כישוף שחור|וריאן וריין, סיפור בהמשכים, pg13 (ככל הנראה)

אז יום אחד הלכתי לריין ואמרתי לה שבאלי לכתוב סיפור בהמשכים על פיה משותקת, מעגלי כישוף ואנשי עצים. מפה לשם גם קרה שעשינו שגיאת מקלדת והמצאנו גם אנשי אגם. הם ככל לא יופיעו בסיפור. גם הדרקונים לא. תהנו.

---

פרולוג

ג'יירן מעולם לא חשב שסוף העולם יהיה חם כל כך.
הכול מסביבו עלה בלהבות. העשן שנשם צרב בריאותיו ושרף את גרונו. מסביבו נשמעו צעקות עמומות, ילדים בוכים ואש מרקדת. הוא כנראה דמיין את זה, אבל הוא הצליח לשמוע גם צחוק מהדהד ברקע.
כל מי שמסביבו כבר עף מהכפר ההרוס. כולם חוץ מהפיות שנתקעו בהריסות, או אלה שכנפיהם נפגעו מכדי לשאת אותם. הוא הצליח לראות בזווית עיניו ילדה קטנה שבכתה וצעקה לאמא שלה, שלא נראתה בטווח ראייה. ככל הנראה נטשה אותה. או שמתה.
ג'יירן בעצמו לא היה יכול לצאת משם. הלהבות הקיפו אותו מכל כיוון, והוא לא הצליח לגרום לכנפיו לפעול, אפילו עם כל התחינות והתפילות שנשא לשמיים. אם הוא היה יכול לעוף רק פעם אחת בחייו, הוא היה מקווה שזה היה הרגע.
הוא הביט סביבו בחרדה הולכת וגוברת, ראייתו מטשטשת מרגע לרגע והנשימה שלו נעשית כבדה יותר ויותר עם כל ניסיון להכניס חמצן לגוף. הוא הרגיש את החום גובר וראה איך הלהבות סוגרות עליו אפילו יותר.
הוא לא היה יכול למות ככה.
הוא תמיד דמיין כיצד ימות, אבל להישרף למוות לא היה חלק מהרשימה. הוא לא רצה למות בצורה כל כך כואבת.
הוא הרגיש את האדמה רועדת תחתיו ושמע משהו קורס, ככל הנראה עוד מבנה שנפל. הוא החזיר מהר את מבטו לילדה הבוכה, לוודא ששום דבר לא קרס עליה במקרה. היא שכבה על האדמה, חסרת תזוזה.
הוא אפילו לא הכיר את הילדה, אבל הלב שלו התכווץ מהמחשבה עליה מתה.
הוא הכריח את עצמו להתקדם אל הילדה, בהתחלה ניסה ללכת אבל בסופו של דבר זחל אליה באיטיות. כפות ידיו נשרטו מהאבנים שעל השביל, אבל הוא בקושי הרגיש את הכאב. נשימתו נעשתה מאומצת יותר ככל שהתקרב אליה, וראייתו התערפלה עד שבסוף לא הצליח לזוז עוד.
הוא אימץ את עיניו להסתכל שוב על הילדה. ראשו פעם בכאב, אבל הפעם ראה מישהו עומד מעליה. הוא לא היה נראה כמו פיה. עורו היה בצבע האלפים, אבל כהה יותר. הקרניים שלו היו אדומות, וג'יירן לא היה יכול שלא לתהות למה הן ישרות כל כך. לרוב האלפים היו קרניים מעוקלות. האלף הסתכל על הילדה, ואז הרים את מבטו אל ג'יירן, עין אחת זוהרת בצבע האש והשנייה בכחול כהה שמנוגד לכל הסביבה.
האלף הסתובב והלך בדיוק ברגע שראייתו של ג'יירן השחירה והוא הרגיש כיצד הוא נופל.

