מה זה קסם | נגה

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

אוקי, אלה שנכנסו לכאן כנראה קראו סיפורים ושירים אחרים שלי, כי השם ממש גרוע. סיפור בהמשכים, מקווה שתהנו!
נ.ב. אני רק רוצה להזכיר שכדי שהסיפור יתקדם חייבים תגובות, כי אי אפשר לשלוח שתי תגובות ברציפות.
~~~~~~~~~~○~~~~~~~~~~
הייתי בת חמש, בת חמש תמימה שלא מבינה כמה העולם יכול להיות אכזר, בת חמש שחושבת שאם היא תהיה טובה לעולם, העולם יהיה טוב אליה.
צעדתי מחזיקה בזרוע אימי, ידי הקטנטנה והשמנמנה חיממה את ידה הקרה, פרצוף תמים ילדותי וטהור, שלעולם לא אשכח, היה פרוש על פני.
צעדתי מתנדנת מצד לצד, בהליכה ילדותית שהייתה גורמת לכל דודה להגיד 'או, איזו חמודה!' ולצבוט אותי בלחי בלי בושה.
נכנסו לבנין עצום הממדים, ומהרנו מיד לפנות ימינה, לכיוון משרדי ההנהלה.
אמא שלי הכניסה אותי לחדר עגול על מעגל של שמונה כסאות.
היא הושיבה אותי וחיכתה בחוסר סבלנות שעוד 6 ילדים יכנסו, ואישה, ואז היא מיהרה לצאת מהחדר.
היא מעולם לא חזרה.

*שינוי נקודת מבט*
צעדתי בעצבנות, מסרב לקבל את ידה של אימי, היה ברור לי שמשהו מסריח מתרחש כאן.
בנין אפור עצום מימדים היה מולי, אמא הובילה אותי ישר אליו.
"לא רוצה!" יללתי וניסיתי לשחרר את ידי מלפיתת הפלדה שלפתע לפתה את ידי אימי, אבל לא הצלחתי.
היא גררה אותי במבט של אי שקט לבנין, עינייה מתרוצצות לכל עבר.
היו שם 4 ילדים, ליד אחת היתה אמא לבושה בקפדנות שהציצה בשעונה ללא הרף.
תחושה רעה מילאה את בטני, ובדרך כלל התחושות שלי צודקות.
קיוויתי שאמא תתחרט ותיקח אותי הביתה, ותיתן לי ממתקים, כמו שהיא הייתה עושה פעם, לפני שהחליטה שמשהו בי דפוק.
היא לא עשתה את זה.
היא השאירה אותי שם, והלכה.
נשארתי בודד בחברת אנשים זרה.
כרגיל.

*שינוי נקודת מבט*
אבא צעד בצורה נוקשה, כמו חייל ארמון בקניגהם, גם בתור בת חמש הייתי צריכה לדעת לאיך לצעוד כמוהו.
לא חלמתי שהוא יחזיק לי את היד, מדברים כאן על האבא שהצליף לי מכות רצח בחגורה כשלא גמרתי את ארוחת הבוקר. מדובר כאן על האבא שהשאיר אותי עם רגל שבורה ולא הסכים לקחת אותי לבית חולים עד שאלמד בעל פה את כל ההיסטוריה של שנת 1967 עד שנת 1991.
הלכתי נוקשה בדיוק כמוהו, לבושה חליפת ילדים מחויטת, ושיננתי ללא הרף תשובות לשאלות שהוא יכול לשאול אותי בפתאומיות, ואם לא אענה יחזור לספורט החביב עליו, הרבצת אביגיל.
כרגיל, כמו תמיד שהוא לחוץ, הוא שאל אותי כי תריסר שאלות, כמו מי היו שתי המפקדים במלחמת העולם השניה מצד פינלנד? (קארל גוסטף ואמיל מנרייהם) או מה הוא פאי? (3.141592).
כשנכנסו לבניין המדכא עם פנינו הריקות מכל רגש, נראנו כמו רובוטים, ללא הבעה, ללא שום מחווה של רגש חיצונית.
אבא הצביע לכיוון חדר ומיהר ללכת, ואני, ילדה בת חמש ללא אבא, נכנסתי לחדר, מחליקה את הקמטים הלא קיימים על חולצת הצווארון.
שכשסרקתי את ראשי הילדים הילדותיים הבנתי שזה עומד להיות יום ארוך.

