His Dark Materials || אשכול הרשמה, מאושר ע"י זיו

מזיו :)

מ"ת זה נכתב על ידי חלי (Anne with an E) ומיועד לשימוש בקהילת Hportal בלבד. המ"ת מבוסס על סדרת הספרים "חומריו האפלים" של הסופר פיליפ פורמון ועל סדרת הטלוויזיה שיצאה לאחר מכן באותו השם. לא צריך להכיר את הספרים והסדרה כדי להשתתף במ"ת, אבל אני מאד ממליצה.

His Dark Materials

האישה בעלת קוף הזהב ישבה על הכיסא המפואר בחוסר נוחות. זה לא שהכיסא היה באמת לא נוח, או שלא הייתה רגילה לכיסאות מפוארים, אלא העובדה כי שותפתה לפגישה איחרה לפגישה על אף שזו הייתה בביתה שלה.
"סליחה על העיכוב, גברת קולטר," נשמע בסופו של דבר קול, וקוף הזהב של גברת קולטר חשף שיניים במחאה. למלכה אליזבת' לא היה דמון, ועל אף שכך אמור היה להיות הדבר, המראה עדיין עורר חלחלה בגברת קולטר והדמון שלה.
"בואי ניפגש לעניין, גברתי המלכה. מתי שלב א' של התוכנית צפוי להתחיל?" שאלה בחדות והתיישרה על כיסאה.
"אני מאמינה כי יהיה ניתן להתחיל בו כבר מחר, אם לא בשעות הקרובות." ענתה בשלווה המלכה.
לאחר מכן השתררה שתיקה בחדר. כל אחת מן הנשים בחנה את השניה, כאילו ניסתה להחליט כמה מסוכנת תהיה כיריבה במקרה והתוכנית תשתבש.
"ומה לגבי הצד שלך, גברת קולטר?" שאלה בסופו של דבר המלכה אליזבת', אשר נעצה את מבטה בקוף הזהב של גברת קולטר.
"הצד שלי בתוכנית מוכן לפעולה כבר שנים רבות, גברתי המלכה. זו אינה הפעם הראשונה בה אנו מריצים את הניסוי הזה." אמרה גברת קולטר בשלווה.
"אם כך, שיהיה לנו בהצלחה." חייכה המלכה חיוך קר, וגברת קולטר וקוף הזהב החזירו חיוך קר אף יותר.
"בהחלט, שיהיה לנו בהצלחה."

הסברים כלליים

יש לי סוד לגלות לכם - קיים יותר מיקום אחד. למעשה, קיימים לפחות תשעה. רוב האנשים כלל לא מודעים לעובדה כי קיים יקום פרט ליקום שלהם, וגם מבין המעטים היודעים על כך, אף אחד לא יודע לחלוטין מה קיים בכל אחד מהיקומים המקבילים. בואו רק נגיד כי גן עדן וגיהנום הם בהחלט חלק מהם, אם כי לא בהכרח בצורה שאתם חושבים. העולמות אשר רלוונטים לסיפורנו הם כדור הארץ שלנו, וכדור הארץ המקביל - אשר נקרא גם הוא כדור הארץ, שכן תושבי כל אחד מיקומים מקבילים אלו לא מודעים לעובדה כי קיים יותר מכדור הארץ אחד. ישנם מספר הבדלים לא קטן בין כדור הארץ שלנו לכדור הארץ האחר, בין אם זה בטכנולוגיה, בתחבורה ואף בבני האדם עצמם. אבל רגע, זה כבר להמשך.

השנה היא 2020 בכל העולמות. כדור הארץ שלנו הוא בדיוק כמו שאנו מכירים אותו, וגם כדור הארץ המקביל לא שונה במיוחד ממה מהפעם האחרונה בה צצו בעיות, עליהן אולי תשמעו ואולי לא תשמעו בעתיד. הניסוי הגדול עתיד לצאת לפועל בפעם השניה, אך הפעם גם הצד של כדור הארץ שלנו משתף פעולה.

