סיפורים נבחרים על 9 באב|| ריקטו, קצת מזעזע.

[ריקטו סמפרה]

היום לפני 2442 שנים. בשנת ג' אלפים של"ח. (422 שנים לפני הספירה) חרב ביהמ"ק הראשון.
492 שנים לאחר מכן, בשנת ג' אלפים תת"ל. (70 שנים לספירה) חרב ביהמ"ק השני.

זה לא כל מה שקרה ביום הנורא הזה. 9 באב.
הכל התחיל מחטא המרגלים. המרגלים חזרו מהשליחות שהוטלה עליהם, לתור את הארץ, והוציאו דיבתה רעה.
עמ"י החלו לקונן ע"כ שהולכים לא"י.
על כן, נגזר מעם ה' שיום זה יהיה בכיה לדורות.

ואכן, 9 באב הוא ללא ספק "יום הצרות של עמ"י."

ביום זה כפי שאמרנו, חרבו שני בתי המקדש שלנו, שהיו הכול בשבילינו, ויצאנו לגלות.

בגמ', בקינות ובמשנה, מסופרים עוד המון אסונות שהתרחשו ב9 באב.
הגמ' בגיטין (דף נה' עמ' א'-נח' עמ' א') והקינות, מספרים לנו הרבה סיפורים שקרו בזמן
המצור/החורבן/השביה, של ביהמ"ק השני, שחרב בידי הרומאים.

-ידוע המשפט המופיע שם (גיטין נה' ע"א) "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים..." (על (בגלל) קמצא
ובר קמצא חרבה ירושלים.
מובא שם הסיפור הידוע הזה, על הבלבול שנגרם באשמת המשרת שהזמין לסעודת העשיר את בר-
קמצא. אויבו של העשיר, במקום את קמצא, ידידו. העשיר כעס למראה בר-קמצא בסעודתו, גירשו בבושת
פנים, לא שת ליבו לתחנוניו ואפילו לא להצעתו לשלם את כל מחיר הסעודה בתמורה לאי ביושו.
בר-קמצא הנסער נמלא כעס ע"כ שישבו בסעודה תלמידי חכמים ולא מחו ביד העשיר, הלך אל הקיסר
הרומי ואמר לו שעמ"י מורדים בו. הקיסר רצה הוכחה. בר-קמצא, בתאוות נקם עזה, הציע לשלוח עגלה משולשת
(עגלה מאד משובחת) -כקרבן מאת הקיסר ולראות מה יקרה. אם יקריבו היהודים את הבהמה כקרבן -מה טוב.
אבל אם לא, יבין הקיסר שהם מורדים בו.
הקיסר נעתר, ושלח עם בר-קמצא את העגלה.

בר-קמצא המתוחכם הטיל מום בבהמה. כזה שאצל הגויים לא נחשב מום, אבל אצל היהודים -כן.
אסור להקריב קרבן עם מום, על כן היהוים לא הקריבוהו למרות החרדה מתוצאות המעשה.
בר-קמצא שב אל הקיסר עם תוצאותיו ל הניסוי הנבזי: בני ישראל מורדים בו!
הקיסר בתגובה, עלה על ירושלים והחריבה. יחד עם בית המקדש.

הקרב על ירושלים היה קרב אדיר. של יהודים, מול רבים מהרומאים- הצבא החזק והמשוכלל בעולם דאז.

בסופו של דבר, לאחר שפרצו הרומאים את שתי החומות הראשונות של ירושלים ונותרה להם רק החומה השלישית, הם נתקלו בהתקוממות אדירה והרסנית מצד היהודים ששברו את סוללות העפר שלהם תחתיהם והסבו להם הרוגים רבים.

הרומאים שינו טקטיקה. מצור.
(שימו לב, שהיו הרבה מאד חיכוכים בין מספר קהילות בירושלים טרם התקפת הרומאים, שגרמה להיחלשות הלוחמים, ושריפת מחסני המזון. אם המחסנים הללו היו מלאים-היה אוכל לכל ירושלים למשך 21 שנים! מה שהופך את המצור ללא אפקטיבי)

הם צרים על ירושלים, וצולבים את הנמלטים ממנה.
מצור ארוך במשך שלוש שנים.

הרעב מכה שמות בירושלים.
אמהות מבשלות את ילדיהם כמוצא אחרון.
אנשים עשירים מתגוללים באשפתות ועטים על כל פיסת אוכל, אפילו לא אכיל!
פגרי חמורים מנותחים במהירות ונבלעים ע"י תושבים מעונים.

מחוץ לחומות צולים האויבים בשר. הריח מתפשט וגורם למותם של הרבה אנשים.

גופות מתגוללות ברחובות.

