המכון \ אשכול הרשמה, מאושר ע"י לילי

[Daffodil]

!!אזהרת טריגר!! הטופס; האופי והרקע במיוחד יכללו תכנים של זנות, ניצול מיני של קטינים, הומופוביה, רמזים לשימוש בסמים ושפה בוטה. התכנים לא יהיו גרפיים ומפורטים, אך עדיין שם.

שם + כינוי: Daffodil
שם הדמות: ז'אק הייסטינגס
גיל: 18
מגדר: גבר סיסג'נדר, הומוסקסוקאל הומורומנטי
כוח: טלפתיה. הטלפתיה של ז'אק מועילה למדי לאדם כמוהו. מה שהוא קולט בעיקר הוא רגשותיו של האדם שמולו. האם הוא מרוצה? האם הוא מרוגז? הקליטה הזו בהחלט מועילה לו כדי לדעת מה לעשות בדיוק; באיזו נימה להשתמש ואלו חיוכים לחייך. באותה המידה, כמובן, היא מועילה לו לדעת מתי להתקפל ולברוח כל עוד נפשו בו.
מכון: רוסיה
מראה: ההגדרה המתאימה ביותר לז'אק היא נער שטופח, נזנח, ולאחר מכן נזנח וטופח חליפות. שנים של הזנחה פגמו ביופיו, אך בכל פעם הטיפוח מעניק בחזרה ממה שהיה, ואז מתפוגג שוב.
שנים של חוסר מזון ניכרות עליו, הצלעות שלו בולטות, והוא ללא ספק צנום באופן ניכר וכמעט-מטריד. עצמות הבריח והצלעות בולטות מבעד לעור גם כשהוא סתם כך עומד, הוא לא צריך להתכופף כדי שהן יבלטו, הן בולטות מבעד לעור כדרך קבע. הוא אמנם לא סובל מתת משקל חמור, ויש תקופות שהוא אפילו לא סובל ממנו בכלל - אבל רק בכמה גרמים בודדים.
הכתפיים שלו מחודדות וצרות ככתפיים של ילד. למעשה רוב איבריו מחודדים - כך גם מרפקיו וברכיו. הירך עבה רק במקצת מהקסוליים שלו, שהן עצמן דקות למדי. הצנימות של זרועותיו גורמות להן להראות ארוכות יותר ממה שהן - האצבעות שלו ארוכות, דקיקות להחריד ובעלות ציפורניים שלרוב דהויות, אולי אפילו כסוסות.
העור של ז'אק גם הוא תורם למראה החולני-מטופח-מוזנח שלו; עורו חיוור, כמעט שקוף,נימי הדם בולטים בגוון כחלכל על פני העור החיוור-שקוף. אם ישנו צבע לעורו, הוא נוטה יותר לגוון צהבהב, לא מאוד, אך נוטה לכך הודות לחייו. בתקופות טובות, העור שלו יהיה רך יחסית, אפילו נעים, אבל במקרים רבים אחרים הוא יהיה יבש.
ייתכן בהחלט שהצורה הלכאורה-מפוסלת של פניו נראית כך רק משום היותו כחוש. הסנטר שלו חד אמנם, אך עצמות הלחיים שלו לא גבוהות במיוחד, ואמנם בולטות - אבל ייתכן בהחלט שהן בולטות מתוך רזון ולא מתוך צורתן המקורית.
אפו קטן וחד, לא היה מושך תשומת לב רבה במקורו. אך הספטום שיש בו - אלוהים יודע למה ז'אק ביזבז את הכסף על זה במקום על פיצה - מושך תשומת לב אל האף שלעצמו לא היה מיוחד. אמנם אפו לא מושך תשומת לב של ממש, אך שפתיו כן; הן עבות יחסית, די בשרניות, התחתונה עבה מהעליונה, ותואמות לחלוטין את השמועות עליו. הן נכונות אחרי הכל, לא? הן בגוון ורדרד-אדמדם, די ממוצע, מאחוריהן שורות שיניים ממוצעות בגודלן וצחורות באופן מפתיע ביחס לשנים ברחובות. הלשון שלו גם היא ארוכה, ובדיוק באמצע שלה בוהק פירסינג. דברים כאלו יכולים להפעיל לקריירה, מסתבר. וז'אק משןם מה מחבב פירסינגים.
עיניו של ז'אק הן ככל הנראה החלק שתמיד נשאר יפה בפניו, הן בהחלט מרשימות; בצורתן המוארכת, מוקפות מסגרת של ריסים ארוכים וסמיכים. גם הצבע עצמו - ירקרק חיוור ללא ספק ייחודי, ייתכן שאף יפה. האישונים קטנים מעט מהממוצע, מה שאולי יכול להראות קצת מוזר, ובצירוף הגבות הדקות, שגורמות לו להראות מתנשא באופן תמידי ייתכן שהוא לא ייראה אדם נחמד ממבט ראשון.
ההגדרה הטובה ביותר לשיערו הוא קש, כמו שהוא - יבש, מלוכלך וחסר צורה ממשית. ז'אק משתדל לטפל בו ככל שהוא יכול, אבל השיער שלו במצב פחות טוב מאנשים נורמטיביים, באופן די הגיוני. השיער שלו חלק, ומסורק ככל שהוא יכול, קווצותיו מגיעים סנטימטרים ספורים מעל כתפיו של ז'אק. שיערו מסורק לרוב לצד אחד, מסתיר אוזן וחצי-עין, חושף את האוזן השניה שיש בה לפחות חמישה חורים שונים. שוב, פירסינגים הם התענוג האסור של ז'אק.
אופי: ז'אק פיתח דפוס התנהגות ברור; שילכו לעזאזל הדיבורים על הסתפקות במועט וצניעות. הוא יתפוס בידיים את הנתח השמן ביותר, ואם יתפסו עיניו נתח שמן יותר-הוא יתפוס אותו. חמדן, גולדיגר, מושחת. כל המילים האלו, אם ניתכות בו לא מנידות אצלו עפעף. זה כבר לא משנה, בחיים שלו הוא צריך לשרוד, ואם תתגלגל לידיו ההזדמנות יותר לשרוד - אלא אפילו להתפנק, הוא יתפוס את ההזדמנות בשתי הידיים. בזמן הקצוב שיש לו, לא נותרו לו ברירה אחרת -אין לו ברירה אחרת. כל אותם אנשים מנופחים יכולים להגיד מה שהם רוצים, אבל קל לברבר כשהבטן מלאה ואתה ישן על מיטה רכה בכל לילה. קל מאוד לדבר.
ז'אק לא ממש ידידותי, ההתנהגות שלו לרוב היא מן תערובת של חוצפה ויהירות; חיוך קל בזווית הפה, התנועות האיטיות - כן, במידה מסויימת ז'אק נוטה לפתות אנשים בדרך קבע, באופן אוטומטי. פלרטוטים והתחנפויות הפכו לטבע שני שלו, הוא מפלרטט עם אנשים יותר מאשר משוחח איתם באופן רגיל, הוא מפלרטט עם אנשים שהוא בכלל לא מתעניין בהם. פלרטוט זו הדרך לשרוד. וז'אק כאמור, הוא טיפוס שורד. מאוד שורד.
אך אל לכם לטעות - ז'אק לא פזיז, בהחלט לא, הוא זהיר, ויש שיגידו פחדן. בפני אנשים שהוא קולט כחזקים או מסוכנים ממנו הוא יוריד את הראש. ואז יבחר טקטיקה - טקטיקה חנפנית ומתפתלת כדי להשיג את הנתח שאותו הוא יכול להשיג - ואם זו ללא השיטה, שיטה של התרפסות מוחלטת וכניעה. המטרה העיקרית שלו היא לשרוד. ובכל הנוגע ללשרוד - הכבוד העצמי לא קיים. עד כמה שהתדמית שלו נראית לכתחילה כמלאת ביטחון עצמי, שאננות, יהירות - הדבר לא נכון כלל וכלל. ז'אק לא רואה כל הגיון בכבוד עצמי, הכבוד העצמי מסכן אותך, וכשהבחירה היא לשרוד או להיות בעל כבוד עצמי - ברור מה הבחירה הנכונה. העניין הוא שאף אחד לא הבין שזה מה שנאבד, כל אחד צריך לבחור על מה לוותר: כבוד עצמי או השרדות. וז'אק, שהבין זאת, בחר בהשרדות.
ועל כן, במצב מסוכן, כשהעניינים מתחדדים, ז'אק פונה מייד לגישה המתרפסת, החנפנית. לא אכפת לו אי אז שישתמשו בו כסמרטוט רצפה - כל עוד הוא יישאר חי ושלם. במצבים שכאלו, זוהי הבחירה העדיפה, שתבטיח לו שלום. יש ללא ספק מי שיסלדו ממנו, מהבחירה שלו לוותר על הכל ולהתחנף. במידה מסויימת, ייתכן שיש שהוא יעורר בהם גועל מעורב ברחמים - שזהו סוג הגועל הגרוע ביותר - אך לטעמו של ז'אק, עדיף מבטים נגעלים והיותו חי על פני גוף מת ומבטים מכבדים.
בסופו של דבר, הוא מפחד, הוא תמיד מפחד - הוא לא טיפוס שיסכן את עצמו, את מה שהשיג - אלא אם יש לו ביטחון מוחלט בהצלחתו. ההשרדות היא ראש מעיינו של ז'אק, ותמורתה, הוא יוותר על הכל.
הודות לכך, הוא לא טיפוס נאמן. חברים לטעמו של ז'אק, הם בונוס נחמד, אבל בונוס. אם הדבר יועיל לו - הוא יבגוד ויתקע סכינים בגב ללא שמץ חרטה. רגשות סנטימנטליים הם לא משהו שיעצור בעדו.
הוא מעדיף להיות מוקף באנשים חזקים, כמובן, אלו שיבטיחו לו הגנה והצלחה, אך בזה בדיוק נעוץ העניין: הוא רוצה אנשים חזקים שיביאו לו בטחון. על כן, הוא לא יהסס לפנות אל קבוצת יריבים - אם אלו יבטיחו לו דבר טוב יותר, מועיל יותר.