כדור הארץ המקביל

השוני הגדול ביותר בכדור הארץ המקביל הוא הדמונים. הדמונים (dæmon, נקרא כדימון) הם ייצוג פיזי של נפש האדם בעולם המקביל, המוצג באמצעות בעל חיים, ופרט למקרים נדירים ביותר הם תמיד יהיו במין ההפוך מהמין הביולוגי של האדם (דמון בן לבת אדם ודמון בת לבן אדם). על פי האמונה, גם לבני אדם בעולמות המקבילים יש דמונים, אך הם בלתי נראים לאלו שאינם למדו את השיטה לראות אותם. עד גיל ההתבגרות, הדמונים יכולים לשנות צורה לכמעט כל חיה מסיבות רבות - על פי רגש, לצורך מסוים (לדוגמה, לראיית לילה) או סתם כך. ילד שהדמון שלו משתנה לעיתים תכופות ולחיות רבות נחשב לבעל אינטליגנציה גבוהה. בנוסף לכך דמונים יכולים להשתנות לחיות שלא פגשו מעולם ולחיות שלא בטוח שקיימות - למשל, דרקונים. כאשר האדם מגיע לבגרות מינית הם מתקבעים לבעל חיים מסוים - שמייצג במידה מסוימת את אופיו של האדם, אך יש ויכוח עד כמה. לדוגמה, למשרתים בדרך כלל יהיה דמון של כלב, אבל לא לכולם. לא ניתן לבחור את הצורה שהדמון יתקבע, ולא תמיד האדם מרוצה מצורת הדמון הסופית שלו. יש האומרים כי על אף שלא ניתן להחליט את צורת הדמון הסופית, ניתן להשפיע עליה - למשל, פעמים רבות ניתן לראות דמון שמתאים למקצוע של האדם שלו. על אף צורת בעל החיים שלהם, הם לא נחשבים לבעלי חיים "אמיתיים", ובעלי חיים אמיתיים יחושו רק בנוכחות האדם ולא בנוכחות של בעל חיים נוסף. דמונים חולקים מחשבות ורגשות עם בני האדם שלהם, והם יכולים לתקשר איתם באמצעות מילים וגם באמצעות המחשבות. הם חולמים את אותם החלומות שבני האדם שלהם חולמים, וניתן לפצוע אותם באופן בלתי הפיך. שני דברים חשובים ביותר לגבי הדמונים: הראשון, שאסור בתכלית האיסור לגעת בדמון של אדם אחר. דמונים יכולים להילחם ביניהם, אבל לגעת בדמון של אדם אחר זה טאבו. הדבר השני שחשוב לדעת הוא שדמונים ובני האדם שלהם לא יכולים להתרחק הרבה אחד מהשני, וממרחק מסוים ההפרדה גורמת לכאב פיזי של ממש.

קבוצות אתניות ומשטרה בעולם המקביל

בעולם המקביל הדת השולטת היא הנצרות, מבלי אף אפשרות להאמין בדת אחרת. מאז העביר האפיפיור ג'ון קלווין את מושב האפיפיורות לז'נווה, והקים את בית הדין המשמעתי של מועצת הכנסייה, השיגה הכנסייה שליטה מוחלטת על כל תחומי החיים. האפיפיורות עצמה, שהייתה הגוף השולט, בוטלה לאחר מותו של קלווין, ובמקומה צמח סבך של בתי דין, קולג'ים ומועצות, הידועים בכינויים הקיבוצי מגיסטריום. הארגונים הללו לא תמיד היו מאוחדים; לפעמים התעוררו ביניהם יריבויות עזות. קולג' הבישופים היה הגוף החזק ביותר במשך מרבית המאה שעברה, אבל בשנים האחרונות תפס בית הדין המשמעתי של מועצת הכנסייה את מקומו, בתור הגוף הפעיל והמרתיע ביותר מכל ארגוני הכנסייה. בית הדין המשמעתי למעשה פועל יחד עם הכנסייה ומטפל בענייני כפירה והיעדר אמונה. העולם המקביל דומה בנושא הזה לימי הביניים, פחות או יותר - הכנסייה פועלת ללא הפסקה במטרה להפוך את כולם לנוצרים אדוקים ולהעלים לחלוטין את סימני השאלה בנושא אמונה זו. אנשים אשר אינם מאמינים בדת ישלחו למחנות חינוך מחדש, ואף יסתכנו בהוצאה להורג. אנשים אשר ילשינו על אותם לא מאמינים יתוגמלו בהתאם. בעבר היו אתאיסטים או בעלי אמונה שונה מהנצרות, אך בשנת 2020 הקבוצה היחידה אשר מפגינה בפומבי את חוסר הסכמתה עם הכנסייה ודרכיה היא קבוצת הסוענים.
המקום היחיד הנוסף בו ניתן ללמוד ולהעלות ספקות בקשר לכנסיה והנצרות הוא המוסדים להשכלה גבוהה, כלומר קולג'ים. הקולג'ים הם למעשה "מקלט אקדמאי" - העובדה כי הכל נעשה לשם הלמידה והמחקר מאפשרת למתוח את גבולות החוק. למרות זו, גם על הקולג'ים יש השגחה קפדנית, ויש גבול לדברי הכפירה או השאלות העולות לגבי הדת ושלטון הכנסיה אשר ניתן להביע תחת אותו המקלט. אין מוסדות להשכלה גבוהה שהם לא קולג'ים שפועלים תחת הכנסייה, ויש חלוקה לקולג'ים של נשים וקולג'ים של גברים. כל עבודה אקדמאית או פרויקט צריכה לעבור אישור של נציג מהמגיסטריום, אשר פעמים רבות יצנזרו כל חלק אשר עלול להעיד על היעדר אמונה או כפירה.

הסוענים

הסוענים הם קבוצה נודדת של מספר משפחות גדולות אשר מתניידים בסירות גדולות דרך תעלות, נהרות וימים בעיקר באזור אנגליה. לכל משפחה גדולה יש 'ראש משפחה', וראשי המשפחה הם מקבלי ההחלטות בנוגע לדרך הפעולה ועתיד הסוענים. הסוענים מתקיימים בעיקר ממכירה והחלפה של סחורה אותה הם מייצרים או מעבירים ממקום למקום, והם עובדים בעיקר בתחום הסירות שלהם - אם כי יש מספר סוענים העובדים חלקית על היבשה. על אף העובדה שסוענים הם כמעט תמיד סוחרים הוגנים והם בעלי קשרים עם מלומדים ואף מכשפות, הם עדיין נתפסים בצורה שלילית על ידי רוב, ורבים נוהגים לומר שהם פראיים, גנבים וחסרי תרבות. דבר נוסף שכדאי לדעת על סוענים הוא שילדיהם הם הדבר החשוב ביותר, והם נוהגים לפנק את הילדים בצורה מוגזמת גם אם לא מדובר בילד שלהם ספציפית.
אני מציגה לכם את הסוענים כדי שתדעו שאתם יכולים לעשות דמויות מהקבוצה, שיהיה קצת גיוון. אם אתם רוצים לעשות דמות סועניה, תפנו אליי עם כל שאלה כדי שאוכל לפרט אל מעבר לפסקה הזאת.