מסופר על אישה, מהעשירות בירושלים, שיצאה לרחוב לאחר שמשרתיה גילו שלא נשאר אפילו לחם פשוט בחנות, זרקה זהב ברחובות וצעקה: "מה שווה לי כל הכסף הזה? צריך אוכל!"

הרעב מגיע לרמה שבה אדם מסוגל לתפוס את חברו, ואפילו אמא הכי טובה ואוהבת שהייתה, את בנה, ולאוכלו!

מסופר על אם אחת, שהיו לה בנים שנלחמו ברומאים.
לפני שחזרו הביתה כדי לאכול, גילתה שאין כלום. -תפסה את בנה הקטן, בישלה אותו והגישה להם.
כשזיהו את אחיהם בתבשיל, קפצו מהגג ומתו.

בקינות מובא סיפור על אישה שאמרה לחברתה: "בואי נבשל יחד את ילדינו."
חברתה סירבה.
לא, לא כי הזדעזעה מהרעיון. כי בנה היה כבר שחוט!!!

בסופו של דבר ירושלים נופלת בידי הרומאים. בי"ז בתמוז הם מבקיעים את החומה האחרונה.
הם בוזזים את בית המקדש ומחללים אותו.

טיטוס דוקר את הפרוכת של קודש הקודשים. המקום הקדוש ביותר שקיים. מקום שאליו רק הכהן הגדול, פעם אחת בשנה, ביום הקדוש ביותר -יום הכיפורים- רשאי להיכנס לאחר היטהרות מאסיבית -למספר דקות בלבד.
ואם לא היה מספיק טהור. אם לא היה צדיק. -לא היה יוצא חי.
דם יוצא מהפרוכת בדרך נס.
טיטוס בטוח שכביכול הרג את ריבונו של עולם. הוא לועג לו, ואומר שלא יכול לגבור עליו.

סופו של טיטוס היה שה' זימן יתוש, שחדר דרך אפו אל מוחו, וקדח אותו עד שמת. הרבה מאד זמן של סבל עבר עליו עד שמת. ולאחר שמת, יצא מתוך ראשו, יתוש ע-נ-ק-י.

מסופר בגמ' בגיטין דף נז' ע"ב, שנבוזראדן רצח על אבן אחת 94000 איש והדם ניגר, עד שהגיע אל העזרה, שם נגע בדמו של זכריה בן יהוידע, -נביא אותו הרגו שרי יהודה כשהפכו את יואש לאלוה. נביא שנהרג בעזרה (דברי הימים ב') ודמו לא הפסיק לבעבע מאז-המון שנים.

שאל נבוזראדן את תושבי ירושלים: "מה זה הדם הזה?"
התביישו ופחדו לומר את האמת, אז אמרו לו שזהו דם זבחים. (קרבנות)

שחט נבוזראדן בהמות, וראה שהדם לא דומה. כעס ואמר להם: "אם תגידו לי את האמת-מוטב, ואם לא- אסרוק את בשרכם במסרקות של ברזל.
נחרדו וסיפרו לו את האמת. הדם מבעבע בכעס עליהם.
אמר להם "אני אפייס אותו"

הלך ושחט עליו את כל סנהדרי הגדולה וסנהדרי הקטנה, (שתי ערים גדולות מאוד) והדם המשיך לבעבע. שחט בחורים ובתולות, והמשיך לבעבע. שחט תינוקות של בית רבן. (ילדים) והמשיך לבעבע (סה"כ זה יוצא פה מאות אלפי אם לא מיליוני אנשים!)
אמר לו: "זכריה זכריה. טובים שבהם הרגתי, אתה רוצה שאהרוג את כולם?"
והדם הפסיק לבעבע.

ראה זאת נבוזראדן ונבהל "אם על רצח של אדם אחד היה צריך לרצוח כ"כ הרבה כדי לפייסו, אז אני, שרצחתי כ"כ הרבה, מה יהיה?" (נבוזראדן מכונה בגמ' "רב טבחים")
ברח, כתב צוואה, והתגייר.

מתוארים בגמ' מספרים איומים של הרוגים. בירושלים ומחוצה לה.

הגמ' אומרת, שעל אף שביתר הייתה רחוקה מיל מהים, היה נחל דם שהגיע עד אליו ממנה, מכמות ההרוגים.

ועוד כתוב שם על שני נחלים, לשני כיוונים שונים, שכמות הדם שנתערבה בהם הייתה כה גדולה, שהיא היוותה שני שליש מהם!!! וגויים באיזור, שבע שנים עבדו את האדמה -ולא היו צריכים זבל כי היה מספיק מהדם של היהודים ספוג באדמה.