*שינוי נקודת מבט*
הסתכלתי על המבנה הרחוק במבט נבזי, הם חושבים שבית קטן ואפור יעצור אותי?
אחזתי בכוח רב של בידה של הסייעת, שורט אותה בציפורני.
כשראתי את מבנה האבן הענק מתנשא מעלי, כבר התחלתי לחוש סקרנות; לאן הם לקחו אותי?
תמיד השתדלו לקחת אותי למשפחות הכי נחמדות, הכי אדיבות, כדי שילמדו אותי נימוסים, ויטפלו בי בחום ואהבה, ואני אגדל להיות טוב לב.
כשהייתי יוצא מהמשפחות הם כבר לא היו מה שהם היו פעם, הייתי עושה להם את המוות.
ניסו משפחות קשוחות, ברחתי מהם בקלות.
כל משפחה הייתה מתעוררת שדודה, אבל לא השיגו הוכחות ששדדתי אותם, החבאתי את הכסף.
אתם בטח חושבים לעצמכם 'נו אמיר, לא יפה לשדוד!' אבל אין מה לעשות, צריכים לשרוד.
בפנים, בתוך חדר עגול, ישבה ילדה שמנמנה, שמצאה חן בעיני.
ברגע שהתיישבתי הסייעת הסתלקה, בטח שמחה להשתחרר ממני סוף סוף.
הדלת נפתחה בשנית.

*שינוי נקודת מבט*
צעדתי מחזיקה בחוזקה בידו של של הסייע, רועדת כעלה נידף ברוח.
הסתכלתי במבנה האבן האפור הענק. ברר, מפחיד.
הוא לא היה דומה לאף מקום שמו אותי בו אי פעם.
תמיד היו שמים אותי אצל משפחות מרושעות. הן היו מתיחסות אלי כמו שהתנהגו לסינדרלה, אפילו יותר גרוע, הייתי שפחה שלהם.
אבל אני שברירית, לא יכולתי לשרוד הרבה זמן, הייתי בורחת.
'אני מקווה שיש שם ילדים נחמדים'חשבתי לעצמי בזמן שנכנסנו.
היו שם הרבה ילדים, רובם נראו נחמדים, אבל היה אחד עם להבה בעיניים.
התיישבתי הכי רחוק שאפשר ממנו.
הדלת נפתחה.

*שינוי נקודת מבט*
שתי התאומים השותקים ליוו אותה, בשתיקה כמובן.
'מה לעזאזל הם רוצים ממני?' חשבה לעצמה בחוסר אונים כהלכה הכי מהר שאפשר כדי להיפטר מהם כבר.
היה שם בנין גדול.
היא נכנסה, והשאירה את הילדים להתמצא לבד.
הדלת נפתחה ואישה מלאכותית למראה נכנסה.
"שלום ילדים! אני דוקטור זהבית! אנחנו נעבור הרבה יחד! בנתיים, דברו בינכם!" היא יצאה מהחדר.
דממה שררה בו.
לבסוף הפרה את השתיקה הילדה השמנמנה.
"היי,"

[רונית השונית]

את כותבת מהמם

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

ליתר נוחות לפניכם מעט מושגים והסברים:
(תכלת)- תום מדבר בשפת הסימנים (תום הוא חירש)
(ורוד)- דניאל מדברת בשפת הסימנים (דניאל היא אילמת)
(סגול)- תום ודניאל מדברים ביחד.
אביגיל- באה למוסד בגלל אביה המשוגע, שהגזים בהתנהגותו אליה, וחשב שהיא לא מספיק חכמה בשבילו, אז השאיר אותה שם. כעת אביה במאסר על התעללות בילד.
נועה- נועה, חייכנית נמוכה ושמנמנה, נכנסה למוסד בגלל שאמה שרצתה בת דוגמנית, לא חשבה שהיא מספיק יפה.
בני/בן- בני נמצא שם כי אמא שלו חושבת שיש לו משהו 'שרוט' במוח, והיא השאירה אותו שם. לצערה היא לוקחת אותו לחופשת הקיץ. אימו עובדת בחנות ממתקים מפורסמת, וכשהיה קטן היא הייתה נותנת לו המון ממתקים.
דן- ילד די אנוכי, הוריו נטשו אותו כשהיה תינוק בלי סיבה, והוא התרגל לחיות ברחוב. אתם יכולים לחשוב על זה?! ילד שמאז גיל אפס נמצא ברחוב?! לא פלא ההתנהגות שלו. הרווחה אספה אותו בגיל ארבע.