דברים נוספים שכדאי לדעת

⬤ יבשות ומדינות: היבשות דומות למדי ליבשות בעולם הרגיל. מבחינת מדינות וערים, חלק מהמקומות זהים לעולם שלנו (לדוגמה - אוקספורד ואנגליה בכלל קיימים גם שם) וחלקם מקבילים אליהם, לדוגמה - הערים טרטרי ומוסקבי מקבילות לערים בברית המועצות.
⬤ כוכבים וים: בעולם המקביל יש שטח רב יותר מהעולם שלנו אשר מכוסה בים. באשר לכוכבים, בעולם המקביל יודעים רק על שישה כוכבים כולל כדור הארץ, וגם הם יושבים בשביל החלב.
⬤ טכנולוגיה: הטכנולוגיה בעולם המקביל מתקדמת למדי, על אף שהיא בעלת מראה מיושן ואינה זמינה לרוב הגדול. חשמל נקרא בעולמם "ענבר" והוא משמש לתאורה ולמכשירים חשמליים כמו מחשבים לדוגמה, אך טלפונים ניידים וכדומה לא קיימים עדיין בעולם זה. דמיינו למעשה עולם הדומה מעט לתחילת המאה העשרים גם בתחום זה - ללא טלפונים וטלוויזיות, כמעט ללא מחשבים ובעל שימוש מצומצם בחשמל, בעיקר להאיר חדרים. שימוש בטכנולוגיה מתקדמת מזה ניתן לראות רק לצורכי למידה בקולג'.
⬤ תושבי העולם: בעולם המקביל יש את כל בעלי החיים שיש בעולם שלנו, אך יש מספר תושבים נוספים בנוסף לאלה שפירטתי. ראשית, ישנם בני האדם עם הדמונים עליהם הסברתי כבר לפני אכן. בנוסף, ישנן מכשפות - בנות אלמוות בעלות דמונים של ציפורים, היכולות להתרחק מרחק רב מהדמונים שלהן וגרות באזור המקביל לקוטב הצפוני שלנו. תושבים נוספים אותם יש להכיר הם דובים משוריינים - דובים עצומים למדי בעלי אגודלים מתפקדים הלבושים בשריון עבה על גופם. הם יכולים לדבר ובעלי יכולת שכלית הדומה למדי ליכולת של בני האדם. יש עוד כמה הפתעות, אבל את זה נשמור לאחר כך.
⬤ פרטים נוספים שכדאי לדעת: בעלי חיים בתור חיות מחמד לא נפוצים מהסיבה הפשוטה שלכולם גם ככה יש דמון. לעיתים מחזיקים בבתים חתולים, אבל זה רק בשביל משימות כמו תפיסת עכברים. התאריכים זהים לתאריכים בעולם שלנו, אבל לאפריל יש יום נוסף - השלושים ואחת באפריל. הצמחים והפרחים זהים למדי גם, פרט לפרח אזוב-הדם הידוע בתכונותיו המרפאות וסוגים מסוימים של בעלי אורן שנחשבים לבעלי יכולות קסומות.

רגע! מה איתנו?! מי אנחנו?!

אם צודקים, לגמרי שכחתי מכם. אתם בני נוער, חלקכם מכדור הארץ וחלקכם מהעולם המקביל. אתם חיים את החיים שלכם פחות או יותר כרגיל, בלי יותר מידי ריגוש (או במקרה של כדור הארץ, הקורונה לקחה לכם את הריגוש המועט מהחיים). הדרכים של כולכם הולכות להיפגש, אך לכם עדיין אין מושג מדבר…

חוקים

⬤ כל החוקים הגלובאליים תקפים באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק.
⬤ חוק השליטה – בשלב המשחק תוכלו לשלוט אך ורק על הדמות שלכם, ועל הדמון שלה בהנחה שיש לה כזאת, אלא אם כן אמרתי אחרת. מי שיעבור על החוק לא יוכל להשתתף במשחק.
⬤ מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת, וזה מאד קריטי במ"ת הזה. שימו לב בבקשה.
⬤ נא לא להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת (אלא אם כן הטופס שלכם ממש ארוך ואתם צריכים עוד מקום). אם יש לכם שאלות או בקשות, תכתבו בבקשה הודעה פרטית. בבקשה, בבקשה אל תגיבו יותר מפעם אחת.
⬤ אם אתם לא פעילים, בבקשה תודיעו לי לפני. אחרת, אצטרך להרוג את הדמות שלכם או להשתלט עליה.
⬤ לא מקללים או מתנהגים לשחקן אחר בצורה לא מכבדת מחוץ למשחק. במשחק יש לכם קצת חופש, אבל אל תגזימו.

