צוות לטם | נגה

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

היה זה ערב קיצי נעים, מסוג הערבים שתרצה לטייל בהם להנאתך יחד עם חבריך או משפחתך.
העננים עטו גוון סגלגל בצידם השמאלי, וורדרד בצידם הימני. השמיים נצבעו בגוון אפור כחול, כגוון הסערה.
ילדה בת שש עם עיניים כחולות בורקות, צעדה אוחזת ביד אימה, מקפצצת ומדלגת.
נערה מתבגרת, עם שיער מקורזל וגשר לשיניים, פיטפטה בטלפון בארשת פנים אדישה, בשפת ה-'כאילו דה!'.
רק אדם אחד לא היה שרוי באווירת הרוגע של הערב.
היתה זו נערה בת ארבע עשרה, עם שיער חום שוקולד סמיך, ועיני שקד ירוקות, חכמות ולמדניות. היא לבשה חגורה, והחפצים שהיו תקועים בחגורה, נחבאו תחת חצאית ג'ינס ארוכה. היא לבשה חולצת פלנל ירוקה, סרוגה ומחממת.
הנערה צעדה בצעדים זהירים, אצבעותיה מתופפות בחוסר נחת על חגורתה, ועיניה הירוקות מקובעות במקום לא מובן.
"שלום רוז," נשמע קול.
היא הסתובבה מיד, וידה כבר החלה להוציא דבר מה מהחגורה, שקלטה מי הדובר. היא נרגעה מיד.
"רוג'ר," הפטירה לעברו, "מה אתה עושה כאן?"
"באתי לעזור," לחש האיש ששמו ככל הנראה רוג'ר.
הנערה פלטה נחרת צחוק.
"כן, בטח. אל תפריע לי עכשיו,"
האיש לא נראה פגוע מזילזולה הניכר.
"רק תגידי לי מה לעשות," לחש.
"ושוב פעם תשתפן ותברח? לא תודה. המשימה הזאת מסוכנת מאד, ההצלחה שלה מאד חשובה לנו."
"אז תתני לי לעזור, רק הזדמנות אחת," התחנן האיש.
"אולי, אבל לא היום. זו משימה באמת מסוכנת. רק המובחרים והנבחרים ביננו יבצעו אותה."
"אבל-אני-" גימגם האיש.
"קיבלת את ההזדמנות שלך, ולא ניצלת אותה," אמרה הנערה בקול שקט.
"בבקשה! אני באמת יכול לעזור לכם!"
ברק בצבע האיזמרגד הבזיק בשמיים.
"מאוחר מדי," אמרה הנערה והחלה לצעוד במהירות לכיון ההפוך. "זה כבר התחיל."

[Nico di Angelo]