אורטל- ילדה מאד מאד יפה, אבל גם מאד שברירית ועדינה. היא נוטה לבכות הרבה, ומפגינה הרבה מאד רגש. אבא שלה לא רצה בת, והוא התנהג אליה... בוא נגיד 'לא יפה' ובגלל זה יש לה טראומה והיא הפכה למה שהיא היום.
תום ודניאל- נולדו להורים מפורסמים שלא רצו ילדים עם פגמים וכן, בגיל 4 הוציאו אותם מהבית. שירות הרווחה לקח אותם למקומות מחסה עד שימצאו להם בית חדש.
המוסד- המוסד הרשום על שם קיניולוס לילדים פרועים וחסרי תקנה. הילדים מאד מדוכאים במקום, לא נותנים להם לצאת, מכריחים אותם לעשות הכול בדיוק לפי לוח זמנים, מתנהגים אליהם כאל חיות, והם מרגישים כמו חיות שתקועות בכלובים. מה פלא שהם כל כך מרירים?

לפניה הייתה ערימת ספרים, היא 'אכלה' אותה אט אט, בתאבתנות. מאז שכבר אין לה אבא, היא ניסתה להרגיל את עצמה להתנהג כמו ילדים נורמלים, רק שהילדים שתמיד בסביבתה ממש לא 'נורמלים'. מה גם, שהמכות שקיבלה מאביה עדיין מעט כאבו לה.
הילדים פיטפטו ביתר רעש.
"אולי תסתמו?!" שאגה אביגיל מעל קולות הפיטפוט.
דן, ראש החבורה, הביט בה שניה, ואז התחיל לדבר בקול שקט יותר.
לאביגיל כבר מזמן יש חשד שכרגע קיבל הוכחות מוצקות, שדן מאוהב בה. הייתם חושבים 'נו מה, הוא רק הנמיך את הקול בשבילה!' באמת? כנראה שלא קראתם בעיון מספיק את התיאור על דן, חיזרו אחורה, וקראו אותו שנית בבקשה.
יופי! חזרתם! בוא נמשיך בסיפור.
בזמן שאביגיל בלעה ספרים הילדים פיטפטו בינהם.
דניאל ותום ישבו לידם ודיברו שיחה סוערת בשפת הסימנים המומצאת שלהם.
כל השאר, דן, בני, אורטל, ונועה, פיטפטו בינהם בשקט.
"אני מת משעמום!" אמר בני וגנח.
"אפשר להתפלח למטבח" הציעה נועה וטפחה על ביטנה.
"למה? כדי שתגמרי לנו את כל ארוחת הצהריים? לא תודה." אמר דן בלעג.
נועה שירבבה את שפתיה בעלבון. "רק הצעתי," אמרה, ומיהרה להחליף נושא.
"מעניין על מה אביגיל קוראת..." חשבה בחולמניות והביטה בה.
"עזבי את זה!" אמר בני, "מעניין מה התאומים מתכנננים, בטח איזו מתיחה! אורטל, מה הם מתכננים?"
אורטל הייתה היחידה שעם השנים למדה את שפת הסימנים המומצאת של התאומים.
"אוקי." אמרה ורכנה לכיוונם.
זאת הולכת להיות מתיחה אדירה!
דניאל שיפשפה את ידייה בלהט.
הם לא ידעו מאיפה זה נפל עליהם!
אז מחר בשעה-
"מה?" שאל דן בקוצר רוח.
"אני לא יודעת." אמרה אורטל.
"אבל חשבתי שאת המומחית לשפת הסימנים!" התאכזב דן.
"מספרים זה יותר קשה!" התגוננה אורטל והביטה בבני בתקווה שיגן עליה. זה לא קרה כמובן.
"מחר אנחנו צריכים להיזהר מכל דבר שהם עושים." פסק דן. "מי יודע מה הם מתכננים לנו."
ואז קרא בקול כדי שאביגיל תבין: "אביגיל! קוד צהוב, קוד צהוב!"
אביגיל הרימה את מבטה לרגע מה ספר, הנהנה, ושבה לקרוא.

*מחר*
אורטל ואביגיל אימנו את חבריהם בשפת הסימנים עד הצהרים, רובם די השתפרו.
לפתע הגיעה דניאל בריצה.