רקע: ז'אק היה טעות, אמו מעולם לא רמזה או התייחסה אליו באופן שכזה, אבל הוא הבין זאת עם השנים, לבדו. גם אם אמו לא הצטערה על קיומו, הוא עדיין היה טעות.
ועל טעויות משלמים.
ז'אק גדל בבית קטן בקצה הרחוב. בית קטן שאת קירותיו המקולפים כיסו תמונות, את המרצפות החסרות שטיח, המזרנים ההרוסים למחצה נעטפו בסדינים בדוגמאות מקסימות. אמו ניסתה לשוות לבית מראה חינני ככל האפשר, בין אם מכורח עבודתה ובין אם לתת לה ולז'אק את התחושה הנעימה ביותר של בית. החלל המרכזי והקטן למדי נחלק למטבח וסלון. המטבח הכיל פחות מחמישים סנטימטרים של שיש, כיריים פשוטים ומקרר ישן בצירוף שולחן קטן ושני כיסאות מתקפלים שסביבו אכלו ז'אק ואמו את הארוחות שלהם. הסלון התהדר בספה שקיבלו כתרומה מארגון הצדקה של הכנסיה - ספה ישנה שכריות חיפו על החלקים בהם היה כבר חסר מילוי וכיסוי מרופט אך שלם כיסה את החורים הרבים בבד. בנוסף לספה הסלון הכיל ארון קטן של ספרים - שלמעשה הכיל את ספרי הלימוד של ז'אק - ולא יותר מזה.
חדר האמבטיה הכיל כיור, מקלחון עם וילון חצי-שקוף ואסלה שאם היו משליכים בה נייר טואלט ולא טישיו הייתה נסתמת. חדר השינה של ז'אק היה צמוד לשירותים, חדר השינה של אמו היה בקצה המסדרון - אם כי המסדרון עצמו לא ארך יותר ממטר. חדרו של ז'אק למעשה היה יותר חדרון-היה בו מקום למיטה, ארונית קטנה לבגדים, וריבוע בקוטר של ארבעים סנטימטרים בין הדלת למיטה - למען האמת לא היה ניתן לפתוח את הדלת אפילו לחצי, וז'אק היה תמיד צריך להדחק כנגד המשקוף בכל פעם שנכנס או יצא.
חדרה של אמו היה גדול ומרווח יותר, הוא היה החלק היפה ביותר בבית - את המסורגים כיסו וילונות ארוכים בגוון היין, המיטה הייתה מיטה רחבה וגדולה עמוסה בכריות. היה ארון גדול וכבד מעץ שהכיל את בגדיה של אמו, ואינספור תכשיטים שנקנו מיד שלישית ורביעית, בקבוקי בושם ותכשירי איפור זולים. ז'אק לא נטה להכנס לחדר, אמו העדיפה שיימנע מכך, למען האמת, אף על פי שהחדר שלה היה החדר הנעים והיפה ביותר בבית אמו לא שהתה בו כל עוד הייתה מוכרחה.
בילדותו פעמים רבות הוא היה נשען על המשקוף וצופה באמו, תולה עגילים כבדים על אוזניה, מושכת את שפתיה בשפתון אדום כגוון הוילונות, מיישרת לאחור את שיערה. ז'אק הכיר את אמו בשתי מצבים - אמו ממש כאמו, בשיער מרושל, חולצה מהוהה וליטופי ראש כמעט פראיים. ואילו הסוג השני, זה שזירזה אותו לצאת מהבית, ללכת לישון אצל חברים, ואם אין ברירה להסתגר בחדר ולראות המון סרטים עם אוזניות - זאת עם עיניים מאופרות בכבדות, ציפורניים ארוכות ומטופחות, צבועות. סיגריה תלויה מבין האצבעות הדקות.
הוא לא ידע במפורש, אבל הוא הבין. היה קשה לפספס. גם אם הוא לא ידע לשים את האצבע. אלו היו המונים של גברים, אמו הייתה מחייכת ומצחקקת, ולעתים לאחר שעזבו מקללת רצף קללות נמהר. מאמא לא הייתה כמו האימהות האחרות שהוא ראה. היא לא דיברה בנימוס, לימדה אותו להשתמש במיקרוגל כבר בגיל ארבע, והסכימה לו לפנות בעצמו את הסיגריות מהמאפרה - אבל עדיין אסרה עליו לנסות להשתמש בהן כמו שהיא משתמשת.
למעשה, רוב הזמן זה לא הפריע לז'אק. הוא היה ילד, וילדים מקבלים בטבעיות את מה שנחשב למובן מאליו. מאמא הייתה אחרת מאימהות של ילדים אחרים, אבל זה לא ממש שינה לו, כי זו הייתה מאמא.
המון אנשים לא אהבו את מאמא, כשז'אק שאל אותה, זו, השיבה שהיא לא סובלת אותם בחזרה. "סתם חארות, אפון. חארות מזורגגים. אל תדבר ככה לידם, אבל."
כן, מאמא הייתה שונה יותר מאימהות אחרות, חצופה יותר, צעירה יותר. ז'אק למעשה התגאה מאוד במאמא שלו. הוא למד ממנה דברים, לחמם אוכל במיקרוגל, לבשל פסטה, לסדר את המיטה. ואת הדברים שהוא לא סיפר לה, כי הוא ידע שהיא תכעס. ליטופים פה ושם בתמורה לדואנט מהמאפיה. פה ושם נשיקות - לא שהוא הבין למה מבוגרים עושים את זה. מאמא השיגה ככה דברים, ומאמא הייתה עייפה, אז למה שהוא לא ישיג לעצמו דברים גם?
הוא לא ידע הרבה כילד, אמו העדיפה שלא לספר לו. אבל הוא ידע תמיד להסתגר בחדר ולשמור על דממה כשירד הלילה, הוא ידע שעדיף לו לבלות אצל חברים בכל סוף השבוע. הוא היה רגיל לראות מבעד לחריץ הדלת של חדרו את אמו פותחת את הדלת, מחייכת למרות העיגולים הכהים שמתחת לעיניה שכוסו באיפור, מצחקקת על אף הרעד בכתפיה הצנומות, ומובילה לחדרה גברים. אלו היו כל כך הרבה גברים. היו את אלו שלבשו חליפות והיו את אלו שהגיעו מוכתמים בבוץ, היו גברים שנראו שעברו את גיל שבעים, היו נערים שנראו בקושי בני שבע-עשרה. לפעמים ז'אק זיהה אותם: בעל חנות המכולת, אבות של ילדים מכיתתו, הכומר שהיה מגיע בכל יום ראשון לכנסיה. אמו לא מסרה פרטים, וז'אק לא שאל. כילד העסיקו אותו בעיקר דברים שמעסיקים ילדים: שיעורי הספורט שבהם המורה נתן להם כדור ושלח אותם לשחק מחניים, המבחנים שחילקה המורה לחשבון בכל יום שישי, להסתיר את החולצה המלוכלכת בקפוצ'ון ולהתעלם מכך שהוא הילד היחיד בכיתה בלי מחדד צבעוני ועם ספרים משומשים ולא חדשים.
היו ילדים שאמרו שז'אק עני; וז'אק, שחשב על הספרים המשומשים והנעליים שלחצו בקצות האצבעות הבין שזה כניראה נכון. היו ילדים שאמרו שז'אק מסריח; אבל ז'אק, שידע שהוא מתקלח בכל ערב ומצחצח שיניים מדי ערב לפני השינה ואחרי הקימה בכל בוקר ידע שזה לא נכון. לא היו לו חברים רבים, למעשה, לא היו לו ממש חברים. היו ילדים ששיחקו איתו, היו כאלו ששיחקו איתו כשאף אחד לא הסתכל, והיו ילדים שחרצו לעברו לשון וצעקו שהוא מסריח. אבל ז'אק השתדל להתעלם מהם.
בכיתה ד' עברה לשכונה משפחה חדשה, ואחת מהילדות הצטרפה לכיתה שבה למד גם ז'אק. בכיתה החלה מייד תחרות על כיבוש לבה של הילדה החדשה. אלכסה קוצנטוב הייתה ילדה עם שיער בלונדיני ארוך ועיניים ענקיות. הבנים רצו שהיא תעריץ אותם, הבנות רצו שהיא תהיה חברה שלהן. ובאותה ובאותה תחרות ז'אק עצמו נפל מטה מטה. זה לא קרה מייד, אבל בפועל זה מה שקרה. זה היה שבוע או שבועיים לאחר שאלכסה הצטרפה לכיתה, והכיתה כולה עדיין הייתה כמרקחה. שיעור חשבון בדיוק נגמר, וז'אק, שהתייאש מחשבון מזמן היה עסוק בלצייר בת ים על דף המחברת במקום להעתיק את התרגילים שנועדו לשיעורי בית. הוא בדיוק עמל על ציור השיער כששיער אמיתי ובלונדיני התפזר על מחצית מהדף. איימי סמית' רכנה לצידו, בוחנת את הדף בעיון. "אתה מצייר ממש יפה." העיניים הענקיות שלה בהו בו, והיא חייכה.
"אל תדברי איתו, אלכסה." נחפז לכיוונם ויקטור. "הוא מגעיל."
אלכסה התרוממה ושילבה את ידיה. "אל תדבר ככה על ילדים אחרים!" היא נזפה, וככל הנראה ילדה אחרת הייתה זוכה למשיכה בשיער אם הייתה מעזה לדבר ככה אל ויקטור. "אני אדבר עם מי שאני רוצה. בוא, ז'אק." והיא משכה אותו לעמידה. ז'אק למעשה העדיף לשבת ולצייר, אבל נתן לילדה הבלונדינית וגדולת-העיניים להוביל אותו לאורך הטורים אל היציאה.
