה, לא משנה כמה קצר הפתיל שלה. אליסה מגושמת יחסית, כמו שיצא לי לציין קודם, אבל לא בצורה מאד מעצבנת. היא מהאנשים שיפלו במדרגות ויקומו כאילו לא קרה כלום, או יפילו בטעות כוס פלסטיק ריקה מהשולחן ויבהלו שאולי היה בה משהו לשתות שנשפך, וככל הנראה כדאי לא לתת לה להתעסק בדברים כמו סכינים או אש אבל אפשר להתמודד עם הקלמזיות שלה.
חשוב לציין שאליסה לא אוהבת את אמריקה. היא שנאה את אמריקה כשהיא רק עברה לאמריקה, היא שנאה את אמריקה כשהיא גדלה בה והיא עדיין שונאת בצורה אקטיבית מאד את אמריקה. החלום שלה הוא לחזור לספרד, אבל בשביל זה היא צריכה 1) לא להיות מכורה לסמים 2) כסף 3) עבודה זה רצוי גם 4) אולי להשלים את הלימודים שלה זה גם כדאי. למזלה של אליסה, אמריקה מדינה מאד מגוונת ויש בה אין ספור ספרדים לדבר איתם, אז ככל הנראה תשמעו אותה מדברת המון בספרדית. היא יכולה לאתר דוברי ספרדית בקלות והיא ממש נהנת לדבר ספרדית איתם, וסביר להניח שהיא לא תדבר עם אנשים שיודעים ספרדית באנגלית בכלל. הדרך היחידה לגרום לה לדבר איתכם באנגלית היא, ובכן, לא לדעת ספרדית. אין לשנאה של אליסה לאמריקה סיבה ספציפית - היא פשוט מתגעגעת לבית האמיתי שלה.
דבר אחרון שחשוב לציין (בעיקר כי שכחתי לציין את זה עד הקריאה השלישית של הטופס בערך) היא שלאליסה יש יצר הישרדותי חזק, כמו שניתן לנחש. זה מה שקורה כשגרים ברחוב, אפילו אם מצאתם את עצמכם מדרדרים למקומות שלא כדאי לכם להדרדר אליהם בזמן הזה. בואו נגיד שאם היא תמצא את עצמה על אי בודד, היא ככל הנראה תסתדר פרק זמן לא מועט לפני שהטבע והסיטואציה יכריעו אותה. היא לא מוותרת בקלות, לא על הדעות שלה ולא על עצמה. נכון, הייתה תקופה שהיא לא רצתה להיגמל וכן רצתה לוותר על עצמה לחלוטין, אבל זו הייתה נקודה נמוכה מאד בחיים שלה שהיא לא תיתן לעצמה להגיע אליה שוב.
רקע: נתחיל מההתחלה: אליסה היא הילדה הרביעית מתוך 7 ילדים, שזה מספר דיי חסר מזל אם תשאלו אותה. אין יותר מידי מה לעשות איתו, אחרי הכל. היא לא הבכורה, היא גם לא הכי קטנה. היא תקועה איפה שהוא באמצע. המשפחה של אליסה, לפחות בשנים בהן היא הייתה חלק פעיל בה, לא הייתה עשירה במיוחד. טוב, לא עשירים במיוחד זה תיאור עדין. לא היה למשפחה שלה כסף מעולם - לא לבגדים, לא למותרות כמו צעצועים ובדרך כלל גם לא מספיק כדי להאכיל 10 נפשות (כולל הורים וסבתא), או 7 נכון ליום הולדתה של אליסה. אם תשאלו את אליסה, להביא כל כך הרבה ילדים כשאין לכם כסף לקנות נעליים אפילו זה רעיון ממש מטומטם. אבל אף אחד מן הסתם לא שאל את אליסה, על שום נושא אם נהיה כנים. בכל מקרה, אליסה נולדה במאלאגה שבספרד כילדה רביעית מתוך שבע, מה שהיה אירוע ממש מבאס כמו שאמרנו. להורים של אליסה קראו איזבלה וסיזר, ובאותה תקופה היו לה שלושה אחים ואחיות גדולים בשם דייגו (5), הלנה (3) וג'ואל (2). אמא של אליסה עבדה במספר עבודות שרובן היו קשורות לניקיון, לבישול או לשמירה על ילדים של אחרים במקום על הילדים שלה. היא מעולם לא סיימה את בית הספר שלא לדבר על למדה מקצוע, ולכן אלה היו האפשרויות היחידות שלה. אביה של אליסה עבד כפועל זוטר בחברה גדולה שלא בדיוק אכפת לה שלעובד הראנדומלי המדובר אין כסף לאוכל. אין יותר מידי לומר על הילדות המוקדמת של אליסה, כיוון שרובה הייתה כוללת ניסיון של ההורים לגדל את הילדה שלהם כמה שיותר טוב כשאין להם בדיוק את האמצעים לכך, והליכות לכנסייה. אה, שכחנו לציין את העובדה שהמשפחה של אליסה היא נוצרית קתולית, והאמת שזה פרט יחסית חשוב. שום דבר לא חשוב להורים של אליסה כמו הדת, ואם תשאלו את הילדים יש סיכוי גדול שהם יגידו שהדת חשובה להם יותר ממה שהם עצמם חשובים להם. אז כבר מיום ראשון הראשון בו אליסה הייתה מחוץ לבטן של אמא שלה היא הלכה לכנסייה, והזכרונות הראשונים שלה הם משם גם. הזיכרון הכי מוקדם שאליסה תוכל לעלות אם תשאלו היא זיכרון שלה בגיל צעיר יחסית, לבושה בשמלה בלויה שהייתה של הלנה עד שהלנה הייתה גדולה מידי ללבוש אותה, מוקפת בבנות בשמלות נפוחות ורדרדות וסגלגלות שמריחות כמו פרחים. כמובן שאליסה לא הייתה הילדה הענייה היחידה בכנסייה, היו משפחות נוספות ולא מעטות האמת, אבל הילדות היפות והעשירות יותר הן אלו שנחקקו לאליסה בזיכרון. יש סיכוי לא רע שהבנות האלה לא היו אפילו בשדה הראייה של אליסה באמת בזיכרון ההוא - כי כמו שציינתי, לאליסה יש טלסתזיה. עוד דבר שחשוב לציין על הילדות המוקדמת של אליסה היא שאליסה קשורה מאד לסבתא שלה כיוון שסבתא שלה היא זו שגידלה אותה, ואת שאר הילדים כמובן. להורים שלה לא היה זמן לכך. אה! ויש עוד משהו יחסית חשוב ששכחנו לציין על אליסה. לאליסה יש סינסתזיה, שמתבטאת אצלה בראייה של אותיות ומספרים בצבעים שונים וקבועים. תוסיפו את הטלסתזיה, והאמת שלהיות אליסה מתחיל להישמע כמו כאב ראש.
כשאליסה הייתה בת שלוש בערך נולדו למשפחה תאומים. כן, לא ילד אחד, אלא ילד וילדה. סיוט בעיני אליסה. ההורים לא תיכננו תאומים או תיכננו ילדים, אבל אחרי הכל ילדים זה ברכה ומי שבא ברוך הבא. לתאומים הם קראו ברטה וברטו. יאפ, ברטה וברטו. כל פעם שאליסה חושבת על זה היא חוששת שהעיניים שלה יתקעו מרוב שהיא מגלגלת אותן כל כך חזק. אבל כל מה שעניין את אליסה בת השלוש זה שעכשיו יש תינוקות שיקחו את תשומת הלב של אמא שלה בחודשים של חופשת הלידה (בהם לא היה כסף בצורה אפילו יותר חמורה מהרגיל) ושעכשיו היא לא הילדה הכי קטנה, יש שתי קרציות שיותר קטנות ממנה. אז האם היא הציקה לברטה וברטו כמו שילדים בני שלוש יודעים להציק? כן, בהחלט כן. לגן אליסה לא הלכה, וגם לא אף אחד מהאחים שלה - לא היה לזה כסף. את הכסף חסכו כדי לשלוח את דייגו בן השמונה, הלנה בת השש וג'ואל בן החמש לבית ספר (קתולי כמובן), ולקנות להם בגדים יד שניה לבית ספר וספרים ומחברות שהם מצאו בזבל או קנו מחנות מפוקפקת קטנה בעיר ומה לא. כל זה לא מאד מעניין, אבל נתעכב עוד קצת על החיים המוקדמים של אליסה כיוון שבסביבות גיל ארבע הגיעה הפעם הראשונה בה היא ממש הרגישה שמשהו שונה בה. כלומר, מבחינת הטלסתזיה. על הזיכרון הזה היא תוכל לספר מתוך שינה אם תבקשו. היא הייתה בת ארבע, ושיחקה עם הלנה דייגו וג'ואל מחבואים. היה יחסית הרבה איפה להתחבא בבית שלהם, כי הכל היה מבולגן והיו המון פינות וארונות להיכנס אליהם. היא זוכרת שהיא הייתה העומדת, והיא רצתה לחפש את דייגו, ופתאום הבזיקה לה תמונה בראש שלו מתחבא מאחורי המקרר במטבח - אפילו שהיא עמדה בחצר באותם רגעים. אליסה בת הארבע לא לקחה את זה בצורה עמוקה מידי, ופשוט הלכה, מצאה את דייגו וניצחה במשחק המחבואים המדובר. רק כאשר התופעה הזו של הבזקי ראיה שאינם מתאימים למרחב הראיה שלה באותם רגעים החלו לחזור על עצמם, היא עצרה ואמרה לעצמה שמשהו פה קצת לא בסדר. אבל כשהיא ניסתה לתאר את זה לדייגו או להלנה (כי ההורים של אליסה תמיד היו עסוקים מידי להקשיב לשטויות של הילדים שלהם), הם אמרו לה שהיא מוזרה ושלא תספר סיפורים כאלה מוזרים גם לילדים אחרים אם היא רוצה שיהיו לה חברים. שנה לאחר מכן, בגיל חמש, אליסה התחילה בית ספר בעצמה. בספרד מתחילים בית ספר בגיל חמש, שזה ממש בסדר מבחינת אליסה כי עוד כמה ימים בבית במשחקים עם סבתא שלה והצקות לברטה וברטו והיא הייתה מתחרפנת רישמית. אבל האמת, היא לא כל כך חיבבה את בית הספר. אומנם אליסה האמינה באלוהים, ולא פיקפקה לרגע בזהותה כנוצריה קתולית, אבל כאשר היא הגיעה לבית ספר אותן בעיות קטנות שבדרך כלל היא בחרה להתעלם מהן היו בולטות מתמיד - לדוגמה, העובדה שהיו ילדות שכל שבועיים היו מגיעות לבית הספר עם בובה חדשה שקנו להן, בעוד לאליסה לא היה בובות בכלל. או שהעיפרון של אליסה היה אכול וקטן, ולשותפה שלה לשולחן היה עיפרון יפה כל כך שאליסה ניסתה לגנוב אותו יותר מפעם אחת. השיעורים עצמם היו בסדר, והיא אהבה את שיעורי הדת ואת ההליכה לכנסייה וכל מה שנלווה לה, אבל היא הרגישה שונה. המדים שלה היו יד שניה או שלישית או אלוהים יודע כמה ידיים, והיא פשוט הייתה… ענייה. אז כמו ילדה שמשתוקקת לחברים שיראו בה מעבר לילדה הענייה, אליסה השתמשה בחלקים המיוחדים בה כדי לרכוש חברים - היא הייתה מספרת בהפסקות על איך כל אות היא צבע, ואיך השם שלה לדוגמה הוא בגווני כחול וסגול בזמן שלילדים אחרים יש שילוב מכוער של ירוק ואדום בעיניים שלה. והיא סיפרה להם שאף אחד לא יכול לנצח אותה במחבואים, ורוב הפעמים היא אכן ניצחה - היא לא ידעה לשלוט על ההתקפים של הטלסתזיה, אבל כשהיא רצתה שזה יקרה מספיק חזק זה היה עובד. נכון, האחים שלה אמרו לה לא ללכת ולדבר על זה, אבל הרצון שיחבבו אותה בבית הספר או לפחות הרצון שיראו בה בתור הילדה שממש טובה במחבואים במקום לראות אותה כילדה עם השמלה הדהויה עם החורים היה גדול מידי. האמת שלמרות שאליסה ממש השתדלה להתנהג יפה, היו לה קוצים בתחת והיה קשה לה להתרכז. מידי פעם היא פתאום הייתה רואה מה קורה בכיתה אחרת, או שכל הטקסטים בצבעים שנתנו להם כדי ללמוד לקרוא היו מתבלבלים לה בראש, ולאט לאט התחילו להצטבר תלונות מהמורות על אליסה הלא קשובה. משתדלת, מנסה כמיטב יכולתה, אבל לא מספיק. ההורים של אליסה ממש כעסו, והיא חטפה מכה או שתיים על הנושא. מכות לא היו דבר כל כך שכיח בבית שלהם - היא לא הייתה קוראת להורים שלה מכים, אבל הם כן היו נותנים מכה בגב או סטירה אם אחד הילדים היה עושה משהו לא בסדר או מזלזל בתפילות שלו.
בשלב מסוים לא היה אפשר להתכחש למצב הכספי של המשפחה, שהיה בקרשים לאחר שנולדה אחותה הקטנה (והאחרונה, תודה לאל) של אליסה. אליסה, בתור ילדה שהייתה בערך בת שבע, לא כל כך הייתה מעורבת בקבלת ההחלטות כמובן. אבל היא כן הרגישה את השינויים - העובדה שהיא הייתה חוזרת הביתה ובקושי היה אוכל על השולחן אם בכלל, או שאמא שלה הייתה שולחת אותה לחברות שלה כל יום אחרי בית הספר רק בגלל שהיא חיפשה מי יאכיל אותה כי להם לא היה כסף לאוכל. את תחושת הקור בחורף אליסה זוכרת היטב - תמיד היה לה קר יחסית בחורף, אבל באותה השנה המעיל הישן שלה כבר לא היה מספיק מעיל כדי להגן עליה משום מדבר, ולא היה כסף למעיל אחר. אליסה זוכרת את הכל בצורה מעורפלת, כמו רוב הזיכרונות הרעים שלה. היא זוכרת שהיה לה רע, ושכולם בבית בכו וצעקו בלי סוף, ודיבורים על זה שאבא שלה איבד את העבודה שלו, ואמא שלה צריכה לקחת עוד ועוד עבודות כדי שבעל הבית שלהם לא יסלק אותם כי הם מאחרים בשכירות כבר בשלושה חודשים. אליסה בעיקר הסתגרה בתוך עצמה בתקופה הזו, הלכה כמה שיותר לחברות (בעיקר כי להן היה אוכל) או שיחקה עם האחים שלה בניסיון להתעלם מהעובדה שהכל כל כך רע, ומהעובדה שלאבא שלה התחיל להיות ריח ממש רע כל הזמן והוא התחיל להגיב הרבה יותר באלימות כל פעם שאחד הילדים עשה משהו לא בסדר. כמובן שהנצרות לא בדיוק חובבת גדולה של אלכוהוליזם (מי כן?) ומה שהוא עשה לא בדיוק היה משמח את אלוהים (או את הסביבה שלו), אבל המצב, כמו שאמרנו, היה בקרשים מכל בחינה. למזלה של המשפחה ולצערה של אליסה, הדוד מאמריקה הגיע, בערך. לאבא של אליסה היה דוד שגר באמריקה ועבד בחנות משפחתית אי שם בשיקאגו, וכשהוא שמע על המצב הלא טוב בכלל של המשפחה הוא הציע את הרעיון המטורף לעבור לאמריקה. כל אדם במצב קצת יותר טוב בחיים היה שוקל קצת לפני שהוא בוחר לעבור לארץ אחרת, אבל ההורים של אליסה דווקא ראו את זה ברוח טובה - מדינה חדשה, התחלה חדשה. הם הרגישו שבספרד הם לא יצליחו להתקדם לשום מקום, וכאן הייתה להם הכנסה בטוחה באמצעות החנות המשפחתית. אז בגיל שבע וקצת אליסה ושאר המשפחה עברו לשיקאגו, ארצות הברית.
אליסה שנאה את שיקאגו, והיא עדיין שונאת את שיקאגו. שנאה כל כך חזקה שהיא ממש יכולה להרגיש אותה זורמת לה בדם. מבחינתה, הכל היה בדיוק דפוק באותה המידה - היא הלכה לבית ספר קתולי אחר, רק שהפעם לא היו שם כל החברות שלה והיא עוד לא שלטה באנגלית כדי להכיר כאלה. המצב מבחינת הבית החדש היה מגעיל לא פחות - הם עברו לגור בדירה שצמודה לדירה של דוד שלהם ולמשפחה הגדולה גם היא שלו, שהייתה צמודה לחנות שבה שני ההורים התחילו לעבוד, והדירה לא הייתה שונה יותר מידי מהבית הקודם שלא לדבר על מסודרת. אליסה שנאה (ועדיין שונאת) את השפה האנגלית, המגוון של האנשים סביבה עשה לה כאב ראש של ממש - אנשים לבנים, אנשים כהי עור ומה לא. כמובן שגם בספרד היה גיוון, אך לא כמו שיש בארצות הברית. השינוי היה גדול מידי ומהיר מידי, והיא הייתה מתוסכלת. אם בבית ספר הקודם היא הייתה תלמידה שניסתה קשה אבל הריכוז לא היה מאה אחוז, עכשיו היא לא ניסתה בכלל. כמובן שהיא עדיין כיבדה את אלוהים, את ישו ואת הדת - אבל היא שנאה את בית הספר, לא הבינה כמעט כלום והייתה עושה רעש ובלגן הרבה יותר מבית הספר בספרד. ההורים שלה התחילו לקבל תלונות עליה - מה שלמעשה הפך אותה לקצת דורשת יותר תשומת לב מכל האחים הטובים והנחמדים שלה, שכן אפילו ברטה וברטו שהיו רועשים וילדותיים לא היו מושכים כל כך הרבה תשומת לב כמו אליסה. אפילו העובדה שלאליסה יש כוחות כאלה ואחרים לא עזרה לה במיוחד - כשהיא ניצחה את הילדים במחבואים הם התעצבנו במקום להתלהב מהיכולות שלה, כשהיא ניסתה לספר להם באנגלית המקולקלת שלה על הכוחות שלה הם צחקו עליה. היא לא הייתה אהובה, וזה היה חדש לה. היא הייתה רגילה להיות אדם שאוהבים. על העובדה שהיא הייתה כזו רועשת היא החלה לחטוף מכות יותר רציניות - לא רק סטירה פה ושם כל פעם שההורים היו מקבלים עוד תלונה, אלא הגעה למצב שהיא ממש הלכה לבית הספר עם סימנים אדומים. במקרים טובים זה היה באיזורים שהמדים הסתירו, ובמקרים רעים הם היו על הפנים. כיוון שאליסה הייתה ילדה כזו בלגניסטית ורועשת, כשהיא אמרה שהיא נפלה לאף אחד לא היה ספק שזו האמת. אפילו שזו לא הייתה. האדם היחיד שהקל על כל העניין הייתה סבתא שלה, שנראה ששום דבר לא היה מוציא אותה מהשלווה שלה. למען האמת, אליסה לא חושבת שיש *משהו* שיכל להוציא את האישה מהשלווה שלה. אפילו כשאליסה הייתה מגיעה אליה בפנים אדומות מסטירות ומדמעות היא הייתה מחבקת אותה ומלטפת את השיער שלה בשלווה, כאילו זה לחלוטין הגיוני שהבן שלה ירביץ לילדים שלו כי הם זרקו כדור נייר על תלמידה אחרת בכיתה. ואולי העובדה שאף אחד לא עצר לומר לאליסה שזה לא בסדר היא חלק מהסיבות שהיא הדרדרה לבסוף. אבל אליסה אהבה את סבתא שלה, והנוכחות המרגיעה שלה הייתה טובה מבחינתה גם אם היא לא הייתה באמת בסדר ומתאימה לסיטואציה.
כשאליסה התקרבה לגיל עשר כבר, דברים התחילו להשתנות. העובדה שלא היה כסף התחילה להציק לאליסה. נכון, הם הרוויחו קצת יותר בחנות. אבל בגדים חדשים עדיין לא היו אפשרות, כי רוב הכסף הלך על אוכל. בית קצת יותר מרווח לכל כך הרבה נפשות גם לא הייתה אפשרות, ולאליסה התחיל להציק שהיא חולקת חדר עם הלנה ועם אחותה הקטנה החדשה, אוליביה. בעיקר כי אוליביה הפכה את החדר לממלכת של צעצועים יד שניה או שלישית. היא החליטה שהיא רוצה לקחת את הדברים בידיים, ולכן התחילה לחפש עבודה. בשלב הזה אני מזמינה אתכם לגחך, כי בכל זאת, ילדה בת כמעט עשר מחפשת עבודה? מגוחך, מי ירצה אותה בכלל. אבל היא הייתה מספיק טובה כדי לשמור על ילדים של אחרים מידי פעם, מה שהשיג לה קצת כסף שהיא חסכה כדי לקנות לה בגדים קצת פחות בלויים ומסכנים. חברים לא היו לה עדיין בבית הספר. האם היה עליה חרם? אפשר לקרוא לזה ככה. אף אחד לא רצה לדבר איתה, או לשחק איתה, ולפעמים אפילו היו קמים והולכים כשהיא הייתה מגיעה. האחים הגדולים שלה היו כבר בחטיבה אז היא לא יכלה לבלות איתם (והיא לא הייתה בטוחה כמה היא רוצה), והתאומים היו בסדר אבל הם בכל זאת היו, אתם יודעים, ילדים בני שבע, ולא היה לה הרבה יותר מידי על מה לדבר. לכן, אליסה החליטה לשחק עם עצמה ולנסות לאתגר את הכוח שלה. היא הייתה יושבת לידה בפינה כלשהי בבית הספר, בדרך כלל עם ספר מושאל כלשהו שהיא לא באמת קראה, והייתה מתרכזת חזק חזק במקום שהיא רוצה לראות - לדוגמה, הכיתה שהייתה בקומה השלישית בקצה המסדרון. לפעמים זה היה מצליח, לפעמים לא כל כך. רוב הזמן זה לא היה מצליח, אבל לא היה לה שום דבר אחר לעשות אז היא הייתה עושה את זה. תחביב אחר שהיא פיתחה היה להעתיק טקסטים - בדרך כלל מספרים שהיא הייתה משאילה, וכולם בנושא הדת - על פי הצבעים שהיא רואה כל מילה או אות בראש. במילים אחרות... אליסה הייתה ילדה בודדה. מאד בודדה. אבל אם תשאלו אותה היא תגיד שלא היה אכפת לה שהיא כל הזמן לבד, ושהיא לגמרי נהנת ללכת לשמור על ילדים של אחרים. האמת שהיא הייתה דיי טובה בזה, כי היא כל החיים גידלה את האחים שלה יחד עם סבתא שלה. ואת עצמה היא גם גידלה פחות או יותר. אז היה אפשר לסמוך עליה. והיה עוד משהו, שגרם לאליסה להרגיש ממש רע עם עצמה - לאחד מהילדים הקטנים שהיא שמרה עליהם הייתה אחות גדולה וממש, ממש יפה. היא הייתה בת 16 בערך, עם שיער בלונדיני גולש ועיניים כחולות שאפשר לשקוע בהן. אי אפשר לומר שאליסה הייתה מאוהבת בה, כמובן - היא הייתה בסך הכל בת עשר בערך. אבל בעיני אליסה זה היה הפעם הראשונה שהיא הסתכלה על מישהו בצורה... אחרת. פעם ראשונה שהיא הסתכלה על מישהי וכל כך רצתה שהיא תהיה חברה שלה, שהיא תחייך אליה ותדבר איתה. זו ככל הנראה לא הייתה התאהבות, אבל כיוון שאליסה בסופו של דבר הבינה שהיא נמשכת לנשים, מבחינתה זה מה שהתחיל את זה. זה מה שפתח לה את העולם הזה, אם לדייק - בתור ילדה קתולית מעט מבולגנת אך מאד מאמינה ומקשיבה לחוקי הדת, לא היה לה מושג שבנות יכולות להיות עם בנות בצורה... כזו. וכשיום אחד ג'סיקה, האחות היפה, חזרה הביתה מאוחר (בדיוק כאשר הבייביסיטר של אליסה על האחים הקטנים של ג'סיקה נגמר) בידיים משולבות עם בחורה כהת עור והן היו הרבה יותר קרובות אחת לשניה ממה שאליסה ראתה אנשים קרובים אחד לשני אי פעם, היא פתאום הבינה שזו אפשרות. שיש בנות שמסתכלות על גברים ולא מרגישות שום דבר. היא רצתה לקרוא על זה עוד, לגלות על זה עוד - אבל לא היה לה איפה. להעלות את הנושא בבית היה כנראה גורם לה לחטוף כאלה מכות שהיא לא תוכל ללכת, לעלות את הנושא בבית הספר היה גורם להשעייה של כמה ימים ככל הנראה וכמובן שבספריה של בית הספר לא היה שום מידע. אז אליסה נאלצה ללכת בחשאי לספריות ציבוריות - לשקר שהיא הולכת לבייביסיטר בזמן שהיא לא, ולהתחיל לחטט במדפים ולחפש בעצמה כי לשאול היה צעד מסוכן מידי כמובן. בסוף היא מצאה סיפור שבו לגיבורה הראשית היה חברה, והיא ישבה וקראה וקראה עד שהיא נזכרה שזה ממש ממש לא בסדר. אבל כמו שאמרנו, זו הייתה התחלה של משהו. משהו גדול ומשמעותי מאד בשביל אליסה.
