אגם של שוקולד|וריאן

הפתיחה ייאשה אותי. כאילו, כל פעם שבאתי להקליד וראיתי את הפתיחה התייאשתי ישר אבל עכשיו אני להכריח את עצמי אופס

---

יש שני סוגים של ילדים חדשים בבתי ספר. הסוג הראשון הם הילדים שכולם כל הזמן רוצים להיות בחברתם, שנהיים חברים של עשרות ילדים על היום הראשון שלהם, ויש את הסוג של ליב: אלו שכולם רצו להתרחק מהם כמה שאפשר.
ליב תהתה מה גרם לכולם לברוח ממנה. אולי זה היה צבע העור שלה, שהיה כהה אפילו יותר מהחולצות שאחותה לבשה. ואולי זאת גם הייתה העובדה שהיא בחרה ללבוש חצאית על היום הראשון שלה.
זה לגמרי היה באשמת החצאית.
בזמן שכל שאר הילדים מהכיתה יצאו החוצה אל החצר, ליב נשארה לבד בפנים, מכרסמת את הכריך שאימה הכינה לה בבוקר. ליב העריכה אותה על זה. אחרי הכול, היו לה דאגות אחרות והרבה יותר מדי דברים להתעסק בהם מרק להכין לה ארוחת צהריים לבית ספר.
היא לקחה עוד ביס מהכריך, וכשהרימה את מבטה כמעט נפלה אחורה מהכיסא.
הדבר הראשון שקלטה היה השיער, שנראה כמעט כאילו הוא בוער מסביב לראשה. רעמה עשויה להבות.
הדבר הבא שהבחינה בו היה הנמשים, שכיסו כל סנטימטר בגופה עד שנראתה שזופה.
ולבסוף היא שמה לב לעיניים - אחת הייתה אגם צלול בקיץ והשנייה הייתה בריכה של שוקולד חם.
ליב בהתה בה בהלם והודתה לאלוהים על עורה הכהה, שבזכותו לא ראו את האדום שטיפס בפניה.
היא הייתה יפיפייה.
"רוצה לבוא לשבת איתי ועם החברים שלי?" שאלה הנערה, והחוותה בראשה אל החלון.
כנראה המורה ביקשה ממנה לעזור לליב להתאקלם בכיתה החדשה, כי אין מצב שמישהי כמוה הייתה מדברת איתה מרצונה החופשי. ליב רק קיוותה שהמורה לא סיפרה לה גם את נסיבות המעבר שלה. היא לא רצתה שיהיו אנשים עם דעות קדומות עליה.
אבל היא לא באמת תכננה לסרב להזמנה להכיר אותה יותר.
"בטח," ענתה וקמה ממקומה. עכשיו כשעמדה הבינה עד כמה הנערה נמוכה - או שהיא פשוט לא קלטה כמה היא עצמה גבוהה.
ממש כאילו קראה את מחשבותיה, הנערה כיווצה את אפה במורת רוח. "אני מיקה," אמרה בעודן יוצאות אל החצר.
"אני ליב," ענתה ליב, והרגישה את ליבה מפרפר כשראתה את החברים עליהם מיקה דיברה.
אין מצב שהיא תוכל להתחבר איתם. הם נראו כל כך מגניבים.
"אה, סוף סוף חזרת. כבר התחלתי לפחד שחטפו אותך חייזרים או משהו." זה היה ילד בלונדיני שדיבר, שמיד הפנה את מבטו אל ליב. עיניו השתהו יותר מדי על החצאית שלבשה, והיא זזה בחוסר נוחות. היא ידעה שהיה אסור לה ללבוש חצאית לבית הספר. "ואני רואה שהבאת לי חברה חדשה. הפעם פגעת בול. היא בדיוק הסגנון שלי."
מיקה גלגלה את עיניה. "אוי, פשוט תסתום, ז'אק. החבר שלך עלול לשמוע אותך."
הנער - ז'אק - הסמיק, אבל הילד שישב לצידו על כיסא גלגלים הסמיק אפילו יותר. כנראה הוא היה החבר המדובר.
"תתעלמי מז'אק, הוא סתם אידיוט," אמרה מיקה לליב ומיהרה להתיישב על הדשא לצד נער עם שיער צבוע שכחול צעקני. הוא אפילו לא טרח להרים את מבטו מאז שליב הגיעה. כנראה לא היה אכפת לו לראות מי הילדה החדשה.
ליב בעצמה התיישבה ליד מיקה והביטה בכולם. חוץ ממיקה ושלושת הבנים, הייתה שם גם נערה נוספת, שעורה היה כהה כמעט כמו של ליב, חוץ מכתמים בהירים על עורה. או שהיה לה ויטיליגו, או שהיא ממש אוהבת להתעסק בצבע לבן. היא חייכה אל ליב ונופפה לה.
הם באמת היו יותר מדי מגניבים בשבילה.
אף אחד לא הציג את עצמו בפניה, והיא לא הציגה את עצמה בפניהם. הם הכניסו את ליב לשיחה שלהם כאילו הייתה שם מאז ומעולם. היא למדה להכיר אותם מהתבוננות בלבד.
ג'וי הייתה הנערה, והאופי שלה בהחלט הצדיק את שמה. לא הייתה פעם אחת שהחיוך שלה לא העיר את פניה.
הנער עם השיער הכחול בסוף התגבר על הפחד שלו והרים את מבטו. קראו לו יוטו, ועורו החיוור האדים בכל פעם שליב תפסה אותו מסתכל עליה. היה נחמד דווקא למצוא מישהו שהיה ביישן יותר ממנה.
והיה גם את לוקה, הנער בכיסא הגלגלים, שמסיבה כלשהי לבש סוודר אפילו שהיה חם מספיק בשביל שליב תזיע בחולצה קצרה.
ליב בעצמה בקושי דיברה - רק כשפנו אליה. שאלו אותה על המקום ממנו היא עברה ועל המשפחה והחברים שלא היו לה. הם באמת התעניינו בה. רק השאלה של ג'וי גרמה לה לקפוא במקומה:
"למה עברתם?"
ליב לא רצתה לספר להם מה הסיבה שהמשפחה שלה עברה דירה. היא לא רצתה שהדעה שלהם עליה תשתנה, או שהם יתחילו לרחם עליה. היא סוף סוף הרגישה חלק מהקבוצה. סוף סוף היא הרגישה שהיו לה חברים.
אז היא רק חייכה כשאמרה, "ההורים שלי רצו שינוי."