יפה מאוד

אני אוהבת שהם מתים

וואו, גם וריאן וגם ריין? יהיה כאן משהו טוב, זה בטוח.
קודם כול, הרעיון ממש מגניב ואני מצפה לראות לאיזה כיוון תקחו אותו. יש הרבה מה לעשות עם הרעיון הזה, וזה נהדר.
התיאור של השריפה פשוט מושלם. אין לי מילה אחרת כדי לתאר את זה. הצלחתן להפוך הכול לנורא מציאותי ומאיים. אני ממש יכולה להריח את ריח העשן, לשמוע את צרחות האימה, לראות את הכול קורס מסביב - הכול כל כך מוחשי. זה מדהים.

למשל, בחלק הזה, הצלחתן להכניס את הקוראים לליבה של עלילה, לגרום להם להיות דרוכים. מה שכן, חשוב שבפרק הבא האקשן לא יירד כדי לא לאכזב את הקוראים. אני בטוחה שתצליחו בכך.

אמנם הפרולוג הזה קצר, אבל גם ב- 358 מילים שהוא מכיל (כן, בדקתי. מוזר, אני יודעת) אפשר ללמוד על האופי של ג'יירן, אף-על-פי שכל הפרולוג מתייחס בעיקר לשריפה שמתרחשת. למשל, מהמשפט "הוא אפילו לא הכיר את הילדה, אבל הלב שלו התכווץ מהמחשבה עליה מתה" אפשר ללמוד עליו די הרבה.
כשכותבים משהו בסגנון הזה די קשה לתת לקוראים הצצה אל האופי של אחת הדמויות, אז כל הכבוד.

יש לי שתי הערות ממש קטנות, והן הכי קטנוניות שיש, אז סליחה.

*הכול.
זו הערה ממש שולית ולא חשובה, אבל הרגשתי צורך לציין זאת.

אחרי ה"הוא אימץ את עיניו להסתכל שוב על הילדה", אני לא חושבת שפסיק מתאים. אני ממליצה להחליף בנקודה, או בנקודה פסיק (;).
הפסיק פשוט לא מתאים כל כך, לדעתי.

לסיכום, לא התכוונתי לפגוע, כמובן. ממש אהבתי, זה באמת מושלם.
לא הרחבתי הרבה כיוון שהפרולוג די קצר... אשמח להמשך. ^^

וואו אנחנו בכלל לא חשבנו שנגיע לאלף מילים! והגענו להרבה יותר!
היינו כזה: אע. עוד שלוש מאות מילים לאלף מילים...!
דקה אחרי זה: היי אנחנו באלף מתאיים מילים! יאי!
מישהו יכול להסביר לי למה הסיפור של האלפית מפותח יותר משל הדמות הראשית? :<