כאשר אליסה הייתה בת אחת עשרה דברים התחילו להדרדר. זה התחיל בזה שהיה פחות אוכל על השולחן, או שההורים של אליסה ביקשו ממנה - בכזו בושה שהיא לא יכלה לומר לא - שתיתן להם את הכסף שהיא מרוויחה מהבייביסיטר. החנות הייתה בקשיים, אנשים פחות הגיעו למקום הקטן ואליסה שמעה את ההורים שלה מדברים עם הדוד על אפשרות סגירה. זה הלחיץ אותה ממש, למען האמת. החנות הייתה כל מה שהם נשענו עליו, מה יעשו בלעדיה? הייתה לה הרגשה שזו הדרדרות שלא תיגמר ושאין סיכוי שהם יצליחו לשקם את עצמם כלכלית, והיא צדקה. בסופו של דבר החנות נסגרה - ולמשפחה לא נותר דבר. כלומר, נותרו להם מעט חסכונות, אבל ממש לא מספיק כדי לטפל בכל הילדים וגם בסבתא, שנהייתה חולה יותר ויותר מיום ליום. ההורים של אליסה הגיבו כל אחד בצורה אחרת לסיטואציה. אמא של אליסה לא הרשתה לעצמה לשקוע, ומיד החלה לחפש עבודה אחרת. היא מצאה יחסית מהר כזו, והחלה לעבוד בשתי עבודות בתור מוכרת בחנויות מפוקפקות למדי. אבל אבא של אליסה? הוא שקע, לחלוטין. זה התחיל מלשבת על הספה כל היום ולא להתייחס לקריאות כמו "ארוחת הערב מוכנה" או "אני יוצאת לעבודה ואמא שלך ישנה, תשמור על הילדים" או אפילו "ברטה נפלה ויורד לה המון דם". אחרי זה הוא התחיל לשתות - לא פעם ראשונה שהוא שותה כמו שכתבתי כבר כאן, אבל הפעם זה היה יותר מתסכל מבחינת אליסה כי היא זוכרת כל רגע ורגע. בהתחלה הוא היה שותה רק בלילה ואפילו היו ימים שהוא לא היה שותה כלל, אבל מהר מאד הוא הגיע למצב שהוא אף פעם לא היה פיכח. תמיד מסריח מאלכוהול, יושב על הספה חצי ער וממלמל לעצמו. זה עיצבן את האחים הגדולים (דייגו, הלנה, ג'ואל ואליסה) והרבה פעמים הם מצאו את עצמם מנסים להקים אותו מהספה, או צועקים עליו שהמשפחה צריכה אותו ושהוא לא יכול לשבת ולהשתכר כל היום, ושאלכוהול זה אומנם לא משהו שאסור בנצרות הקתולית אבל גם אלכוהוליזם זה מן הסתם לא מתקבל. והוא? הוא היה צועק עליהם בחזרה, ובמקרים גרועים הוא היה תופס את אליסה בשיער ומעיף אותה ממנו, או בועט בה. אליסה הייתה מתוסכלת ועצבנית, מה שהגביר את התקפי הטלסתזיה שלה - היא לא הצליחה לשלוט עליהם יותר מהרגיל והייתה רואה דברים שבהחלט לא אמורים להיות בשדה הראיה שלה, וזה התחיל להפחיד אותה ממש. היא התחילה לחשוב שיש לה גידול במוח שמתפתח מאז שהיא זוכרת את עצמה ושהיא הולכת למות. ומה יהיה כל כך גרוע בזה, כשחושבים על זה? היא לא הייתה בטוחה שהיא תגיע לגן עדן כי עדיין היו לה כל מיני מחשבות שלא אמורות להיות לה על בנות ועל רומנטיקה ואהבה, והמצב גרם לה להתחיל לזלזל קצת בתפילות שלה ולא לומר אותן בלב שלם, אבל גיהנום לא היה נשמע שונה במיוחד מהמצב הנוכחי בבית שלה. האחים הגדולים לקחו על עצמם לעזור להשיג כסף גם. דייגו בן השש עשרה יכל ממש לעבוד בחנויות כמו אמא שלהם בלי שיצחקו עליו, הלנה בת הארבע עשרה עבדה בעבודות מזדמנות שנתנו לה כמו לעזור לסחוב את הדברים לאישה הזקנה מהקומה למעלה ולהשיג על זה כסף, וג'ואל בן השלוש עשרה עבד בעבודות דומות לעבודות שאליסה בת האחת עשרה עבדה בהן - בייביסיטר בעיקר, לעזור לסחוב דברים בתמורה לכסף כמו שהלנה עשתה וכדומה.
אליסה התחילה להיות הרבה יותר מסתם ילדה בעייתית. היא התחילה להרביץ - וזה לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהילדים היו חוטפים מכות על בסיס יום יומי בבית. נמאס לה שילדים מתעלמים ממנה ונמאס היה לה לשחק כאילו זה לא מפריע לה, כי זה היה מפריע. אז היא הייתה זורקת קלמרים או עפרונות על ילדים שסובבו את הראש כשהיא נכנסה לחדר וצחקקו, או שהיא נתנה מכות של ממש לילדה שהתלחשה על המדים המלוכלכים שלה במסדרון. אליסה לא הייתה הילדה הבעייתית היחידה, שכן גם ברטה וברטו בני השמונה התחילו לפרוק את התסכול שלהם בצורת מכות בבית הספר. הילדים יצאו מכלל שליטה, לא היה להם כסף והכל היה, מה שנקרא, פשוט בלגן. לאמא של אליסה היה ברור בשלב הזה שזה עניין של זמן עד שהרווחה תגיע אל הבית ותיקח את הילדים, והיא לא יכלה לתת לזה לקרות.
הקש ששבר את גב הגמל היה מותה של סבתא של אליסה, אמא של אבא שלה. לאליסה זה הרגיש כאילו זה קרה בבת אחת - פתאום היא הרגישה ממש לא טוב, פתאום הם מיהרו לבית החולים וככה פתאום היא מתה. האמת היא שזה לא קרה בבת אחת, אלא אליסה פשוט הדחיקה את ההדרדרות - היא התעלמה במודע מהעובדה שלסבתא שלה כבר לא היה כוח לשחק עם אוליביה בת הארבע בערך, או להרים את כוס המים שהייתה על השידה. ההדרדרות קרתה בצורה איטית אך בטוחה, ולפני שאליסה הספיקה להשלים עם העובדה שיש סיכוי שהיא לא תראה את סבתא שלה יותר, היא כבר לא הייתה שם. סבתא של אליסה הייתה אדם שקט ביותר, היא לא דיברה יותר ממה שצריך ופשוט הייתה מקבלת את המצב בבית לא משנה מה הוא היה בשקט ובשלווה המיוחדת שלה. אבל אליסה הייתה קרובה לסבתא שלה - היא הייתה מספרת לה כל יום איך היה לה בבית הספר אפילו אם כל מה שקרה בבית הספר היה התעלמות מוחלטת של התלמידים ממנה (ובמקרים חמורים, הקטטות בהן אליסה הייתה מסתבכת), היא הייתה אפילו מספרת לה על הטלסתזיה ושיתפה בפניה את העובדה שהיא דיי בטוחה שיש לה גידול במוח בשלב הזה שאף אחד לא בודק. סבתא שלה לא אמרה כלום בתגובה, אלא רק חיבקה את אליסה וליטפה לה את השיער. זה רוב מה שהיא הייתה עושה. התקשרות ביניהן לא הייתה במילים, אבל היא הייתה בדיוק מה שאליסה הייתה צריכה כדי לזכור שיש מישהו בעולם הזה שבאמת אכפת לו ממנה - כי אבא שלה היה שתיין ומכה, אמא שלה והאחים הגדולים שלה היו שקועים מידי בעבודות ובניסיון להציל את הבית ולמנוע מהרווחה להגיע אליה, והתאומים ואוליביה אומנם אהבו אותה אבל הם ילדים קטנים. הם יאהבו כל אחד. לכן, אליסה לקחה את המוות של סבתא שלה בצורה קשה. היא מצאה את עצמה הולכת יותר ויותר לספרייה בה היא קראה פעם ראשונה על האפשרות שנשים יאהבו נשים בצורה רומנטית, ומצאה את עצמה קוראת עוד ספרים "אסורים". ספרים עם דמויות שלא מאמינות באלוהים, ספרים עם דמויות שעוברות על כל חוק אפשרי של הנצרות הקתולית בערך, ואפילו ספרים שהדמויות הראשיות בהן הן מדת אחרת כמו יהדות או איסלם. אליסה מעולם לא הייתה אדם של קריאה, אבל המוות של סבתא שלה השאיר אותה לחלוטין לבד בעולם. נשמע מעט מוזר שלילדה בת אחת עשרה (לא חברותית ובעייתית ככל שתהיה) אין חברים, אבל אליסה פשוט לא הייתה אדם שאפשר להתחבר אליו. היה עליה חרם, היא הייתה מרביצה לכל מי שעיצבן אותה יותר מידי בכיתה וגם ככה היו לה את האחים שלה שישמשו בתור חברים, גם אם הם לא היו החברה הכי טובה שיש. בכל מקרה, המוות של הסבתא היה הקש ששבר את גב הגמל בשביל איזבלה. היא לקחה את כל הילדים ועברה כמה שיותר רחוק מהבית הישן, לבית במצב הרבה יותר רע מהקודם כי זה כל מה שהיא הצליחה לשלם עליו - אבל לפחות הם היו רחוקים מהאבא השתיין.
האמת שמכאן הדברים לקחו תפנית מפתיעה ומעודדת. אמא של אליסה ואחיה הגדול דייגו הצליחו למצוא עבודות בהם יוכלו להרוויח סכומים יפים - דייגו היה צריך לעזוב את בית הספר, אבל הוא הבטיח שהוא ישלים את הלימודים שלו בסופו של דבר. אליסה לא יודעת אם זה באמת קרה בפועל. בכל מקרה, הלנה ג'ואל ואליסה המשיכו לעבוד בעבודות מזדמנות, והקטנים לא בדיוק יכלו לעזור אבל הם התנהגו יפה ולא ביקשו צעצועים חדשים או אפילו בגדים חדשים לא משנה כמה הם רצו. החלק הכי טוב מבחינת אליסה היה בית הספר החדש - בכנות, היא לא חשבה שיש לה סיכוי להתחבר למישהו. לעבור לבית ספר חדש ככה פתאום באמצע השנה זה אף פעם לא רעיון טוב. אבל הילדים בבית הספר החדש היו הרבה יותר נחמדים, והם ממש רצו להכיר אותה אפילו שהמדים שלה היו יד שניה או שלישית ואפילו שבהתחלה היא הייתה קצת אנטי בעקבות החוויות הלא נעימות שלה מבית הספר הקודם. אפילו היו לה חברות - גבריאלה, מאיה, אמיליה ורוזה. אליסה אהבה במיוחד את גבריאלה, היא הייתה כל כך יפה ועדינה והחיוך שלה היה הדבר הכי יפה בעולם. הן היו נחמדות לאליסה לא משנה מה, ואליסה קצת חשבה שאלוהים זה שהביא אותן בשבילה ושכנראה הגיע לה משהו טוב אחרי כל מה שהיא עברה. בגיל אחת עשרה (כמעט שתיים עשרה), סוף סוף היו לה חוויות ילדות קצת יותר נורמאליות - להסתובב עם חברות, להינות בשיעורים ולא להיות הילדה המוזרה שיושבת בצד ואסור לדבר אליה. בבית לא היו יותר מכות כיוון שהאב נשאר מאחור, ואפילו הבייביסיטר והעזרה למבוגרים מידי פעם שהיא עשתה כדי להרוויח מעט כסף לא היה כל כך מדכא כמו שהוא היה בבית הקודם שלה. אליסה הייתה שמחה, והיא הייתה צריכה לדעת שזה אומר שדברים לא ימשיכו להיות כל כך טובים לעוד הרבה זמן.
ובכן, זוכרים את העניין הזה שאליסה התחילה להסתכל על נשים בצורה קצת אחרת ולא מאד ראויה בעיני הדת שלה? אליסה הייתה צריכה לדעת שזה יהרוס לה הכל בסוף. אתם מבינים, לאט לאט היא הבינה שהיא מאוהבת בחברה שלה, גבריאלה. אהבה שכזו של ילדה בת שתיים עשרה שמרגישה שאם היא לא תאהב אותה בחזרה שום דבר לא יהיה שווה יותר. החברות האחרות ראו שהיא מעדיפה את גבריאלה בהרבה על פניהם, וגבריאלה בהחלט נהנתה מתשומת הלב, ולכן היא ואליסה היו מאד קרובות אחת לשניה. הן היו נפגשות גם לבד בלי שאר הבנות, ואליסה הייתה מצחיקה את גבריאלה בצורות מטופשות סטייל חיקויים של המורות הזועפות שלהן רק כדי לראות את החיוך המתוק שלה ולשמוע את הצליל המדהים שהוא הצחוק שלה. היא ידעה שהיא תצטרך או לקבור את הרגשות שלה ממש עמוק או לגלות לגבריאלה מה היא מרגישה, והיא נטתה לכיוון של לקבור את זה עמוק עמוק ולקוות שהיא לא תתפוצץ. אבל יום אחד יצא להן לדבר על משפחה, ועל אהבה, ונושאי שיחה רגילים שכאלה של ילדות בנות 12. ופתאום גבריאלה אמרה בשקט שהיא הייתה רוצה עולם שבו היא לא חייבת להתחתן עם גבר, כי היא לא חושבת שהיא אוהבת גברים כל כך. ואליסה שתקה ושתקה, ואז החליטה שכנראה זה סימן מאלוהים ואמרה שגם היא חושבת שהיא לא אוהבת גברים כל כך. והן שתקו עוד קצת, וגבריאלה החזיקה לאליסה את היד ושתיהן הרגישו קצת פחות רע עם העובדה שהן לא אוהבות גברים כל כך. זה לא באמת הייתה התחלה רישמית של זוגיות, אבל זה התחיל משהו - הן היו מחזיקות ידיים כשאף אחד לא היה רואה, מחפשות תירוצים להיות קרובות אחת לשניה ונפגשות ממש כל יום. היה ברור לשתיהן שזה סוד ושאסור להן לספר אפילו לחברות אחרות כי הן ככל הנראה יזדעזעו, ינתקו קשר ויגידו למורה, והאמת שלאליסה לא היה אכפת כל כך שזה סוד. כל מה שהיה אכפת לה שיש לה את גבריאלה ושהיא יכולה להחזיק לה את היד כשאף אחד לא רואה או להשאיר לה פתקים בתיק עם שירים על אהבה, בלי שם כדי שגבריאלה תוכל לומר שהיא אוספת שירי אהבה לפרויקט משלה או משהו כזה אם ימצאו. גם זה היה מביא לה עונש כלשהו ככל הנראה, אבל זה לא היה עונש לעומת העובדה שהיא אוהבת בנות. אבל אף אחד לא מצא את הפתקים, וכל פעם שהן היו מקבלות פתק הן היו מחביאות אותו בספר כלשהו בספרייה שלהן, ככה שלפעמים אליסה הייתה קוראת ספר כלשהו ומוצאת פתאום באמצע פתק שכתבה לה גבריאלה. זה תמיד היה נחמד. אליסה אפילו התאמצה ולא סיפרה לכומר בוידויים שלה על גבריאלה - היא פשוט לא יכלה לסכן את זה לא משנה מה. כל החיים לימדו אותה שהוידויים הם המקום הבטוח ושהכומר בחיים לא ישפוט או יגיד משהו על מי שאמר לו את הדברים, אבל היא באמת באמת לא רצתה להרוס את מה שיש לה עם גבריאלה ולכן היא השתמשה בכל הכוחות שלה (במובן הלא על טבעי, כמובן) כדי לא לספר. ואם כבר כוחות, כל פעם שלאליסה היה התקף של טלסתזיה (שעכשיו התחילו להיות מועטים יותר אחרי שהכל נרגע קצת) היא הייתה כמובן מספרת קודם כל לגבריאלה.
ככה היו הדברים עד שאליסה הגיעה לגיל 14. מה קרה בגיל 14, אתם שואלים? הטעות הכי גדולה של אליסה מבחינתה. ולא, אני לא מדברת על ההתמכרות לסמים למרבה ההפתעה. היום היה רגיל למדי - היא הייתה בבית ספר, סיימה את הלימודים להיום והלכה עם גבריאלה הביתה. הן ישבו בבית של אליסה עם דלת סגורה ודיברו, ופתאום היה שקט והן רק הסתכלו אחת על השניה. עד עכשיו הן לא עשו שום דבר יותר רציני - אפילו לא הגדירו את עצמן כזוג - והן לא היו בטוחות שהן צריכות לדבר על זה בכלל. אבל פתאום אליסה החליטה שהיא רוצה לנשק את גבריאלה, וזה מה שהיא עשתה באמת. זה היה מדהים, למקרה שמישהו תהה. כל מה שהיא חשבה שזה יהיה ואפילו יותר. הבעיה? בדיוק באותו הרגע נכנסה אמא של אליסה, שראתה את הבת שלה מנשקת בחורה אחרת ופשוט... התחרפנה. היא סילקה את גבריאלה מהבית מיד והתחילה לצרוח על אליסה לאסוף את הדברים שלה ולעוף מהבית מיד. אליסה בכתה וצעקה חזרה, אמרה שאמא שלה פשוט לא הבינה נכון, אבל זה היה אבוד. דייגו הלנה וג'ואל ניסו לעזור וברטה ברטו ואוליביה היו בעיקר ממש מבולבלים מכל הסיטואציה, אבל לפני שאליסה הבינה מה קורה היא מצאה את עצמה מחוץ לבית עם תיק שיש בו כמה בגדים שלה וזהו. היא דפקה, בכתה והתחננה שיפתחו לה כל היום. היו לה הבזקים של מה שקורה בתוך הבית, והיא ראתה על ההבעה של אמא שלה שהיא בחיים לא תיתן לה לדרוך שוב בבית. היא הייתה מחוקה. הדת הקתולית מתנגדת לקהילה הגאה, אליסה תמיד ידעה את זה וידעה שהיא משחקת באש, וככה נוצרה שריפה. היא רצתה ללכת לישון אצל גבריאלה לפחות ליום אחד, אבל כשגבריאלה ראתה אותה היא אמרה לה שהיא לא יכולה לסכן להשאיר אותה בבית שלה אפילו שהיא אוהבת אותה ושהיא מפחדת שאמא של אליסה תתקשר ותגיד להורים שלה שהן יחד ושהן לסביות. אז אליסה הלכה לישון כמה ימים אצל מאיה, ומשם עברה לישון אצל חברה אחרת. נדדה בין בתים, כל פעם נשארה מספיק זמן כדי שההורים של החברה לא יחשדו ויתקשרו לאמא שלה, שתספר להם על הדבר הנורא שהבת שלה עשתה. בסופו של דבר נגמר לה לאן ללכת, והיא מצאה את עצמה גרה ברחוב, בגיל 14. לבית הספר היא כמובן לא הלכה יותר. היא החליטה להתחיל להתקדם כמה שיותר ושאין לה מה לחפש יותר, ואפילו חשבה על האפשרות לחזור לספרד. וככה בעצם אליסה הפכה לחסרת בית ומסכנה במיוחד.
כאשר היא התחילה לגור ברחוב היא אמרה לעצמה שלא משנה מה, היא תשמור על הערכים שלה. היא לא תגנוב כסף, היא לא תיקח סמים ולא תעשה שום שטויות מהסוג הזה. טוב... דיבורים זה משהו אחד ומעשים זה כבר משהו אחר. כשהיא מצאה את עצמה מסתובבת במשך שבועות, ישנה ליד פחים או בסמטאות ופוגשת טיפוסים שמי יודע איך הם הגיעו לרחוב ולמה, בסופו של דבר היא הייתה חייבת ליצור קשר עם מישהו מהם. היא פשוט לא יכלה להתמודד עם זה לבד. אז היא התחברה לכמה בחורים חסרי בית שאמרו שהסיפור שלה ממש עצוב, והציעו לה לקחת משהו שיעודד אותה. סם. ואליסה הבטיחה לעצמה שהיא לא תאמר כן, אבל היא אמרה כן. וככה בעצם אליסה התמכרה לסמים - היא לא נשארה עם הבחורים האלו כמובן יותר מידי זמן, אבל מהרגע שהיא לקחה פעם אחת היא לא יכלה שלא להמשיך לקחת. חשוב לציין שהיא לא לקחה שום דבר "רציני" - היא כן לקחה סמים, אבל רק כאלה הנחשבים לקלים אך ממכרים כמו מריחואנה לדוגמה. דברים שיגרמו לה להרגיש יותר טוב. היא עברה ממקום למקום, ביקשה כסף מאנשים ברחוב בשביל לממן סמים ונהייתה בדיוק האדם חסר הבית שאף אחד לא רוצה לפגוש ברחוב. הסיבה העיקרית שהיא הצליחה להשיג כסף הייתה שהיא לא האדם הראשון שיעלה לכם לראש כשתחשבו על סמים. כל מה שהיא הייתה צריכה זה לשמור על הראש למטה ולעשות רושם של מסכנה יותר מאשר רושם של מסוממת. היו לה עדיין סטנדרטים מסוימים, אבל מועטים. היא לא גנבה שום דבר שהוא לא אוכל, אבל אם יצא לה להסתובב עם אותם האנשים ברחוב יותר משבוע והם הסכימו להביא לה מעיל שיחמם אותה בתמורה לצעיף שהיה לה היא אמרה כן. או שהם סתם היו נותנים לה משהו כי הם חשבו שהיא חמודה או כי גם הם לא היו מאה אחוז מפוקסים במה הולך סביבם, ואליסה נתנה להם רושם של ילדה מסכנה שצריכה עזרה. ככה חלפו שנתיים וחצי דיי מזעזעות שמפתיע שהיא לא מתה בהן ממנת יתר (כלומר, היא הייתה בת בערך שש עשרה וחצי), עד שבסופו של דבר מצאו אותה. אירגון שאחראי בדיוק לאותן נערים ונערות שהגיעו איך שהוא אל הסמים לקח אותה והכניס אותה לתוכנית גמילה. האמת, היא הייתה כל כך מסוממת ומבולבלת כשזה קרה שהיא בקושי זוכרת איך הם תפסו אותה, מה היא עשתה באותו רגע ומה הם אמרו לה. היא הייתה צועקת הרבה בספרדית ונלחמת איתם, אבל הם הצליחו לעזור לה להשתפר קצת. היא לא התחברה לאף אחד מבני הנוער האחרים ולא סבלה את הצוות, מה שגרם לה להרגיש שוב כמו ילדה שעושים עליה חרם. רק שהפעם בעיקרון היא זו שעשתה חרם על השאר. ואז היא החליטה שהיא לא רוצה להשתקם ושזה לא שווה את זה גם ככה וברחה מהמוסד בו היא הייתה אחרי שלושה חודשים. הם מצאו אותה דיי מהר, אבל היא הספיקה להתחיל לקחת סמים שוב בתקופה הזו. כרגע היא במוסד ובתוכנית הגמילה בערך חודש, והיא החליטה לנסות יותר. מדוע? כי קצת לפני שתפסו אותה היא עברה ליד כנסייה, ופתאום היא הבינה שהיא לא התפללה מאז שסילקו אותה מהבית והיא שכחה לחלוטין את עצמה, את הזהות שלה. ההבנה הכאיבה לה פיזית והיא החליטה שהיא רוצה לפחות לנסות להשתפר. אם היא לא תצליח, כנראה אין לה עתיד. אם היא תצליח, אולי זה אומר שאלוהים לא ויתר עליה למרות שהיא לסבית. אז היא חזרה למוסד וניסתה להתמיד בתוכנית הגמילה. המצב עדיין לא כל כך טוב ועדיין אפשר לראות עליה שהיא מסוממת לשעבר, אבל היא מנסה. הצעד הבא הוא לפגוש את ההורים שלה - הצוות במקום אמר שלכבוד זה שהיא נקייה חודשיים אולי כדאי להפגיש אותה עם המשפחה שלה, ואליסה אמרה שזה רעיון ממש מטופש ושהם בחיים לא יבואו, אבל הצוות אמר שהם יזמינו אותם בכל מקרה. היא תוהה מה הם יחשבו לעצמם שהם יגלו שהם סילקו את הבת הלסבית שלהם והיא הסתובבה ברחוב והתמכרה לסמים, אבל אז היא אומרת לעצמה שאמא שלה ככל כנראה אפילו לא תענה למספר הלא מזוהה ובהחלט לא תענה כשיגידו לה שמדובר באליסה. יש לה אפילו כמה חברות במוסד המדובר - בחורות בשם ג'ואן וג'ודי שהיא לא הבינה לחלוטין את הסיפור שלהן עדיין פרט לעובדה שהן, וול, עשו סמים גם. הן לא מדברות יותר מידי כי לכולן יש יותר מידי על הראש, אבל כן.
צבע: האמת שאני לא יודעת מה בא לי, אז תפתיעי אותי עם צבע נחמד ואליסה-י שכזה
הערות\הארות\בקשות: סיימתי