טופס

שמורים

העולם המקביל
נגה, ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ - אדל אנה לנה ברלינר - העולם המקביל, 15

העולם שלנו
יובל, Daffodil - אלכסנדר "זאנדר" לימה - העולם שלנו, 17

רשומים

.

שם + שם משתמש: הכבשה שושי קס, משוגעת
שם הדמות: אוֹרוֹרה דוֹיל (Aurora Doyle).
גיל: 14.
העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל.
מגדר: נקבה סיסג'נדרית.
דמון:
מוצא: לא ידוע, אירופאי.
מראה: אם הייתם אוספים את כל הילדים באוקספורד, מעמידים אותם בשורה ומסדרים אותם מה"מוזר" ביותר לרגיל ביותר, אורורה ללא ספק הייתה אי-שם במקומות הראשונים. בין אם זה השיער החום והלבן, העיניים שנראות קצת כמו ציור של ילד או צורת הפנים המוזרה - אורורה ללא ספק לא דומה לאף ילד אחר באוקספורד.
כאשר ראשה לא מכוסה, הדבר הראשון שמבחינים בו באורורה הוא השיער שלה. אם מתעלמים מקבוצת השיער הלבן באמצע ראשה, הוא ככל הנראה היה השיער הממוצע בעולם: הוא חום, ארוך ומעט מבולגן. הצבע מזכיר פקאן בצורה מחשידה - גוון חום לא בהיר ולא כהה, ללא ברק או מרקם שמושך את העין. הוא מגיע עד לאמצע גבה של אורורה, ובדרך כלל אסוף בצמה רפויה, שאם מסתכלים עליה מקרוב מספיק רואים שלא סורקה עד הסוף. הוא דק באופן יחסי, ונוטה להיות יבש ושביר. סירוקו הוא לא הדבר האהוב ביותר על אורורה, שלא הייתה יכולה להקדיש לו פחות זמן גם אם הייתה מנסה. אבל, כמובן, אי אפשר להתעלם מאותה קבוצת שיער. באמצע קו השיער הנמוך יחסית של אורורה מופיעה לה קבוצת שיער בצבע לבן ברוחב של כעשרה סנטימטרים, מהסוג שניתן לראות באופן רגיל רק על לבקנים וקשישים. מכל שאר הבחינות היא זהה לחלוטין לשער שיערה של אורורה: דקה, שבירה ויבשה - פרט לעובדה שהצבע שלה הוא לבן לחלוטין. אנשים שרואים את אורורה בפעם הראשונה מגבה מניחים, בדרך כלל, שמדובר על קישוט שמשתלב בצמה - לעומת אלו שרואים אותה בפעם הראשונה מפניה, נועצים בה מבט ומעוותים את פניהם בבלבול. מדובר על הצבע הטבעי של קבוצת השיער הזו - מאפיין מוכר של תסמונת שמוכרת בעולמות אחרים בתור תסמונת ורדנבורג. רוב הנערות בנות הארבע עשרה היו מרגישות כמות נכבדת של מבוכה אילו היו צריכות להסתובב עם שיער לבן הגדל ממרכז מצחן, אך חינוכה הלא רגיל של אורורה השאיר אותה אדישה למדי למוזרות הקטנה הזו, הראשונה מבין רבות.
הדבר השני אליו ישים לב האדם הממוצע הוא מבנה גופה של אורורה: קטן ומוצק, מהסוג שיגרום לאותו אדם לתהות לרגע אם לא מדובר על נער בתחילת גיל ההתבגרות, לפני השלב בו הם נוטים לגבוה במהירות לא אנושית. במקרה של אורורה, כמובן, מדובר על מצב שונה לחלוטין: בגובה של מטר שישים וארבעה סנטימטרים, השרירים שאדם מפתח אחרי חיים שלמים של נדודים, טיפוס, גרירת חפצים וחטיבת עצים גורמים לה להראות קצת ריבועית ורחבה מכדי להראות כמו נערה ממוצעת. הכתפיים הצרות באופן טבעי הפכו לרחבות, מלוות בידיים קצת יותר מדי שריריות. באופן דומה, הרגליים של אורורה לא היו מביישות אתלט ממוצע - ארוכות מעט מהרגיל ביחס לגובהה הממוצע, עם מבנה שמשדר יציבות וחוזק.
אופי:
רקע:
"אבא, תספר לי את הסיפור שוב."
"ואחר כך תלכי לישון, אורורה? מבטיחה?"
"מבטיחה."
אז, ילדה, תכנסי מתחת לשמיכה שלך ושימי את הראש על הכרית. אני מקווה שעד שאסיים, כבר תשני טוב."