כתוב בגמ' שארבעה או תשעה קבין מוח (קב זה 1.38 או 2.39 ליטר) נמצאו על אבן אחת.

-לאחר הכיבוש, העלו בי' באב את ביהמ"ק באש, ושבו ביהודים.

מסופר בגמ' על בנו וביתו של ר' ישמעאל בן אלישע, (שהיה כהן) שנשבו לשני שבאים. כעבור מספר זמן, נפגשו שני השבאים ודברו. זה אומר "יש לי עבד, שבוי מירושלים, שאין כיופיו בכל העולם!"
וזה אומר "יש לי שפחה, שבויה מירושלים, שאין כיופיה בכל העולם."
החליטו להשיאם, ולהתחלק בוולדות.
הכניסום לחדר אחד בלילה.
הבן התיישב בפינה אחת ובכה "אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה?"
והבת התיישבה בפינה אחרת ובכתה "אני, כהנת בת כהנים גדולים, אנשא לעבד?"
(כי לא זיהו אחד את השניה מחמת החושך.)
בבוקר, זיהו זה את זו, נפלו זה על צווארו של זה וגאו בבכיה עד שיצאה נשמתם.

יש עוד הרבה סיפורים מסמרי שיער, ומספרים הזויים של נרצחים.

עד היום אנו בוכים ומקוננים ע"כ. על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עיניינו.
יום 9 באב הוא צום. החמור ביותר אחרי יום כיפור. ביום זה לא אוכלים, לא שותים, לא לובשים נעלי עור, לא מתרחצים וכו'.

כל צרות הגלות. כל צרה שיש לעמ"י, נובעת מכך שאנו בגלות. בקינות אנו מזכירים הרבה מהצרות הגדולות.
כגון עשרת הרוגי מלכות.
זהו סיפור על עשרה מתלמידי החכמים הגדולים ביותר שהיו לעם היהודי. רבן שמעון בן גמליאל, רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבי חנניא בן תרדיון, רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא, רבי יהודה בן דמא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי חנניא בן חכינאי, רבי ישבב הסופר ורבי אלעזר בן שמוע שנהרגו במיתות משונות בידי הרומאים.

בטרם נהרגו עלה רבי ישמעאל השמימה, ושאל שם האם יש מוצא מרוע הגזירה. כשגילה שזו גזירה, לכפר על חטא עשרת השבטים, ירד חזרה וקיבל עליו את הדין.

רבי ישמעאל כהן גדול ורבן שמעון בן גמליאל היו הזוג הראשון שנידונו למוות בידי הקיסר הרומי הרשע וביתו המרשעת.
הקיסר התלבט מי ייהרג קודם. כל אחד מהם רצה להיות ראשון. בסופו של דבר הוטל גורל, ורבן שמעון בן גמליאל עלה בו.
הוא נהרג בסייף.
רבי ישמעאל כהן גדול אחז בראשו, חיבקו ובכה בכי תמרורים תוך שהוא אומר מעט מהישגיו של רבן שמעון בן גמליאל.

הגיע תור רבי ישמעאל כהן גדול, בתו של הקיסר ביקשה שיפשיטו את עור ראשו כיוון שהיה יפה תואר. הקיסר הסכים, ורבי ישמעאל נרצח ע"י הפשטת עור ראשו ופניו.
כשהגיע המפשיט למקום תפילין (מתחילת צמיחת השערות, ועד למקום שמצחו של תינוק רופס) זעק זעקה גדולה ומרה. ונהרג.

רבי עקיבא נסרק במסרקות ברזל מלובנים. הוא קרא שמע ישראל, האריך ב"אחד". ויצאה נשמתו ב"אחד".

רבי חנניה בן תרדיון, היה שקוע בלימוד תורה. קשרו אותו הרשעים עם הספר, ושרפוהו יחד איתו. לא לפני ששמו לו ספוגין של צמר, (צמר ספוג במים) על הלב, כדי שלא ימות מהר. ובכך דאגו שיסבול הרבה.
הוא סירב לפתוח את פיו כדי לזרז את מותו.

ועוד כהנה וכהנה מיתות משונות.

יהי רצון שיבנה במהרה בימינו ביהמ"ק השלישי, ונגיע לסוף הגלות. לצרותינו אמור די.

הודעה זו נערכה ע"י ריקטו סמפרה ב Aug 6 2022, 23:02 PM

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

כתוב ממש טוב!

[שוקולד זה החיים]

כל הכבוד!

[ריקטו סמפרה]

תודה. והוספתי גם חלק מהסיפור על עשרת הרוגי מלכות. ועוד סיפורון קטן מהקינות.

[נבוט]

כל הכבוד!
תודה רבה!!

[ריקטו סמפרה]

תודה על המחמאות.