שם + כינוי: אור - wolverininja.
שם הדמות: לאון פודר (león Poder) .
גיל: 16.
מגדר: זכר, סיסג'נדר לא בטוח לגבי הנטייה המינית שלו עדיין.
כוח: ללאון יש טלפתיה, הוא יכול לראות מה אנשים חושבים עליו, הוא יכול להרגיש מה אותו בן אדם מרגיש לגביו. הוא יכול לראות את זה ברגעי שלווה, אך לרוב המידע שהוא מגלה מעצבן אותו והקשר מתנתק. הוא צריך שהבן אדם יהיה מולו, ויכול לראות רק לגביו. למעשה היה מעדיף שבכלל לא תהיה לו היכולת הזו, היכולת שגורמת לו להיות מתוח תמידית.
מכון: ספרד.
מראה: ללאון יש עור בצבע בהיר יחסית, הוא לא שזוף, בכלל לא, אבל העור שלו לא בהיר כמו של בובה או חרסינה, העור שלו חלק אך חבול מאוד עקב נסיונותיו (הכושלים) לעשות ספורט. ללאון עצמות לחיים גבוהות ולסט מרובעת מעט, למעה יש לו גם שתי גומות בלחי ימין אך מעטים המודעים לכך היות והוא בקושי מחייך. ללאון יש אף ביינוני אך לטעמו הוא גדול מידי, לא שזה באמת מפריע לו, שיהיה באיזה גודל שהוא רוצה, זה לא חשוב לו. השפתיים שלו דקות בצורה מפחידה מעט, הן ורדרדות וכמעט בצבע העור שלו ומתחתיהן ישנה צלקת קטנה, כאשר היה צעיר אהב לרכוב על אופניים, פעם אחת בזמן הרכיבה חתך אותו כלב קטן, הוא התרסק ומרוב בהלה הכלב נשך אותו. הנשיכה הייתה חזקה כל כך שלאון היה חייב לנשוך את שפתו התחתונה חזק בכדי לא לצרוח. כאשר חזר לביתו גילה שיורד לו דם, לא מהרגל אלא ממתחת לשפה. עיניו של לאון, העיניים התכולות הבהירות שלו... העיניים שנראות כל כך בהירות עד שלעתים חושבים שהוא עיוור... הן, איך לומר? לא ממוקדות, מתרוצצות, אף פעם לא מצליחות להרגע, אולי בגלל הטלפתיה שמפחידה אותו, אולי בגלל חברו החסר ואולי בגלל דברים אחרים... אך זה מקנה לא מראה משוגע ואף מפוחד, אומרים שהעיניים הן הראי לנפש, טוב, במקרה של לאון העיניים הן... חסרות משמעות, הן מסמלות את כל מה שהוא לא אוהב בו. כל מה שהוא דוחק. כל מה שמסתיר. מה שמוסיף לכך הם ריסיו, ריסיו עולם כהים אך הם דקים ובודדים... פוערים את עינייו אפילו יותר. אך גבותיו הדקות גורמות להרגשה שהוא יכול לראות מה אתם חושבים (מה שנכון במידה מסוימת.) הגבות שלו חשדניות ובוחנות, אומרות לך שהוא בוחן כל צעד וצעד שלך. השיער של לאון... כשמסתכלים עליו הרבה אפשר לשמוע את הלילה, אפשר להרגיש את הרוח הקלילה, אפשר לראות את הכוכבים... השיער שלו שחור מאוד ומבולגן, ואפשר לשקוע שעות רק מלהביט בו. לאון שונא את זה.זה מושך אליו מבטים . והרבה. יותר אשר עינייו, אפו או כל דבר אחר בו. השיער שלו מבולגן ומדגיש את גובהו הנמוך, הגובה של לאון קצת פחות ממטר שישים והעובדה שהוא רזה בצורה מפחידה עוזרת לו להעלם ברקע. חלקית לפחות. הוא הולך בצורה מגושמת וגם... מתלבש בצורה כזו. חולצות טישירט רחבות, סווטשירט אפור וג'ינסים רחבים.
אופי: לאון הוא לא הבן אדם הראשון שתספרו לו סוד, וגם אם כן תספרו לו, הוא לא יצליח לשמור אותו, אך הוא שקרן טוב, הוא יכול לדבר איתך ולא תחשוד בכלום. למעשה לאון הוא לא הבן אדם הראשון שתרצה להתחבר איתו, הוא לא ישר רוב הזמן ויכול מאוד להיות שהוא יבגוד בך מפחד או מרצון לחוזק. הוא לא אמיץ במיוחד אבל כשצריך הוא יכול להתגבר על הפחד, איך? הוא משקר לעצמו, זה הרי אחד הדברים שהוא הכי טוב בהם. בזמנו הפנוי לאון אוהב לטייל אל ההרים המקיפים את מקום מגורו,להרחיק לכת לבד על הגבעות הירוקות ולהביט במים הצלולים. אך מאז שהתחיל לעבוד באולם משחקי וידאו, עם לוח הזמנים הנוקשה, יש לו פחות ופחות זמן פנוי, נוסף על כך המסכורת מצומצמת. ללאון יש רצון עז להוכיח את עצמו, אם כי זה לא נראה על פני השטח. הוא רוצה להרשים את משפחתו שמזלזלת בו ולהסב להם גאווה.
רקע: לאון אף פעם לא באמת התחבר לשם שלו, האריה, הגדול, החזק, האמיץ, הוא הרגיש שהוא לא מתאר אותו, הוא הזכיר לו יותר מידי את מה שהוא רוצה להיות אבל הוא לא. לאון נולד בעירה הקטנה וולוורד דה לוס ארויוס למשפחה בעלת 4 נפשות, אמו, לולה, אביו, פאבלו, והאחיות התאומות, אדריאנה ופלורה. כאשר היה בגן היה לו חבר אחד, פרננדו, הוא היה החבר שלו במשך כמה שנים ואז לאון גילה שהוא חולה. באותה תקופה הטלפתיה שלו התגלתה והוא היה מבועת ופחד להפגש עם אנשים, הוא היה ככה במשך כמעט שנתיים, ואז הודיעו לו שפרננדו גוסס. כל זה היה הרבה הרבה מעבר ליכולת שלו (שאף פעם לא הייתה גבוהה). לאחר שפרננדו נפטר לאון הרגיש שהוא לבד, המשפחה שלו לא הצליחה להבין אותו והוא הרגיש נבגד, הכעס התחיל להצטבר בו ויום אחד (בהיותו בן 11) לאון ברח בפעם הראשונה מביתו, ממשפחתו, ומכל מי שאי פעם עשה לא רע. כבר אז לאון אהב את הטבע והחליט שהוא צריך ללמוד להחזיק את עצמו. לכן המקום אליו רץ היה היער מאחורי העיירה. הוא לקח איתו קצת אוכל ומעיל, הדבר הראשון שרצה למצוא היה מים, אבל לא עבר הרבה זמן ולאון כבר היה צמא מידי ולא נראו מים בהמשך. ליאו ניסה לחזור ורק התעמק ביער. ואז שמע נהמה קטנה מלפניו. לאון רץ בכיוון השני הכי מהר שהיה יכול, עד שנתקע במשהו, או יותר נכון במישהו. הוריו לקחו אותו הביתה וניכר על פניהם שהם כועסים. מאד. הם נעלו אותו בחדר ואיימו שאם עוד פעם אחת הוא יברח הם לא יבואו לחפש אחריו. הם נעלו אותו בחדר במשך ימים ומידי פעם הכניסו איזו חתיכת לחם יבשה. כל המצב הזה הציף את לאון בזיכרונות, זיכרונות שלו ושל פרננדו. בהתחלה הוא כעס על עצמו, הוא חשב שהוא היה יכול לעשות משהו כדי למנוע את זה, להיות שם בשבילו במקום להסתגר בחדר, אחרי חודש הוא כעס על פרננדו שנטש אותו, אחרי שנה השלים עם המוות שלו. עד כמה שאפשר להשלים עם המוות של החבר הכי טוב, של החבר היחיד. גם לאחר שהוריו שיחררו אותו הוא לא יצא מהחדר. אחרי עוד חצי שנה במצב הזה יצא אבל מאז הוא מעולם לא נפתח לאף אחד, לא נתן לאף לסמוך עליו, לא איפשר לעצמו לסמוך על אף אחד. היה לו קשה, זה היה ברור, אבל לא היה נראה שלמישהו אכפת. מה שהוסיף לקושי היה החוסר אמון של משפחתו בו, ההשוואה שלהם, המחשבה של אם אתה לא משקיע בלימודים אתה לא תצליח בחיים, ומה לעשות, לאון אף פעם לא אהב ללמוד. אף פעם לא אהב את השיעורים, את החברים, את מה שלומדים שם. הוא היה מבריז על בסיס יומיומי והולך ליער במקום וממפה אותו, מאז אותו מקרה בגיל אחת עשרה לאון היה נחוש בדעתו למצוא את אותה החיה שהבריחה אותו בפעם הקודמת. הוא ניסה למצוא אותה, את הדבר שאיחד בינו לבין משפחתו, להכיר אותה, ואז להרוג אותה. הוא אומנם אהב טבע, אבל לא את משפחתו. לא כשהוריו הכו אותו, לא כשאחיותיו השפילו אותו, הוא רצה שהדבר שיהיה שהחיבור היחיד שלו לעולם החיים הוא הטבע. אבל לא החיה. פעמים רבות העניש את עצמו, חתך אחרי חתך, יום אחרי יום, הוא היה חלש יותר מאחרים אז לא נלחם בהם. הוא העדיף להלחם בדבר היחיד שהיה לא סיכוי לנצח. בעצמו.
צבע: כחול כהה.
הערות\הארות\בקשות: המראה גמור, הרקע לקראת סיום