הו זה מעניין מאוד אני רוצה לדעת את הסיפור מאחורי זה 👀
אישית ממש אהבתי את הסגנון שלך - את כותבת בשפה שכיף לקרוא בה ורואים את המחשבה שאת משקיעה בכל משפט - ונראה לי שבסופו של דבר זה החלק הכי חשוב בכל סיפור. כל החלק הראשון לפני הדיאלוג היה ממש נהדר לדעתי, הצלחת בכמה משפטים פשוטים לבסס אווירה וזה נהדר. גם מאוד אהבתי את אפיון הדמויות שלך פה - ברור פה מי הבוסית, ברור שיש כאן נערה שהיא האחראית ואיש מבוגר שרוצה לעשות משהו אבל היא לא מוכנה וההחלטה נמצאת בידיים שלה. זה מאוד מעניין אותי לראות מה קרה, איך בדיוק העניין התפתח לסיטואציה הזאת.
יש לי שתי נקודות שלדעתי את יכולה להשתפשף בהן עוד קצת. הראשונה היא חלוקה לפסקאות - אין סיבה לרדת שורה אחרי כל משפט, זה קצת שובר את רצף הקריאה ומונע ממך לראות את המבנה האמיתי של מה שאת כותבת. כל אחת מהשורות האלה את יכולה לפתח לפסקה שלמה או שאת יכולה לדחוף את השורות ביחד לפסקת פתיחה אחת לקטע - הבחירה היא שלך. הנקודה השנייה היא הדיאלוג. אהבתי מאוד את זה שקל לעקוב אחריו - יש לי נטייה לאבד את הקול של מי שמדבר אם הדיאלוג הוא מהיר, והצלחת לשמור על זה פה נהדר - אבל את יכולה להוסיף עוד תוכן אליו. לא בהכרח להאכיל את הקוראים בכפית לגבי מה קרה, אלא לתת רמיזות גם בתוך הטקסט של הדיאלוג וגם מחוץ לו. תחשבי כמה את יכולה להוסיף לעלילה דרך משפט או שניים אחרי כל שורת דיאלוג. להוסיף אחרי ״הנערה פלטה נחרת צחוק״ איזה ״היא הופתעה מהאומץ שלו להציע״ או משהו כזה. יש לך עוד לאן לפתח את הדמויות האלה בתוך הקטע הקטן הזה, עוד אפשרות להשרות אווירה - לכי על זה. את כותבת נהדר.
אסכם בזה שזה קטע נהדר לדעתי. את כותבת מעולה והייתי רוצה לראות עוד על הדמויות האלה - מה היה שרוג׳ר לא מוזמן למשימה הזאת? מה זאת אומרת שהוא השתפן וברח? מי הם בכלל? מה הם עושים? ברור שיש פה אלמנט על-טבעי, אז איך הוא עובד? השארת אותי עם מלא שאלות וזה נהדר לדעתי, תני עוד!