המשך! (אם זה סיפור בהמשכים כמובן)

אוי ליב בייבי גירל הכל יהיה בסדר גם את מגניבה

טוב, וריאן, הכתיבה שלך מדהימה, כרגיל.
ממש אהבתי את הרעיון, והביצוע באמת מצוין.
את מצליחה להעביר תחושות בצורה מושלמת. קשה למצוא אנשים שמסוגלים להעביר תחושות בצורה כל-כך חלקה וברורה, ואת, ללא ספק, אחת מהאנשים הבודדים שמצליחים בכך.

אין לי ממש הערות, אז אני עומדת להיות ממש קטנונית.

זו פתיחה נפלאה. קשה לי להצביע על משהו מסוים בחלק הזה ולהגיד, "הו, זה מה שהופך את החלק לכל-כך מופלא."

טוב, זה די הצחיק אותי.

וואו, התיאורים ממש מדהימים.

אני מודה שבהתחלה חשבתי שאולי המעבר הזה מצורת החשיבה שאין סיכוי שמישהו יתחבר עם ליב, לצורת החשיבה של שייכות לקבוצה, היה קצת מהיר מדי. בסופו של דבר אני דווקא חושבת שהקצב בסדר גמור, אבל אני כן חושבת שאולי אפשר להאריך קצת את התהליך עד לצורת החשיבה הזאת והרגשות החדשים שעולים בליב.
בחירה שלך. (:

בהקשר הזה יש לכתוב "הכול" ולא "הכל".

*סוף סוף

אני ממש מקווה שלא פגעתי, זו בהחלט לא הייתה כוונתי.
דרך אגב, היה לי ממש קשה למצוא דברים להעיר עליהם.
הכתיבה שלך כל-כך מדהימה, אז אל תפסיקי לכתוב.