נשמר לשניכם מקום בספרד. השמירה תשאר לשבועיים (עד ה-12 באוגוסט), ועל מנת להמשיך אותה תצטרכו להראות התקדמות משמעותית בטופס.

שם + כינוי: נגה, בצד.
שם הדמות: לוסי גרין || Lucy green
גיל: שש עשרה וחצי.
מגדר: נקבה.
כוח: טלקינזיס . היכולת של לוסי בבירור לא פותחה במלואה, אף על פי שיש לה הרבה פוטנציאל. לוסי יכולה לשלוט בזרמי אוויר קלים עד בינונים, תלוי כמובן במשקל ובגודל החפץ המסוים. האמת שכאן הבעיה, כי היא לא נוהגת לעשות את זה הרבה, ולכן היכולת שלה עדיין לא פותחה. היא יכולה להאט את מהירות הנפילה שלה על ידי שליטה בזרמי האוויר. היא לא יכולה, נניח, לפול מוצק גבוה ולהצליח להאט את הנפילה שלה כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה עד שהיא לא תמות, אבל היא כן יכולה לגרום להאטה מסוימת, לא מאד קיצונית, במקרה שנפלה מגובה של, נניח, חמישה מטרים. לפעמים היא גם מסוגלת לגרום לדחיפה קלה, אבל זה מאד חלש והיא כמעט אף פעם לא טורחת לעשות את זה. כמובן שזה גוזל ממנה כוח רב, היא נהיית תשושה וחלשה, אבל היא מסוגלת להאט את הנפילה מגובה של ככל היותר עשר מטר, אף על פי שהיא כמעט ולא מסוגלת לדבר כזה, אז היא לא מנסה. היא עלולה להתיש את עצמה עד אפילו למוות אם היא תגזים. לוסי נוהגת לנסות להתאמן ביכולת הזאת, שלא הצליחה להבין לגמרי (עד שהגיעה למכון), ולנסות מדי פעם גם להרים חפצים. יש לה יכולת מיוחדת בהזזת חפצים במהירות, למקמות רחוקים. אבל לצערה, היכולת הזאת לא ממש עוזרת, כי היא לא יכולה להרחיף חפצים במשקל מסוים, די נמוך, והיא לא מתאמנת בה הרבה. מה שכן, כשהיא כועסת היא גורמת לחפצים יחסית בינונים, לעופף במהירות די מרשימה לכיוון האדם הקרוב ביותר אליה. מה שהיא מכנה 'מתקפת אוויר'. למרות זאת, כשהיא רגועה ומרוכזת לחלוטין, היא לא מסוגלת לעשות דבר כזה. אולי להרים באוויר חפץ בינוני אם זה יום טוב בשבילה, אולי לגרום לו לשייט בנינוחות בין זרמי האוויר, אבל לא להרחיף במהירות לכיוון מסוים. היא לא יכולה להזרים אוויר כאוות נפשה, זה מתבטה אצלה בעייפות ותשישות רבה, וקרו מקרים שהיא מתחה את עצמה מעבר לגבול והתעלפה. בדרך כלל שהיא מתועררת היא מרגישה בסדר, ממש כאילו לאחר שינה. לאחר שינה כאילו 'מתמלא מצבור הכוח' שלה, והיא יכולה שוב לשלוט היטב בזרמי אוויר, כמובן בדרכים שהזכרתי כבר.
מכון: ארצות הברית, במקור אנגליה.
מראה: לוסי נולדה לאמא דוגמנית, והיא נראית כמו בובה שיצאה זה הרגע מחנות הראווה. יש לה עור מאד חיוור, כמעט לבן, שמנוקד פה או שם בנקודת חן חומה שחורה. יש לה שיער בלונדני מתולתל מאד, שמגיע בערך למותניים, ומתנפנף בעליזות לכל צד כשהיא נעה. אמא שלה רוצה לשים לה סרטים וקוקיות בשיער, כמובן שלוסי לא מסכימה. היא נוהגת לאסוף את שיערה בצמה ארוכה, שמשום מה משווה לה מראה בוגר יותר. במקום סרט היא שמה קליפס משובץ באבני חן (לא אמיתיות כמובן, עשויות פלסטיק) שכולן יחד יוצרות את מגדל איפל, מושלג. היא קיבלה את הקליפס הקטן הזה מאביה. יש לה עינים כחולות מבריקות, ילדותיות וצוחקות. הן בצבע המזכיר את שמיים, תכלת בהיר ועדין, כמו של בובה. יש לה ריסים ארוכים שמדגישים את העינים הענקיות שלה. כמובן שאמא שלה גם רוצה שהיא תשים איפור, וכמובן שוב שהיא לא מסכימה. לוסי שונאת איפור, היא שונאת שמייפים ומשנים את המראה החיצוני. היא מעדיפה לראות את האנשים מבעד לאיפור, את המראה האמיתי שלהם. יש לה תכונה מיוחדת שהמראה של אנשים לא אכפת לה, רק האופי. היא נעה בקלילות ובגמישות, והיא מאד מאד רזה. הגובה שלה די ממוצע, מה שמעצבן את אמא שלה שרוצה שהיא תהיה גבוהה ("אחרת איך תהיי דוגמנית?" "אבל אני לא רוצה להיות דוגמנית אמא!" "ששש, ששש, אני מנסה לשים אודם, מותק."), אבל המידה שלה ממש פיצפונת, 36 ליתר דיוק. יש לה פרצוף מאד עדין, כמעט בלי קמטים, ויש לה גומת חן בלחי השמאלית. יש לה שפתיים לא דקיקות במיוחד, אבל גם לא מאד בשרניות. הן משהו כזה בין לבין, יותר נוטה לכיוון הדקיק. יש להם גוון שמזכיר ורוד מסטיק, מאד בהיר, אבל יש בהם גם צבע דובדבני. אין לה בכלל נמשים, אבל יש לה כתם לידה שמזכיר בצורתו כוכב, בצבע חום מאד בהיר, בחלק העליון של רגלה הימנית, בצד. בכללי לוסי עושה רושם של ילדה קטנה ומתוקה, חיננית ונחמדה, טובת לב וחייכנית, שעוזרת לכולם. לוסי... טוב, היא לא בדיוק כזאת, תבינו באופי וברקע. את השיער, צבע העור, צבע השפתים, והגוף הגמיש, היא בבירור ירשה מאמה. אבל לאמה יש עיניים ירוקות כמו עלה רענן, וללוסי לעומת זאת יש עיניים תכולות כמו השמיים, כמו אלקנת הצבעים (פרח), כמו- עיניו של אביה. אביה הוא אדם גבוה קומה, עם שיער אפור, ועיניים תכולות נוצצות. רק שיש הבדל אחד בינהם; עיניו של אביה זוהרות בטוב לב ובחביבות, ועינייה של לוסי זורחות בשובבות ובקונדסאות. לוסי אף פעם לא לובשת משהו קבוע, היא אוהבת בגדים פתוחים ואוורירים, בעיקר בצבע הירוק, ובצבע הצהוב. בדרך כלל היא תלבש שמלה מתנפנפת ומשחררת, שמלת משי מבד זורם ירוק, שמלת קפלים מבד צהוב שמש, שמלת בד פשוטה בצבע ירוק עם חגורה ירוקה, ובדרך כלל מתאימה להם גם אביזרים. אין מה להגיד, חוש האופנה עובר במשפחה בירושה. היא אוהבת ללבוש את שמלת המשי הירוקה יחד עם כובע קש מוטה הצידה (עם סרט בצבע ירוק נזלת ופפיון עליו), נעלי עקב ירוקות בירוק עמוק, ותיק צד קטן בצבע לבן שמנת. את שמלת הקפלים הצהובה עם סרט צהוב גדול (היא שונאת להודות שאמה צדקה לגבי הסרטים), נעלי ברבי צהובות חיוורות, ושוב תיק צד, הפעם בצבע אדום דובדבן. עם שמלת הבד היפה, היא נועלת נעלי עקב בצבע תכלת, ושמה את התיק בצבע אדום. היא שונאת תכשיטים, אפילו יותר משהיא שונאת איפור. היא לא נוהגת להתיפיף מול המראה, רק לגמור עם זה וללכת. הפעם היחידה שהיא לבשה תכשיט, היתה באירוע חגיגי שהיא לא זוכרת מה הוא (היא הייתה בת 6), ואמא שלה הכריחה אותה לענוד צמיד חרוזים כסוף על מפרק ידה, שמצא את עצמו בפח בסוף הערב. בכללי לוסי היא נערה יפיהפיה, שנראית עדינה וחיננית, אף על פי שהמראה לא מעיד על האופי...
אופי: לוסי לא הילדה החנונית. זה לא שהיא לא יכולה ללמוד, שהיא לא מסוגלת כי היא יותר מדי איפרקטיבית (מה שנכון) או משהו כזה, היא פשוט לא רוצה. כשהיא מנסה, היא יכולה להיות ילדה שקדנית, חכמה, משקיענית, ובקיצור ילדה מקסימה. היא לא מנסה, כי היא לא חושבת שמשהו בבית ספר יכול לעזור לה בתפקידה העתידי- שחקנית או ציירת. הדבר היחיד שהיא באמת מקשיבה לו ולומדת אותו היטב, זה מתמטיקה. היא מניחה שבתור שחקנית היא תצטרך לדעת ריקוד, ומתמטיקה גם קשורה בדרך מסוימת לריקוד. לוסי יודעת לשדר תחושה. אם היא תחליט שהיא לא אוהבת אתכם, גם אם היא לא תדבר, היא תוכל לשדר לכיוונכם תחושה של קרירות, כאילו הטמפרטורה בחדר צנחה בעשר מעלות. אצל לוסי הכול מעורב, אין אצלה צד אחד וצד שני, הכול ביחד. הפראיות והעדינות משתלבים לאחד, הרצינות והצחוק נותנים יד ביד. בגלל זה לוסי יכולה לשנות מצבי רוח במהירות, רגע אחד חייכנית ושלווה, ורגע הבא- כמו שור זועם, מחפשת במי לנגוח. לא הייתי ממליצה לכם להיות לידה מתי שזה קורה. לפעמים היא יכולה לשלוט ברגשות שלה, אולי זה קשור להיותה שחקנית לעתיד, ואולי זו סתם תכונה מולדת, אבל לפעמים היא יכולה לבכות בלי להרגיש עצב, לזעום בלי להרגיש כעס, וכ'ו. כשהיא לא אוהבת מישהו, היא יכולה לנהוג אליו בקרירות ובסרקסטיות, אבל לעומת זאת שהיא מחבבת מישהו, היא תהיה מצחיקה חביבה ושובבה. לפעמים שהיא בחברת שני אנשים, אחד שהיא אוהבת ואחד שהיא שונאת, היא יכולה להחליף נימת דיבור והבעות פנים בצורה ממש מצחיקה; רגע אחד להנהן בקרירות לילדה, ורגע שני לחייך בעליזות ולספר בדיחה לילד. לפעמים (למען האמת, פעמים רבות) היא משתדלת להיות נחמדה וחביבה גם למי שהיא שונאת, אבל היא יוצרת אצלו תחושה של אי נחת, מה שיגרום לו ללכת, או לדבר עם מישהו אחר. בדיוק כמו שלוסי יכולה לשדר תחושה, היא יודעת במיומנות כיצד לגרום לאנשים כל דבר, והיא אלופת השכנוע. בשונה מאנשים אחרים, לוסי לא בוחנת אדם לפי הרושם הכללי. גם אם היא תגלה שהוא רצח, היה בכלא, והתמכר לסמים, היא קודמת תכיר את האישיות לעומק, ואז תחליט האם היא אוהבת אותו או לא. מה שאתם צריכים להבין, זה שלוסי מקבלת כמעט כל אחד, ולמרות שזה לא בדיוק נשמע ככה, נדירים הפעמים שהיא תשנא מישהו. אתם לא צריכים להסתיר ממנה את חסרונותיכם, לוסי יודעת לקבל כל אדם יחד עם מגרעותיו, העיקר שיש בכם גם תכונה טובה. היא בדרך כלל תדע איך להתנהג לכל אדם, בצורה המתאימה לו. אתם מכירים את הבנים שכל בת שהם פוגשים הם מתנהגים אליה אותו דבר כי כל הבנות דומות? אז זהו, שלוסי שונאת את הגישה הזאת. היא נוהגת להכיר ולחקור אדם לעומק, תוך בדיחות וצחוקים, ולעיתים תוך מבטים ושאלות קצת מציקות. לעיתים קרובות היא תראה בתקופה הזאת חשדנית ובררנית, ואפילו רצינית (תכונה שלוסי מתנגדת בכל תוקף להמצעותה בה), אבל האמת שהמזג של לוסי נעים, קליל ומשוחרר. לוסי לא בטוחה מה התכונה המרכזית שלה; האם זו השובבות הנטועה בה מהיסוד? או אולי דווקא הבדיחנות והצחוק המעלה על שפתיו של כל אדם חיוך? היא לא בטוחה. אבל אתם תהיו בטוחים שגם ברגעים הכי קשים, עיניה ינצצו אליכם בזיק שובב, ותמיד, תמיד, לא משנה מה, תמיד היא תוכל לגרום לכם לחייך.ללוסי יש כמה תכונות מובילות, שובבות ובדיחנות כמובן, ילדותיות היא אחת השולטות, יש בה גם ציניות וסרקסטיות, אבל לא לא נעימים, אלא מצחיקים ושובבים, יש בה קלילות ואורך רוח, הקשבה והבנה, בקיצור לוסי נשמעת כמו ילדה נהדרת. אך זהירות; בכל הנוגע לאמה היא תפצח בדיון סוער ותרטש לכם את המוח כמו בשר טחון. האמת שלוסי מאד אוהבת לריב. היא לא מאנשים האלה שנהנים לריב ומחפשים צעקות, אבל היא אוהבת להגיד את דעותיה, להבהיר ולפרט, עד שכל אדם שחי על פני הארץ יסכים איתה, בין אם רק כדי להפסיק עם חפירת המוח הזאת. היא דעתנית ומנהיגה, חרוצה מאד, והיא ילדה מאד מקובלת (אולי בגלל אמה, פירוט על זה ברקע), היא בכללי מאד מנהיגה וילדה פופולרית, והיא מקשיבה לכל הילדים, גם הקטנים וגם הגדולים. למרות כל החזות החיצונית הרעשנית (בצורה די נעימה, יש לציין), היא גם מאד אוהבת רוגע. היא מתנדבת בזמן ההפסקות ואחרי הלימודים בספריה (ויש סיכוי שגם לוקחת שמשאילה את הספרים המעניינים הביתה), מה שעוזר לה למצוא את ה'שלווה הנפשית' והרוגע שלה. זו הסיבה היחידה שעדיין לא העיפו אותה מבית הספר, בעזרת הספרים היא מצליחה יותר בשיעורים, למרות שהיתה מצליחה יותר אם הייתה מקשיבה. היא אוהבת ללמוד שפות חדשות, והשיעור האהוב עליה הוא בבירור שיעור ספרדית ולטינית, למרות שהיא יודעת מאד טוב רוסית הודות לאביה (שוב, פירוט ברקע). חשוב מאד לדעת, שהיא אוהבת לצפות בקומדיות רומנטיות, וכמובן גם סרטי פנטזיה. בשונה אולי מרוב הנערים, היא מעולם לא הרגישה מיוחדת, או לא שייכת. היא תמיד הייתה ילדה רגילה, שמתארת לעצמה לפרטי פרטים את חייה, ואת עבודתה, ונהנית מחידוני טריוויה, קומדיות רומנטיות, מופעות סטנדאפ, ושוקולד, הרבה שוקולד. לוסי אוהבת כללללל שוקולד שיש. שוקולד מריר, שוקולד לבן, שוקולד עם אגוזים, ושוקולד עם קרם תות, אפילו חפיסת שוקולד קווי לא מנעה ממנה לעשות החלטה נועזת לבלוע את כל החתיכות בבת אחת. היא מאד אוהבת לאכול, ודי לצערה היא גם מאד מנומסת כשהיא אוכלת, גם שהיא משתדלת שלא. חשוב מאד זה שהיא צימחונית (היא התחילה בגיל 11 וחצי), והאמת שהיא גם הייתה טבעונית אם זה לא היה לה יותר מדי קשה. בגלל זה יש לה הרבה חיות מחמד (המשפחה שלה מאד עשירה), בעיקר חיות שהיא הצילה מציד, או סכנה אחרת. אבא שלה טבעוני. אתם יכולים להיות בטוחים שאם תפגשו את לוסי היא תנסה להתידד אתכם, להתחבר ולספר בדיחות. חשוב מאד שללוסי יש קולרופוביה פחד מליצנים. בקיצור, לוסי היא שמושכת אליה חברים כמו פרפר לאור, מצחיקה, שובבה מאד (האמת שיותר מדי), נחמדה, ואמיצה. תגידו, איך אפשר לא לאהוב אותה?
בקצרה, לוסי היא נערה שובבה ועליזה ובעלת פרצי רגש חזקים. היא חדת לשון ופזיזה אך אופטמית ביותר לרוב. אין לה "רגישות" לדיבור על נושא שמטריד אותה, והיא קלילת דעה ונוחת מחשבה.
רקע: נתחיל בקווים כללים על משפחתה. אמא של לוסי נולדה למשפחה מאד עשירה, שכל הבנות ורוב הבנים בה, הפכו לדוגמנים/ות. היא אישה מאד גבוהה, עם שיער בלונדיני לבן עד לכתפיים, ועיניים ירוקות כמו עלה רענן. שמה היה איזבל, והיה לה (ועדיין) מבטא צרפתי בגלל אביה. היא גרה בצפון אמריקה, בווישנגטון. אמא שלה היתה דוגמנית, ואבא שלה היה מנכ"ל של חברת היטק גדולה. היו לה ארבעה אחים, שלוש בנים, שתי בנות. היא למדה בבית ספר פרטי מיוחד לדוגמניות, שלימד ריקוד, יציבה, ועד כמה דברים בסיסים, וגם דברים רגילים של בית ספר. בגיל עשרים היא נבחרה לדגמן סט קיץ של מעצב לא כזה מוצלח, והשמועה עברה מפה לאוזן עד שהיא כבר הייתה עשירה ומפורסמת. היא עברה לאנגליה כדי להחליף קצת את הנוף, והעסקים שם היו מרקיעי שחקים. נעבור זמנית לאביה של לוסי, שלדון. הוא גדל במשפחה מאד עניה ברוסיה, ואחרי שהרוויח כסף משלל עבודות שונות, החליט לעבור לאנגליה ולנסות את מזלו. הוא היה בן שלושים, הוריו מתו ממחלה מסוכנת, ולא היו לו אחים. כשהגיע לאנגליה, הוא פגש ברחוב את איזבל. זאת היתה אהבה ממבט ראשון, והוא החל לחזר אחריה במשך חצי שנה, והיא מצידה, התעלמה ממנו בגלל שהוא היה עני. בשלב מסוים הוא עלה על הבעיה, ופנה לאונברסיטיה. אף על פי שהוא לא היה בבית ספר טוב, הוא היה תלמיד מבריק, ותוך כמה שנים הצליח לקבל דוקטורט ברפואה. הוא התחיל לעבוד כרופא, והרוויח הרבה כסף. הוא המשיך לנסות לחזר אחריה, והיא התאהבה בו (או כפי שלוסי קוראת לזה- התאהבה בכסף שלו). הם התחתנו, ושנה וחצי לאחר החתונה הולידו תינוקת. איזבל מאד אהבה את השם לוסי, אז הם קראו לה לוסי. כשלוסי הייתה בת שנתיים, אמא שלה החליטה שלא כדאי לגדל אותה באנגליה, וכמו תמיד שלדון הסכים איתה. היא עברו לארצות הברית, השתקעו שם והרוויחו הרבה כסף. הם קנו לעצמם וילה גדולה ויפה, זה היה כשלוסי הייתה בת חמש. אמא שלה רצתה שהיא תהיה דוגמנית, לוסי סירבה בתוקף. היא סיפרה לאמה באריכות על חלומה להיות ציירת ושחקנית, ופירטה מדוע וכיצד אפשר להגשים אותו. אמא שלה החליטה ששחקנית זאת עבודה מצליחה, אבל היא לא ידעה שלוסי מתכוונת לשחקנית תאטרון, בעוד היא חושבת על שחקנית קולונוע. היא קנתה ללוסי את כל מה שהייתה צריכה, ולא צריכה, כדי להיות שחקנית שתגדל, אף על פי שהיא עדיין קיוותה שהיא תתנשל מחלומה ותבחר בדרך הדוגמניות המצליחה. היא הכריחה את לוסי ללמוד הרבה שיערים פרטיים, בצרפתית, בהיסטוריה, במשחק, בשירה, וכו'. לצערה של לוסי (שלא כזה אהבה את אמא שלה ולא רצתה לעשות כל מה שאמה אוהבת), היא התאהבה בשיעור פסנתר והיתה מתאמנת כל הזמן. כשגדלה מספיק אמא שלה רצתה לקחת אותה לבית ספר פרטי כמו שהיא הייתה בו, אבל לוסי התעקשה שלא. היא ברחה מהבית פעמים כדי להמחיש את התנגדותה, אבל אמה חסמה אותה בפעם השלישית והכריחה אותה ללכת לבית ספר ההוא. לוסי רקמה תוכנית. כשה ב- מ- וו שלהם החנתה ליד הבית ספר, היא נכנסה פנימה וחיכתה. ואז הזמינה מונית ומיהרה לבית ספר הרגיל. כשמנהל בית הספר התקשר לאיזבל להודיע לה שביתה לא נוכחת בשיעורים ושהיא מסולקת, היא רתחה. היא ריתקה את לוסי לחדרה במשך חמישה ימים, אבל לא הצליחה לשכנע את מנהל בית הספר. שאר בתי הספר היוקרתים הפרטיים, לא הסכימו לקבל מישהי שסולקה מבית הספר ההוא, והאם נאלצה לקבל את העובדה שלוסי תלמד בבית ספר עירוני. זה היה אחד הימים המרגשים ביותר בחייה של לוסי, היא דילגה במהירות לבית הספר, מאושרת. בבית הספר היא לבשה בגדים רגילים, כי היא לא רצתה שכולם יתיחסו אליה יפה רק בגלל אמה העשירה. היא פגשה ילדה בשם ג'סיקה והן מיד התחברו. ג'סיקה הייתה כל מה שלוסי לא הייתה; היא הייתה שקטה ותמימה, נתנה לאחרים להשפיע עליה, והתלמידה הכי טובה בכיתה. היא הייתה ילדה נמוכה, כהת עור, עם שיער חום חלק, ועיניים חומות. לוסי וג'סיקה נעשו החברות הכי טובות, ועשו הכול יחד. ג'סיקה היתה יועצת מעולה, היא הקשיבה לתלונות של לוסי על אמה, ועזרה לה, ככה הן המשיכו להיות חברות טובות, לשחק ולספר בינהן סודות. בגיל שבע לוסי קיבלה מכה על הראש, מתברר שיש לה אח! כן, כן, לפני החתונה הולידו הוריה את אחיה הגדול, שלמד עד כה בפנימיה פרטית. הוא היה גדול ממנה בשבע שנים, כלומר בן שלוש עשרה. אחיה היה הילד המושלם. הוא נרשם לשיעורי דוגמנות, הוא היה בבית ספר לדוגמנות, הוא ידע היטב הליכות ונימוסים, כל מה שאיזבל ציפתה מביתה לוסי לדעת. למרות זאת, בגלל שלוסי בת היא תמיד העדיפה אותה, ואחיה בילי קינא בה. כל פעם שהוא היה חוזר הביתה בחופשות הוא היה מדבר עם לוסי הרבה ובקול על כל הדברים שהוא עושה והיא לא, ועל הדברים הרעים שעשתה, מה שהגדיל את כמות העונשים שלה. הוא היה מציק לה כל הזמן, ולכן היא הייתה נוהגת לבוא לג'סיקה בחופשות, כי הוריה היו חביבים וטובי לב, ותמיד אירחו אותה בשמחה. היא גילתה את כוחה בגיל שמונה. זו הייתה סתם מריבה רגילה, אתם יודעים, "החלטתי לרשום אותך הקיץ למחנה פרטי בנושא אופנה מותק." "אבל אני לא רוצה!" "את חייבת." "אוף איתך!" משהו כזה. היא רותקה לחדר בגלל שקראה לאמא שלה דוגמנית אסלה ("לחוצפה שלך אין גבולות! איזו בושה! לכי לחדר עכשיו! את מרותקת! צרחה אמא בפנים אדומות מסומק ומזעם). לוסי החליטה לברוח מהחדר כדי לבקר את ג'סיקה. היא יכלה פשוט לקפוץ מהחלון, כי היא הייתה בקומה השנייה וזה לא היה קשה מדי, אבל היא החליטה שהיא רוצה הרפתקה. היא תמיד רצתה יותר פילפל בחיים שלה. היא הזמינה את ג'סיקה למטה, וזרקה לה את הסדינים שלה. ג'סיקה סידרה לה מצע רך לנחות עליו, ולוסי קפצה. לצערה היא טעתה בחישובים, והיא הייתה עלולה לשבור את האף, לולא בדרך פלא הרוח תמכה בה ונתנה לה דחיפה קטנה. כל מה שלוסי הייתה צריכה כדי להגיע לסדינים. היא נחתה עליהם, ולפני שהספיקה לתעות איך זה קרה, קול נקישות עקבים על המרצפות הודיע לה שאמא גילתה אותה, והיא באה לתפוס אותה. ללוסי היו שתי אפשריות: לבוא לאמא ולהתחרט, לבקש סליחה ולהסכים להירשם למחנה קיץ, או לברוח. מה נראה לכם שלוסי בחרה? כמובן שלברוח! היא נתנה לג'סיקה יד, והן רצו במהירות להתחבא בחצר האחורית בביתה של ג'סיקה. הן המתינו בדממה, אבל איזבל, בעלת השמיעה החדה, הצליחה איכשהו לשמוע אותן מתנשמות, והתחילה ללכת לכיוונן. לוסי עצמה עיניים, והתפללה שיבוא איזה נס שיציל אותם. לפתע שתי אבנים קטנות, החלו לעופף באוויר ולהשמיע תפיפות עדינות על שביל הגישה. אמא של לוסי הסתובבה במהירות, ונכנסה לבית. ג'סיקה ולוסי נשמו לרווחה. הן החליפו כיפים ופיטפטו בינהן על האבנים המוזרות. לצערה של לוסי, בסופו של דבר אמא תפסה אותה, אבל לא נורא, גם ככה כבר היה לילה והיא הלכה לישון. כל הלילה היא חלמה על הרוח המוזרה, שהעיפה את האבנים, ואותה, ובבוקר התעוררה טרודה. במשך חצי שנה לא קרה שום דבר מוזר, וג'סיקה ולוסי התחילו לשכוח מהעניין, שכיום אחד זה קרה. זה היה יום לפני חג המולד, בית הספר עשה תחרות שירה לכבוד חג המולד, והמנצח בה יזכה בפרס של 500 דולר! הן החליטו להשתתף יחד. לוסי תנצל את ה250 שלה בשביל ציוד לציור, כי אמא לא מוכנה לקנות לקנות לה, וג'סיקה בשביל לקנות טלפון. לוסי הביאה איתה אורגן מתקפל, וג'סיקה השתמשה ברמקולים של בית הספר. ג'סיקה מעולם לא הייתה ילדה מקובלת, ולוסי ידעה שזו תהיה ההזדמנות שלה לשינוי. היא התחילה לשיר לתוך הרמקול, אבל הקול שלה יצא מאד חלש. לוסי קלטה שהמגבר לא מחובר. גל לחשושים עבר בילדים, ומכיוון שגם ככה ג'סיקה היתה הילדה הכי פחות מקובלת בבית ספר, לוסי ידעה שזה יוביל אותה לגרוע מאד. היא הצטערה מאד שהמגבר לא יכול לחבר את עצמו, ופתאום, המגבר התעופף נמוך באוויר, וחיבר את עצמו! לוסי היתה בהלם, היא הפסיקה לרגע לנגן, אבל אז נזכרה, ובאצבעות רועדות ניגנה את השיר, מחשבותיה נודדות רחוק. התלמידים כנראה חשבו שזו אמורה להיות התחלה דרמטית והם מאד אהבו את זה. דקה אחרי שהתחילה ג'סיקה לשיר, אחד התלמידים התחיל לרקוד. כולם הסתכלו עליו כאילו נפל על הראש, אבל עם הזמן התחילו גם הם לרקוד. גם כשהשיר נגמר הם המשיכו לרקוד, רק שהמנהל לקח את המיקרופון ושאג עליהם לעמוד בלי לזוז הם הפסיקו. ג'סיקה התפרסמה מאד, היא הפכה לילידה מקובלת ופופלרית, כבר פחות התבישה, היא שרה לאירועי צדקה של בית הספר, ויצרה להקה עם עוד כמה ילדים שידעו לנגן על גיטרה, חליל, תופים, וכינור. לוסי לעומת זאת, כמעט הפסיקה לחלוטין לבוא לבית ספר. היא כל הזמן ישבה בבית וניסתה לעשות את מה שעשתה שגרם לכל זה לקרות. בשלב מסוים היא החליטה לשחזר את האירועים, אבל שום דבר לא עבד. לא האבנים, לא התעופה, וגם לא המגבר. בנתיים, ג'סיקה לא הפסיקה לברבר ולספר ללוסי כמה כיף להיות מקובלת, שהיא הולכת למסיבות, והיא גם נעשתה מתנשאת ומעצבנת; כל הזמן אומרת ללוסי שהיא צריכה לעשות מייקלואבר וחייבת בדחיפות איפור, וקוראת לה 'מתוקה'. לוסי רתחה, היא מאבדת את החברה שלה, דברים מוזרים קורים סביבה, והיא משיגה ציונים גרועים בלימודים, למה כל זה קורה לה? לוסי נעשתה יותר שקטה ופחות מקובלת, וכבר פחות הסתובבה עם ג'סיקה, שהשתנתה לגמרי. יום אחד, לוסי הצליחה להרחיף את העט שלה, בזמן שהשתעממה מהשיעור. היא מאד התרגשה, ומאותו הים החלה להתאמן ולעבוד על כוחה. היא לא גילתה אותו לאף אחד, כולל לג'סיקה, שוודאי היתה מספרת לה פעם על דבר כזה, אבל היא לא הייתה מעוניינת שהסוד שלה יפורסם בכל הרשתות החברתיות, אז היא לא דיברה עם ג'סיקה של היום. היא חזרה להיות מקובלת ופופלרית, היא השתדלה להצליח בשיעורים, והכול היה טוב, עד ליום אחד, יום לפני שבאה למכון. באותו היום ג'סיקה ביקשה ממנה להביא ממשרד המנהל כדור גומי שהוא החרים לה לפני יומים, כי היא שיחקה איתו בשיעור. לוסי לקחה את ג'סיקה ליד אולם האירועים (זה לא כזה גדול כמו שנראה לכם), כדי שיוכלו לבצע שיחת קטטות בשקט. אבל לצערה, היא לא ידעה שלא מזמן התקינו שם מצלמה, וכל מורה פתחה את הבוקר בלהראות לתלמידים את הצילומים. הן התחילו לריב, ומפה לשם זה הפך לקטטה. המורות כבר התכוונו לצאת מהכיתות לעצור אותן, שקרה משהו. לוסי הצביעה על ג'סיקה בעוצמה מוחצת כזאת, שזה נראה כאילו היא מקללת אותה לעולמים. והשיער הסתור והפנים הזועמות בהחלט לא עזרו. "את החברה הכי גרוע שילדה יכולה לתאר לעצמה! אני שונאת אותך! את חברה זבל!" כמה שניות לאחר מכן, נפלו שתי עיגולי האבן הגדולים שמעטרים את אולם האירועים מלמטה, ומחצו את ג'סיקה תחתיהם. אחד מהם עלה באוויר, וירד שוב ושוב, נוגח בג'סיקה ללא הפסקה. לוסי דאגה נורא לג'סיקה, והדאגה תפסה את מקום הכעס, ולכן העיגול הפסיק להטיח את עצמו והקשיב לכוח הכבידה. ונפל על ג'סיקה מגובה שבע מטרים. המורים יצאו בריצה מהכיתות, ולוסי ידעה שיש לה שניות ספורות לפני שהן יגיעו ויאשימו אותה. אז היא עשתה את הדבר שהיא הכי טובה בו. היא ברחה.
יום לאחר מכן, היא התעוררה במכון, בנתיים היא כבר ארבע ימים במכון.
צבע: ירוקי.
הערות\הארות\בקשות: באמצע להוסיף עוד קטע ברקע, בבקשה לשמור.

הודעה זו נערכה ע"י ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ ב Jan 18 2021, 12:20 PM

שם + כינוי: ריין, Finger Gun
שם הדמות: מרין גלר
גיל: 18.
מגדר: נקבה סיס.
כוח: טלקינזיס. מרין מסוגלת לגרום לחפצים מסביבה להימשך לעברה כל עוד החפץ נמצא בקוטר של 7 מטר ממנה. מהירות החפץ הנמשך משתנה בהתאם לגודלו ומשקלו. היא מסוגלת למשוך לעברה דברים כל עוד היא מסוגלת להרימם בידיה בלי שום עזרה. לדוגמה אם היא מסוגלת להרים כדור בקלות, כך הוא ימשיך אליה מהר יותר. לעומת זאת אם היא רוצה למשוך משקולת ששוקלת 7 ק"ג, המהירות שלו תאט, וכך הלאה.
ככל שחפץ רחוק יותר ממנה, התאוצה שלו מתעצמת, ומסוגלת לגרום למירן נזק. החפץ אותו היא מושכת נמשך אל גובה כתפיה, בערך איפה שממוקם ליבה. במידה והיא זזה ממקומה, החפץ אותו היא משכה ממשיך לזוז במסלולו הקודם בלי שום הפרעה. (במידה והיא לא תופסת אותו, החפץ מאט את מהירותו עד שנופל על הקרקע.)
מכון: רוסיה
מראה: מירן היא לא בדיוק מודל היופי האידיאלי. כן, יש לה שיער בלונדיני וכן יש לה עיניים ירוקות, אבל זה לא מוצא חן בעיניה. שיערה המגוון בגוונים שונים של בלונדיני- משטני מלוכלך עד בלונדיני כהה ולבלונדיני בהיר- מגיע כמה סנטימטרים נוספים מתחת לכתפיה. הוא דל למדי ואסוף לרוב בקוקו בלוף גבוה. בפעמים הנדירות בהן מירן מפזרת אותו, הוא מתעצב בגלים קטנים טבעיים ומתיישב סביב פניה בצורה מושלמת. עיניה הירוקות לרוב משנות את צבען ביחס לצבעים אותן היא לובשת, והן מהוות סגירת מעגל עם שיערה הבלונדיני ועורה הבהיר, מה שגורם לה להראות ממבט ראשון כמו פיה טובה.
אבל אם מסתכלים מקרוב יותר, רואים שזה לא כך. צבע עורה נראה חיוור מידי, כאילו לא יזיק לו עוד מעט חשיפה לשמש. בלחיה אין סומק טבעי, אלא אם כן ממש קר לה, ופצעונים גם מעטרים את פניה וכתפיה. את שתי ה"בעיות" האלו היא מסתירה באיפור. אפה ישר, אבל בדיוק במידה שמתאימה לשאר פניה המאורכות. שפתיה לא דקות מידי ולא מלאות מידי. הן בדיוק באמצע. מבחינת פניה היא נראית כמו אדם מן השורה, לא יפה מידי, לא מיוחדת מידי. רגילה.
מבחינת שאר הדברים? ובכן, היא מתנשאת לגובה של כמעט מטר שבעים. את רוב חברותיה היא רואה מלמעלה. זה לא מפריע לה לרוב. זה לא שהיא כזאת גבוהה. היא למעשה מוצאת את זה די מרגיע להסתכל לאנשים גבוהים בעיניים פנים מול פנים מבלי להרגיש קטנה מהם. זה משרה בה ביטחון מול אנשים שמלחיצים אותה ובמקרים אחרים גורם לה להרגיש בעמדה גבוהה יותר מאנשים שמעצבנים אותה.
כן, היא גבוהה, אבל זה לא גורם לגוף שלה להראות פחות נשי. נראה שהאוכל אותו היא אוכלת לא מושקע רק בגובה שלה. מירן מלאה בדיוק במקומות הנכונים. חזה בגודל ממוצא, מה שהיא מוצאת כמתיש. היא לא רוצה שבעים ימשכו אליה ולכן מוצאת נחמה בלהסתובב בקפוצונים גדולים עליה שמסתירים את מה שהיא רוצה. מירן לא רזה במיוחד. אומנם היא לא נחשבת כשמנה, אבל היא לא מקל. משקלה ממוצע ורואים זאת. דווקא בזה, מכול שאר הדברים, היא מוצאת יופי. עוד משהו שהיא ניסתה לעשות פעם והיא לא הצליחה זה לפתח שרירים. במשך כמה חודשים היא התאמנה כל ערב עד שלאט לאט הפסיקה. היא לא פיתחה מסת שריר גדולה ונכנעה באמצע. למרות שעדיין היא מסוגלת לעשות כמה וכמה שכיבות סמיכה וכפיפות בטן.
מירן לבושה לרוב בקפוצונים וטרניגים גדולים עליה. תחילה זה היה בגלל חשש מהערות של בנים, אבל עם הזמן היא למדה לאהוב ולהתמכר אליהם. עכשיו, גם אם היא תהיה עם האנשים שהיא הכי אוהבת ובוטחת בהם בעולם היא תגיע עם קפוצונים ולא תחשוף את עצמה, כי זה מה שהיא למדה לאהוב. למרות זאת, אם תפסתם אותה ביום טוב, או שחם לה, או שהיא סתם עם אנשים שהיא אוהבת, המלתחה שלה תשתנה למכנסיים קצרים וחולצות בטן.
באיפור היא לא משתמשת המון, רק כשהיא חושבת שנחוץ ובאירועים מיוחדים. היא לא מגזימה איתו ושמה בכמויות, רק פה ושם כדי לתת לה את ההרגשה שהיא נראית טוב, מה שמעלה לה את ביטחון העצמי.