---

פרק 1

ג'יירן פקח את עיניו וכמעט מיד סגר אותן שוב. הוא פתח אותן פעם נוספת בהיסוס קל, ומצמץ כמה פעמים בניסיון להתרגל אל האור המסנוור. זה היה ממש כאילו הוא היה בתוך השמש עצמה.
הדבר הראשון שהבחין בו היה שיער לבן שדגדג את ידו. בעלת השיער, כך זיהה, הייתה אלפית. קרניים לבנות ומעוקלות בצבצו מראשה, והיו הרבה מרשימות מקרניו שלו עצמו. כששמה שהתעורר, היא קמה במהירות על רגליה. "אתה בסדר?"
"מעגלי כישוף," מלמל ג'יירן בתשובה בקול צרוד. הוא ניסה להתרומם על מרפקיו, אבל וויתר במהירות כשהרגיש כמה כבד הגוף שלו.
"סליחה?" היא שאלה בבלבול, והבעת דאגה עלתה על פניה.
"אני צריך ללמוד מעגלי כישוף." הוא ענה.
"מעגלי כישוף הם אומנות האלפים," ענתה הנערה בקול אדיש, והדאגה שבפניה נמחקה כמעט מיד. "אתה לא אלף. אתה לא יכול ללמוד את זה."
ג'יירן ידע שהיא צודקת, אבל הוא גם שהוא היה חייב ללמוד את זה. זה היה המקור הקסם היחיד בעולם, והוא זכר בבירור שראה את עצמו עושה כשפים בחלומו.
"אבל ראיתי את עצמי עושה כישוף," ענה נחרצות, משתמש בקלף שאפילו לא ידע אם הוא נכון. "כולם יודעים שפיות יכולות לראות את העתיד."
"חשבתי שזאת רק שמועה," ענתה האלפית, אבל היסוס נשמע בקולה. ג'יירן ידע שהוא תפס אותה עכשיו.
"כן, אנחנו יכולים לראות את העתיד," אמר בביטחון מזוייף. "ובעתיד שאני ראיתי, עשיתי כישוף, אז אני צריך שתלמדי אותי מעגלי כישוף."
האלפית שפשפה את עיניה בעייפות ונאנחה. "בסדר, מה שתגיד. נוכל לטפל בזה אחר כך." היא מלמלה לעצמה, ואז פנתה חזרה אל ג'יירן. "איך קוראים לך?"
הוא נחר בבוז. "את לא יכולה לשאול אותי איך קוראים לי בלי להגיד איך קוראים לך. זה לא מנומס."
"ומה אתם הפיות יודעים בכלל על הנימוסים?" היא סיננה בשקט וגלגלה את עיניה. "אני קיארין, עכשיו אתה מוזמן לענות?"
הנער עיקם את אפו במורת רוח, אבל ענה בכל זאת. "אני ג'יירן."
"יופי, זאת התקדמות," אמרה קיארין. "עכשיו, אתה זוכר מה קרה לפני שהתעלפת?"
הפעם לקח לג'יירן זמן לענות. הוא זכר את החום, והוא זכר את הכאב שהתלווה לכל נשימה שנשם. הוא זכר את הילדה, עכשיו התחוור לו שהוא אפילו לא יודע מה עלה בגורלה, והוא זכר את הדמות שעמדתה מעליה והביטה בו. והוא זכר את תחושת הנפילה לפני שהכל החשיך.
"אלף," הוא אמר בהבנה פתאומית. "זה היה אלף שעשה את זה. זה אלף שהצית את השריפה, עם קסם."
קיארין הביטה בו בכעס. "זה לא היה אלף שעשה את זה. האלפים לא היו תוקפים כפר של פיות."
"אבל ראיתי אותו! הוא לא היה נראה כמו דרקון או כמו ארבור. והיו לו קרניים. זה חייב להיות אלף."
האלפית הצרה את עיניה, וג'יירן היה יכול לראות שהיא הייתה עצבנית אפילו יותר. "אני ראיתי אותו. ככה לא נראים אלפים. הקרניים שראית היו חלק ממסכה." הוא היה בטוח שהוא ראה כאב חולף במהירות על פניה.
"אז את אומרת שבן אדם עשה את כל זה?" הוא שאל בחוסר אמון. "זה בטוח היה כישוף."
"ואם כבר כישוף, אולי כדאי שאספר למורה שלך שיש לו פיה מעצבנת ללמד. נראה מה הוא יחשוב על זה." ובמילים אלו היא הפנתה אליו את גבה ויצאה מהחדר.
ג'יירן הצליח להתאושש מספיק כדי לקום לישיבה, ועכשיו הביט סביב בחדר ששכן בו. הוא הבין מאיפה האור המסנוור הגיע כשראה את החלונות הענקיים שתפסו קיר מהחדר. אפשר לחשוב שאלפים עושים פוטוסינתזה שהם כל כך הרבה אור שמש.
החדר עצמו היה ריק ברובו, חוץ מהמיטה עליה שכב וארון בגדים מעץ. היה כיסא עץ קטן לצד המיטה, אבל ג'יירן הבין שזה לא חלק מהתפאורה הרגילה של החדר, ושימש זמנית את קיארין בשביל שתבהה בו בזמן שהוא ישן. הרי ברור שזה היה הדבר היחיד שהיא עשתה כל הזמן הזה.