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

במרחק רב משם, במקום שומם ולא מיושב, התנשא לגובה רב בניין עשוי אבן גיר אפורה- לבנה. הבניין היה שוקק חיים, בכל מקום הלכו במעברים בצעדים מהירים אנשים ונערים חמורי סבר, מתמקדים במטרתם. השעה הייתה שעת ערב מאוחרת, השמיים כבר נצבעו בשחור קטיפתי, מדי פעם כוכב מנצנץ מהם, אך האנשים לא התייחסו לשעה המאוחרת. אורות רבים בקעו מהבניין עצום המימדים.
באותו הזמן, נכנסו לחדר גדול וסגור שורות שורות של אנשים ונערים, נעמדים בעמידת נוח כמו חיילים. הם היו קצוצי שערות, ולא זזו בכלל. היה ברור שהמשטר פה קשוח וקפדני.
כולם לבשו את אותה התלבושת, חולצה ומכנסיים שחורים, אוזניות, ואקדח קטן בנרתיק שחור. האקדח תמיד היה טעון.
כמה שניות לאחר מכן, נכנס לחדר נער בן תשע עשרה, שההבדל היחיד בינו לבינם היה משקפי השמש השחורות שהסתירו את עיניו, ובגדיו, שהיו בצבע ירוק חרדל.
כולם עברו לעמידת דום מתוחה, עינייהם מתרוצצות בבהלה ובוחנות את הנער.
הנער התחיל לדבר בקול שקט, תוך כדי שחלף על פניהם של האנשים, בוחן אותם במבטו. האנשים נראו לחוצים, כאילו ציפו שהנער יקפוץ עליהם ויטרוף אותם.
"היום היום הגדול, הסוכנים כבר החלו להביא אותם. אתם יודעים מה זה אומר, נכון?"
נשמעו מילמולי הסכמה, וכמה אנשים התחילו לעבור בידיהם על האקדח, כאילו תועים אם יוכלו להרוג את הנער ולהתחמק מהמשימה.
הנערים נעו באי שקט, האנשים סתם נראו מודאגים, אבל היה ברור שהם לא ממש שמחים ממה שקורה פה.
הנער הנהן, אף שפיו התעקל מטה כאילו נתקעה לו עצם בגרון.
"לכו בנתיים לחדר האימון," אמר, והצביע על דלת פלדה אדומה בקצה החדר. האנשים נהרו לשם בשורות מסודרות, על פניהם פרושים מבטים מודאגים. הדלת שנפתחה, הובילה למתחם ענק, מלא מכשירי כושר ומכשירים טכנולוגים אחרים.
הדלת נסגרה.
הנער הוריד את המשקפיים, וחשף צלקת מכוערת לאורך כל המצח ועינו השמאלית. היא היתה מעוגלת, וכפי שהיה נראה, הוא גם פתח את הראש פעם אחת במקום הזה. הוא נאנח ושיפשף את מצחו, שוקע במחשבות עמוקות.
"זה הולך להיות יום ארוך..."
נשמעו דפיקות מוהוססות בדלת.
הנער מיהר לשים שוב את המשקפיים, וצעק: "כן?"
הדלת נפתחה בחריקה, וגבר מקריח בגיל העמידה ניגש אליו. הוא היה לבוש במדי שוטר בצבע תכלת, ותג ברונזה על חזהו הכריז: 'השוטר סברונצ'וקי'.
"מה קרה?" שאל הנער בקול מודאג.
"הסוכנת 2.8 נעלמה, אדוני." אמר האדם בנימה מבשרת רעות.
"יש חשד לחטיפת טורים?"
"לא אדוני, להוציא משלחת חילוץ?"
"לא, הסוכנת 2.8 היא סוכנת מנוסה, היא תוכל להסתדר,"
"טוב אדוני."
הנער היסס לרגע.
"אבל תנסו לאתר את המיקום שלה, חיישן התנועה שלה עוד פועל?"
"כן אדוני."
"אז תאתרו את המיקום שלה, תבדקו אם היא זזה."
האדם הנהן, ומיהר לצאת, הנער סגר אחריו את הדלת.
הוא הלך לאורך מסדרון ארוך, מהנהן לימין ולשמאל בתגובה לעמידות הדום של האנשים שראו אותו.
לבסוף הגיע לדלת עשוית פלדה, כמו דלת חדר האימון.
הוא פתח אותה, ונכנס לחדר הבקרה.
חדר הבקרה היה אולם עצום, גדול כל כך, שלא יכלו לראות את שתי קצוותיו. הוא היה מלא פיתולים ופניות חדות, ומי שלא הכיר אותו, היא יכול ללכת לאיבוד תוך שניות. למזלו של האיש, הוא הכיר אותו היטב. האדם מיהר למחשב מסוים, שהיה, יש לציין, גדול ורחב יותר משאר המחשבים.
הוא החל להקליד במהירות, ידיו נעות כל כך מהר עד שכמעט לא ראו את תנועתיהן. מיד הופיעה מפה ענקית על המסך. המפה התרחבה והתרחבה, עד שנעצרה בעיר מסוימת. בנקודה שמאלית עליונה, היבהבה וציפצפה נקודה אדומה, זזה במהירות.
האדם נעץ מבט שני כדי לבדוק אם ראה נכון, הנקודה נעה לכיוון ההפוך מכיוונם!
הוא מיהר ללחוץ על כפתור אדום בשעון היד שלו וקרא פנימה: "קוד צהוב, קוד צהוב! אני חוזר, אזהרת קוד צהוב לסוכנת 2.8!"
כעבור שניה ענה לו קול גברי עמוק:
"קיבלנו."

[קוראת ספרים]

זה מאד מעניין, מאד אשמח להמשך...