אופי: האופי של מירן השתנה מאוד בחלוף השנים, אך יש דברים שלעולם לא משתנים. היא ילדה חזקה נפשית עם רצון ברזל. היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות. עם השנים היא פיתחה יחס מזלזל אל המבוגרים בסביבתה. היא לא מראה אהבה אל האנשים החשובים לה בדרך כלל, ומנסה בכללי להראות כאילו לא אכפת לה מכלום. כאשר מעצבנים אותה היא מאבדת את הרוגע שלה לחלוטין: היא לא שולטת על הדברים שיוצאים מפיה והיא מסוגלת לפצוע את האנשים מסביבתה. מירן אוהבת אומנות ודי נהנת ממוזיקה. למרות שקשה לה להתרכז בדבר אחד הרבה זמן.

רקע: מירן תמיד הייתה ילדה קצת מוזרה. ובתור ילדה לשני הורים שמתרוצצים בעבודה אי היה אפשר להאשים אותה.בילדותה מירן נהנתה מכול מה שהייתה למשפחתה העמידה היה להציע. זוג הורים נפלאים, אח גדול מעצבן, כסף וחוויות טובות. השנים התמימות בחייה היו מתוקות בדיוק כפי שכול ילד היה מאחל לעצמו.
זה הפסיק בהדרגה. אמה קיבלה קידום בעבודתה, אביה סיים את התואר שלו להתחיל לעבוד כרופא. בגיל 5 מירן מצאה את עצמה מסתדרת לבדה בבית לא גדול במיוחד, אבל ריק מאוד.
אחיה של מירן... ווס... לא היה שם. הוא השתדל, אבל לרוב לא הצליח. ווס היה גדול ממנה באחת עשרה שנים, והיה ילד לנישואים הקודמים של אמה. החיים של נער מתבגר קראו לו והשאירו את מירן, שוב, לבד. מירן לא נשלחה לגן באותם הזמנים בגלל הסיבה הפשוטה שלא היה לה איך להגיע. את רוב זמנה היא בילתה בבית, מקשטת וצובעת דברים.
ביום כזה, בו ווס הסתגר בחדר ומירן קישקשה ציור על דף, היא שמה לב לכוחותיה לראשונה. (זו לא הייתה הפעם הראשונה ראשונה אומנם, אבל הפעם היא הייתה זו ששמה לב לכך, ולא הגננת המפוחדת.) היא ישבה לה וחשבה על כמה זה לא הוגן שהוריה לא נתנו לה להשתמש בטלוויזיה, כי הם במילא לא רואים אותה בכלל. היא קמה ממקומה, קיווצצה את הציור שלה והטיחה אותו ברצפה. שנייה לאחר מכן שלט מוחבא ממעל הארון טס ופגע לה בראש. זה היה... טוב... לא נחמד במיוחד. הדבר הבא שהיא זוכרת היה את אחיה רוכן מעליה בדאגה. הוא שאל אותה מה קרה, והיא סיפרה לו במלמול מבולגן. כאב לה הראש, ונראה שווס לא לקח אותה ברצינות. האמת, היא די נעלבה.
נראה שלאחר שמירן הפכה מודעת לכך שהיא מסוגלת לגרום לדברים לרחף לעברה,זה קרה בתדירות גבוהה יותר. היא התחילה להתאמן על כך בימים חסרי המעש שלה בסקרנות, תוהה מה היא תוכל לעשות. היא ידעה שזה לא משהו רגיל. הרי יצא לה לבלות עם ילדים בגילה, ואף אחד מהם לא חטף שלטים מעופפים לראש.
כשהגיע הזמן ומירן עלתה לכיתה א', היא החלה לבחון את האנשים שסביבה בקפדנות. היא תהתה אם כולם יכולים לעשות את מה שהיא יכולה, ושאלה את עצמה למה הם מסתירים את זה. אף אחד לא דיבר על זה, אז למה שהיא תדבר? הפליאה מחוסר הדיבור על משהו כזה קסום בעיניה, וההרגשה המבועתת שצצה לה פתאום כל פעם שדיברה עם ילדים חדשים בגילה, שנבעה בחוסר מחברה בשנה החולפת, גרמו לה להתרחק מהם. במהלך התבגרותה היא שמעה לא פעם את המילה "קריפית" חולפת לידה.
קצת אחרי תחילת השנה היא באה אל ווס ושאלה אותו למה אף אחד לא מדבר על זה. הוא ענה בשאלה, והיא הדגימה לו. מחק בגודל של כדור אקדח טס לעברה ומירן הייתה נפגעת עם לא זזה ברגע האחרון, מה שלמדה לעשות בדרך הקשה. ווס קיבל את זה ברוח טובה (יחסית), ירד על ברכיו והשביעה אותה לא לספר על זה לחברים שלה. הוא אמר שהם יספרו להוריה, ושהדבר הזה בנוגע לכוחות שלה מסביר לו כמה דברים מוזרים שקרו כשהיא הייתה ילדה. השיחה הקטנה הזאת קירבה בין השניים. ווס התחיל לדאוג לה הרבה יותר. מירן חשבה שהם יספרו זאת להוריהם ברגע שהם יחזרו באותו הלילה, אבל ווס התחמק מכך. זה מה שקרה שוב חשוב עד שמירן הפסיקה לשאול למה הוא עושה זאת.
שנים מאוחר יותר היא הבינה. לאחר הזמן הקשה שהיה לה היסודי היא עלתה לחטיבה. בשיחה מהירה שהייתה לה עם אביה בחופש שלפניי העלייה, היא פלטה את הסוד שלה. אביה התייחס אל זה בביטול, ואפילו כאשר מירן הראתה לו הוכחה, הגישה שלו לא השתנתה. וויכוח החל בין השניים, שהתגלגל מהר מאוד לצעקות ולהאשמות. מירן כעסה על הוריה שלא היו שם בשבילה לא אז ולא עכשיו, ואביה האשים אותה בדירדור ובלקיחת סמים. מרוב עצבים כוס זכוכית טסה לעברה, באותו הקו שאביה נמצא מולה. הכוס התנפצה על ראשו. באותו הערב הייתה הפעם הראשונה בה מירן ישנה ברחוב.
השנים בחטיבה לא היו גרועות כפי שהיא חשבה שיהיו. היא הכירה חברים חדשים והתרגלה לסביבה. ווס קנה דירה משלו ועבר לגור עם בת זוגתו, מה שהקשה על עליו ועל מירן לדבר הרבה כמו פעם. מירן זכרה להקשיב לעצתו. היא לא סיפרה לאיש על יכולת הטלקינזיס שלה. הבית הריק התחיל לסגור עליה והיא בילתה בו פחות ופחות. על כוחותיה היא לא סיפרה לאיש, אפילו לא לחבריה הטובים. היא ניסתה לא להתרגז בסביבתם כדי שלא תפגע בהם בטעות. היא החלה לעשות מדיטציה כל ערב ולמדה שיטות להרגעה עצמית. הכול כדי שזה לא יקרה שוב.
צבע: ורוד
הערות\הארות\בקשות: לא גמור

אשמח אם כל אחד יעדכן בסעיף האחרון (הערות\הארות\בקשות) האם הוא סיים את הטופס\סעיף מסוים או עדיין עובד עליו.
נשמר לכולם. כרגע לא נותרו מקומות במכון בארה"ב.

נגה - למיטב הבנתי סיימת את הטופס, וכרגע הוא לא מספיק בשביל להתקבל למשחק. המראה שלך מספיק (למרות שהייתי עוברת עליו שוב ומעדנת את השפה - לדוגמא "בנאדם" היא שפה שפחות מתאימה לטופס, לדעתי), אבל האופי והרקע שלך לא מספיקים. בשביל לשפר ולהרחיב את האופי, אני ממליצה לעבוד עם המדריך הזה. אם תרצי עזרה בפרטי את יודעת איך להשיג אותי :)
לגבי הרקע יש לי קצת יותר הערות: קודם כל, לא להמעיט במילים, אחד הדברים שאני מסתכלת עליו בטופס הוא היכולת שלך להרחיב ולכתוב בצורה "זורמת", לתאר אירועים ולבנות את הדמות שלך. בנוסף, הרקע מעלה הרבה מאוד שאלות ולא עונה עליהן. איך היא ידעה להשתמש באקדח? איך היא מצאה את האקדח? מה קרה אחרי? למה רצחו את אבא שלה? למה היא סבלה מבריונות? איך היא התמודדה עם המוות של אבא שלה? מה קרה לאמא שלה? איך היא הייתה בלימודים? אילו עוד התנסויות משמעותיות היו לה בחיים? כל אלו שאלות שהייתי רוצה לקבל עליהן תשובה ברקע.

ריין - התיאור והכוח עצמו מדהימים, כל הכבוד! זה בדיוק הכיוון שכיוונתי אליו (מבחינת העוצמה והספציפיות).
השם שלה (הפרטי ושם המשפחה) מאד לא מתאימים לתרבות והמדינה ממנה היא באה, על פי בחירת המכון שלך. תצטרךי להסביר זאת (הורים מהגרים, כל המשפחה מהגרת או סיבה אחרת) או לשנות את השם.
מראה אני מניחה שעוד לא סיימת, אבל זו התחלה מעולה. כנ"ל על האופי - אני מחכה לראות מה יהיה ההמשך.
רקע - זו התחלה טובה, אבל יש כמה נקודות שהייתי רוצה שתחדד.י - בשבילי ובשבילך. קודם כל, בשלב מסוים את מזכירה גננת, אבל אומרת שהיא לא הייתה בגן. אשמח אם תבהירי את החלק הזה. שימי לב שרוסיה זו מדינה עצומה ולא נתת לי בשום מקום הסבר על מאיפה היא מגיעה והתייחסות לכך, אשמח אם תוכלי לחשוב גם על זה.
אשמח לשמוע עוד קצת פירוט לגבי בית הספר היסודי, ובעיקר החטיבה - איך קרה השינוי מילדה שמתקשה ליצור קשרים לילדה שמצליחה? איך המורים התייחסו אליה ואיך היא התייחסה אליהם (זה, לדוגמא, חשוב בשביל להבין מה היחס שלה למבוגרים, כפי שהתחלת לציין באופי). וכמובן, פירוט על הלילה שבו היא ישנה ברחוב - ומה היו הפעמים הבאות שבהן היא ישנה ברחוב.

אור - לצערי הכוח שלך לא ממש מתאים לטלפתיה. טלפתיה, לפחות במשחק הזה, מתמקדת יותר במחשבות מודעות ובזמן שהן קורות - הכוח הזה יכול לעבוד רק אם הוא מתייחס למחשבות מודעות כמו "אני הולך לצעוק עכשיו" וכו'. בנוסף, אצטרך שתפרט עוד - את המחשבות של מי הוא יכול לשמוע ואם יש מגבלות אחרות (מצב רוח וכו').
רקע, אופי ומראה אני רואה שעוד לא סיימת, אבל ההתחלה טובה :)

וכמו שאמרתי, אני במרחק ה"פ לכל שאלה או בקשה.

*אזכורים לפוסט טראומה. מצטערת מראש אם המידע קצת לא מדויק וזה פוגע במישהו, כל הידע שלי בנושא הוא דרך תחקיר קטן באינטרנט.