"אבל הוא באמת מגעיל!" מחה ויקטור, נרגז מן הסתם על כך שהילדה בחרה בז'אק על פניו. "תשאלי פה את כולם. ז'אק הוא מגעיל!"
"אתה מגעיל ויקטור!" אלכסה הסתובבה וחרצה לו לשון. "מי שמדבר ככה על אחרים הוא מגעיל בעצמו!"
ז'אק מצא את עצמו עומד במקום, כשחילופי האשמות והעלבות ניתכים - ויקטור כלפיו, ואלכסה כלפיי ויקטור. ז'אק עצמו העדיף להתגנב בחזרה ולהתיישב במקום במקום שלו, הוא התחיל לפסוע בצעד זהיר כשאדריאן התרומם על רגליו. גם אם ויקטור היה זה שדיבר והיכה - מי שבאמת העריצו ופחדו ממנו היה אדריאן. ויקטור היה רק השליח, אדריאן היה הדבר האמיתי. ואדריאן הוא זה שנעץ מבט בז'אק. "ויקטור צודק." הוא היה נשמע רגוע, כמעט כמו מבוגר. "הוא אומר את זה בשבילך אלכסה. לא כדאי לך להסתובב עם ז'אק." אלכסה חרצה לשון, אבל אדריאן המשיך, תולה את עיניו האפורות בעיניו של ז'אק. "אני יודע מאיפה אתה, אמא שלך זו הזונה מרחוב אימנוב, נכון?"
הייתה דממה בכיתה, דומה ששאר הילדים כולם ציפו לתשובה של ז'אק. ז'אק עצמו שמע את המילה, אבל הוא מעולם לא שמע אותה בהקשר לאמו. ויקטור שבר את הדממה. "כן! היא זונהזונהזונהזונה-" והוא המשיך לזמר את המילה.
אלכסה נעצה את עיניה הענקיות בז'אק. "זה נכון, ז'אק?"
ז'אק פשוט הסתובב וחזר למקום שלו, חוזר לעמול על ציור השיער של בת הים.
בערב הוא נשען על המשקוף, צופה באמו. היא לבשה את השמלה השחורה הקצרה - זו שהצווארון ומרבית החלק העליון היה שקוף. השיער הבהיר שלה הוחלק בקפידה. הוא צפה באצבעות עם הציפורניים המטופחות פותחות את מכסה הליפגלוס ומתקרבות לשפתיים.
"מאמה, היום אדריאן אמר שאת זונה."
אצבעותיה של אמו נעצרו, הליפגלוס מרחף סנטימטרים ספורים משפתיה. ואז היא פלטה אנחה שקטה, התרחקה מהמראה וסגרה את השפתון, מסתובבת אל ז'אק. הוא המשיך לנעוץ בה עיניים. "זה נכון? מה שהוא אמר?"
אמו הנהנה. העיניים שלה נראו עצובות פתאום, אבל היא חייכה אל ז'אק. "כן, זה נכון. בין הבחירות הגרועות שיש בחיים - צריך לדעת באיזו גרועה לבחור." היא הושיטה יד וליטפה את לחיו של ז'אק. "אני עובדת קשה בשבילך, ז'אק שלי. כדי שלא תצטרך לקבל את ההחלטות הגרועות שלי כשתגדל."
ז'אק הבין. הוא רק נעץ מבט בפניה של אמו. "אם לא היית צריכה לבחור בחירה גרועה, מה היית רוצה להיות?"
"מה הייתי רוצה להיות?" אמו חייכה שוב, "לא הייתי רוצה להיות כלום. הבחירה שלי לא היתה גרועה, בזכותה יש לי אותך."
"אבל מה היית רוצה להיות?" הוא התעקש.
אמו נשקה לראשו. "שום דבר אחר. אני רוצה להיות אמא שלך, אבל אם הייתי להיות אמא שלך וגם צוללנית." העיניים שלה היו כעת תערובת של עצב ושמחה גם יחד, וזה היה מוזר לז'אק; עצב ושמחה הם לא הפוכים? "הייתי שמחה." אמו המשיכה. להיות צוללנית. ז'אק זכר את מה שאמרה אמו, וביום למחרת הלך לספריית בית הספר ושאל את הספרנית על ספרים על צלילה.
השנים חלפו ועברו; ובזמן שז'אק הלך וגבה אמו הלכה והצטמקה. הצלעות שלה בלטו מבעד לעור, הסיגריות נקנו ושומשו בקצב מסחרר יותר, ושאלו לא הפחיתו את כאבי הראש והעייפות היא עברה לחומרים אחרים. זה היה עניין של זמן, הוא היה צריך לדעת. הוא לא זכר במדויק את אחוזי הסטטיסטיקה - אבל הוא זכר שהן אמרו שהרוב המוחלט של עובדות זנות מדרדרות לסמים. אמא שלו הפכה לעוד נתון יבש של סטטיסטיקה.
"אתה ילד טוב כל כך, ז'אק." היא עדיין הייתה אומרת לפעמים. "אני לא רוצה שתגדל לחיים שלי, אני לא מסכימה שתגדל לחיים שלי."
אבל כניראה היה מאוחר מידי.
היתה זו שעת ערב מאוחרת כשדפיקות חזקות הלמו בדלת הכניסה. ז'אק ישב על המיטה שלו, הוא שמע את נקישות נעלי העקב של אמו על פני חדרו, הוא שמע אותה פותחת את דלת הכניסה. ואז הוא שמע קול גס של גבר שדרש כבר את התשלום, הזכיר שהכלבה מושכת אותם יותר מידי זמן ואם היא לא תיתן להם את הכסף מייד הם יקחו אותו בכוח כי הוא שלהם.
אחר כך הוא שמע אותם פורצים לבית, הופכים את הסלון והמטבח עד היסוד, ואת פסיעותיהם הכבדות נעצרות לפני דלת החדר שלו.
"אין שם כלום." קולה של אמו נשמע קרוב מאוד, ככל הנראה היא עמדה צמוד אל הדלת. "בבקשה, לכו. אני אשלם הכל.אני נשבעת-"
"תסתמי את הפה וזוזי," נהם אותו קול.
"אין כלום שם." חזרה והתעקשה אמו. ז'אק, שעד כה ישב ורעד, החל להתרומם ממקומו. זה עניין של זמן, הוא ידע, הם יכנסו לחדר בכל רגע, ואסור שידעו שהוא נמצא שם.
ברגע שבו סגר את מכסה הארגז מעל עצמו הוא שמע את הדלת נפתחת בעוצמה - וצליל פיצוח העיד שהיא נשברה מעוצמת החבטה.
"מה זה פה?" נהם קול חדש. "בשביל מה המיטה הזאת?"
"כאן אני ישנה." קולה של אמו אפילו לא רעד, השקר החליק בכזו קלות על לשונה שלרגע אפילו ז'אק עצמו האמין לה. "אני לא ישנה _שם_ כמובן. שם זה חדר העבודה."
"חדר העבודה." גיחך אחד הקולות. "אתה שומע את זה? לזונה יש חדר עבודה משלה, כאילו היא איזו מזכירה מזוינת. מה בדיוק עלה לך לראש שאת חושבת את עצמך מעלינו, כלבה?"
הוא שמע צליל של אגרוף נחתך בבשר, ואז את קולו של הגבר השני, "להחטיף מכות לא יועיל לנו! אנחנו צריכים אותה חיה כדי שהיא תיתן את הכסף!"
כמה דקות אחר כך הוא שמע את צעדיהם הכבדים, ונקישות העקב של אמו מתקדמים אל כיוון חדרה שלה.
_אתה ילד טוב כל כך, ז'אק. אני לא רוצה שתגדל לחיים שלי, אני לא מסכימה שתגדל לחיים שלי._ מילותיה של אמו הדהדו במוחו. הוא הרים את מכסה הארגז בזהירות והחליק החוצה.
משם, מתגנב רק עם הילקוט שלו על גבו הוא יצא מדלת הכניסה, אוויר הלילה הקר מקבל את פניו.
הלילה הוא יצטרך מקום לישון בו. מחר… מחר הוא יבקש ממישהו טרמפ לתחנת הרכבת הקרובה.
בבוקר למחרת הוא התקדם בזהירות במסדרונות החטיבה. הוא שמע קולות מוכרים וכשהתקרב מספיק ראה אותם. ויקטור נשען יחד עם חבריו על שורת הלוקרים וצחק. השנים היטיבו עם ויקטור, הוא גבה, התחזק, והתהדר בעגיל באוזן ושיער מרוח בג'ל כבר עכשיו, עוד לא בן חמש עשרה. ז'אק השתעל במבוכה, וקבוצת הנערים הפנתה אליו את מבטם.
"ויקטור?" קולו של ז'אק היה חלוש, "אני-אמ- תוכל לבקש מאבא שלך להסיע אותי היום בצהריים לרכבת?"
כריס הזדקף במקומו, הוא חייך חיוך לא ברור, ז'אק כבר עמד קרוב אליו מספיק. "כמובן," ענה ויקטור חלקות, ובתנועה מהירה תפס בשיער של ז'אק - זה כאב - ומשך את ראשו מטה, אל כיוון המפשעה שלו. "אם תמצוץ לי."
צחוק פרץ מפיהם של חבריו של כריס, וכריס עדיין אחז בחוזקה בשיער של ז'אק, המפשעה שלו מילימטרים ספורים מאפו של האחרון. ידיו של כריס רעדו, אבל זיכרון קולותיהם של אותם גברים מהלילה הוביל אותו להחלטה." אם אני אעשה את זה באמת תגיד לאבא שלך להסיע אותי?"
היה רגע של שקט ואז כריס דיבר שוב, קולו מלא הפתעה וסלידה. "תראו, תראו, הוא באמת מסכים." הוא משך בשערותיו של ז'אק, מרחיק את פניו ממפשעתו. הוא רכן אליו, ז'אק ראה את עיניו החומות של ויקטור. "בדיוק כמו מה שאמרתי תמיד. אתה חתיכת שרמוטה קטנה, בדיוק כמו האמא השרמוטה הנרקומנית שלך."