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

נערה שחורת שיער מיהרה לביתה בשעת ערב מאוחרת. העננים כבר עטו עליהם צבע אפור, והשמיים- גם כן.
לנערה היה שיער שחור מתולתל, ועיניים חומות שוקולד. היא לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר לבן סרוג. ניכר עליה שהתרגלה לחיות בפאר. היא נעצה מבט בעננים הנעים בשלווה על השמיים האפורים, לא מודעת כלל לעובדה היא שהיא לא לבדה.
לבסוף נעצרה לפני וילה גדולה. היא פתחה את השער ומיהרה להיכנס לאולם הכניסה, שם חיכתה לה אמה, שנראתה זהה לה במדויק.
לא עבר זמן רב, והפעמון השמיע קול צילצול נעים.
"מי זה יכול להיות בשעה כל כך מאוחרת?" תעתה אמא.
הנערה משכה בכתפיה, והם מיהרה לפתוח את הדלת. בכניסה היא מצאה את הדבר הכי פחות צפוי שיכלה למצוא; נערה בת ארבע כשרה, ושני אנשים בני עשרים, לבושים מדים שחורים.
"מה קורה כאן לעזאזל?!" שאלה האמא.
הילדה צעדה קדימה והושיטה לפניה תג כסף.
"הסוכנת 2.8 מאגודת לטם, לשירותך גברתי."
"מה-?!" שאלה האמא בתדהמה כשהנערה קטעה אותה.
"באנו הנה בגלל מקרה חירום חמור, אנחנו צריכים את הבת שלך. לא נוכל להסביר למה," ענתה הנערה מיד על השאלה המתבקשת.
האם התאוששה די מהר מתדהמתה הראשונית. היא עשתה כנערה, מושיטה לפניה תג זהוב.
"חוקרת משטרתית גנדרסון. מה אתם רוצים מהבת שלי?"
הנערה לא התרשמה.
"אנחנו צריכים אותה, זה מידע מסווג."
"יש לכם מסמכים?"
הנערה הוציאה, כמו משום מקום, תקית קרטון, וממנה שלפה חבילת דפים מהודקת בסיכת משרד. היא שיחררה את הסיכה והושיטה לאם את הערימה.
האמא ריפרפה על פני הדפים ונראתה מאוכזבת.
"הכול תקין." הודתה לבסוף.
"את באה איתנו." אמרה הנערה, הצביעה על הנערה שחורת השיער ושרקה. "קדימה בחורים!"
"הפ, הפ, הפ, לא כל כך מהר!" אמרה האם וחסמה את דרכה.
"מה?" שאלה הנערה בחוסר סבלנות והציצה בשעונה.
"לאן אתם לקוחים אותה? לכמה זמן?"
"כמו שכבר אמרתי, זה מידע מסווג," ענתה הנערה פעם נוספת, "אבל לגבי השאלה השניה, זו החלטה של הבת שלך." היא סרקה את הנערה המפוחדת. "היא יכולה להישאר שם עד מחר בבוקר, ואז נחזיר אותה לכאן ונמחק את הזכרונות שלכם. או, שהיא תישאר שם יותר זמן, הרבה יותר זמן..." היא נעצה באם מבט חודרני.
"יש אפשרות לא לבוא?" שאלה הנערה בדאגה.
הנערה ירוקת העיניים נאנחה ביאוש. בדיוק באותו הרגע, ציפצף שעונה בקול מטריד. היא לחצה על כפתור קטן, ומיד נשמע קול מוקלט שחזר על עצמו: "הזהרה, הזהרה, סכנת טורים. טורים בקרבת מקום, אזהרה!"
"אנחנו צריכים ללכת, עכשיו." אמרה הנערה ונראתה פתאום לחוצה.
"אני מצטערת, אבל איך אני-" החלה האמא לשאול, עדיין לא בוטחת בנערה.
"אני מצטערת גברתי, אני יודעת כמה זה קשה שלוקחים את הילדה שלך, אבל השאלות יצתרכו לחכות. בקרוב יגיעו הנה הטורים, ואז לא רק שהיא תפגע, היא תמות."
האמא חיבקה את ביתה חיבוק ממושך, בעוד הנערה ממשיכה להביט בשעונה ולתופף ברגליה על הרצפה בחוסר סבלנות.
"הנה," אמרה האם והושיטה לה טלפון. "כך תמיד נהיה בקשר."
"אני מצטערת גברתי," אמרה הנערה בחוסר סבלנות, "אבל אם ילדתך תשתמש בטלפון, יוכלו לאתר אותה. יש לנו דרכי תקשורת מתוחכמים יותר." היא הביטה שוב בשעונה, עוקבת אחרי נקודה סגולה.
"אין לנו עוד זמן להתעכב, חייבים ללכת, עכשיו." היא סימנה לגברים משהו. "אנחנו סימנו כאן בחורים, קדימה, צריך ללכת." הגברים אחזו בידה של הנערה לבושת הסוודר, ולקחו אותה אתם ללימוזינה שחורה, בעלת חלונות שחורים, שחיכתה להם בחוץ.
"אני שמחה שהקדשת לנו את זמנך." אמרה הנערה בנימוס ומיהרה ללכת. כשהגיעה לשביל הגישה, החל השעון לצפצף במרץ רב. היא נעצה בו רגע מבט, ומיד מילמלה "טורים מחורבנים!".
היא מיהרה ללימוזינה, פתחה את הדלת, קפצה למושב הקידמי, סגרה את הדלת מאחוריה, וצעקה: "תן גז!"
הלימוזינה יצאה מהחניה בדהרה, משאירה אחריה עננת עשן, ואמא מודאגת.