שם + כינוי: שקד, דארת' היידר
שם הדמות: קאיה לי (Kaia Lee)
גיל: 16
מגדר: נקבה, סיסג'נדרית.
כוח: טלקינזיס. הטלקינזיס של קאיה פועל בעיקר על אנשים, והיא יכולה לשלוט קצת בתנועות שלהם ולהזיז את הגפיים שלהם. רוב הזמן היא משתמשת בכוח על עצמה, אז כשהיא משתמשת בו על אחרים הוא חלש ולא מממש את כל הפוטנציאל שלה.
מכון: ניו זילנד
מראה: הדבר הבולט ביותר שרואים כשמסתכלים על קאיה הוא הרגל השמאלית שלה. לא הפנים, לא השיער, לא הגוף - הרגל. וזה די הגיוני, בהתחשב בעובדה שהיא כחושה יותר מרגלה הימנית, ומכילה צלקת ארוכה ובהירה לכל אורך השוק, צלקת בקרסול וצלקות קטנות על הירך, עדות לניתוחים שהיא עברה. גם הקב השחור שתמיד מלו.וה אותה מעיד על כך, וגם אותו די קשה לפספס - בעיקר כי קאיה פשוט לא יכולה ללכת בלעדיו.
כשטורחים להרים את המבט מרגלה של קאיה, מגלים נערה די חיננית. יש לה שיער חום כהה, שעובר רק במעט את כתפיה. חלק מהאנשים חושבים שהוא שחור, וכשמסתכלים עליו מרחוק אפשר להבין מאיפה המחשבה הזו נובעת, אבל כשמתקרבים אליה מגלים שהשיער שלה נוטה יותר לכיוון חום מאשר שחור. בקיץ זה בולט אפילו יותר, כי השמש מבהירה אותו במעט - אבל בחורף הוא חוזר לצבעו הטבעי. השיער של קאיה בדיוק על הגבול שבין גלי לחלק, בעיקר בגלל שהוא גלי בטבעו אבל רוב הזמן קצר מכדי שבאמת יראו את זה.
הפנים של קאיה מעט מחודדות, ומתהדרות בעצמות לחיים שרוב הבנות הממוצעות היו מתאהבות בהן אם הן היו אצל גבר. הן משוות לה מראה מעט רציני לפעמים, לכן קאיה שמחה שהעיניים שלה - שצבועות במעין גוון של חום-דבש - קצת גדולות מהממוצע, מה שנותן לה מראה קצת יותר ילדותי ושובב ופחות רציני. האף שלה מעט נשרי (והוא החלק הכי פחות אהוב עליה בפנים שלה, אגב), והשפתיים שלה די חסרי ייחוד. הן מתייבשות מאוד בקלות, לכן היא תמיד דואגת לקחת איתה שפתון - אבל חוץ מזה לא משהו מיוחד.
קאיה היא לא מסוג הבנות שמתאפרות, אבל המראה של פניה בהחלט חשוב לה - בכל זאת, אם יש משהו שיכול להסיט את המבטים מהרגל שלה זה רק פנים יפות. היא תמיד דואגת שהגבות שלה יהיו מסודרות, משתמשת במסיכות פנים באופן תדיר (לכן בקושי אפשר לתפוס אותה עם חצ'קונים או שחורים), ובאירועים מיוחדים היא כן טורחת לשים אודם, לרוב בצבע אדום חזק - שבאופן מפתיע די מתאים לה.
הגוף של קאיה נראה שזוף תמידית. מה לעשות, השורשים המאוריים שלה היו חייבים לבוא לידי ביטוי. היא לא בדיוק "כהת עור", אבל היא בהחלט לא בעלת עור בהיר, אלא משהו באמצע - בערך כמו גוון העור של האנשים שמבלים את כל הקיץ בים. גם זה, איך לא, בא לידי ביטוי ברגל שלה - הצלקת בהירה ביחס לשאר עורה, מה שרק מבליט אותה יותר. בהתחלה הצלקת הייתה ממש בהירה, כמעט לבנה אפילו, אבל בשמונה השנים שחלפו מאז שקאיה קיבלה אותה היא התכהתה קצת וחזרה לגוון לא רחוק מגוון העור הטבעי שלה.
קאיה די ממוצעת כשזה מגיע לגובה ולמשקל. היא בגובה 1.62, מעט נמוך מהממוצע הניו-זילנדי, אבל היא מעולם לא הייתה מהילדים הגבוהים אז זה לא מפתיע אותה. המשקל שלה תואם לגובה שלה, והיא לא שמנה אבל גם לא מקל - היא מלאה במקומות הנכונים, ובהחלט הייתה יכולה להוריד עוד כמה קילוגרמים ועדיין להישאר במשקל תקין. מה שכן, היא נראית יותר רזה משהיא באמת, וזה בעיקר בגלל הבגדים שהיא לובשת, שהם לרוב יחסית רחבים. בעיקר במכנסיים, אגב - לקאיה יש בדיוק זוג אחד של ג'ינס צמוד בארון, וגם בו היא משתמשת רק באירועים רשמיים כשמחייבים אותה. היא לא אוהבת ללחוץ על הרגל שלה, והעובדה שהרגל השמאלית שלה גם קצת יותר כחושה מהימנית הופכת את הבחירה במידה המדויקת של סקיני ג'ינס למאוד מתישה בשבילה, אז היא הולכת בעיקר עם ג'ינסים רחבים וגבוהים או מכנסי בד (אבל לא מכנסי טריקו של סבתות או טרנינגים. עדיין יש לה חוש אופנתי בסיסי). היא גם מעדיפה מכנסיים ארוכים על פני קצרים, אבל לפעמים כשחם לה ממש אין לה ברירה אלא ללכת עם קצר ולסבול קצת מבטים מוזרים מאנשים ברחוב. מבחינת חולצות היא יותר מגוונת - חולצות רחבות, צמודות, גופיות, הכל עובד - והיא גם נורא אוהבת כובעים. כאילו, נורא אוהבת. יש לה אוסף של כובעי פדורה בצבעים ודגמים שונים, ובחודשי הקיץ כמעט ואי אפשר למצוא אותה בלי כובע. לא שוולינגטון זה מקום חם במיוחד שמצריך את זה, כן? הטמפרטורה הממוצעת שם בקיץ עוברת רק במעט את ה20°, והיא לא בעלת עור בהיר שזקוק להגנה מהשמש. אבל קאיה אוהבת את זה, וזה מה שחשוב.
אופי: קאיה הייתה יכולה להיות ילדה שמחה. טוב, עמוק בפנים היא עדיין שמחה, והיא גם מראה את זה יותר ויותר, אבל היא לא הייתה באמת שמחה למשך תקופה ארוכה. השמחה שלה לא כל כך מובנת מאליו, ואם תשאלו אדם שרק עכשיו הכיר את קאיה האם היא אדם שמח התשובה שלו ככל הנראה תהיה "לא יותר מבני אדם רגילים". אבל בשביל קאיה הלא יותר מאנשים רגילים הזה אומר המון, ומרגיש בשבילה כאילו היא בהחלט שמחה יותר מאנשים רגילים - היא עברה דרך בשביל להגיע לרמת השמחה הזו. כמובן, גם לה יש ימים גרועים, והתפרצויות זעם של גיל ההתבגרות, התקפי חרדה למיניהם או תסכולים מציונים גרועים, קראשים נכזבים או כל תסכול סטנדרטי אחר, אבל סך הכל קאיה מחשיבה את עצמה בתור אדם שמח - וזה כבר אומר המון על מי שהיא.
קאיה של לפני כמה שנים לא הייתה כזו - ועל זה מפורט ברקע - אבל אני כן אעשה לכם ספויילר קטן: היא סבלה מפוסט טראומה. זה השפיע עליה המון, ואמנם עכשיו היא פחות או יותר התגברה על זה, אבל עדיין יש לה התקפי חרדה פה ושם. קאיה כבר למדה איך להתחמק מרוב הטריגרים שמשפיעים עליה (וזה למה אם רק תתחילו לדבר איתה על רעידות אדמה היא תברח הכי רחוק שהיא יכולה), אבל היא לא יכולה לעצור הכל, מן הסתם, ולפעמים גם דברים לא קשורים מחזירים לה קצת את הטראומה - טבח המסגדים בכרייסטצ'רץ' (X), למשל, היווה טריגר לא רע בכלל. התקפי החרדה שלה מתאפיינים בעיקר בקשיי נשימה (לא רק, אבל זה הדבר העיקרי שקאיה מרגישה), וגם אחרי שההתקף נגמר והיא כבר יכולה לנשום רגיל, קאיה חייבת לקחת עוד כמה דקות לעצמה ופשוט לשבת ולנשום באוויר הפתוח רק כדי לוודא שהיא יכולה. זה גם למה היא מעדיפה להיות רוב הזמן מחוץ למבנים - האוויר הפתוח עושה לה טוב. היא כבר יצרה לעצמה מעין "זולה" קטנה בחצר שלה, וזה המקום שבו היא נמצאת בכל רגע פנוי.
קאיה מאוד שקדנית. כשהיא נדלקת על משהו, היא תקדיש את כל המשאבים שיש לה בשביל שהיא תצליח בו כמה שרק אפשר. זה בא לידי ביטוי בצורה מאוד חזקה בלימודים - היא מהילדים שמתחילים ללמוד לכל מבחן שבוע לפני, ושהמחברות שלהם מעוררות קנאה בקרב כל הכיתה - וגם בנושאים כלליים יותר, כמו למידת מאורית (גם השפה וגם התרבות), בעלי חיים (קאיה צמחונית (שגם רוצה לעבור לטבעונות בעתיד), ויודעת לפרט לכם פחות או יותר את כל הסיבות האפשריות ללמה צמחונות זה דבר חשוב וצודק או איך לטפל בקואלות כי בתור ניו-זילנדית היא הרגישה מחויבת לדעת) או כל נושא אחר שמעניין אותה. זו תכונה שהיא למדה לפתח עם השנים, אבל זה אחד הדברים היחידים שהיא מציינת לטובה שהיא פיתחה בזכות התאונה.
נתעכב רגע על המאורית. בתור רבע מאורית, קאיה למדה המון על התרבות הזו מסבא שלה, והיא נשבתה בקסמה פחות או יותר מהרגע שבו היא פיתחה מודעות למה שקורה סביבה. היא יודעת לדבר את השפה באופן כמעט שוטף, יש לה כמה ספרים של היסטוריה מאורית בחדר, וגם כמה פסלונים קטנים בהשראת האומנות המאורית נמצאים לה על המדפים (לא דברים מקוריים, כמובן - הם יקרים מידי בשבילה, אבל היא רוצה לקנות כמה בעתיד). התרבות המאורית זה אחד הדברים שהכי מעניינים את קאיה בעולם, והיא מסוגלת לשבת ולהקשיב לסיפורים על התרבות הזו במשך שעות. זה למה הים הוא אחד המקומות האהובים עליה בעולם והדבר היחיד שמסוגל להרגיע אותה לחלוטין, והיא כבר שנים מחכה ליום שבו היא תסיים תיכון כדי לצאת למסע של כמה שבועות בים בקאנו מאורי כמו בימי עבר. אה, וכמובן, מואנה היא נסיכת דיסני האהובה עליה. עד שהסרט יצא לילו וסטיץ' היה הדבר הכי קרוב בשבילה לייצוג מאורי (כי התרבות ההוואית העתיקה והתרבות המאורית יחסית דומות) וזו גם הייתה הסדרה האהובה עליה בילדות, אבל מאז שמואנה יצא היא הספיקה לראות אותו בערך 27 פעמים. אבל מי סופר.
אם צריך לבחור תכונה שלילית בולטת בקאיה, התשובה הראשונה שתעלה היא חוסר ביטחון עצמי וגם קצת חוסר מודעות חברתית. היא הייתה יחסית מנותקת מהחברה למשך תחילת גיל ההתבגרות, ועכשיו, כשהיא התחילה לחייך ולשמוח שוב ולנסות להשתלב בחזרה בחברה, היא גילתה שהרבה השתנה מאז שהיא הייתה ילדה קטנה וחמודה עם המון חברות בכרייסטצ'רץ' בגיל עשר. היא באמת מנסה ומשתדלת, אבל לפעמים קאיה יכולה לנתח מצבים בצורה קצת לא נכונה - קשה לה להבין ציניות, למשל - מה שיכול לגרום למצבים קצת מביכים. זה למה גם הביטחון העצמי שלה לא בשמיים, להתקשר לאנשים בטלפון זה הדבר השנוא עליה בעולם, והיא חושבת שלוש פעמים על כל משפט שהיא רוצה להוציא מהפה ואחרי זה חושבת על זה שוב בלילה לפני שהיא נרדמת (כי, טוב, לפעמים באמת יוצאים לה משפטים קצת אאוטסיידריים). היא פחות טיפוס של התקהלויות גדולות ורועשות, ומעדיפה מפגשים קטנים ושקטים עם אנשים שהיא באמת מרגישה בטוחה בחברתם. אמנם אין הרבה כאלה - היא הפכה להיות חלק משישיית חברים, שגם בתוכה היא לפעמים מרגישה קצת מנותקת משניים מהם - אבל זה תהליך, ולאט לאט היא לומדת להיפתח יותר ויותר כלפי שאר החברה.
אה, ואם תרחמו עליה היא תמלוק לכם את הראש. קאיה לא טיפוס עצבני רוב הזמן (וגם כשהיא כן מתרגזת היא יודעת לקבור את הרגשות האלה מתחת לפני השטח), אבל אם תפנו אליה מבטים מרחמים ומזלזלים או תשאלו אותה אם היא צריכה עזרה לחצות את הכביש ודברים בסגנון (מה שכבר קרה לה לא פעם ולא פעמיים), היא תתרגז נורא, וגם תראה את זה. היא לא מהאנשים שמחפשים לריב עם כולם, אבל במקרים כאלה היא בהחלט מסוגלת לעצור הכל ולדפוק נאום של למה היא לא צריכה עזרה וזה טיפשי מצד כולם לחשוב שהיא כל כך פגיעה ומסכנה וחסרת אונים. מבחינתה הנכות שלה (שהיא גם לא נכות מלאה, כן? יש לה תעודת נכה והכל, אבל נכות חלקית) לא הופכת אותה לנזקקת או לזקוקה לרחמים. היא יודעת טוב מאוד איך לשמור על עצמה כשצריך.
רקע: קאיה נולדה וגדלה בכרייסטצ'רץ', העיר הגדולה ביותר באי הדרומי של ניו זילנד. היא נולדה כבת בכורה, הנכדה הראשונה מצד אמא שלה והשלישית מהצד השני, אחרי זוג תאומים - מה שהבטיח לה המון תשומת לב מהמשפחה בתור ילדה. אבא שלה הוא צאצא לשורשים בריטיים, אבל אמא שלה חצי מאורית, אז קאיה הקטנה למדה המון על התרבות המאורית העתיקה ועל המסורות שלהם. היא אפילו למדה לדבר מאורית החל מגיל קטן, אז היא אמנם לא מדברת באופן שוטף, אבל יכולה להבין כמעט הכל ולתקשר בחזרה באופן די טוב. עם סבא שלה, בכל אופן, היא מתקשרת כמעט ורק במאורית - בתור הנכדה הראשונה, קאיה הייתה האדם אליו הוא דאג להעביר את הידע והמסורות שלו כדי שהם לא יעלמו מהמשפחה.
בקיצור, קאיה הקטנה הייתה ילדה די שמחה. היא תמיד הייתה מרכז האירוע, זכתה להמון תשומת לב ופינוקים, וגם אחרי שנולדה לה אחות קטנה כשהייתה בת שלוש וחצי, קאיה תמיד נשארה "הילדה הראשונה". המשפחה שלה הייתה במצב כלכלי די טוב - לא עשירים, אבל בהחלט היה להם מספיק כסף לבית פרטי נאה, צעצועים חדשים לילדות ולטיול בחו"ל או חופשת סקי פעם בשנה (והעובדה שיש כמה אתרי סקי די קרובים לכרייסטצ'רץ' רק עזרה לעניין). קאיה לעולם לא הרגישה מחסור כלשהו, ההורים שלה תמיד דאגו לה ואהבו אותה ושנות הילדות המוקדמות היו די נהדרות בשבילה.
כשקאיה הייתה בת חמש וחצי, היא התחילה ללמוד בבית ספר. כמו כל שאר הילדים בניו זילנד. היא לא הייתה מהילדים הכי פופולריים בכיתה - וזה היה חידוש בשבילה, כי עד אז היא תמיד הייתה מרכז העניינים - אבל הייתה לה קבוצה לא קטנה של חברות, שנהגו לשחק ביחד בהפסקות או להיפגש אחרי הצהריים. הן היו כמו כל חבורת בנות קטנות, שלא באמת עשו משהו חוץ מלשחק בבובות או בכדור רוב הזמן, אבל קאיה אהבה אותן והן היו דבוקות זו לזו במשך רוב בית הספר היסודי (שנמשך עד גיל 10 בניו זילנד). אחת מהן, טאני, אפילו הכירה לקאיה את אחת האהבות הכי גדולות שלה בחיים - החלקה על הקרח. ההורים של טאני היו בעלי מגרש החלקה, ואת יום ההולדת השישי שלה הם חגגו לכל הכיתה במתחם. קאיה עלתה, החליקה קצת, התאהבה - וביקשה מאמא שלה שתרשום אותה לחוג החלקה על הקרח ברגע שהיא חזרה הביתה. מה שהיא באמת עשתה. קאיה הייתה כישרון טבעי, והמאמנת שלה צפתה לה עתיד מעולה.
טוב, עד שבגיל שמונה העולם של קאיה קרס עליה. תרתי משמע.
כרייסטצ'רץ', וניו זילנד כולה, נמצאת על איזור גיאוגרפי די רגיש, עם פעילות ססמית ענפה. בשנת 2010 התרחשה בעיר רעידת אדמה, שחוץ מכמה בתים ממוטטים וכמה פצועים לא רציניים לא השאירה הרבה נזק. מה שכן השאיר נזק הייתה רעידה שנה אחרי זה, ב-22 בפברואר 2011, תאריך שקאיה לעולם לא תשכח. אבא שלה הסיע אותה למגרש ההחלקה, כשפתאום האדמה התחילה לרעוד תחתיהם. הם הבינו מה קורה די מהר, הרי הם כבר חוו את זה שנה לפני כן - ואבא שלה עצר את המכונית באמצע הכביש (כמו כל השאר). לפני שהשניים הספיקו לצאת מהאוטו, חלקים מהבניין שהם עצרו לידו פשוט התפרקו, וחתיכת בטון לא קטנה נפלה על המכונית שלהם.
אבא של קאיה יצא ללא פגע, מלבד כמה שריטות מהזכוכית שהתנפצה ומהמתכת שהתעקמה. קאיה, לעומת זאת, שישבה באלכסון אליו (הערת שוליים: בניו זילנד נוהגים בצד שמאל, כמו באנגליה והפוך מישראל), לא כל כך. הבטון קרס על הצד השמאלי הקדמי של האוטו, והרגל של קאיה נתקעה מתחתיו. היא סבלה גם מאיבוד דם לא קטן עד שהצליחו לחלץ אותה מהרכב, פגיעות ראש קלות ושבר קטן באחת האצבעות בידיים. בקטנה. קאיה לא ממש זוכרת יותר מידי מאותו אירוע, חוץ מאת הבום שהיא שמעה, אבא שלה צורח לעזרה בפאניקה וכאב חד. אחריו היא התעלפה.
היא התעוררה בבית החולים יומיים אחרי המקרה. אז התברר לה שהבטון ריסק כמה עצמות ברגליים שלה, ושבמהלך היומיים שהיא הייתה חסרת הכרה היא עברה שלושה ניתוחים שנועדו להציל לה את הרגל, כולל שתילת ברזלים בפנים. הרופאים היו די חסרי תקווה בהתחלה, אבל בדרך נס כלשהי (שרק לאחר שהגיעה למכון קאיה הבינה שזה היה בזכות הכוחות שלה), הרגל שלה עדיין הייתה מסוגלת לזוז בכוחות עצמה וקאיה לא נזדקקה לקטיעה או לכיסא גלגלים לשארית חייה. זה לא אומר שהיא חזרה לעצמה לחלוטין, בכלל לא - נדרשו עוד שלושה שבועות של אשפוז וארבעה חודשים של פיזיותרפיה עד שהיא הצליחה ללכת בקצב בערך סביר, אבל גם זה היה רק בעזרת קב ועם צליעה קלה שמלו.וה אותה עד היום. ובעזרת הכוחות שלה, לא שהיא הייתה מודעת לזה אז. אל ההחלקה על הקרח, בכל אופן, היא מעולם לא חזרה.
כל החוויה הזאת הייתה די קשה לקאיה - בכל זאת, היא הייתה ילדה קטנה, היא איבדה את היכולת שלה לרוץ ולהשתובב ולשחק כמו כל שאר הילדים בגילה, היא פיספסה את בית הספר למשך תקופה ארוכה, היא נאלצה לוותר על התחביב האהוב עלייה והיא חוותה כאבים שרוב האנשים לא חווים לאורך כל חייהם. אז כן, היא לא הייתה במיטבה. מהילדה השמחה שהיא הייתה בעבר, היא הפכה לילדה מדוכדכת ושקטה יותר. היא התמידה בפיזיותרפיה והשקיעה בזה את כל כוחה, הכל כדי להשתחרר מזה ולסיים עם כל הסיפור, אבל היא לא הגיעה לשם עם חיוך אפילו לא פעם אחת. ביום האחרון שלה לפני השחרור היה אפשר לראות איזשהו ניצוץ של שמחה בעיניים, זכר לקאיה השמחה והצעירה של פעם, אבל הוא לא נשאר שם להרבה זמן.
כמה חודשים אחרי שקאיה סיימה את הפיזיותרפיה, המשפחה שלה החליטה לעבור לוולינגטון. הספיקו להם כל רעידות האדמה בעיר, והם האמינו שהתרחקות מאיפה שהכל קרה תעזור לקאיה להשתקם נפשית. כלפי פנים קאיה ידעה שהם צודקים - היא סירבה לנסוע ברחובות הסמוכים למקום שבו התאונה קרתה, והתכווצה קצת כל פעם שהם חלפו על פני בית החולים שהיא הייתה בו - אבל כלפי חוץ, היא כעסה על ההחלטה לעבור למקום חדש, רחוק מכל החברות שלה ומהמשפחה המורחבת שהיא כל כך אהבה. היו לה גם בני דודים באי הצפוני, אבל לבקר רק אותם ולפגוש את הסבים והסבתות שלה רק פעם ב- לא יהיה כמו ללכת לסבא שלה אחרי בית ספר ולשמוע ממנו אגדות עם מאוריות. אחותה הקטנה גם פחות התחברה להחלטה, אבל לא הייתה להן ממש ברירה והמשפחה עברה לוולינגטון.
השנה הראשונה בעיר החדשה הייתה השנה הכי קשה שקאיה חוותה בחייה. בתור הילדה שלא למדה חצי שנה ומפגרת בחומר שהצטרפה לבית הספר היסודי החדש בשנתו האחרונה, שהיא גם צולעת ורק רוצה לחזור לחיים הקודמים שלה, לא הרבה ילדים טרחו להתיידד עם קאיה - לא שהיא בעצמה ניסתה להתחבר אליהם כל כך חזק. היא לא הייתה בודדה לחלוטין, רוב הילדים כן כיבדו אותה והיו איתה קצת בהפסקות, אבל לא היו לה חברים של ממש שהיא נפגשה איתם גם מחוץ לבית הספר. מהילדה השמחה והחברותית שרק רוצה להיות מרכז העניינים קאיה הפכה לחלק מהשוליים, וזה רק הגביר את תחושת הדכדוך שלה. היא גם החלה לחוות פלאשבקים וסיוטים שונים על הפציעה שלה - חלק מפוסט טראומה שתקף אותה, כפי שקבע הפסיכיאטר שהיא נשלחה אליו אחרי שכמעט כל לילה היא הייתה מתעוררת ומזדחלת למיטה של הוריה בבכי. היא התחילה לעבור כל מיני טיפולים שנועדו לשפר את המצב שלה, ושהצליחו לעזור לה להעלים את המחשבות הטורדניות ואת הסיוטים כמעט לחלוטין, אבל הטריגרים לתאונה עדיין נשארו ומדי פעם בפעם התקפי חרדה תקפו אותה. בקיצור, לא תקופה נחמדה בחיים שלה. העובדה שהיא גם הייתה די לבד רוב הזמן לא עזרה לה לחזור למי שהיא הייתה לפני הרעידה, ואלמלא המשפחה התומכת שלה היא כנראה לא הייתה משקיעה בטיפולים נגד הPTSD כמו שהיא השקיעה.
קאיה סיימה את השנה בדרך-לא דרך, ועלתה לחטיבת הביניים (שבניו זילנד נמשכת שנתיים). גם שם היא לא זהרה במיוחד, אבל חטיבת הביניים סיפקה לה התחלה כמעט חדשה, שבה היא פגשה ילדים שלא הכירו אותה בשיא החרדות שלה. התקפי החרדה עדיין הגיעו פה ושם, והיא הלכה לפסיכולוג באופן קבוע כדי לשמור על מצב נפשי סביל, אבל הפלאשבקים והסיוטים כבר כמעט ולא תקפו אותה וסך הכל היא הצליחה להחזיר חלקים מקאיה השמחה של גיל שמונה. היא עדיין פיגרה בחומר הלימודי, ואפילו יותר מקודם כי גם בשנה הקודמת היא לא הצליחה ללמוד הרבה בגלל הPTSD, אבל היא השתדלה לצמצם את כל הפערים כמה שרק יכלה. הלמידה העניקה לה עיסוק שמילא לה את שעות היום, וזה התאים לה לחלוטין. ישיבה בחוסר מעש הייתה סתם פוגעת בה. היא צמצמה את הפערים בקצב לא רע בכלל, ולקראת סוף החטיבה קאיה אפילו עקפה בקצת את שאר הכיתה שלה. ההצלחה שלה סיפקה לה נקודת אור אחת קטנה להתגאות בה, שזה לא דבר שקרה לה הרבה מאז התאונה (אגב, מאז החטיבה קאיה התחילה לקרוא למה שקרה לה "תאונה" - לגרום לכולם להסיק שמדובר בתאונת דרכים רגילה היה הרבה יותר פשוט בשבילה מאשר לספר את כל הסיפור כל פעם מחדש). היא לקחה את הניצחון הקטן הזה, וזה היה הצעד הממשי הראשון שלה כדי לחזור לעצמה.
העלייה לתיכון הועילה לעניין גם כן. התיכון היה גם הוא דף חצי-חדש, עם אנשים חדשים ואפשרות להתמקד במקצועות שהיא באמת אוהבת ורוצה ללמוד, וזה גרם לקאיה להשקיע בלימודים אפילו יותר מבעבר. ההשקעה שלה בלימודים הייתה גם הפתח החברתי שלה - זה התחיל מאנשים שביקשו שקאיה תשלח להם סיכום או תסביר להם שאלה, עבר לישיבה ביחד בשעות החופשיות כדי להכין שיעורי בית, והגיע לארגון קבוצות למידה למבחנים אחרי הצהריים. לקח לקאיה זמן להיפתח מחדש לרעיון הזה של חברים - בכל זאת, לא היו לה קשרים חברתיים אמיתיים מאז שהיא עזבה את כרייסטצ'רץ' - אבל לאט לאט היא נפתחה לרעיון, ועם הזמן היא גיבשה סביבה קבוצת חברים קטנה. הם עדיין לא היו "בסטיז", ולקאיה עדיין היה הרבה מה ללמוד בקטע של מערכות יחסים, אבל היא השתפרה בזה. אפילו כמעט והיה לה חבר, אבל הפחד התמידי של קאיה מלפגוע בו בסופו של דבר פוצץ את העסק.
וככה החיים שלה מתנהלים, פחות או יותר - לימודים, מפגשים חברתיים פה ושם, התקפי חרדה פעם בפעם (אבל הסביבה שלה כבר התרגלה, אז היא גם מקבלת אותם כחלק ממי שהיא). היא גם התחילה להעביר שיעורים פרטיים בשפה המאורית לילדים, ולמרות שזה הרגיש לה ממש מוזר בהתחלה, היא דווקא נהנית מכל רגע ושמחה להעביר את הידע שלה לאחרים.
צבע: Tomato
הערות\הארות\בקשות: מעריב לנוער שלום, כתבתי דמות למשחק תפקידים והתאהבתי בה. האם אני בהיריון?
די גמור בגדול? אני כנראה כן אעבור עוד על האופי ואוסיף קצת, אבל בגדול גמור.

הודעה זו נערכה ע"י Darth Hader ב Sep 24 2020, 14:28 PM

שם + כינוי:
ליבי, בצד
שם הדמות:
אווה סוארז' \\ Eva Suarez
גיל:
17 וחצי
מין, מגדר, נטייה מינית:
נקבה, סיסינג'רית היא עוד לא החליטה לגבי נטייתה המינית
כוח:
לאווה יש את כוח הטלפתיה. היא מסוגלת לקרוא את מחשבותיהם של חיות ובני אדם שקרובים אליה, למרות שבדרך כלל הם לא מוצאים חן בעינייה...
היא גם מסוגלת "לתקשר" במחשבות עם אנשים אחרים, כלומר להכניס להם לראש מחשבות, רעות או שמחות.
מכון:
אומנם אווה גרה באיטליה, אבל היא נשלחה למכון בספרד.
מראה:
לאווה יש שיער שגוונו נע בין חום לשחור. הוא גלי ומגיע לה עד למותניים. כל מי שרואה את עינייה של אווה מבחין בניצוץ שחבוי בהם. יש להם צבע כחול עמוק, כצבע הים, ומי שמסתכל היטב יכול לראות שסוד גדול נמצא מאחורייהן...
לאווה יש מבנה גוף פשוט למדי. יש לה גבות שחורות, ריסים שחורים, אף מחוסה נמשים, ושפתיים דקות בצבע ורוד בייבי.
יש לה גוף חיוור מאוד ורזה, קצת כחוש וחלש. אווה לובשת עליונית שחורה וגופיה בצבע צהוב חלמון. מכנסים כחולים מתרחבים, ונעלי בלנסטון בצבע חום בהיר.
אופי:
אווה בהחלט לא ילדה פחדנית, היא אפילו מאד אמיצה. אבל בכל רגע היא חוששת להיכנס לטראנס, אחד הסתמינים של ה- PTSD שלה. שזה קורה לה זה כמעט בלתי ניתן להפסקה, והיא נהיית חסרת שליטה. זה מתחיל בכך שהיא נופלת על הקרקע חסרת הכרה, ואז היא מתחילה לצלול עמוק לתוך זכרונותיה האפלים ביותר. דבר כזה יכול להימשך אצלה במשך אפילו יום, אין שליטה על האורך של זה.
בנוסף לזה התסמין הנוסף שהיא מפחדת ממנו הוא התקפי חרדה.
היא נושמת מהר וקשה לה לדבר בין לבין אפילו אין לה מישהו שאכפת לו לעזור לה.
אווה בדרך כלל ילדה עליזה וחייכנית, אבל כשהיא מתעצבנת הכול מתהפך. היא נהיית לגלגנית ומלאת בוז, ומאד ארסית. אף אחד לא רוצה להיות לידה במקרה כזה.היא בעיקר מתעצבנת מריכולים ומדיבורים עליה מאחורי גבה, שמפריעים לה להיות לבד או בשקט, שנוגעים בה, ובמיוחד שמדברים איתה על הוריה. בדרך כלל שדבר כזה קורה יש דפוס קבוע להתנהגות שלה; בהתחלה היא צועקת ואומרת שהמצב לא כזה נורא, ומתעצבנת כל פעם שמנסים לדבר איתה. ואז היא מתחילה לגלגל עיניים בצורה מוגזמת. אחר כך היא מתנתקת מהמציאות, כך הכי פשוט לה. במקום להקשיב לכולם ולהישאר במציאות האפורה והמדכדכת פשוט לעזוב. אם אתם נוגעים בה או מנסים להסביר לה, היא מתחילה עם התגובות האלימות...
אווה בהחלט לא מסתגלת במהירות למקומות חדשים. והאמת שיש לה סיבה הגיונית. היא לא רוצה שיתיחסו אליה כזרה או משונה (למרות שגם ככה מתנהגים אליה ככה). היא לא רוצה להיות מושא ללעג ולהשפלה, והיא במיוחד לא רוצה שירחמו עליה בגלל הוריה.
למרות כל התכונות הרעות, אווה היא בסך הכול ילדה טובה שמנסה להתגונן מהעולם. ההתנהגות שלה באה אך ורק מרצון להגן על עצמה. היא תוקפת כדי שלא יתקיפו אותה, היא פוגעת כדי שלא יפגעו בה. אבל מי שמכיר אותה מקרוב יודע שהיא ילדה אופטימית, חייכנית וצחקנית.
אווה מאד אוהבת ספורט. אווה וספורט אלו מילים קרובות כמו לחם וריבה. יש לה מדליות וגביעים רבים, היא השתתפה בתחרויות רבות, ובקיצור זה נושא שהיא מאד מתמצאת בו. אווה גם אוהבת לרקוד, ולצייר. היא אוהבת ליצור דברים. לעשות עבודות יצירה, למרות שאם תשאלו אותה היא תכחיש מיד. יש הרבה דברים שאווה אוהבת, אבל יש שתיים מרכזים: אומנויות לחימה ושקט. היא אוהבת את השקט שלה, להירגע ולתת לעצמה להפליג למקומות רחוקים...
אווה לא שונאת הרבה דברים. אווה שונאת עצלנות, היא שונאת רעש, היא שונאת לדבר, ובכללי היא שונאת אנשים.
כל מי שמכיר אותה (אף על פי שאין מי שמכיר אותה באמת מקרוב), יודע שהיא לא סומכת על אנשים. היא עברה יותר מדי בחייה, היא לא מסוגלת לסמוך על אנשים כבר, החיים הקשיחו אותה.
רקע:
חייה של אווה היו חיים מאד אפלים.
היא נולדה וגדלה במילאנו שבאיטליה, והיו לה שתי אחים. אחיה ניקו שהיה גדול ממנה בחמש שנים, ואחיה פרנצ'סקה שהייתה גדולה ממנה בשלושה שנים.הוריה היו מכורים לסמים ולהימורים, וכשרצו ללמד אותה ואת אחייה לקח הכו אותם במקלות.
כבר בגיל שלוש היתה אווה מנודה חברתית וחסרת חברים. צחקו עליה בגלל שדיברה עם חיות, ריכלו עליה מאחורי גבה, ובקיצור היא הייתה המוזרה שבגן. טך שום דבר לא הפריע לניצוץ העליז להופיע בעינייה ולחיןך החם והמתוק לעטר את שפתיה.
היא התנדבה כבר בגילאי 3-4 ואפילו לימדה את עצמה לקורא.
כשהייתה בת חמש ניקו בן העשר נשלח לאישפוז פסיכולוגי, ופרנצ'סקה בת השבע נשלחה למשפחה אומנת חביבה. אבל היא נאלצה להישאר עם הוריה.
בהידרדרות השנים הוריה נעשו נוראיים אף יותר. בגיל עשר הוריה התחילו להגזים. הם היו מכים אותה באופן קבוע, בגלל היותה מוזרה ושונה, ובכלל שלא הצליחה במבחנים.
זמן קצר לאחר מכן הובחנה אווה כפוסט טראומתית (PTSD) ומצבה הבראותי והנפשי רק הדירדר מרגע לרגע.
בגלל מצבה הנפשי החלש של אווה, טראומות החלו להיחרט במוחה, מה שגרם להידרדרות גדולה יותר. היא ניסתה לשכוח את צערה וסבלה, אבל למרות שלא הצליחה תמיד שמרה על שמחת חייה הישנה.
בגיל 11 חוותה אווה את תסמין ה- PTSD הראשון שלה, אשר התקיים בשנת הלימודים ונמשך כתשע שעות.
עם הזמן התסמינים התחילו להתגבר.
כשהייתה בת ארבע עשרה שתו הוריה אלכוהול בצורה מוגזמת וכמעט גרמו למותה.
ילדים בבית ספר אשר שמעו על המקרה החלו לרכל על אווה. אבל לאווה זה לא היה אכפת, כבר מגיל צעיר היא גם ככה הייתה מנודה חברתית.
אבל זה לא הכול. באחד הימים הוריה שהיו מסוממים שוב בצורה מוגזמת הכו אותה וקיללו אותה עד כדי כך שכבר לא הצליחה לעמוד בזה, וברחה לרחוב.
אחד האנשים שהלך שם ראה את אווה בוכה, ועזר לה. הוא סיפר לה שהוא מורה לאומנויות לחימה ולימד אותה להגן על עצמה. כמובן שאווה הסכימה.
גם ברגעים אלה, הקשים כל כך חיוכה החמים עוד היה עולה על פניה.
בגיל חמש עשרה כבר ידעה אווה להגן על עצמה מפני הוריה, ואף קיבלה חגורה שחורה בקראטה.
בגיל שש עשרה נעלם מורה לאומנויות לחימה והיא מעולם לא ראתה אותו שוב.
חייה המשיכו, הוריה המשיכו להכות אותה ותסמיניה גברו.
לאט לאט צד אפל ירד פניה. היא הפסיקה לחייך. היא התחילה להתרחק ולהתבודד מאנשים.
כעת היא כבר בגיל שבע עשרה. חייה עדיין נוראיים, הוריה עדיין מכים אותה, התסימנים חוזרים שוב ושוב. אין לה שליטה על כוחותיה.
בתוכה היא עדיין אותה אווה; אותה אחת העליזה וטובת הלב, ולא הקרירה והמרוחקת. אבל כבר אף אחד לא יודע את זה.
צבע:
טורקיז'
הערות\הארות\בקשות:
גמרתי
אם משהו בה לא טוב או לא מסתדר אז אני אסדר את זה...