המשיכה בשערותיו הכאיבה לז'אק, אבל הוא רק אמר בקול שקט. "אל תדבר על אמא שלי."
"לא אדבר?" לגלג ויקטור, "אני אגיד מה שבא לי, חתיכת מתרומם שכמוך. אמא, שלך חתיכת זונה מסריחה ואתה זונה גדולה יותר ממנה. שלא תעז להתקרב או לדבר אליי יותר." ובמילים אלו הוא הטיח את ראשו של ז'אק בשורת הלוקרים שעליה נשען.
כשז'אק התעורר, כמה דקות לאחר מכן, לא היה סימן לכריס ולחבריו בשום מקום. ז'אק התרומם לישיבה ומשם לעמידה. הוא ניסה לסדר במוחו את הדברים. הוא צריך להגיע לתחנת הרכבת לבד. כדאי לו כבר עכשיו ללכת, אין טעם להשאר ליום הלימודים.
הוא פסע בחזרה את כל הדרך, יוצא מבניין בית הספר ומשם מהחצר.
להגיע לבד לתחנת הרכבת.
הוא פסע ברחובות בזהירות, הוא לא ידע כמה זמן, אבל הרחובות החלו להתרוקן, והחשש החל להצטבר בחזהו. לכן כששמע את קריאתו של אותו בעל מכולת. "היי, ילד!" הוא התמלא הקלה. הוא נכנס למכולת, הקול היה מוכר, בעל החנות גם היה מוכר. זה היה אותו אחד, שנהג לבוא אליהם הביתה. הוא חייך חיוך קל אל ז'אק. "מה ילד כמוך עושה ברחוב בשעה כזו? אתה לא אמור להיות בבית הספר? ללמוד ולהיות חכם?"
ז'אק לא ממש הצליח לזהות את נימת קולו של בעל החנות. הוא ענה, "אני צריך כסף." וראה את גבותיו של בעל החנות מתרוממות לרגע ואז בעל החנות חייך חיוך נוסף, ששוב ז'אק לא ממש הצליח לפענח. "אני יכול לתת לך כסף, חמוד. והתמורה שאבקש תהיה קטנה-קטנה."
ראשו של ז'אק התרומם. "באמת?" הוא ידע שהוא נשמע להוט, הוא באמת היה להוט.
בעל המכולת חייך בתגובה. "בדיוק. כל מה שאני מבקש זה נשיקה, נשיקה אחת קטנה ושלוש עשרה דולר יהיו שלך."
ז'אק נעץ מבט בבעל החנות. האם הוא מזהה? אבל לא היה נראה שמץ של זיהוי בפניו של בעל החנות. ולמה שיזהה? ז'אק מעולם לא הסתובב בבית כשאמו קיבלה לקוחות. שלוש עשרה דולר זה המון, הוא יוכל לקנות כרטיס רכבת במחיר הזה. ומה זו נשיקה? בסך הכל נשיקה. הוא ידע שרוב בני הכיתה שלו כבר התנשקו בגלל התערבות או משחק אמת או חובה. הוא לא צריך להתרגש מסתם נשיקה.
הוא הנהן. "בסדר,"
בעל המכולת נראה לרגע מופתע, אבל אז חייך וסימן לז'אק באצבעו. ז'אק התרומם על קצות אצבעותיו, המוכר רכן מעבר לדלפק.
שפתיו של המוכר לא היו נעימות במיוחד, מחוספסות, וכשהלשון שלו החליקה אל תוך פיו של ז'אק, ז'אק היה מבולבל, אבל נענה. זו הייתה נשיקה, לא?
דקה או שתיים אחר כך הוא הרגיש שנגמר לו האוויר והתרחק מהמוכר, מייצב את הנשימה. המוכר צחק, "אתה ממש פינקת, הא? ילד טוב." הוא פתח את הגופה, והחליק לידיו של ז'אק עשרים דולר. "מגיע לך הטיפ, בוא אליי כשתצטרך שוב כסף, הא?" והוא קרץ אליו. ז'אק, מהנהן אם כי מבולבל מעט יצא מהחנות והמשיך בדרכו, בחיפוש אחר תחנת אוטובוס שתוביל אותו לרכבת.
בשעות הערב המאוחרות הוא ירד ממדרגות תחנת הרכבת. הוא הביט סביב, מבולבל, בטנו כאבה מרעב ועשרים הדולר אזלו לחלוטין, הוא מוכרח למצוא מישהו שיסכים לתת לו אוכל, ומקום לישון. הוא יודע לשטוף כלים ורצפה. הוא יוכל להציע לנקות למי שייתן לו לישון אצלו…
הוא ניסה לשאול כמה אנשים, אבל כולם עברו על פניו, ואו שלא שמעו אותו או שבחרו להתעלם. ז'אק כבר התייאש כשבחור צעיר נעצר לצידו, "אתה צריך עזרה ילד?" התעניין. וז'אק, שהיה אסיר תודה ליחס הנהן כמעט בהתלהבות. "כן-תודה - אני צריך מקום לישון בו- אין לי כסף. אבל אני יכול לנקות או לעשות כביסה אם צריך -"
הבחור הצעיר סקר אותו מלמעלה למטה; בוחן את שיערו הפרוע, הקפוצ'ון המהוה והרגליים הדקות-מידי הנתונות בג'ינס שז'אק השתמש בהן כבר ארבע שנים. "מקום לישון, הא?" המהם. "אני חושב שתוכל לישון אצלי, השותף שלי לא במעונות היום."
ז'אק הודה ליקום על המזל הטוב שנפל בחיקו.
שעה לאחר מכן ז'אק נכנס בעקבות הבחור הצעיר לאותן מעונות. ז'אק הביט סביב, חלל הסלון והמטבח היה קטן אף מזה שהיה בביתו שלו, אך היה נעים ונקי יותר; הקירות מסויידים, הספה שלמה וחדשה. "לשטוף כלים?" הוא פנה אל הבחור. "או רצפה? רק תראה לי איפה המגב-"
הבחור חייך. "אני סטודנט, אני יכול לטפל בעצמי במעונות שלי."
ז'אק היה מבולבל. "אז מה אתה רוצה שאעשה? אין לי כסף-"
"לא צריך כסף." חייך הסטודנט. "אתה יכול להחזיר לי תודה באופן אחר." הוא הניח יד על גבו של ז'אק והוביל אותו אל הספה. ז'אק התיישב לצד הסטודנט בצייתנות. הספה הייתה רכה ונעימה - ידו של הסטודנט שנלחצה אל ירכו קצת פחות - אבל ז'אק היה עייף כל כך שרק רצה לישון. הסטודנט עדיין חייך אליו, זה היה כמעט חיוך נחמד. "אל תדאג, ילד, לא תצטרך לעשות כמעט שום דבר." היד שלו עברה אל פנים הירך של ז'אק, והתקדמה מעלה. ז'אק התחיל להבין וזע מעט, הסטודנט הביט בו בשאלה.
"אני-אני-" ז'אק ניסה לדבר בקול אגבי ככל האפשר. "עדיין לא-"
הבעתו של הסטודנט השתנתה. "אוקיי, אז לא זה, אל תדאג." הוא עזב את הירך של ז'אק ונעמד, ז'אק עדיין ישב בזהירות על הספה כשהסטודנט שחרר את חגורתו והניח למכנסיו להשמט מטה. לא היה לו מבט מרושע בעיניים, קולו עדיין נשמע אמפטי כשאמר. "זה לא יהיה מסובך או כואב. כמו למצוץ סוכריה על מקל, זה הכל."
ז'אק ישב בשקט. מילותיו של כריס הדהדו במוחו, וכן מילותיה של אמו. ופתאום הוא הבין באופן סופי: אמא אמרה תמיד שהיא לא רוצה שיהיה כמוה דווקא מפני שזה היה הגורל. זה מה שהיה אמור להיות. כשאמו אמרה שהיא לא רוצה שיעשה את הבחירות שהיא עשתה, באותה המידה יכלה לומר שהיא לא רוצה להרטב בגשם. אפשר לדבר נגד המציאות, אבל המציאות תקרה. בגלל זה היא המציאות.
"ברור." קולו היה חרישי, אבל הוא החליק מהספה על ברכיו, כמה שעות קודם היה קרוב בדיוק באותה מידה אל מפשעתו של ויקטור. "לא מסובך בכלל."
בבוקר הסטודנט העיר אותו. "אני מוכרח לצאת לאוניברסיטה. ארגנתי לך סנדוויץ'." הוא היסס לרגע, "השותף שלי חוזר הערב, אז לא תוכל לישון פה שוב."
"זה בסדר," זה כל מה שהגיב ז'אק כשהתרומם על רגליו. "זו היתה טובה ללילה אחד, לא?"
הוא כבר הבין, מי יודע אם אמו לא התחילה כך? בעצם, כריס צדק. הוא היה גרוע יותר מאמו. לאמו היה בית משלה, והיא הרוויחה כסף. לא כמוהו, שכל מה שהשיג היה שינה של חמש שעות על ספה, בלי שמיכה או מקלחת.
כדאי לו למצוא מעכשיו אנשים עם אמצעים טובים יותר.
הוא בילה לילות במוסכים, מעונות סטודנטים אחרים, ספות של גברים נשואים שנשותיהם נעדרו מהבית, ולפעמים אפילו במיטה זוגית. הוא בילה לילות בודדים, לפעמים שניים, ובפעמים נדירות יותר בילה אף שבועות באותה דירה עד שגורש או מצא גבר מבוסס יותר. המטרה הייתה ברורה: כמה שיותר, כמה שיותר. עד כה זה השתלם.
צבע: טורכיז או ירקרק?
הערות\הארות\בקשות: אומייגד פורום מ"ת חוזר לחיים! אשמח ממש לשמירה. אתחיל לעבוד בקרוב על טופס.
מודעת לזה שהדמות טריקית, אם לא אפשרי אחליף.
אופי ומראה עדיין לא גמורים לחלוטין, מנסה להוסיף ולפרט.
מקווה שזה בסדר כגרסא סופית? אם יש צורך שאפרט עוד אפרט