[Strange The Dreamer]

יאו זה ממש טוב!
תמשיכי דחוףףףףףףףףףףףףף

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

בקו האופק, במדבר אין סופי, הופיעה נקודה שחורה.
אם הייתם מחכים קצת עד שהיא הייתה מגיעה, הייתם רואים שאין זו אלא לימוזינה שחורה, ארוכה, שהזכירה את המכונית שבה מסיעים את הגופות לבית קברות. הלימוזינה חנתה בחריקת בלמים בפתאומיות, מעלה אחריה עננת חול יבשה. ליד הלימוזינה, התנשא בניין גדול לגובה של כמה עשרות מטרים, פוגם ברקע החול האינסופי. גורד השחקים נראה לא מתאים במקום הזה, כאילו נגזר מהעיר הגדולה, והודבק במדבר הענק. הבניין היה עשוי באופן מפתיע מאבן אפרפרה לבנה, מלוטשת היטב.
כמה שניות אחרי שהלימוזינה חנתה, נפתחה הדלת, ושבעה דמויות יצאו מהמכונית השחורה הארוכה, ממצמצים לנוכח השמש המסנוורת.
היו שם שני אנשים לבושים מדים שחורים, הנערה עם העיניים הירוקות, עליה כבר שמעתם, ועוד ארבעה נערים. היתה שם נערה עם שיער שחור מתולתל ועיניים חומות שוקולד, היא הייתה לבושה בטוב טעם; ג'ינס ארוכים קרועים בברכים, סוודר סרוג לבן, ומגפי עור. הייה שם נער עם שיער רעמת שיער צהובה מותולתלת, ועיניים כחולות גדולות, שהיה לבוש חולצה ירוקה, ומכנסים ירקרקות צהבהבות. היתה שם נערה עם שיער אדום שהגיע עד לכתפיים, עיניים בצבע כחול, ושמלה צהובה. היה שם גם נער עם עיניים ענבריות כהות, ושיער שחור חלק. גם הבעות פניהם של הנערים היו מגוונים: של הנערה שחורת השיער מפוחדת, של הנער שחור השיער מבוהלת, של הנערה אדומת השיער מלאת תקווה, והבעת פניו של הנער צהוב השיער היתה נינוחה; אדיש לסיבה שהפחידה את הנערים האחרים.
הנערה עם השעון המצפצף טרקה את הדלת בחוזקה.
"אני הסוכנת 2.8 מהסוכנות ללכידת טורים, אבל תקראו לי רוז,"
הנערים (מלבד הנער צהוב השיער כמובן) נראו מבולבלים מהחביבות שהפגינה כלפיהם, אף על פי שהמבט הרציני לא מש מפניה.
היא סימנה להם לבוא איתה, והנערים גררו רגליים לכיוון הבנין. הדלת הייתה נעולה בסיסמא. הנערה הקישה במהירות מספר ספרות, ובקול ביפ מטריד נפתחה הדלת.
המסדרונות היו ארוכים ומבלבלים, כמו מבוך מתמשך. הנערים צעדו בגוף דרוך, נועצים מבטים בסוכנים ההולכים לפניהם במהירות, קוראים קודים בקול ומכתיבים הודעות לשעונם. הם מעולם קודם לא ראו מקום כמו זה.
לבסוף נעצרו על יד דלת עץ שחורה, בעקבות בלימתה הפתאומית של הסוכנת 2.8, או במילים אחרות, רוז.