חברה, אתם לא תאמינו! יש גלידה לארוחת הצהריים! אתם חייבים לבוא!
הם החליפו מבטים.
"אמממ, אנחנו די מלאים..." אמר בני בשם כולם.
טוב, הפסד שלכם! סימנה דניאל, משכה בכתפיה והלכה.
הם חיכו חיוכים של 'יש! ניצלנו!'
אבל כעבור כמה דקות, חזרו דניאל ותום מלקקים שלגונים.
חבל שלא באתם חברה, אכלנו את שלכם!
הם התישבו במקומתיהם, מבואסים.
כשעה אחרי זה שאלו דניאל ותום יחד:
רוצים לצאת לטיול בחצר?
הם החליפו מבטים בפעם השניה באותו היום.
"לא תודה." אמרה אורטל.
התאומים משכו בכתפיהם והלכו.
אחרי כמה דקות הם חזרו עם אדום מסביב לפה.
היה דובדבנים בחוץ, אכלנו עד להתפוצץ! סימן תום וליקק את שפתיו.
"איך כל הדברים הטובים נופלים עלכם היום?" שאלה נועה והביטה בתאבון, בטנה מקרקרת.
כי אתם לא רוצים לבוא גם! סימנה דניאל והתיישבה.
אחרי כשעתים שבהם טילו התאומים הם חזרו בפנים נרגשות.
יש מצבור סוכריות במטבח! סימן תום.
אולי פעם שלישית גלידה? חשבה אביגיל בעוד היא אומרת "אנחנו לא רוצים חורים בשניים."
התאומים בחנו אותם שניה, כאילו מנסים להבין למה הם לא רוצים, אבל אז הלכו.
הילדים החליפו כיפיים.
"הפעם הצלחנו! ראיתם את המבטים שלהם?" שאל בני.
"ברור, אבל אם הם חוזרים עכשיו עם סוכריות, אני מתפוצצת! אם זה יקרה, לא אכפת לי משום מתיחה, אני באה איתם!" אמרה אביגיל בעצבים מרוטים.
"בסדר." הסכים דן, "כולנו נבוא איתך."
אחרי כמה דקות חזרו התאומים- עם מרשמלו וסוכריות!
יש שם מצבור ענק! סימנה דניאל.
העיניים של כולם נפערו.
"אתם יכולים לקחת אותנו אליו?" שאלה אביגיל, ואחרי שדניאל קראה את שפתיה היא סימנה:
בטח, למה לא? והובילה אותם לאורך המסדרון.
רגע לפני שהם יצאו הם נעצו זה בזה מבטים ארוכים, יודעים שזאת יכולה להיות המתיחה.
"מה כבר יכול לקרות?" שאל בני, וכולם יצאו.
עצה שלי, אם אתם מוצאים את עצמכם בספר, לעולם אל תשאלו 'מה כבר יכול לקרות?'...

[ריקטו סמפרה]

את כותבת ממש יפה! לא קראתי הכל, זה ארוך מידי לפעם אחת ;)
הגבתי כדי שתוכלי להמשיך.😊

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

תזכורת:
(תכלת) תום מדבר בשפת הסימנים (תום הוא חירש)
(ורוד) דניאל מדברת בשפת הסימנים (דניאל היא אילמת)
(סגול) דניאל ותום מדברים ביחד בשפת הסימנים

התאומים צעדו לכיוון המרתף, מובילים אחריהם את נועה, בני, אביגיל, דן ואורטל. אומנם הילדים לא ראו, אבל רגע לפני שפתח תום את דלת המרתף, הוא החליף עם דניאל מבטים ממזרים.
המרתף היה גדול, וריק.
"איפה-?" התחילה לשאול נועה, כשהדלת נטרקה וננעלה מאחוריהם.
אביגיל רצה לדלת הפלדה ודפקה עליה באגרופיה; "תנו לנו לצאת!" צעקה, אבל כמובן שהתאומים לא שמעו. הילדים שמעו קול צעדים מתרחקים.
"יופי של מתיחה," סינן דן, "לתקוע אותנו במרתף."
אורטל הביאה סביבה בחשש.
"מחניק פה, ואני קלסטרופובית." התלוננה.
"יש פוביה שלא חלה עליך?" עקץ אותה דן, אבל היא בטעות פירשה את זה כשאלה תמימה.
"אורניתופוביה," השיבה מיד אורטל. (פחד מציפורים)
"זה היה בציניות," אמרה אביגיל במקום דן.