[dark one]

+ כינוי:dark one צופית
שם הדמות: רומי שלום
גיל:17
[B]מגדר: נקבה
[COכוח:טלפתיה -היכולת לקרוא מחשבות של חיות במיוחד שהם במצב של רגשות קיצוניים(רעב ,כאב, אהבה שמחה) ולשדר להם מחשבה קצרה באותו זמן
מכון: סין
מראה:רומי היא בעלת שער אדמוני ארוך ומתותל המגיע לה עד המותניים . מבנה הגוף שלה הוא ממוצע לא שמן מידי ולא רזה . צבע העור של של רומי הוא לבן חיוור מלא בנוקודות חן , יש לה כתם לידה גדול על יד שמאל . הגובה של רומי הוא מטר שישים ומשקלה עומד על 62 קילו . פנייה של רומי עגולות ויש לה הרבה נמשים עליו . עניייה של רומי בצבע בסיגנון תורכיז כאשר הכחול משתלט על הירוק . בעבר היא אהבה ללבוש מכנסיים קצרים וגופיה וכפכפים בקיץ ובחורף היא אוהבת ללבוש ג'קטים שמתחתם חולצה טרמית מכנסייים טרמים וגרבים תרמים היא לא אהבה ללבוש דברים כבדים שמכבידים עליה . היא היא אף פעםל בשת תכשיטים כי היא חושבת שזה מיותר . היא הייתה הרבה פעמים עם אוזניות אך בגלל האיסור במנזר היא ויתרה עלהם . כיום היא לובשתבגד אחיד הכולל סוג של סרפן עם שרבולים וכובע בצבע כחול . (אני לא זוכרת מה השם לבגד של הנזירים לובשים ) עם סמל של המנזר שהוא שני נחשים מזהב מוצלבים ביחד .