"זה היה לילה בסוף אוקטובר, בצפון הרחוק. הייתי עדיין צעיר, אך חשבתי שאני חוקר מנוסה - ולכן, כאשר השלגים הכבדים ירדו מן השמיים כמה שעות לפני, לא ברחתי חזרה אל המחנה הרעוע שהקמתי כמה ימים לפני כן. יצאתי ביום ההוא בשביל לחקור את הדרך להר שרציתי למפות. בימים ההם, חלמתי על היום שבו יקראו להר על שמי, כן? הייתי עדיין כמעט ילד. היו לי חלומות גדולים, אבל מה שקרה באותו לילה היה יותר מעשייה מחלום. בכל מקרה, השלגים ירדו, ואני חרקתי שיניים והצטערתי שלא פניתי חזרה. היה קר יותר ממה שחשבתי שיהיה. הפרוות שלי סיפקו לי רק מספיק חום, והרגשתי את הקור חודר לתוכי, מפלס את דרכו לריאות והלב שלי.
ואז הופיעה האורורה - באותה השנה היא הייתה מגיעה כמעט כל לילה, יפה ממש כמוך. באותו לילה היא הייתה כחולה, מעט ירוקה - אבל בעיקר כחולה. אלו לא קורות הרבה, כמו שאת יודעת. בגלל הגובה והמהירות. ניסיתי לחמם את עצמי קצת יותר ונשכבתי על האדמה בשביל לצפות בה מעליי בדיוק. הרבה מעדיפים להסתכל הרחק, אבל אני אהבתי לראות אותה מעליי, כאילו בכל רגע היא תפול ותעטוף אותי- לא משנה. הרעש המוכר והצבעים הרגישו כמו חלום, וכל-כך רציתי לישון. לא הייתי מוכן בלילה הזה.
ואז... שמעתי רעש. בהתחלה, חשבתי שאלו יללות של בעלי חיים. פחדתי. ואז, כשהדקות עברו ולא שמעתי צעדים, או יללות נוספות - רק קול דק ומוזר וחזק, חשבתי שהבנתי. כמעט צחקתי באותו רגע - לא האמנתי בעצמי. זו הייתה סצנה מהסיפורים, סיפור נסיכות לילדות קטנות. ובכל זאת, קמתי - בהתחלה על הברכיים, ורק אחר כך על הרגליים. ולמרות הקור, הייתי חייב ללכת אלייך. גם כשהחזקתי אותך בידיים לא האמנתי - ילדה, ילדה אמיתית, כל-כך רחוק בצפון. "הצפון זה לא מקום לילדה," כולם תמיד אמרו. ובכל זאת, הנה היית את. היית קטנה, בת כמה שבועות. אפילו לא ידעתי איך להחזיק אותך, פחדתי שאפגע בך.
ומתחת לאורות הכחולים בשמיים, ראיתי את העיניים שלך. בהתחלה חשבתי שזו השתקפות מוזרה, ורק אחרי שהסערה נגמרה האמתי בעצמי. העיניים שלך נראו ממש לא אמיתיות, אבל את זה את יודעת.
איתך בידיים צעדתי. המחנה היה שעות מאיתנו - עכשיו היינו "אנחנו" - אבל הלכתי, למרות הקור. כי פחדתי שתמותי לי בידיים. ממש כך. אפילו לא חששתי לך, פשוט לא רציתי להחזיק ילדה מתה. כן, אז עוד לא הכרתי אותך.
אז הלכתי, והרגשתי כמו נסיך בסיפור. כשהגענו למחנה שלי הסערה כבר נגמרה, ואני חיממתי אותנו עם עצים ודלק. את הפסקת לבכות הרבה לפני זה, אבל בדרך היית מעוררת וחוזרת לבכות. ככה ידעתי שאת עדיין בחיים. וככה ישבנו שם, עד שהאדמה החלה להתחמם והשמש עלתה לשמיים. וכל הזמן הייתי מסתכל עלייך - על העיניים שלך, והאף, והשיער והעור. לא ידעתי איך תינוקות נראים כל-כך, אבל ידעתי שאת שונה. את המחנה קיפלתי כל-כך הרבה זמן - כל כמה דקות בדקתי שאת עדיין שם. לפעמים בכית לבד, ולפעמים הייתי צריך לתקוע בך אצבע - כן, זה מה שעשיתי - כדי שתבכי ואדע שאת עדיין בחיים.
ואז הלכנו שוב, ואני חשבתי - חשבתי על זה שאם לא היית צועקת, אולי הייתי נרדם, ואולי לא הייתי קם. ממש כך. ידעתי שאני אשמור עלייך ואת תשמרי עליי. ושם, בדרך, שעתיים לפני שהגענו לאביסקו - קראתי לך אורורה. זה היה השם היחיד שאפשר היה לתת, באמת. ועכשיו, כבר נרדמת, ילדה? טוב. לילה טוב, ילדה. מחכה לנו מסע ארוך גם מחר." הוא נשק למצחה של הילדה השוכבת במיטה, עיניה הכחולות מרפרפות מתחת לעפעפיים הסגורים, ויצא מהחדר. אכן חיכה להם מסע ארוך, גם מחר.