הוא תהה לעצמו איך הוא בכלל הגיע לחדר הזה. איך האלפים הצליחו למצוא אותו בתוך כל הלהבות שהתרוצצו מסביב? איך הם הצליחו לעלות במדרגות האבן אל הכפר מבלי להיחסם? והאם הם הצליחו להציל עוד פיות שלא הצליחו לברוח בעצמן?
בזמן שחשב על כל זה, נכנס פנימה אלף צעיר – או לפחות הוא נראה צעיר. ג'יירן ידע שאי אפשר לסמוך על המראה של האלפים. הוא הצליח לזהות דמיון ביו תווי הפנים שלו לתווי הפנים של קיארין. "אתה אח של קיארין?" זה היה הדבר הראשון שהוא שאל. לא היי, לא איך קוראים לו.
האלף חייך בתגובה. "כן, זה נכון. היא אחותי הגדולה."
זה היה מפתיע בהתחשב בעובדה שהם נראו בדיוק באותו הגיל.
"אני איירל," המשיך האלף. "איך קוראים לך?"
"ג'יירן." הוא מלמל בתשובה, וחזר לחשוב על הכפר שלו. "תגיד, איך הצלחתם לעלות אל הכפר ולמצוא אותי בתוך השריפה הזאת?"
החיוך של איירל השתנה במהירות למבט מלא רחמים. "היא לא סיפרה לך?" הוא שאל בשקט, אבל כנראה ידע את התשובה כי הוא המשיך לדבר. "אנחנו לא עלינו אל הכפר שלך. הכפר כולו נפל מהשמיים. לא חשבנו שנמצא מישהו חי בהריסות, אבל אז מצאנו אותך."
"אז זה אומר שכל השאר..." הוא היסס לרגע לפני שהמשיך את המשפט, "מתו?"
המבט של איירל סיפר לו את כל מה שהיה צריך לדעת.
הוא גם שם לב כמה איירל לא רצה לדבר על כך. כנראה המראה של הכפר הייתה חוויה לא נעימה בשבילו. "אתם מצאתם את מי שעשה את זה? קיארין סיפרה שראיתם אותו."
"כן, ראינו אותו. לא הצלחנו לתפוס אותו אבל. הוא הרס כבר ארבעה כפרים, כולל הכפר שלך. אנחנו מנסים להבין למה הוא תוקף את הפיות, או לפחות באיזה סדר."
ג'יירן הנהן בהיסח דעת. הפעם הוא זה שהרגיש לא בנוח עם הנושא. הוא לא הצליח להאמין שכל כך הרבה כפרים נפלו בגלל בן אדם אחד. "אז, מעגלי כישוף." הוא ניסה להישמע עליז ללא הרבה יותר מדי הצלחה.
"מעגלי כישוף," הסכים איירל.
"אתה באמת חושב שאני יכול לעשות מעגלי כישוף? זה לא משהו שרק אלפים יכולים לעשות?"
"אני בטוח שאתה יכול לעשות מעגלי כישוף. שמעתי שפעם אחת לימדו בן אדם ליצור מעגלי כישוף. קצת לפני שנולדתי, למען האמת."
"ומה קרה לו?" שאל ג'יירן בסקרנות.
"הוא מת," ענה איירל שעליצות, וכנראה שם לב איך נפלו פניו של ג'יירן כי הוא מיהר להוסיף, "אבל אני בטוח שזה לא היה בגלל הכישוף!"
ג'יירן הנהן באומללות, אבל עכשיו היה בטוח יותר מאי פעם שאין שום סיכוי שהוא יצליח אי פעם ליצור מעגל כישוף בעצמו. כנראה זה היה סתם חלום, וזאת באמת הייתה סתם שמועה שפיות יכלו לחזות את העתיד.
האלף נאנח. "תקשיב, כישוף זה לא משהו של אלפים. אנחנו לא נולדים עם כישוף בדם, אנחנו לומדים אותו. זאת שפה, לא מיומנות. אם אתה מכיר את השפה עצמה, אתה יכול ליצור כל דבר שיעלה על רוחך." הוא הוציא פיסת גיר שחורה מכיסו והלך אל אחד הקירות, מתחיל לצייר עיגול כישוף. הסימנים המסובכים נראו כמעט פשוטים לג'יירן כשראה את האלף מצייר אותם במיומנות שכזו, אבל הוא אפילו לא הבין איך זה עובד. ברגע שאיירל סיים לצייר את הסימן האחרון במעגל, כל החדר החשיך. אפילו האור מבחוץ נעלם, והשאיר אותם בחשיכה מוחלטת.
"כמו שאמרתי, ברגע שאתה מבין את השפה, אתה יכול לעשות הכל." הוא שמע קול שפשוף והאור חזר באותה בהירות כמו קודם. ג'יירן הצליח לראות שהאלף מרח את הגיר והרס את המעגל, מה שכנראה שבר את הכישוף. "אם אתה רוצה ללמוד את זה, אני תמיד מוכן ללמד אותך. אבל אתה צריך להאמין שאתה באמת מסוגל." הוא החליק את הגיר חזרה אל כיסו. "החלמה מהירה," הוסיף לפני שיצא מהחדר והשאיר את ג'יירן שוב לבדו.