אופי: בגללל כוחתיה המיוחדים רומי לא מסוגלת לפגוע בחיות ולא מסוגלת שעושים הם זה לידה , כך שאם היא תראה חיה היא תבקש לא לפגוע בה . ואם היא תראה חיה פצועה היא תמיד תעניק לה עזרה . כמו כן היא מאוד אוהבת חיות באופן כללי יותר מבני אדם . כך שהיא תעדיף חיות מאשר בני אדם . בגלל הגברים שהיא למדה במנזר רומי היא מ אוד שקטה והיא עושה הרבה מדיטציה כדי להתחבר לעצמה , היא מנסה להיות תמיד בשלווה אך לפעמים כאשר יש חיה פגועה זה יכול מאוד לאפר את שלוותה. היא יכול להיות מאוד פחדנית ברגעים מסויימים ומאוד אמיצה באירועים אחרים אין לה באמצע הכל הולך קיצון אחד או לקיצון השני.

רקע: רומי נולדה בישראל בבאר שבע . היא נולדה למשפחת בעלת 7 ילדים בניהם היא הייתה הביכורה .בהתחלה היו חיים רגילים , היא אהבה מאוד לרקוד והייתה מגיל 4 בחוגים שוניםשקשורים לריקודים. היא הייתה תלמידה בנונית הריקודים היו לה חשובים יותר מהלימודים . היא הייתה מאוד פופלרית הייתה לה חברה טובה בשם אורית שאיתה אהבה לרקוד ולבלות אחרי הלימודים . עד שיום אחד כאשר היא הייתה בחוג , היא חשבה שהיא שמעה קול של כאב . היא היסתובבה סביב א .בל לא נראה שאף אחד לא נראה סובל מכאב. אז היא המשיכה לרקוד חושבת כי היא דימינה את הקול. מאז לאורך השנים היא שמעה קולות ,והיא חשבה שהיא משתגעת כתוצאה מזה הציונים שלה והיכולת שלה לרקוד היתדרדר עד שהיאחראית החוג החליטה להוציא אותה מהריקודים כי הרמה שלה לא מתאימה לשאר . המצב החברתי שלה היתדרדר והיא הייתה בדרך כלל לבד . אורית בהתחלה ניסתה לעזור לה לעודד אותה , אבל היא לא היבינה את הבעייה שלה ולכן לבסוף גם היא הרימה ידיים ונטשה אותה . בגלל המצב המשפחה שלה ניסתה לתמוך אבל הם לא הבינה אותה , אז אחיה שאחריה נועם נעשה לסוג של אחראי עליה , וליווה אותה לכל מקום .מצב זה נמשך עד לאותו יום שבו משפחתה החליטה לצאת ליום כיף בגן החיות . כאשר רומי ניגשה לכלוב של הגורילות היא שמעה קול חד שאמר שהוא רבב . היא לא ידעה איך היא הבינה, אבל זה היה לה מובן שהגורילה מדברת איליה היא לקחה בננה מהתיק ונתנה לגורילה . כאשר היא עשתה את זה הייתה התנפלות של הגורילה על הבננות .והיא שמעה מכל הגרולות קולות של רעב , זה היה כל כך חזק שרומי החזיקה את הראש , ו החלה לברוח מהמקום. לקח לרומי 3 ימים להתאושש מהמקרה בזמו הזה רומי סירבה לצאת מחדרה והמשפחה שלה דאגה לשלומה אבל שום דבר לא הוציא אותה מהחדר . כאשר היא יצאה מהחדר היא התנהגה כאילו לא קרה דבר, דבר שנמשך כמה ימים . עד ליום שרומי ברחה מהבית ,היא החליטה שהיא צריכה ללמוד איך הייא מפעילה את הכוחות . אז היא ברחה ליערות מקום בו יש הרבה חיות שהיא יכולה לתרגל עלהם. בזמןן הזה רומי גילתה שהיא לא יכולה לדבר עם כל חיה היא לא הצליחה להבין מדוע ומשלחת מטעם במדינה מצאה אותה אחרי יומיים שהיא הייתה מחוץ לבית . אחרי שהמשטרה חקרה אותה הם החליטו לשים אותה באישפוז פסיכיאטרי . אף אחד לא האמין לרומי שהיא יכולה לקרוא מחשבות של חיות ואחרי כחודשיים באישפוז גם היא הפסיקה להאמין בזה . כאשר היא יצאה מהאישפוז היא חזרה להיות הרומי שהיא הייתה בהתחלה . ואחרי כמה חודשים היא הצליחה לחזור לחוגים . חיזרה לרמה שלה בלימודים .הכל חזר להיות נורמלי עד אחרי כמה חודשים שהיא שוב חזרה לשמוע את קולם של החיות וכמה שהיא ניסתה למחוק את זה ולהגיד לעצמה שהיא מדמיינת זהלא עבד . עד שהיא הגיעה למסכנה ששום טיפול לא יכול לבטל את זה שהיא יכולה לשמוע קולות של חיות . בהתחלה היא שמרה את זה בשקט , אבל היא לא יכלה להיתנהג רגיל לגמרי ולבסוף הוריה עלו עליה שהיא עדיין שומעת קולות של חיות . אז אביה החליט לעשות צעד קיצוני הוא החליט לרדת מהארץ ולגור בסין . בסין הוא שלח את רומי למנזר בודהסטי שבו רומי ראתה את משפחתה רק מספר פעמים בשנה . בהתחלה אורח החיים הפשוט והיה קשה לרומי בעיקר בגלל שהיא לא ידעה את השפה . אבל היא במנזר את מה שהיא לא מצאה בשום מקום אחר , אנשים שמאממינים לה למה שהיא מסוגלת לעשות. אך המנזר עצמו ניסה כמה שיותר שרומי לא תשתמש בכוחות ששלה הוא אסר עליה לפתוח את החלון וכל יום החדר שלה עבר חיטוי שלא יהייה אצלה שום בעלי חיים . בסופו של דבר רומי התרגלה לחיי המנזר והקולות של החיות לא היו חסרים לה . היא הצליחה ללמוד את השפה ולמדה להקשיב לקול הפנימי של עצמה . עד לאותו יום שבו פלשו כמה אנשים למנזר הם עלפו את רומי ורומי התעוררה בחדר שלא נראה כמו המנזר הישר לעבר החיים החדשים שלה .
צבע: סגול
הערות\הארות\בקשות סייימתי אם יש צורך להוסיף משהו אשמח שתגידי לי