--
כשאוּריה דוֹיל יצא למסעו השני לצפון באותו הקיץ, הוא לא תכנן להביא איתו בחזרה הביתה ילדה. למעשה, אפשר היה לומר ש"ילדה" היה הדבר האחרון, פחות או יותר, שדויל היה מדמיין שיביא איתו מהמסע הזה. המטרה שלו, בסופו של יום, הייתה לשים של שמו על המפה – באופן מילולי.
ידוע בתור דויל לכל אדם שאינו אורורה, אוריה דויל היה הבן הצעיר של משפחת סייסים שגרה בחווה באמצע השממה, ליד עיירה נידחת בשום-מקום, צפונה ומערבה מלונדון. שני אחיו הבכורים, ג'רמיה וג'ורן, דמו לאביו, חזקים וגבוהים, מסורים וחסרי שאיפות גדולות. דויל, קטן מהשניים רק בשלוש שנים, היה ההפך המוחלט מהם – גם בגופו וגם באופן התנהלותו. את ילדותו הוא בילה בלאחוז בחצאית אמו, לצפות ולאחר מכן לעזור לה ליילד את הסוסות, ולקרוא ספרים – כשהיה מסיים את העבודה המבישה של נקיון האורווה, הוא היה מתיישב על הגבעה שליד ביתו וקורא. עם השנים הפסיקו להיות אלו ספרי ילדים, והפכו להיות ספרי היסטוריה. אחריהם, רומנים, ואז – מפות. הוא היה קורא את יומניהם של חוקרים, מצמיד מפה למפה ומשרטט לעצמו את שלו. בלילה אחד כשהיה בן שש-עשרה, לקח את אחד הסוסים, תיק גב עם המפות ששרטט בעצמו, ארנק כסף – ורכב ללונדון.
את הסוס הוא נטש לפני שהגיע לעיר, ולא ראה אותו יותר לעולם, למרבה המזל. המטרה הייתה ברורה: לחקור את הצפון. כבר אז הוא אמר בחיוך שהוא בורח משממה אחת לשממה אחרת. הוא היה צעיר, ידע קצת על סוסים וחבישת פצעים, וידע לדבר. לא לקח הרבה זמן עד שמצא את עצמו בתור וטרינר החצר, אם אפשר לקרוא לזה כך, של משלחת חסרת ייחודיות לצפון. כמה שנים של עבודה מאומצת ומשלחות שונות, ובבעלות דויל היה כל הציוד שהיה צריך בשביל להתחיל לחקור בעצמו – במצב הטבעי שלו: לבד.
המסע הראשון עבר בהצלחה, אם כי ללא הישגים יוצאי דופן. הוא היה קצר למדי, למורת רוחו, ודויל חזר ללונדון על מנת לתכנן במדויק את מסעו האחר ולהגשים את חלום ילדותו, שעדיין החזיק בו בגיל עשרים ושתיים – לראות את שמו מופיע על מפה. וכך, הוא יצא למסעו השני.
בצפון, במקום הנקרא קירונה, דויל מצא את אורורה. זה היה לילה קר, והוא לא תכנן להתרחק כל-כך מהמחנה שלו. ספק-בר-ספק-גבעה שלא הופיעו על מפותיו משכו את תשומת ליבו, ודויל התפתה. גם כשהתחילה הסערה, הוא לא חזר. השעות עברו והוא מצא את עצמו על האדמה, בפרוותיו. מעורפל מקור, עייף, מותש, נוּרה לרגליו – ובמקום מסוים הוא ידע שלא יקום יותר. הבכי של אורורה פרץ את ערפול החושים שהיה בו, והוא מצא את עצמו קם על רגליו והולך לכיוון הבכי של היצור. תחת האורורה הוא ראה את העיניים של מי שהפכה להיות ביתו: עיניים כחולות בהירות, הכי בהירות שראה בחייו. החשש ליצור הקטן והרצון להשאר בחיים גרמו לו לחזור אל המחנה. בזמן שצעד בשלג עם הילדה בידיו הוא נתן לה שם – אורורה. לדמון, שעיר כנף שבילה את הלילה בלעופף סביבה ולנוח ליד אוזנה, הוא לא נתן שם.
בבוקר למחרת הוא הניח את הילדה בין הפרוות על המזחלת, רתם את הזאבים, והלך עם נוּרה, דמון השועלה שלו, לכיוון העיירה הקרובה. הוא לא ידע הרבה על תינוקות, אבל הוא ידע לא מעט על סייחים, ואחרי אותו הלילה, הוא הגיע למסקנה כי ההבדל בין השניים מינורי לכל היותר.
סטטוס התקדמות:
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: PowderBlue
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: לה לה ליירה ושמירה וכו'