היא פתחה את הדלת בחריקה, מובילה אותם לחלל סגור חסר חלונות או פתחים, שהואר קלושות במנורה של שישים וואט. בחדר סודרו בחצי עיגול ארבע כיסאות קטנים עשויים פלסטיק כחול. הנערה הורתה בידה לשבת על הכסאות, והנערים התישבו בשתיקה במקומם.
לא עברו שלוש דקות, וכבר נפתחה הדלת בקול חבטה, ואדם בשנות השלושים לחייו נכנס בצעדים עצבניים פנימה.
"מה את עושה?" הוא שאל בקול שקט את רוז, "הייתי צריכה לקחת אותם בבוקר!"
רוז ענתה לו בשלווה: "לא הבטת בשמיים? הטורים הקדימו, והייתה לכך סיבה. אם היינו באים בבוקר הנערים כבר לא היו בביתם. או היו בכלל."
הוא כיווץ את גבותיו.
"את לא צריכה להתערב בעניינים כאלה, זה ענין בטחוני שלנו. התפקיד שלך הוא להקשיב להנחיות, לא לפעול על דעת עצמך!" אמר תוך שגירד בשערו הכסוף.
"זה לא חשוב, כי כרגע הם כאן. צריך להתחיל." השיבה לו רוז בקור רוח.
"אנחנו לא היינו מוכנים שהם יגיעו בשעה כל כך מוקדמת! שוב דבר לא מוכן!"
החזיר לה האיש בקול קצת מבוהל.
"כמה זמן יקח לכם להתארגן אם תתחילו עכשיו בכל המרץ?"
"חצי שעה."
היא הנהנה, ומיהרה לצאת מהחדר בלווית זוג האנשים והאדם המבוגר. נדמה היה ששכחה לגמרי מהנערים היושבים מאחוריה על כיסאות הפלסטיק. היא הניחה לדלת להיטרק מאחוריה, וברגע שהדלת נגעה במשקוף, היא ננעלה באופן אוטומוטי בקול קליק מהדהד.
נשתררה דממה של כמה דקות, שהופרה על ידו של הנער שחור השיער: "למישהו יש מושג מה קורה פה?"
הנערה שחורת השיער הנידה בראשה לשלילה.
"לא, הכריחו את אמא שלי לקחת אותי."
"נתנו לנו כסף בתמורה לכך שאבוא לכאן." ענתה הנערה עם העיניים הכחולות.
"חטפו אותי." אמר הנער עם העיניים הענבריות.
כל המבטים נפנו לכיוון הנער מתולתל השיער, ששמר על שתיקה, עיניו מביעות קדרות אפלה.
אחרי כמה שניות המשיך הנער שטען שחטפו אותו: "קוראים לי צ'סטר," הושיט את ידו קדימה בלי כוונה ממשית שילחצו בה, ומיד החזיר אותה.
"אני מיקה." ענתה הנערה המתולתלת.
"שמי לילה."סיפרה הנערה הג'ינג'ית, ואימצה על חזהה מחברת עם כריכה קשיחה ועט כחול פשוט.
המבטים נפנו שוב אל הנער המסתורי, שרק משך בכתפיו.
"מה אנחנו עושים פה?" תמה צ'סטר.
הדלת נפתחה.
"אתם כאן כדי שהטורים לא יתפסו אתכם." הצטרפה רוז בפתאומיות לשיחה.
"ומה ה'טורים'האלה רוצים מאיתנו?" שאלה בבילבול לילה.
מבטה של רוז היה חסר כל חיוך.
"להרוג אתכם."

[Strange The Dreamer]

זה טוב! המשךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך

[מלאך לבן]

את כותבת מדהים!

[ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ]

זה היה בלילה, בשעה שהכוכבים הבריקו בשמיים בזהב, והירח זרח בעוז, מאיר באור ערפילי על הרחוב הריק. השמיים השחורים הקטיפתיים והשקט השורר האפיל על כל מי שרק הציץ מהחלון תחושה של רוגע, אבל גם מעט פחד; מי יודע מה כבר יכול להסתתר בין הצללים. והפעם, היו לתושבים הפוחדים סיבה מוצדקת לדאוג.
שתי אנשים רגילים למדי צצו בקרן הרחוב. הם נראו זהים, כהעתק אחד של השני. שניהם היו גוצים ושמנמנים, לשניהם היה שפמים שחורים ועבים, שניהם היו קירחים, ושניהם לבשו חולצה ומכנסיים ירוקים. המראה שלהם היה מבדח, הראש הקירח והשפם העבה, הגוף הקטן והעגלגל, אולי היו אנשים שהיו טועים לחשוב שהם הגמדים משלגיה.
אבל הם היו משהו הרבה יותר גרוע.
הם הלכו בצעדים מתנדדים, לכיוון וילה גדולה בצבע שמנת. הם עברו לאט בשער הכניסה הפתוח, עלו על המדרגות, ודפקו דפיקות חלשות על הדלת.
אישה פתחה להם; היתה לה מסכת יופי ירוקה, השיער שלה היה מסודר בקליפסים, והיא הייתה לבושה בחלוק בית לבן צמרירי. למרות הסימנים הברורים שהיא עשתה כרגע מדיטציה, ארשת פניה הייתה מלאת דאגה.
"כן?"
אחד האנשים הושיט את ידו.
"שלום גברתי,"
האישה התכופפה ולחצה את ידו.
"מה אתם עושים כאן?" שאלה ונעצה בהם מבטים מעט מגלגלגים, כנראה בגלל גובהם.
האיש השני דיבר: "אנחנו כאן בגלל עניינים בטחוניים, אנחנו צריכים את הבת שלך ."
"כבר הייתם כאן," אמרה האישה בקול עייף והקישה בעקביה על הרצפה בחוסר סבלנות.
האנשים החליפו מבטים.
"מה זאת אומרת כבר היינו כאן?" שאל אחד מהם תוך שסרק את הבית בחשדנות.
"שלחתם לכאן את הנערה הההיא, אתם יודעים, גבוהה שיער חום, עיניים ירוקות?" אמרה בשיעמום ובחנה את ציפורניה.
האנשים נעמדו דומם, רק עיניים סרקו והתרוצצו ברחבי הבית בחוסר נחת.
לא נראה שלאישה אכפת, האמת שלא נראה שאכפת לה מכלום; היא משכה בכתפייה ושאלה: "אתם הולכים?"
הם התעוררו מקפאונם.
"אממ, כן. אנחנו הולכים," אמר אחד ומשך בעיקבותיו את השני, נועץ ללא הרף מבטים בכל רחבי הבית, כאילו קיווה למצוא מפלצת מסתתרת.
בלי נימוסים מיותרים, טרקה אחרייהם האישה את הדלת, וחזרה למיטתה.
מכונית בצבע בז' חנתה בכניסה לבית. הם נכנסו לתוכה ועלו על בוסטרים.
"לשני," פקד אחד מהם.
"הודיעו לי כרגע שהם כבר אספו את כולם." ענה הנהג בקול שלא הסגיר את מה שהרגיש.
"איזה?" שאל אחד מהם בתקווה קלושה, ונע בחוסר נחת תחת החגורה.
"הנערה."
שניה שתיקה ואז-
"לעזאזל!" צרח אחד מהם בזעם, בזמן שהשני קרא מילת גנאי שלא הייתי רוצה לחזור עליה כאן.
הנהג משך בכתפיו.
"לבית?" שאל.
שניהם הנהנו ואמרו בו זמנית: "לבית."

[Strange The Dreamer]

ראיתי שלא המשכת הרבה זמן, מתי את ממשיכה?