"אה," אמרה אורטל ונעצה מבט בדלת. "עוד כמה זמן נראה לכם שהם יתנו לנו לצאת?"
בני החליק לאיטו צמוד לקיר.
"מי יודע, אולי כל הלילה." אמר ביאוש.
"משהו כאן לא הגיוני," אמרה אביגיל לאיטה.
"מה?" שאלה נועה.
"בדרך כלל הם מנסים להפחיד אותנו, אבל מפחיד בלהיות תקוע במרתף?"
"זה ממש מפחיד!" אמרה אורטל.
אביגיל גילגלה עיניים.
"את היחידה שמפחדת מזה."
באותה השניה, נכבה האור, והשאיר אחריו חושך מולחט.
"בני? יכול להיות שהחלקת על המתג?" שאלה אביגיל בקול קצת מבוהל.
"לא," ענה בני בקול מפוחד גם הוא.
"תראו, הנה אור!" קראה נועה והצביעה, אבל מיד משכה את ידה אחורה בבהלה.
רוח רפאים לבנה זוהרת, עם עינים צהובות ענקית, התקרבה לעברם באיטיות, משייטת באוויר. בכל תנועה שלה היא השמיעה קול מרשרש ולא נעים.
אורטל עמדה להתעלף מרוב בהלה, אפילו דן כבר נראה פוחד.
רק אביגיל הייתה אדישה. היא התקרבה לרוח הרפאים, ותלשה בתנועה אחת את הסדין הלבן מעל הרחפן, ושלושת הפנסים.
"פתטי," מילמלה.
"זה ממש לא מתאים להם!" קרא בני בבהלה.
"אלא אם כן..." אמרה אביגיל בחשש והוציאה את היומן מהיכס הסודי שלה.
"אחד באפריל היום!" קראה בבהלה.
"יום ההולדת של התאומים, או, או..." מילמלה נועה. "זה הולך להיות לילה ארוך..."
"איך זה הגיוני שהם נולדו באחד באפריל?" רטן דן. כל המבטים נפנו אליו. "אה, כן..."
"תשארו צמודים," הדריכה אותם אביגיל. הם הצטופפו ביחד, יושבים על הרצפה הקרה.
"בני לא כאן!" הבחינה אביגיל, שמבטה החד יכול לפלח אפילו את החשיכה הנצחית.
אלומת אור סינוורה אותם.
"אני כאן!" קרא בני, והושיט לאביגיל ולדן את שתי הפנסים האחרים, שתלש מהרחפן.
"רעיון טוב בני," אמרה אביגיל, ונתנה לו חיבוק קטן. דן נעץ מבט נרגז בבני הסמוק.
"בוא נחפש דרך יציאה מכאן," אמר בקול זועף. אביגיל הנהנה, והם התחילו להסתובב בכל רחבי המרתף הענק.
"הנה!" קראה לפתע נועה והצביעה על קצה מרוחק. "שם!"
הם מיהרו לפתח הצר, שהוביל למערה מאבן מלח."בטוח שנוכל לעבור שם?" שאלה אביגיל בפיקפוק.
"אין לנו ברירה, כי המתיחה הבאה של התאומים כבר בדרך!" אמרה אורטל והצביעה על דלי של נוזל סמיך בצבע אדום סגול, שהיה במסלול התנגשות איתם.
הם לא ביזבזו זמן; אביגיל כאילו שכחה ממה שאמרה לפני שניה, רק קפצה פנימה יחד עם שאר חבריה.
"אני תקועה!" קראה נועה.
הם החלו למשוך בכל הכוח, עד שבשניה האחרונה, הם הצליחו להעביר אותה. הם התחילו לרוץ במהירות המערה, חוששים מהנתז הגדול של הנוזל הסגול אדום, שהשפריץ מאחוריהם בהמוניו. הם רצו מהר כל כך, שהם לא היו מתפלאים אם הם עברו את מחסום הקול. בסופו של דבר הם נעצרו על אדמה רכה, ונועה רכנה קדימה והכינה את ידיה על ברכיה, מתנשפת ומתנשמת.
"אני באמת צריכה לעשות דיאטה," אמרה, ולהפעתה, דן לא עקץ אותה. הוא עמד דומם יחד עם חבריו, בוהה סביבו.
נועה נעמדה וסרקה את סביבתה. היא הצליחה לפלוט רק מילה משתאה אחת מפיה: "וואו."