•••

בלילה ג'יירן שוב חלם על מעגלי כישוף, אבל הפעם הצליח להבחין בפרטים נוספים. הוא הצליח לראות את הדוגמאות המסובכות שצייר על האבן, אפילו שלא הבין מה זה. הוא ראה שהזרוע שלו מדממת, אפילו שלא הרגיש את הכאב, ואז הוא הבין שהדבר הירוק שאיתו צייר על האבן היה הדם שלו בעצמו.
הוא פקח את עיניו במהירות והפנה את מבטו אל הקיר. המעגל עדיין היה נראה שלם, חוץ מהקו שאיירל מרח עם אצבעו.
ג'יירן קם מהמיטה, שמח לגלות שאחרי מנוחה קצרה כבר הרגיש הרבה יותר טוב, והלך אל הקיר. אם בחלום שלו הוא צייר בדם...
הוא הביט בידו בריכוז. העור הכחול-ירוק היה חסר שריטה. קשה להאמין שלא נפצע באמת ידו בזמן השריפה. הוא חתך בזהירות קו דקיק בעזרת אחד הטפרים שלו, והביט בדם הזולג מהפצע. זה כנראה יספיק.
הוא העתיק את המעגל כמה שיותר מדויק, אבל זה היה קשה בלי לדעת מה הוא מעתיק בכלל. כמה פעמים הוא היה בטוח שטעה לגמרי ושאין סיכוי שהמעגל יעבוד בכלל, אבל המשיך בכל זאת עד הסימן האחרון.
וכשצייר את הסימן האחרון, הכל החשיך.

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בסיפור הזה הוא שגם מי שלא בקיא בעולם הפנטזיה, מסוגל להבין מה קורה פה. המושגים שאתן משלבות הם מושגים שדי קל להבין, ואתן גם מסבירות עליהם, ובצורה אלגנטית. אתן לא עושות מילון מושגים בתחילת הסיפור (שאגב, זה משהו שכבר יצא לי לראות, ואני לא חושבת שזה טוב, אז נהדר שלא עשיתן משהו כזה), אלא משלבות הסברים קצרים וקולעים תוך כדי הסיפור. למשל, במשפט

יש כאן הסבר קצר וקולע שמתייחס לחלק מהמושג 'מעגלי כישוף', מבלי שההסבר יהיה תקוע. זה זורם ואלגנטי, כל הכבוד. (:
אמנם זה די שולי, אבל רציתי לציין שהמעבר מהשיחה של ג'יירן ואיירל ללילה, היה מעבר חלק ונפלא, אז שוב, כל הכבוד.
גם בשלב הזה של הסיפור כבר ניתן לראות שהדמויות מפותחות כמו שצריך, יש להן עומק, סיפור מאחוריהן, וזה מקסים שכבר עכשיו, בשלב הכל-כך התחלתי של הסיפור, ניתן לראות זאת.

יש לי כמה הערות קטנות, וכולן לא משמעותיות - הרוב זה רק שגיאות הקלדה קטנות.

אני מניחה שזה אמור להיות "והיו הרבה יותר מרשימות מקרניו שלו עצמו".

אני מניחה שזה אמור להיות "כששמה לב שהתעורר, היא קמה במהירות על רגליה".

"הכול" ולא "הכל".

*בעליצות.

אני מניחה שזה אמור להיות "בידו".

כמובן שלא התכוונתי לפגוע. באמת אהבתי. (:
טוב, יש לכן ת"ב, אז אין יותר תירוצים. קדימה, המשך, תודה ושלום.