[Jack Wolcott]

היי כולם. מתנצלת ממש ממש על האיחור הנוראי, קרו דברים בחיים ולא הייתי פנויה לקרוא את הטפסים ולעבור על הכל. אבל חזרתי! ואני שוב פה בהודעות אם תצטרכו.

חלי - לכי תעשי פוני כבר

אור - היי אור :) קודם כל, זו התחלה מעולה לטופס. אבל, אני צריכה שתפרט יותר: במראה, באופי וברקע.
באופי - התכונות שציינת כלליות וקשה לי להבין בדיוק איך הוא היה מתנהג במצבים שונים.
ברקע, אתה מסביר בצורה מאד מאד כללית את החיים שלו, אבל בפועל אני לא יודעת עליהם כמעט כלום. בנוסף, חשוב לי לשמוע את ההשפעה של הטלפתיה שלו על חייו. בנוסף, חשוב לי לדעת על דברים כמו המצב הכלכלי של המשפחה, האם כל בני המשפחה חיים ביחד (האחיות וההורים), מה הכוונה ב"העניש את עצמו", המצב החברתי הנוכחי שלו בבית ספר, הדברים שחשובים לו וכו'.
לגבי האופי - אני ממליצה להכנס ללינקייה ולהסתכל על המדריך לאופי שיש שם. הוא לא רע ויכול אולי לעזור.
בקיצור: לפרט עוד באופי, רקע ומראה.

נגה -
המראה בסדר גמור.
לגבי האופי - את מדברת על כמה תכונות מאד מאד ספיציות של אנסטסיה. אני נשארת עם שאלות כמו - ממה היא מפחדת? מה היא עושה כשהיא מפחדת? האם היא רוצה להיות במקומות חדשים? מה מכעיס אותה, ומה קורה כשהיא כועסת? את חלק מהתכונות האלו אפשר להבין מהרקע, אבל עדיין חשוב לי שתכתבי אותן באופי. הפסקה האחרונה ברקע מתאימה יותר לאופי, אגב.
לגבי הרקע - הפסקאות הראשונות לא מתאימות לשאר הרקע, לא מבחינה כרונולוגית ולא מבחינת התוכן שלהן. אני רואה שאת יכולה לכתוב טוב ושחשבת על הדמות, אבל כרגע הרקע פשוט באמת לא סביר. בסופו של יום, הדמויות שלכם הן לא גיבורי על או סיפורים, אלו בני אדם "אמיתיים" שחיים בעולם הרגיל שלנו. אני חושבת שכדאי שתשקלי "להנמיך" קצת את הדרמה ברקע.
נקודה נוספת שחסרה לי ברקע היא התייחסות למוצא שלה. בארה"ב מדובר על פן מאד משמעותי מהחיים של התושבים ולכן מאד חשוב לי לדעת מה הוא ואת ההשפעה שלו על חייה.
בקיצור: להוסיף עוד מידע לאופי, לשקול מחדש את הרקע או להפוך אותו לאמין יותר.