שם + שם משתמש: הדס, ג'ייק הבלש הכי ילדותי במקוף 99
שם הדמות: רייאן (Rayaan), מבטאים RAY AAN, יש לו כמה משמעויות בהינדית: עשב ריחני, אווירה, גלקסיה, שערי גן עדן (נלקח מאתר פמפרס חחח). שם משפחה: באווה (Bawa)
גיל: 16
העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם שלנו
מגדר: זכר
דמון: -
מוצא: נולד בגואה, הודו. עבר לאוקספורד, אנגליה
מראה:
אופי:
רקע: רייאן נולד במדינת גואה, המדינה הקטנה ביותר בהודו. הוא נולד בצפון גואה (גואה מחולקת לצפון ולדרום.. כאילו היא גם ככה לא מספיק קטנה..), בעיר הבירה פאנאג'י. שם גם גר עד ההגירה לבריטניה. הוא בן יחיד לשני הורים: ראג', רואה חשבון, ו-ודה, טבחית בבתי מלון. לימודים אצל הוריו הם הדבר החשוב ביותר- השכלה טובה היא זו שתעזור לך להתקדם בעולם. חשוב להם שרייאן יהיה תלמיד מצטיין בבית הספר, כדי להתקבל לאוניברסיטה טובה.. ולהצטיין גם שם, כמובן. כוונתם טובה, כי רצו להעניק לילד שלהם את מה שלא היה להם. שניהם הגיעו ממשפחות דלות אמצעים. אימו של רייאן עזבה את הלימודים בתיכון כדי לעזור בכלכלת המשפחה. היא חלמה להיות עורכת דין, אך לא שבה ללמוד והמשיכה בקריירה שלה כטבחית. אביו של רייאן סיים את לימודיו בתיכון והמשיך ללימודים גבוהים. הוא עבד בכמה חברות עד שרייאן נולד, ובכל משרה לא הצליח לקבל העלאה או קידום מספקים. כשרייאן נולד הוריו החליטו שאימו תישאר עמו בבית עד שיילך לגן. המשכורת שהביא אביו, ראג', לא הספיקה לכלכל את המשפחה. לכן בערבים אביו או אימו היו יוצאים לעבוד בעבודות מזדמנות. עוד לפני שהתחיל ללמוד בבית הספר היסודי, הוריו החליטו ללמד אותו בבית. זו גם הסיבה העיקרית שאימו נשארה איתו בבית. היא דאגה שבתור תינוק ישחק במשחקי חשיבה, שישמע מוזיקה קלסית.. מה לא.. וכשהיה בן שלוש היא התחילה ללמד אותו בבית חשבון ואנגלית. היא גם הייתה שולחת אותו ללמוד פסנתר אצל השכנה, בתמורה למאכלים שהייתה מבשלת לה. השנים הראשונות בחייו של רייאן היו הרגועות בחייו. בתור ילד הוא נהנה ללמוד בבית, לראות תכניות חינוכיות בטלוויזיה ולנגן בפסנתר. בגיל 4 התחיל ללכת לגן הילדים, שם הוא הצטיין בצביעה בתוך הקווים, בבניית מגדלים ובכל מיני משחקי כאלו שנועדו לפתח כישורים אצל הילדים. אך הוא לא הצטיין במיוחד ברכישת חברים. רייאן גילה מהר מאד שילדים בגילו לא מכירים את כל כוכבי הלכת במערכת השמש, שלא אכפת להם מי המציא את הטלפון ושהם מעדיפים לאכול את הנזלת שלהם על פני תרגילים בחשבון. יחד עם זאת, הוא היה צנום במיוחד, עם מבט מבולבל והתחיל להרכיב משקפיים באותה השנה. כל זה רק גרם לילדים להיטפל עליו והציק לו, במקום להתחבר אליו. היו לו בקושי חברים בכל שנותיו בגן. עם זאת, היו לו כמה חברים סביב בני גילו - ילדים של השכנים ושל חברים של הוריו. רייאן הרבה פעמים לא שש ללכת לגן. ההורים שלו הבחינו בכך, אך לא הייתה להם ברירה אלא לשלוח אותו לגן. אימו חזרה לעבוד במשרה מלאה, ושני הוריו היו חוזרים אחר הצהריים. כך שסבתא של רייאן (אימא של אימא) הייתה לוקחת אותו מהגן, והוא היה נשאר אצלה עד שהוריו היו חוזרים מהעבודה. רייאן היה מאד מחובר לסבתא וסבא שלו מצדו אימו, סבתא לימדה אותו לבשל וסבא היה מלמד אותו על ארצות רחוקות. בערבים רייאן לרוב היה רק עם אחד ההורים, בזמן שהשני ממשיך לעבוד. בזמן הזה הם דאגו פחות לשחק איתו ויותר להמשיך ללמד אותו. ההורים שלו עבדו במרץ כדי לחסוך מספיק כסף כדי להכניס את רייאן לבית ספר פרטי. הם רצו שירכוש את ההשכלה הכי טובה כבר מכיתה א, ובתי ספר פרטיים בגואה (ובככל בהודו) נחשבים מאד על פי הציבוריים. כמו כן, חסכו כסף בשביל לשלם על שיעורים פרטים וחוגים שתכננו לקחת אותם אליו בעתיד. שאר הכסף היה מכוון להגירה מגואה, תכנון שעוד היה אז בחיתוליו. כבר אז היו לרייאן דודים ובני דודים משלל הדרגות שגרו בבריטניה ובארה"ב.
סטטוס התקדמות: רקע בכתיבה
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: Peru
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: בעתיד אעשה זאת