הודעה זו נערכה ע"י Queen of Narnia ב Oct 3 2020, 19:52 PM

מכיל טריגרים שונים של אובדנות, פגיעה עצמית, התעללות, התאבדות.

שם + כינוי: שירה, קיץ מתעורר.
שם הדמות: ריאן לאנס רוג'רס || Raine Lance Rogers
גיל: 17, ריאן נולד ב - 8.5.
מין, מגדר, נטייה מינית: זכר, סיסג'נדר, ביסקסואל.
כוח: סוג הכוח (טלקינזיס, טלפתיה, טלסתזיה) והסבר. כפי שנאמר, לכל אדם יש כוח שונה וייחודי לו, שנכנס לתוך אחת מהקטגוריות. תסבירו עליו בצורה מפורטת.
מכון: ניו זילנד
מראה:
ריאן. אני... אני חושבת שאם אני אתחיל לתאר לכם אותו, אני לא אצליח להפסיק. אז, קודם כל, אני אתאר לכם את הפנים שלו. אני מניחה שזה יהיה לי יותר קל...
שיערו של ריאן הוא זהוב. הוא מהנערים האלה שהשיער שלהם בצבע בלונד – שטני, מהסיבה היחידה שכשגודלים, יש אנשים שצבע השיער הבלונדיני (וגם הג'ינג'י) נעלם להם במהלך השנים. אז ריאן הוא בלונדיני, ויש לו... מין בלורית כזו. יש לו את הבלורית בשיער, שאני מניחה שלכל בן הייתה לפחות פעם אחת, בשלב כלשהו בחייו.
בנימה זו, לריאן יש משקפיים. אני לא יודעת איך אתם מגיבים לזה עכשיו, אבל אתם בטח מחייכים. הסיבה שיש לו משקפיים פשוטה – אחרי מה שקרה, עם הלקוח הקבוע של אימו, ראייתו הייתה צריכה להשתקם. זה נכון. אבל עדיין... יש איזה פגם מסוים בראייה שלו, בעקבות מה שקרה. פגם שמצריך שהוא יהיה עם משקפיים.
והעיניים שלו. מה אני יכולה לספר לכם על העיניים שלו? טוב, העיניים שלו פשוט... מקסימות. בלשון המעטה. לריאן יש עיניים אפורות. עיניים שאם תסתכל לתוכן, אתה תראה מלחמה מתקיימת בתוכו. עיניו של ריאן הם מהסוג הזה, שיש בתוכם כמו ניצוץ, ניצוץ קטן של צבע נוסף. ואצל ריאן, זהו הצבע התכול. אני מודה, קשה מאוד לשים לב להבדלי הצבע. אבל יש את המקרים האלה, הפעמים שפשוט רואים את התכול בעיניים שלו. ו... טוב, זה בקושי קורה.
עצמות לחייו של ריאן לא כל כך בולטות. תווי הפנים שלו? הם ההפך מחדים. עור פניו חלק, וכן, הוא משתמש בסבון פנים הרבה פעמים.
ליד העין הימנית שלו, לריאן יש צלקת. אני לא יודעת איך לתאר לכם אותה... צלקת. צלקת ממה שקרה לו, עם הלקוח הקבוע של אימו. הצלקת מקיפה את הצד החיצוני של העין, והיא מגיעה עד לאוזן.
לריאן יש אף כפתור. יש לו אף קטן, לא יותר מדי. האף שלו לא עקום, פשוט אף רגיל. אף ישר שנמצא בין שתי עיניים סימטריות, וכן, למראו מתווספת גם הצלקת שצמודה לעינו הימנית.
ריאן מתנשא לגובה של 1.74. אני מניחה שזה לא כל כך גבוה, אבל זה גם לא כל כך נמוך. מבנה גופו לא רחב, אבל הוא חזק. אולי אין לו שרירים, אבל הוא כן חזק. ריאן שזוף, לא יותר מדי, אבל הוא לא לגמרי לבן.

אופי:

רקע:

צבע: MediumSlateBlue

הערות\הארות\בקשות: החלטתי לקחת דמות שכתבתי לפני חודש, את הרקע אני קצת משנה כרגע והאופי מבוסס על הרקע, אז... כן.

שקד - נשמר כמובן.
שירה - נשמר. את לא צריכה להחליף דמות, בכלל, אני שמחה שאת בונה דמות חדשה.

ליבי - שלום :) כרגע המקום לא נשמר לך, אבל אגיב לך בפרטי עוד כמה דקות בשביל שתוכלי להמשיך לכתוב אותה.

מדגישה שוב ומבקשת מכולם - בבקשה תעדכנו את ההתקדמות שלכם בסעיף האחרון\בתחילת הטופס (אם סיימתם רקע - תכתבו שסיימתם אותו; אם התקדמתם במראה - תכתבו את זה, אם סיימתם את הדמות - תכתבו את זה).

צונזר.

הודעה זו נערכה ע"י Ross Geller ב Oct 7 2020, 16:27 PM

אם קיי - המקום נשמר לך. הכוח מרגיש לי קצת חזק מדי ולא מאד ברור לי מה היא יכולה לעשות, אבל אני מקווה שהרקע יסביר יותר טוב. תצטרכי לבחור בין זכרונות\רצונות, לפחות.

נמחק.