ריין - התחלה טובה עם הרקע, הבעיה היחידה שיש לי כרגע היא שיש אי-התאמה בתקופה הגן: מצד אחד את אומרת שהיא לא הייתה בגן והייתה כל הזמן בבית, ומצד שני את מתייחסת לגננת וגם לילדים אחרים בני גילה. מעבר לזה, מחכה לראות את ההמשך.
בקיצור: לתקן את העניין עם הגן ולהמשיך את הטופס.

שקד - מעולה (ורואים שעשית מחקר טוב אז ח"ח)

ליבי - כרגע הטופס שלך לא ממש עומד בציפיה שלי\שלנו מטפסים בפורום. אשמח אם תוכלי להציץ בטופס של שקד או חלי בשביל לראות מה הציפיה מטפסים בפורום :)

שירה - כרגע אני מחכה להמשך, אם לא תתקדמי בימים הקרובים אצטרך להוריד את השמירה.

אם קיי - מחכה להמשך כרגע. אם לא תתקדם אצטרך להוריד את השמירה.

הדס - עקרונית המראה מכיל את המידע הבסיסי, אבל אשמח אם תוכלי לפרט עוד. אם שאר הרקע יהיה בסדר זה לא מה שימנע ממך להתקבל, אבל בכל זאת אעדיף אם תפרטי.

יובל - מקווה שמשהו עם הטופס מתקדם...

רומי -
המראה בסדר.
האופי - יש לך עוד המון לפרט. התייחסת למספר מאד קטן של תכונות וזה לא מספיק. אני ממליצה שתעברי על המדריך בלינקייה (אצרף לינק בסוף ההודעה), אולי הוא יוכל לעזור.
רקע - ההתחלה שלו טובה. הבעיה שלי היא בעיקר עם הסוף של הרקע - השליחה למנזר. אני לא יודעת אם קראת הרבה על מנזרים בסין, אבל התיאור שלך (וגם ההחלטה של אביה) לא ממש תואמת את המציאות וזו בעיה. אני חושבת שהרעיון של המעבר מהבית יכול להיות הגיוני (אבל תצטרכי להסביר למה דווקא לסין), אבל החלק של המנזר לדעתי לא מתאים.
בנוסף, חסר לי פירוט על המשפחה שלה ועל הקשר שלה איתם (כמה אחים, בני כמה, האם היא קרובה אליהם וכך הלאה), על חברים, וגם על החיים שלה כנערה. אולי כדאי להקטין את הגיל שלה? אבל זו רק הצעה.
בקיצור: לפרט עוד הרבה באופי, לסדר את הסוף של הרקע.

[Danger magic]

ערכתי את הדמות

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

היי? אפשר כבר להתחיל לשחק? כבר המון זמן אף אחד לא מגיב בו.
נ.ב. גם ערכתי את הדמות שלי. שלחתי בפרטי.

[Jack Wolcott]

המשחק יתחיל כאשר יהיו מספיק שחקנים.
בנוסף, כפי שהערתי בעבר וכתוב בחוקי הפורום והמשחק, אין להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת.


נגה - כל הכבוד! יש שיפור משמעותי בטופס ואני מאד שמחה.
כעיקרון התקבלת, אבל יש לי עדיין בעיה עם הכוח של לוסי. העניין של החפצים והריחוף הנמוך הוא לא בעיה, אבל הריחוף לשלושה מטרים וחצי הופך להיות מעט מוגזם מדי. אם תוכלי לשנות את זה לכך שהיא יכולה להאט את הנפילה שלה ע"י האוויר (כמו שתיארת ברקע בסיפור עם החלון), זה יהיה מצוין. ובנוסף, כתבת שהכוח שלה הוא טלסתיזיה כשהוא טלקינזיס.
שתי הערות טכניות לגבי טפסים בעתיד (בתקווה שיהיו משחקים ותרצי להרשם) - בדרך כלל מוחקים את השורה שמסבירה על כל סעיף, רק בשביל להקל את הקריאה. ובנוסף, חלוקה לפסקאות זה מאד חשוב.

ליבי - כרגע הטופס שלך כתוב בנקודות, וזו בעיה. מה שתצטרכי לעשות הוא לקחת את מה שכתבת ולכתוב אותו בצורה של סיפור: בפסקאות.
בנוסף, הרקע של הדמות חסר. מעבר לזה שאני באופן אישי לא מוכנה לקבל שימוש במילים כמו "בית משוגעים", התיאור של PTSD לא מתאים (בעיקר השימוש במילה טראנס) - אם את רוצה לכתוב דמות עם PTSD, תצטרכי לעשות מחקר ולהבין בצורה טובה יותר מה המשמעות של המחלה.
בנוסף, לא ברור לי מה הכוח שלך. את אומרת באופן מאד כללי ש"היא יכולה לשמוע את המחשבות של חיות ואנשים" אבל זה לא מספק, אני לא מבינה מה בדיוק היא שומעת, עם מי וכך הלאה. תזכרי שהכוחות של הדמויות מוגבלים.

יובל - תעדכני אותי כשהטופס גמור.

כל השאר, אני מחכה להמשכים :)

[Hot Chocolate]

מוקפץ לבקשת הפותחת :)

[Jack Wolcott]

היי כולם :)
מתנצלת שלא היו עדכונים הרבה זמן.

כרגע, נגה וחלי התקבלו. המקומות בארה"ב תפוסים.
שקד - השמירה נמשכת. אני ממש, ממש אוהבת את הטופס שלך.
הדס - כנ"ל.
ליבי - הטופס שלך עדיין כתוב בצורה של "רשימת מכולת" ולא סיפור. השמירה שלך נמשכת, אבל אשמח אם תעברי על טפסים אחרים ותראי כיצד את יכולה לשפר את הצורה של שלך.
ריין, אור, שירה, אם קיי, צופית - איבדתם את השמירה, מכיוון שאני לא רואה שהתקדמתם עם הטופס. אם תמשיכו אותו, תקבלו אותה בחזרה.

[סוד סודי]

~נמחק~

[Jack Wolcott]

שקד מצטרפת לחלי ונגה ברשומות.
הדס - הבעיה העיקרית שלי היא עם הסיפור שקרה כשהיא הייתה צעירה - ה"בגרות" שהיא מפגינה בגיל חמש, בין אם פיזית (במקרה עצמו) או נפשית (בשיחה עם אמה, כפי שאת מתארת אותה) ממש לא מתאימה לגיל. אני מוכנה לוותר על זה כי שאר הרקע בסדר, אבל אני לא מרגישה בנוח לא לציין את זה. מעבר לזה, אשמח אם תוכלי לנסות לחלק את הטקסט לפסקאות כי קשה להתמצא ולקרוא אותו כרגע. בכל מקרה, השמירה נמשכת.
יובל - התחלתי לקרוא את הטופס ואני חייבת להודות שאני מרגישה ממש לא בנוח עם השפה והדמות, ומרגישה שהיא לא מתאימה כל-כך למשחק. מה גם שאני בספק שהיא נכתבה במיוחד עבורו - הכוח לא מהווה חלק מהותי בכלל מחייו והטופס מלא ב"טעויות" קטנות כמו שמות אמריקאים וכו'. אם את מעוניינת להרשם, אעדיף שזה יהיה עם דמות חדשה לגמרי (וטיפה יותר PG). אני חושבת שזה יהיה קל יותר גם בשבילך, כי נראה שכבר חשבת עליו הרבה. תעדכני אותי לגבי מה שתרצי לעשות ואעדכן את השמירה בהתאם.