טריגר אונס, פגיעה מינית, גילוי עריות, אלימות, רצח, יחסי מין
שם + כינוי: הדס + Phoebe Buffay
שם הדמות: Mandla (משמעותו בשפת הזולו "כוח") Tshabalala (משמעותו בשפת הזולו "כוכב נופל"). התעתיק הכי טוב שהצלחתי: מאנדלה צ'אבאלאלה
גיל: 16
מגדר: נקבה, לסבית
כוח: טלסתזיה, יכולה לראות מקומות רחוקים באופן שדומה לפלאשבאק ובלי שליטה. היא צריכה להיות בסביבתו של האדם כדי שה"פלאשבק" יקרה. מה שהיא רואה זה מקרה שקרה\יקרה לאותו האדם בעבר\בעתיד שלו.
מכון: דרום אפריקה
מראה: מאנדלה בעלת מבנה גוף צר ונמוך. היא נראית כמו ילדה שהפסיקה לגדול בגיל 10, הגובה שלה הוא 1.50 ומבנה גופה צר ורזה. בהתאם הידיים והרגליים שלה דקות וכפות רגליה קטנות, מידה אחת מעל מידות הילדים. החזה שלה גם הוא לא מרשים במיוחד, לעתים קשה לראות אותו. מאנדלה מתאמנת באגרוף ובקרב מגע, אז היא לא חלשה כפי שהיא נראית. כאשר היא מרימה את הידיים ניתן לראות קצת שרירים, וגם כשהיא חושפת את הבטן יש התחלה של שרירים. הפנים שלה תואמות את המראה הילדותי של גופה. הן עגלגלות וקטנות, עם אף קטן יחסית, בשרני ומעט מעוך בקצה. שפתיה גם כן בשרניות ומעט עבות, ועצמות לחייה מעט בולטות. האוזניים שלה אף הן קטנות. העיניים שלה חומות, כיאה לנערה אפריקאית. כך גם צבע עורה, חום בצבע מוקה. צבע פניה חיוור יותר משאר הגוף, מפני שיש לה אנמיה. השיער של מאנדלה גם הוא בעלת מראה אפריקאית טיפוסי - שחור ומקורזל. הוא ארוך ומגיע כמעט אל ישבנה, ותמיד קלוע בצמות קטנות, אותן היא מחדשת אחת לחודש. את הצמות היא קולעת בעצמה ולעתים מוסיפה לקצה שלהן חרוזים יפים, בהשארת תרבות הזולו, או קולעת את הצמות יחד עם חוטי צמר צבעוניים. את הצמות היא לרוב אוספת בגולגול או בקוקו גבוה. מאנדלה אלופה בעיצוב שיער אבל לא מוצלחת במיוחד באופנה, אבל היא משתדלת להתלבש לפני טרנדים ולהיראות טוב. היא תמיד נעזרת בחברותיה בקניית הבגדים וכיצד לשלב אותם. בקיץ היא הולכת עם גופיות, חולצות קצרות וחולצות קטן ומשלבת איתן מכנסי גינס קצרים או חצאיות מעל הברכיים. אם זה לא יום של אימון, היא תלך עם כפכפים. בחורף מכנסים הג'ינס ארוכות, והיא אוהבת ללבוש סריגים מחממים ומגפיים נמוכות. ויש לה סוד קטן- מתחת לנעליים יש לה גרביים בצבעים משוגעים או עם ציורים. הצבעוניות בגרביים זה רק בשבילה, לא בשביל אף אחד אחר. כשהיא גורבת אותן וכשהיא מורידה אותן, היא מרגישה כמו ילדה קטנה שהגרביים הן כל עולמה. גם בתכשיטים מאנדלה לא מצטיינת, יש לה רק תכשיטים קבועים שהיא הולכת איתם. יש לה שני חורים בתנוכי האוזניים שסבתא שלה עשתה לה כשהייתה ילדה קטנה. היא עונדת זוג עגילים ושרשרת תואמים, סט זהב שהיא קיבלה מסבתא שלה. בנוסף היא עונדת על צווארה שרשרת חרוזים דקה, שגם אותה קיבלה מסבתא שלה. עבודות-חרוזים הן סוג של תקשורת של בני הזולו. הם יכולים לסמן כמה אתה עשיר, מה הסטטוס המשפחתי לך, מה גילך ועוד. השרשרת הזו הייתה של סבתה כשהייתה קטנה וזו השרשרת הראשונה שקיבלה. צבעי החרוזים בסוג נפוץ בשם "איזישונקה", והצבעים הם לבן, תכלת, ירוק כהה, צהוב בהיר, ורוד, אדום ושחור. לשילוב הזה אין משמעות ספציפית.
אופי: מאנדלה גודלה על ידי סבתא שלה, בזמן שאימה יצאה לעבוד. אימה הביאה אותה לעולם בגיל 19, ללא גב כלכלי, ולכן עבדה רוב שעות היום. למרות זאת למאנדלה לא היה חסר דבר. סבתא שלה לימדה אותה לסרוג, לתפור, לחרוז חרוזים, לקלוע צמות, לקרוא ולכתוב בשפת הזולו, לצייר, לאפות וכמובן לעשות את מטלות הבית. עד גיל 5 מאנדלה הייתה עם סבתא שלה בבית. עם זאת מאנדלה יצרה קשרים חברתיים: הילדים בגני השעשועים, חברים של סבתא שלה ומוכרים בחנויות. מאנדלה היא ללא ספק אדם חברותי מאד. כבר בתור ילדה היא לא הייתה ביישנית, והיה לה קל לפנות לבן אדם זר ולהתחיל שיחה. היא פטפטנית, תמיד יש למה מה להגיד בכל נושא, וגם קשובה מאד למה שהצד השני מדבר. אך לא כל השנים החברותיות הזו בלטה בה. בגיל 3, כשהדוד שלה שאקה התחיל לפגוע בה מינית ולאנוס אותה, היא התחילה לשקוע לאט לאט. כשנכנסה לגן הילדים, שנה לפני העלייה לכיתה א, מאנדלה הייתה כבויה לגמרי. היא לא יצרה כלל
רקע: השחורים בדרום אפריקה מהווים כשמונים אחוז, והם שייכים לכמה שבטים אפריקאים שונים. משפחתה של מאנדלה שייכת לבני הזולו, והם גרים בעיר יוהנסבורג ובמטרפולין סביבה. יוהנסבורג, העיר הגדולה ביותר בדרום אפריקה, ידועה באלימות ברחובות ובכך שאחת מכל שלוש נשים נאנסת במהלך חייה. מאנדלה הגיעה לעולם בדיוק לפי ה"סטטיסטיקה", כשאימא שלה הייתה בת 18 היא הותקפה על ידי גבר זר ונאנסה על ידו. כך היא נכנסה להיריון עם מאנדלה. אימה הצליחה לאתר את זהותו של האב כמה חודשים לאחר שביתה נולדה, וגילתה שהוא נרצח בקטטה כחודשיים לאחר שאנס אותה. מצבה הכלכלי של המשפחה של אימא שלה לא היה טוב, עם שמונה אחים נוספים היה קשה מאד לכלכל את המשפחה, גם כשרוב האחים יצאו לעבוד מגיל צעיר. לפני שנות ה-90 השחורים ובני תערובת נחשבו נחותים, וכך באחת ההפגנות נגד השלטון בשנות ה-80 סבא של מאנדלה מצא את מותו, וסבתא שלה נותרה לבדה עם הילדים. אימה של מאנדלה היא הבת השישית ורק היא ושני אחיה הקטנים נותרו בבית, כך שהסבתא הייתה פנויה לעזור לה לגדל את התינוקת ולשמור עליה בזמן שיצאה לעבוד. סבתא של מאנדלה היא זו שבעצם גידלה אותה. אימא שלה הייתה עובדות רוב הזמן בשתיים או שלוש עבודות והייתה מגיעה לבית רק כדי לישון. מאנדלה גדלה על סיפורי בני הזולו, ובכל ימי ראשון הייתה הולכת לכנסייה עם סבתה. מאנדלה התחילה ללכת לגן רק בגיל 5, שנה לפני התחלת הלימודים בבית ספר. לפני זה הייתה בחינוך הביתי של סבתא שלה, שלימדה אותה לסרוג, לתפור, לחרוז חרוזים, לקלוע צמות, לקרוא ולכתוב בשפת הזולו, לצייר, לאפות וכמובן לעשות את מטלות הבית. מאנדלה אהבה מאד לעשות הכל עם סבתא. הבעיה הייתה כשסבתא שלה לא הייתה בבית או הייתה הולכת לישון, אז היא הייתה נשארת בהשגחתו של הדוד שלה, שאקה, אחיה הקטן ביותר של אימה. שאקה היה בן 14 כשמאנדלה נולדה. אחיו הגדול יותר, שהיה בן ה-17 כשנולדה, עזב את הבית כמאנדלה הייתה בת שנתיים. מאנדלה לא אהבה את שאקה, והיא לא הייתה מיוחדת, רוב האנשים לא אהבו את שאקה. שאקה היה האח הקטן במשפחה והוא היה מפונק ועצלן. הוא נשר מבית הספר בגיל 13, ואת עולם העבודה גם לא שרד- הוא היה מפוטר מהר מאד, בשל העצלנות שלו. אז שאקה היה מסתובב ברחובות, שותה, מעשן, רב מכות, עושה עבירות קטנות ולעתים טורח לחזור הביתה לאכול משהו וללכת לישון. והיה לו תחביב נוסף- לשמור על מאנדלה. הוא היה מסדר את לוח הזמנים העמוס שלו, כדי להיות פיקח ולא להיות במעצר כשהוא צריך לעשות לה בייביסיטר. מותק של בחור. הוא מאד אהב את מאנדלה, יותר מדי אהב את מאנדלה בעצם, כי הוא רצה להתחתן איתה, לגעת בה, להיות איתה. הבעיה בשלב מסוים, כשמאנדלה הייתה בת שלוש, הוא כבר לא שמר את המחשבות הללו לעצמו והחליט לעשות מעשה. בהתחלה הוא התחיל לגעת בה, בעיקר במשחקים של רופא וחולה. מאנדלה הייתה קטנה ומבולבלת, היא הרגישה עם הזמן שהמשחקים לא ממש בסדר, היא לא ראתה ילדים אחרים בשכונה משחקים בהם. אבל שאקה השביע אותה לא לגלות לאף אחד והיה מאיים עליה. אז מאנדלה המשיכה לשתוק, גם כשזה כבר היה בעירום, במיטה. גם מאנדלה נכנסה לסטטיסטיקה העצובה של יוהנסבורג. מה שעוד השפיע עליה באותה תקופה וגרם לה להיות מכונסת בעצמה, אלו היו ה"פלאשבקים" שהתחילו. מאנדלה לא הייתה פוגשת הרבה אנשים, אבל כשהייתה יוצאת את סבתה לקניות או לגן המשחקים, כמעט כל פעם הייתה חווה פלאשבק. היא לא הבינה ממש מה היא רואה, זה נראה לה כמו חלום מפחיד עם אנשים זרים. זה גרם לה לפרוץ בבכי ולנסות להסביר לסבתא שלה מה קרה ללא הצלחה. סבתא שלה הניחה שזו התנהגות רגילה של ילדה קטנה. ה"חלומות המפחידים" של מאנדלה היו קוראים גם הרבה פעמים כשהיא הייתה קרובה לשאקה, אך היא עדיין לא הבינה שהיא רואה אותו שם. הפעם הראשונה שמאנדלה הבינה מה היא ראתה הייתה בגיל ארבע וחצי. היא יצאה עם סבתא שלה לעוד בוקר רגיל של סידורים. הן הלכו לשוק, וסבתא שלה נעצרה בדוכן הפירות לקנות כמה פירות. מאנדלה נעמדה עם הגב לדוכן וצפתה בשוק. ואז תקף אותה פלאשבק. היא ראתה יד שתופסת אותה ומתחילה למשוך, ותוך רגע יד אחרת שתופסת אותה מהצד השני ומושכת לצד השני. הפלאשבק נגמרה ומאנדלה עמדה מבולבלת ומפוחדת. ואז מה שהיא ראתה קרה: עבר איש מבוגר, תפס בידה והתחיל לגרור אותה. כמה שניות עברו, וסבתא שלה הסתובבה, תפסה בידה השנייה של מאנדלה ומשכה אותה אליה. האיש הביט בהן, עזב את מאנדלה ונעלם בין ההמון. זו הייתה הפעם הראשונה שמאנדלה הבינה שמה שהיא רואה אמתי, היא ראתה משהו שעומד לקרות. היא התחילה לקשר בין פלאשבקים שהיא ראתה לדברים שקרו אחריהם. אך לא את הכל היא ידעה לקשר, ברוב המקרים שהיא ראתה היא לא הייתה נוכחת או צופה מהצד. ההנחה שלה הייתה שזה היה קורה אחרי שהיא הייתה הולכת. כששאקה הייתה אונס אותה היא הייתה רואה פלאשבקים שבו הוא מקבל מכות, שותה משהו, מנפץ משהו. היא ידעה שזה משהו שקורה לשאקה מחוץ לבית. זה גם קצת הסביר לה את המשטרה שהייתה מגיעה לבית ואת המעצרים של שאקה, ששום דבר מזה לא היה מוסבר לה. מאנדלה החליטה שהיא תשתף את שאקה במה שהיא ראתה בפלאשבק, בתקווה שזה יגרום לו לפחד ולעזוב אותה. מה שהיא אמרה היה "אני רואה שירביצו לך בעין", "אני רואה שאתה הולך לשתות בקבוק בירה", "אני רואה שאתה תריב מכות". ולשאקה זה לא הזיז. הוא היה גוער בה, "מאיפה את יודעת יא סתומה", והיה ממשיך במעשים שלו. מאנדלה הייתה ממשיכה להגיד לו, לא היה לה משהו אחר לעשות. היא גדלה והגיעה לגיל 5, וסבתא שלה החליטה לשלוח אותה לגן, היה לה חשוב שמאנדלה תתראה עם ילדים אחרים בלי עזרתה ותרכוש כישורים לקראת בית הספר. הכניסה לגן הייתה הלם בשביל מאנדלה. באופייה היא חברותית מאד ותמיד רוצה לשאול עם כולם ולשאול שאלות, אבל היא הייתה כבויה. היא חשבה כל הזמן על החזיונות שלה ובעיקר על שאקה. כל יום היא הייתה מקווה שהוא לא יחזור הביתה ואם יחזור שיחזור עייף. ואם הוא יחזור לא עייף שיימצא משהו אחר לעשות... מאנדלה הייתה יושבת בצד, קצת משחקת עם עצמה ובעיקר בוהה. הילדים האחרים ראו במאנדלה מטרה קלה. היו מציקים לה, בועטים בה, זורקים עליה דברים. והיא כבר למדה לספוג את הכאב, לא לנסות להילחם לשווא. היא הייתה שקופה גם בעיני הגננת, שסיפרה לסבתא שלה שלמאנדלה קשה חברתית כי היא רק הצטרפה והבטיחה שזה ייפתר עם זמן. אי אפשר להגיד שהגננת לגמרי טעתה, אבל מה שקרה לא היה קשור לגן. מאנדלה הייתה בת 5 וחצי, היא הגיעה מהגן עם שפשוף בברך. לסבתא שלה היא אמרה שהיא נפלה, שהאמת הייתה שדחפו אותה. סבתא שלה הייתה מאושרת כששמעה שמאנדלה שיחקה תופסת עם כולם וטיפלה בפצע. אחר כך היא נתנה למאנדלה חתיכה מעוגה ממש טעימה, והן שיחקו בבובות. מאנדלה חשבה שהיום הזה עומד להשתפר, אבל היא ממש טעתה. סבתא שלה קיבלה שיחה מבנה הגדול, שהיה חייב לרוץ לעבודה והיה חייב מישהו שישמור על הילדים שלו. סבתא של מאנדלה העירה את שאקה משנת "היופי שלו" (ותאמינו למאנדלה, שאקה היה מכוער בכל צורה), ביקשה ממנו שישגיח על מאנדלה והלכה לשמור על הנכדים שלה. מאנדלה הייתה ילדה טובה ומעולם לא חשבה פשוט לברוח מהבית. המחשבה הזו הייתה עולה לה מדי פעם, אבל עד שהיא הייתה מחליטה משהו, שאקה כבר היה לידה. מאנדלה חשבה שוב האם לברוח, בזמן שראתה את שאקה מתכונן להיכנס למקלחת. היא לקחה בובה, חתיכת עוגה ורצה לנעול נעליים. שאקה היה זריז ממנה, תפס אותה, הוריד ממנה הכל כולל הבגדים ונעל אותה בחדר שלו. מאנדלה כשהרגלה התיישבה בפינת החדר וחיכתה כבר לעבור את זה היום. שאקה חזר, הרים את מאנדלה וזרק אותה כמו בובה על המיטה שלו. באותה רגע מאנדלה ראתה פלאשבק: היא ראתה את שאקה עומד מולה נדקר בגופו. הוא צועק. ואז נדקר שוב. הוא הלך לאחור ונפל. אף אחד לא היה שם, שאקה שכב לבדו והשתנק. הפלאשבק נגמר, שאקה היה מעליה. "דוקרים אותך פעמיים, אף אחד לא עוזר לך", היא אמרה לו. וזו הייתה הפעם הראשונה ששאקה נעצר. הוא שקע לרגע במחשבות שלו ונראה מבוהל. תוך כדי הוא ירד ממנה ונעמד עם הגב אליה. מאנדלה לא חשבה פעמיים, היא קפצה מהמיטה, רצה, פתחה את הדלת והמשיכה לרוץ. פתיחת הדלת העירה את שאקה ממחשבותיו והוא התחיל לרוץ אחריה. "בואי לפה, אני לא סיימתי איתך! מי ידקור אותי? את ממציאה! אני אדקור אותך!" צעק. מאנדלה המבוהלת רצה ישר אל המטבח וטיפסה על השיש. מאחוריה היו סט הסכינים המקצועי של סבתא שלה, סכינים גדולים איתם הייתה חותכת בשר. בלי לחשוב יותר מדי מאנדלה תפסה את הסכין הגדול ביותר שראתה, וכיוונה אל שאקה. "את לא רצינית! מאנדלה, תורידי את זה, אני לא באמת אדקור אותך!" הוא התקרב אליה באיטיות. הוא שקרן, מאנדלה ידעה את זה, הוא תמיד היה יכול להכאיב יותר. היא פחדה מאד, והיד שלה התחילה לאבד אחיזה בסכין. שאקה ניצל את זה והתקרב אליה, תפס את הסכין. אך מאנדלה הייתה יותר מהירה ממנו, היא תפסה שוב בחזקה בסכין ותקעה אותו בחזה של שאקה. שאקה צרח בהפתעה והתחיל לנסות להוציא את הסכין, ובזמן הזה, בלי יותר מדי מחשבה, מאנדלה לקחה סכין נוספת ותקעה בצוואר שלו. שאקה מעד לאחור, ישר עם הראש על השולחן במטבח. הוא איבד את ההכרה ונפל על הקרקע בעודו ממשיך לדמם. מאנדלה הייתה מפוחדת ומופתעת, היא הרגישה שהיא לא שולטת במה שהיא עושה. הדבר היחיד שילדה בת חמש וחצי חושבת עליו הוא לברוח מהמראה המפחיד הזה. היא רצה לדלת, לבשה בחזרה את הבגדים שלו, נעלה נעליים, לקחה את הבובה, יצאה מהבית ורצה הכי רחוק שהיא יכלה. היא הגיעה עד לאחד מגני השעשועים והתחבאה שם עד שהחשיך. אז היא חזרה הביתה, וכבר בכניסה היא ראתה שתי ניידות משטרה ואמבולנס. היא נלחצה והתחילה לבכות. היא לא אמרה כלום, רק בכתה ורעדה. אימה וסבתה חיבקו אותה ולא אמרו לה דבר, רק אמרו לה ששאקה נרצח. למרות מה שמאנדלה חשבה אף אחד לא חשד שהיא זו שרצחה אותו. שאקה היה מסוכסך עם הרבה ארגוני פשע וסוחרי סמים, ועל הסכין לא היו טביעות אצבעות מלבד שלו. שאקה שכב עוד הרבה זמן על הרצפה במטבח. בשלב מסוים התעורר וניסה למשוך את הסכינים ממנו, וכך מחק את טביעות האצבעות. עד שסבתא ואימא של מאנדלה חזרו הביתה, כבר אי אפשר היה להציל אותו. כשמאנדלה אמרה שהיא לא זוכרת מי זה היה ושהיא ישר ברחה מהפחד, אף אחד לא הטיל בכך ספק. אך אותה מקרה המשיך לבוא למאנדלה בחלומות בלילה, וכשהיא ראתה את סבתא שלה אבלה מאד על שאקה, זה עשה לה רק יותר ויותר רע. (סבתא שלה מאד אהבה את שאקה, היא תמיד הייתה מקבלת אותו לא משנה מה היה עושה. לא רק מאנדלה חשבה שהיא קצת משוגעת בנושא הזה). מאנדלה רצתה לספר למישהו מה קרה באמת, וסבתא שלה, האדם הקרוב ביותר, לא הייתה אפשרות טובה בכלל. האפשרות השנייה הייתה אימא שלה. היחסים ביניהן לא היו מאד קרובים. את אימא היא הייתה רואה בסופי השבוע, וזה רק בחלקם, והן היו עושות רק דברים כיפים: משחקות בבובות, אוכלות גלידה ומשחקות בחוץ. אך אף פעם אימא שלה לא הייתה מתעניינת יותר מדי במה קורה בחיים של מאנדלה. אימא שלה פוטרה משתי עבודות, לאחר שלא הגיעה אליהן בזמן שהתאבלה על אחיה, ולכן הייתה יותר בבית. כשמאנדלה ביקשה ממנה לדבר, סוף סוף היה לה זמן. זו הייתה השיחה האמיתית הראשונה שלהן. הן ישבו בחוץ בפתח הבית, ובמשך שעות מאנדלה סיפרה לה כל מה שעבר עליה. על הפלאשבקים, על גן הילדים, על מה ששאקה היה מעולל לה ועל יום הרצח שלו. אימא שלה בתשובה רק חיבקה אותה חזק ובעיקר בכתה המון. היא אמרה למאנדלה שבהכל היא אשמה, שהיא השאירה אותה רחוקה ממנה ואף פעם לא בדקה מה קורה איתה. היא הבטיחה שזה לא יקרה יותר ושהיא תמיד תהיה קרובה למאנדלה. היא שיתפה את מאנדלה בתכנית שלה ומדוע עבדה כל כך הרבה במשך חמש שנים. אימא שלה חסכה כסף בכדי לעבור לאזור יותר טוב בעיר, זאת בשביל לגדל את מאנדלה במקום טוב עם בתי ספר טובים. לפי התכנית שלה הן אמורות לעבור בקרוב ומאנדלה תתחיל את בית הספר בשכונה אחרת. למרות שהיה חסר לה עוד קצת כסף, היא הבטיחה למאנדלה שהן עוברות בקרוב, היא כבר לא רצתה את מאנדלה במקום הזה אפילו עוד דקה אחת. מה שמאנדלה עברה לא הרפה ממנה, אבל הייתה לה תקווה לעתיד טוב יותר. זה עודד אותה, גרם לה לקום בבוקר ולחייך. גם חסרונו של שאקה בסופו של דבר עשה לה טוב, היא עוד לא הייתה צריכה לפחד להיות בבית. בפעם הראשונה מאנדלה נעמדה כשילד הרביץ לה והחזירה לו. וככה קרה בפעמים הבאות כשמישהו ניסה להציק לה. אימה של מאנדלה קיבלה תלונות על כך שביתה אלימה, אך התעלמה מהן. בשבילה זה היה סימן לכך שמאנדלה מתאוששת. אימא שלה קיימה את ההבטחה. כמה ימים לאחר שהתחילה חופשת הקיץ, היא אמרה למאנדלה להתחיל לארוז. סבתא שלהן סירבה לעבור איתן, מאנדלה שמעה את הויכוחים בינה לבין אימא. אז באמצע חופשת הקיץ מאנדלה ואימה עברו לצד השני של יוהנסבורג, לאזור שבו שכונת שקטות ועשירות יותר. היא מצאה דירה בחלק יותר ישן של אחת השכונות, דירת חדר בבניין דירות להשכרה. הן ישנו יחד במיטה זוגית, והסלון היה גם חדר העבודה וגם חדר המשחקים. אימא שלה הצליחה למצוא משרת עוזרת אישית במשרד גדול עם משכורת סבירה שלא תגרום לה לחפש עוד עבודה. בכל זאת, בסופי שבוע הייתה לעתים הולכת ומנקה כמה בתים. מצבה הנפשי של מאנדלה היה טוב יותר. המעבר הרחק מהמקום בו גרה, גרם לה להרגיש יותר משוחררת ופחות להיתפס בעבר. היה ברור לה שהיא לא צריכה לדבר על שום דבר שקרה לפני, לא שאקה ובטח שלא החזיונות. אבל דבר הוביל לדבר... מאנדלה התחילה את כיתה א בבית ספר נחשב בעיר, שהתקבלה אליו בעזרת דחיפה של הבוס של אימה. דרום אפריקאים מעדיפים שילדיהם ילמדו באנגלית. אנגלית היא רק אחת מ-11 השפות הרשמיות המדוברות בדרום אפריקה, וכיום זו שפת החינוך המועדפת ומשמשת ברבים מבתי הספר של המדינה. כך זה היה גם בבית הספר של מאנדלה. בית הספר שלה היה מעורב בילדים שחורים כמוה שדיברו את שפת הזולו והקוסה (שפה מאותה משפחה של הזולו. דוברי זולו וקוסו מבינים אחד את השני), ולבנים וצבעוניים (בני תערובת, צאצאי מתיישבים לבנים ובני שבטים אפריקאים וגזעים אחרים) דוברי שפת האפריקאנס. ויש עוד 6 שפות רשמיות, פחות נפוצות, אבל לא נתעמק בהן והן לא חשובות לסיפור שלנו. דוברי סותו צפונית, צוואנה, סותו דרומית, טסונגה, סוואזי, ונדה ונדבלה דרומית, עמכם הסליחה. נחזור לבית הספר של מאנדלה: לא הייתה עדיין שפה משותפת לכולם, ומן הסתם שהילדים יתחילו להתחבר על פי שפת האם שלה. מאנדלה התחברה עם השחורים בשכבה שלה, אבל היא הרגישה די בצד. לכל הילדים היו סיפורים, ומאנדלה הייתה המשעממת, זו שאין לה שום עבר, ששום דבר לא מייחד אותה. היא לא הצליחה להחזיק ככה יותר מכמה חודשים, ומצאה דרך להלהיב את החברים שלה. רוב הפעמים כשהייתה מספיק קרובה למשחקים ששיחקו הילדים או למריבות שמתרחשות, הייתה רואה פלאשבקים שחוזים את המשך המריבה. היא הייתה קוראת לחברות שלה והייתה "חוזה" את המכה הבאה, או מתי תתפתח מריבה. השמועה התפשטה לכל ילדי כיתה א השחורים ומאנדלה הפכה להיות פופולארית במהירה, כל הפסקה היו באים אליה ילדים ומחכים שתחזה משהו. בכיתה ב, כשהילדים כבר דיברו אנגלית בקלות, השמועה עברה גם לשאר ילדי השכבה. מאנדלה ללא ספק הייתה בין הפופולאריות בשכבה. באותו זמן היא גם התחילה להבין שחלק מהפלאשבקים שלה מראים את העבר. הם התחילו להיראות לה פחות מטושטשים, והיא ראתה בהם את החברים שלה או אנשים אחרים שהתקרבו אליה, צעירים יותר. בפלאשבקים הללו לא הייתה משתפת אף אחד. היא השתמשה בכוח המסתורי שלה רק בכדי "לנבא" מריבות. הקשר עם אימא שלה התחזק והן היו מדברות על הכל (חוץ מ"הנבואות" שמאנדלה הייתה עושה). האדם היחיד שהיה חסר לה היא סבתא שלה. הן היו נוסעות אליה רק בחופשות, במידה והעבודה של אימא שלה הייתה מאפשרת זאת. מאנדלה לא יכלה לנסוע לבדה, ואימה לא הסכימה להשאיר אותה בידי אף בן משפחה. זו הייתה הקלה, מאנדלה גם לא סמכה על שאר המבוגרים במשפחה. היא הכירה את רוב הדודים ובני הדודים שלה, אבל היא ידעה שכל אחד יכול להיות מסוכן. שאקה לא היה נראה אנס לאף אחד מסביב. מתי הבועה היפה של מאנדלה התפוצצה? כמה חודשים אחרי תחילת כיתה ב. לא כל התלמידים אהבו את "הנבואות" שלה, וזה גרר למריבות. ובכללי היו גם מריבות רבות של ילדים. מאנדלה הייתה מקבלת מכות וגם מחזירה כהוגן. הבעיה התחילה כשאחד הילדים היותר מעצבנים תקף פעם את מאנדלה. תוך כדי שהוא נותן לה אגרוף בבטן, היא ראתה פלאשבק בו הוא קטן יותר ואבא שלי מחטיף לו סתירה בפנים. מאנדלה המתפתלת מכאבים החליטה להגיד לילד: "ראיתי את אבא שלך מחטיף לך סטירה לפנים". זה גרם לילד לעזוב אותה ולברוח. מאנדלה הבינה את הפוטנציאל הנפלא של הפלאשבקים שלה לעבר, והצליחה להפחיד עוד הרבה ילדים שרבו איתה. במקביל התחילו להתרחק ממנה ילדים שפחדו ממנה, ומעגל החברים שלה מאד הצטמצם. מאנדלה עדיין הרגישה טוב, היא חשה בלתי מנוצחת. עדיין היה לה את מעגל החברים הקרוב, בהם היא לא רצתה לפגוע ככה, ומביניהם אפילו בויפרינד ראשון. אבל הייתה מישהי יותר חשובה מהבויפרינד, סופיה. סופיה הייתה לבנה עם שורשים גרמניים, עם המראה הקלאסי: שיער בלונדיני, עיניים כחולות ועור יחסית בהיר (בכל זאת, דורות של גרמנים שנצלו בשמש האפריקאית). מאנדלה לא הייתה להצביע על זה באותה תקופה, אבל היא הייתה מאוהבת בסופיה. סופיה היחידה שהיא באמת לא רצתה לאבד. הן היו רבות הרבה, אבל תמיד משלימות. הפיצוץ ביניהם, שסיבך את הכל, היה בתחילת כיתה ד. לסופיה ולמאנדלה הייתה מריבה די גדולה על אחד הבנים (מאנדלה רצתה אותו לעצמה רק כי היא רצתה שסופיה תהיה רק שלה). בשיא המריבה מאנדלה פלטה מידע על העבר של סופיה שהיא ראתה באחד הפלאשבק שלה: את אבא של סופיה, שעזב א המשפחה כשהייתה בת חמש, מפשיט את סופיה ומכה אותה. אחרי פליטת הפה הזו, הסוד הגדול של סופיה נחשף, והיא התרחקה לגמרי ממאנדלה. לא משנה מה מאנדלה עשתה, סופיה לא הייתה מוכנה לדבר. סופיה הייתה מאד פופולרית וסחפה איתה את רוב הילדים השכבה, כך שכמעט כולם היו נגד מאנדלה. ההצקות, המכות, הכל חזר שוב, והפעם אף אחד לא פחד מהאמירות של מאנדלה. הם לא היו איך היא ידעה הכל, אבל הם רצו להעניש אותה על כך. וזה הוביל אותה לפלוט את הסיפור על הרצח של שאקה. אי אפשר להאשים את מאנדלה, זה קרה ברגע מפחיד מאד. ארבעה בנים גררו אותה לשירותים, הורידו לה את תלבושת בית הספר וזרקו עליה ניירות רטובים. לאחר מכן הם הרימו אותה וגררו אותה לאחד מתאי השירותים, שם התכוונו להכניס לה את הראש לאסלה. רגע לפני שעשו את זה, מאנדלה שאלה אותם אם הם רוצים לשמוע סיפור. הם גיכחו אבל נתנו לה לדבר. היא סיפרה להם איך היא לקחה שני סכינים ורצחה את הדוד שלה, שהיה מפשיט אותה. זה גרם לבנים לעזוב אותה ולברוח, אך זה גם גרם לשמועה בכל בית הספר. סופר שמאנדלה היא רוצחת שמצליחה לגלות את הסודות הכי כמוסים של אנשים ואז רוצחת אותם. סופיה הפגועה והמלשנית והחתיכת $^*# החליטה לספר הכל למנהל בית הספר. מכאן הכל היה מהיר. מאנדלה חזרה הביתה אחרי יום רע, בו כל מי שראה אותה ברח ממנו ורוקנו עליה פחים במסדרון. היא רצתה להתנחם בחיק אימה, אבל הדבר הראשון שהיא קיבלה שפתחה את הדלת זו סטירה מצלצלת לפרצוף. אימא שלה צרחה עליה שזו הייתה טעות ענקית לספר לכולם את כל הסודות הללו. היא אמרה לה שכל זה הולך לסבך אותה מאד, ושהן חייבות לעזוב את המקום. מאנדלה הפסיקה ללכת לבית הספר, ותוך כמה שבועות הן עברו לחלק אחר של העיר. אפשר לומר שחלק יותר טוב אפילו. אימא של מאנדלה יכלה להרשות לעצמה לסחור דירת 3 חדרים, דרך מכרים שהיו לא באזור. הן לא התרחקו מאד, כי העבודה של אימא שלה עדיין הייתה באזור, אבל מספיק רחוק בשביל לטייל ברגל ולא לפגוש את הילדים שלמדה איתם. מאנדלה הצליחה להיכנס לבית ספר די טוב בסביבה, מפני שהיו לה ציונים ממש טובים. אימה דיברה איתה והסבירה לה את כל ההשלכות של מה שהיא אומרת, שהיא חייבת לשמור על הסודות ולא לעשות אותו דבר בבית הספר החדש. מאנדלה הייתה בוגרת והבינה את זה, וגם הבינה מה קרה בבית הספר כשסיפרה את הכל. היא הבטיחה לעצמה להיות יותר זהירה. האסטרטגיה החדשה שלה בבית הספר הייתה להיות יותר שקטה ויותר שקופה, ולבלוט בזכות היותה תלמידה חזקה. בהתחלה זה עבד לה, אבל רק עד כיתה ה. מטבעה מאנדלה היא פטפטנית וחברותית, ובכיתה ה היא נכנסה לחבורה של "המקובלות". היא שמרה יותר על הפה שלה, והתדמית של התלמידה המצטיינת עזרה לה- היא הייתה עסוקה בלעזור לכל חבורת המקובלים בלימודים. כמו רוב המקובלים, מאנדלה יצאה עם הרבה בנים בשכבה שלה, אך זה לא התקדם עם אף אחד מהם. הפלאשבקים שלה המשיכו, אך היא למדה לשלוט בעצמה ולשמור את הכל לעצמה, אפילו לא לפלוט אותם באמצע מריבות. בכיתה ה מאנדלה התחילה גם להתאמן. היא התקבלה לנבחרת הקריקט של בית הספר, והתחילה ללכת לחוג אגרוף לבנות. היא עלתה לחטיבת הביניים שממשיכה את בית הספר היסודי שלמדה בו. מפני שסיימה בהצטיינות את בית הספר היסודי, הוצע לה להשתתף בתכנית מדע. מאנדלה לא רצתה ללכת לתכנית, אבל אימא שלה שכנעה אותה להסכים, כי היה לה חשוב שלביתה תהיה ההשכלה הטובה ביותר. תכנית המדע לא הייתה על האימונים, אז בשביל מאנדלה זה היה בסדר. היא גם הצליחה לשמור על הסטטוס החברתי שלה בחטיבה, למרות היותה עסוקה ביותר. היא התחילה להבין שהיא לא מרגישה לבנים את מה שבנות אמורות להרגיש, ושהיא מרגישה מוזר ליד בנות מסוימות. העומס הלימודי והספורט לא נתן לה להתעמק בזה, אך בכל זאת היה לה בויפרינד, כי זה מה שהיה נהוג. הבויפרינד, לוקאס, גם הוא לבן עם שורשים גרמניים, היה בחור ממש נחמד, אבל זה היה ברור לה שהיא לא מאוהבת בו. הם היו מתנשקים, וזה היה נחמד, אבל לא היה לה את הלהט שהיה בנשיקות של בנות אחרות. לוקאס נשאר החבר שלה גם בכיתה ח, ופעם אחת כשישבו אצלה בבית והתמזמזו, לוקאס הציע להתפשט. מאנדלה הסכימה, אפילו לא חשבה על זה. הם המשיכו להתמזמז, ובהמשך לוקאס שאל אותה אם אפשר לעבור ליחסי מין. מאנדלה שוב הסכימה. רק שתדעו, מאנדלה היא זהירה. למרות שאימא שלה לא הייתה יותר מדי עם גברים, עדיין היו לה אמצעי הגנה, ומאנדלה ידעה איפה והם והלכה להביא. המעשה לא היה נעים לה עם לוקאס, למרות שהוא מישהו נחמד. היא ביקשה ממנו באמצע שיפסיק, שיירד ממנה, אבל הוא לא זז. היא הצליחה להוריד אותו ממנה עם אגרוף לפנים. הוא נעלב, צרח עליה והחזיר לה מכות. הוא הצליח לגבור עליה, לסיים את המעשה וללכת משם. מאנדלה לא הפסיקה לבכות באותו שבוע, אבל לאימא שלה היא לא יכלה לספר. היא נשבעה לה שלא תעשה יחסי מין עד שתגיע לגיל 18. אז הסוד הזה התווסף לרשימת הסודות הארוכה של מאנדלה. היא שיתפה רק את החברות הקרובות שלה מה קרה. בעיקר הפריע לה שהיא לא מספיק חזקה, שהיא עדיין פגיעה למרות שהיא מתאגרפת. אז היא התחילה לקחת שיעורים באומנויות לחימה, ולבסוף בחרה להתמקצע בקרב מגע (שהיא אמנות לחימה כחול לבן D:). כמו כן, הקשר עם סבתא שלה התחזק שוב. אימה נתנה לה לנסוע באוטובוסים לבד, אז מאנדלה יכלה לנסוע לסבתא שלה. היא עדיין ראתה אותה רק בחופשות, כי התחבורה הציבורית ביוהנסבורג היא לא מספיק מפותחת ונסיעה לאזור של סבתא שלה לקחה כמה שעות. עם זאת הביקורים היו קרובים יותר, כי מאנדלה יכלה להגיע בכל חופשה. סבתא שלה כבר הייתה מאד חולה, מצבה הבריאותי הדרדר מאז שמאנדלה ואימה עברו משם. בחטיבה מאנדלה הייתה נוסעת לבקר אותה בבית האבות שהיה בשכונה. אחרי המקרה עם לוקאס, מאנדלה הרגישה שהיא חייבת לספר למישהו מסוגר את הכל. היא לא מאד סמכה על מבוגרים, אז סבתא שלה הייתה האפשרות היחידה שנותרה. ומאנדלה חשבה שזה גם הזמן לפתוח מול סבתא שלה את מה שקרה עם שאקה. השיחה על לוקאס עם סבתא שלה עזרה לה מאד. אז מאנדלה החליטה לפתוח את הסיפור עם שאקה. וכאן היא טעתה. סבתה הקשיבה לכל הפרטים בלי להוציא הגה, ולאחר שמאנדלה סיימה לדבר התפרצה עליה בבת אחת. היא צעקה עליה שהיא הרגה את שאקה, שלא קראה לעזרה, שזה לא משנה מה הוא עשה, המוות לא הגיע לו. מאנדלה ניסתה להתנצל שוב ושוב ולהסביר שהייתה קטנה ומבוהלת, אך זה לא עזר. סבתא שלה ביקשה שתעזוב ושלא תחזור. מאנדלה ניסתה לבקר אותה שוב בחופשה הבאה, אבל היא לא הסכימה להכניס את מאנדלה לחדרה. כך קרה גם בביקורים הבאים, עד שמאנדלה הפסיקה לנסות. היא סיפרה לאימא שלה מה אמרה לסבתא שלה, ואימא שלה אמרה לה שזו הייתה טעות. עם זאת, היא לא הצדיקה את ההתנהגות של סבתא. הפעם הבאה שהיא פגשה את סבתא שלה הייתה כשהיא הייתה על ערש דווי, קראו לכל המשפחה להתחיל להיפרד. סבתא שלה חיבקה אותה כשהתקרבה למיטה שלה. היא התנצלה על ההתנהגות שלה, היא הייתה בלם אך עדיין אוהבת את מאנדלה בכל ליבה. היא אמרה למאנדלה שהיא נערה לתפארת ושהיא מאד עצובה על מה שקרה למאנדלה בילדותה. סבתה הורידה מצווארו את שרשרת החרוזים שלה, השרשרת הראשונה שקיבלה בילדותה, ושמה אותה על צווארה של מאנדלה. בשביל מאנדלה זה הסימן שסבתא שלה תמיד איתה בכל מקום. מלבד האבל על סבתא, בכיתה ט מאנדלה התעסקה בעיקר בלימודים ובספורט. היה חשוב לה להגיע להישגים גבוהים כדי להתקבל לתיכון טוב ולהשיג מלגה. קבוצת הקריקט שלה ניצחה בהרבה משחקים והגיע לאליפות הארצית. מאנדלה לא התעסקה בכלל בבנים, וזו הייתה השנה שהיא גם הבינה שהיא לסבית. זו השנה שהיא אזרה אומץ, פתחה את האינטרנט והתחילה לקרוא על זה. היא הבינה מי היא והבינה יותר טוב את הרגשות שלה. היא הבינה מה היא מרגישה לבחורה בחוג אגרוף. עם זאת, מאנדלה לא הצליחה לאזור מספיק אומץ כדי לנסות לברר מה מרגישה בחורה. מאנדלה הצליחה להתקבל לתיכון שרצתה, בין התיכונים הטובים ביותר בארץ, וגם קיבלה את מלגת ההצטיינות בלימודים ובספורט. המצב הכלכלי שלה ושל אימה היה טוב מספיק כדי שמאנדלה תוכל להתפנק מדי פעם, וגם עזר להן לעבור לדירה טובה יותר ושקרבה את מאנדלה לבית הספר החדש. אימא שלה קיבלה קידום באותה שנה, כך שיכלו לעבור לדירה ברוגע. מאנדלה התחילה את התיכון בלי אף אחד מהחברים הישנים שלה. היא ידעה היא צריכה להמשיך לשמור על כל הסודות שלה, להסתיר את כל הפלאשבקים, לכסות על העבר. אבל דבר אחד היה ברור לה- היא לא תגיע לתיכון כשהיא בתוך הארון. אז היא הציגה את עצמה כלסבית. חלק מהנערים נרתעו, אבל רובם הגדול לא. מאנדלה יצרה לעצמה מעגל חברים טובים. היא אפילו הצליחה לצאת עם נערה מהשכבה מעליה, ועם נערה מקבוצת הקריקט. לצערה שני הקשרים לא החזיקו הרבה. הלימודים בתיכון נעשים קשים יותר, ומאנדלה מקבלת ציונים יותר נמוכים ממה שהייתה רגילה. זה רק מתמרן אותה לעבוד יותר קשה, והיא גם צריכה לשמור על המלגה שהיא קיבלה. בינתיים חיי התיכון של מאנדלה שקטים, והיא עסוקה מאד, בין חברים, לימודים וספורט. אך הכל משתנה באחד הימי כשהיא הולכת לישון, וקמה בבוקר במכון.
צבע: DarkGoldenrod
הערות\הארות\בקשות: מראה- גמור. רקע - גמור., לא מאמינה שהצלחתי לסיים חח אופי- בתהליכי כתיבה
אני ממש נהנית לכתוב את זה, כבר שכחתי כמה זה כיף טפסים. ואיזה כיף שבחרתי מדינה שבקושי ידעתי עליה משהו לפני כן

הודעה זו נערכה ע"י Phoebe Buffay ב Sep 26 2020, 16:56 PM