הודעה זו נערכה ע"י Jake Peralta ב Nov 17 2020, 01:23 AM

שם + שם משתמש: מור, Chandler Bing
שם הדמות: מת'יו (מאט) כריסטופר וולש
גיל: 17
העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם שלנו.
מגדר: זכר סיסג'נדר
מוצא: צפון אירלנד
מראה: בעל שיער שחור, מתולתל, סתור ואף פעם לא מסודר. הוא שומר עליו יחסית קצר, אבל עדיין רואים שהוא מתולתל. יש לו עיניים ירוקות-כחולות ופניו מעוטרות נמשים. משתדל לגלח את ה(כמעט, כי זה לא נראה טוב) זקן שיש לו. יש לו מבנה גוף אתלטי וגובהו 1.78. בדרך כלל לובש טי שרט רגילה ומכנסי ג'ינס בגזרת ישרה, עם אול סטארס שחורות. בחור שבדרך כלל משתלב בקהל ולא שמים לב אליו, הוא "רגיל", לא יוצא דופן בשום צורה מיוחדת.

אופי: מת'יו תמיד היה סקרן וקולני. הוא אוהב לגלות דברים חדשים, ובעיקר נהנה מהטבע. הוא נהנה לצפות בציפורים ולאן הן נודדות. הוא בחור אדיב וכך חונך, מסייע לכל מי שצריך עזרה. בדרך כלל נחשב כבתור מנהיג לכל חבורה שהוא מרכיב אותה או נכנס אליה. יש לו חיבה עזה למספרים, אך נהנה גם מספרי הקודש. לעיתים קרובות הוא מנגן על בנג'ו, על אף שאביו מעוניין שימשיך בדרכו. הוא מסתיר את חששותיו במרבית הזמן ומציג חזות חזקה ובו בזמן גם חביבה ונחמדה. בד"כ נראה בחור שמח, גם כשהוא צריך להתנהל ברצינות.

רקע: מת'יו נולד לזוג הורים קתולים, ככה שמאז ומתמיד נטה להיות קרוב לנצרות יותר מחבריו לספסל הלימודים. המעבר לאוקספורד אירע כאשר אביו קיבל הצעת עבודה כנוירופסיכולוג קליני, והם ארזו את התיקים ועלו על מעבורת לאוקספורד. יש לו אח גדול, שלאחר המעבר שלהם, החליט להצטרף לצבא הבריטי. במהלך לימודיו, מצא עצמו מתעניין בשחמט ומשתתף במספר תחרויות בעירו הקטנה.

סטטוס התקדמות: עורך רקע ואופי
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: DarkOrange

הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?:

הודעה זו נערכה ע"י Raymond Holt ב Oct 14 2020, 23:24 PM

שם + שם משתמש: נגה, בצד.
שם הדמות: אדל, השם השני שלה הוא אנה לנה, אבל אף אחד לא קורא לה ככה חוץ מאבא שלה. שם המשפחה הוא ברלינר.
גיל: 15.
העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל.
מגדר: נקבה.
דמון: הדמון של אדל הוא זאב, זאב שחור וגדול. יש לו פרווה שחורה- אפורה, מסודרת, ועיניים שחורות, קטנות ונוצצות. יש לו כפות בהירות, לבנות- ורודות ועדינות, מה שקצת מוזר בגלל שהמראה שלו קצת מפחיד.
מוצא: גרמניה.
מראה: לאדל יש מראה מאד שברירי. יש לה עור בהיר בצורה מוגזמת, כאילו נקטפה הישר מהאגדה "שילגיה". העור חלק כמעט כולו, חוץ משומה די גדולה שיש באיזור הצוואר, משהו בין הסנטר לצוואר. היא נוהגת למרוח על השומה כמויות של מייאקפ כדי להסתיר אותה. יש לה גומת חן בלחי שמאל, שמדגישה את לחייה כשהיא מחייכת. לאדל יש חיוך עדיין כזה, השפתים נמשכות כלפי מעלה ממש קצת, שרירי הפנים בכלל לא מאומצים. חיוך קטן ועדין כזה, אבל הוא שברירי בדיוק כמו כל מראה בגוף שלה. היא נוהגת לשים סומק בהיר, לא הרבה, אבל היא כן שמה. יש לה שפתיים דקיקות, בובתיות כאלה, מאד מאד קטנות, כאילו מישהו כווץ אותם כדי לדאוג שהאזור הזה בפנים לא יודגש. יש להן צבע אדמדם דובדבן, מין משהו בין אדום דם לאדום ורוד. אבל אדל תמיד מורחת על השפתים ליפסטוק רוד מסטיק, בהיר. כמו רוב הגוף שלה, לאדל יש אף קטן וחמוד. לא מודגש, לא גדול, לא סולד, קטן ועדין. יש עליו שתי נמשים קטנים, אבל כמעט לא שמים לב אליהם. לאדל יש עיניים בצבע ענבר, עמוק וכהה. דווקא החלק הזה בגוף נראה שונה; אומרים שהעיניים הם החלון לנשמה, ובכן, העיניים של אדל גדולות, עמוקות, וכהות עד כדי כך שצבעם כמעט מזכיר חום. היא לא שמה צלליות, אבל היא כן שמה מסקרה בריסים. יש לה שיער בצבע בלונד, משהו בין בלונד אפור לבלונד וניל, מזכיר מעט גם בלונד "קפוא". הצבע נראה כמעט לבן, לא מעט שאלו אותה אם צבעה ללבן. אדל אישית מאד אוהבת את הגוון הבהיר שלה, שמאד דומה לצבע העור שלה. אנשים נוהגים להגיד לה בצחוק שהיא נולדה בתוך קערת פודינג. השיער שלה גלי- מתולתל וארוך, בערך עד גובה הישבן. היא אוספת (בדרך כלל, אבל לפעמים אין לה כוח אז היא סתם מפזרת או עושה צמה) את השיער בתסרוקת חצי אסופה בעזרת צמה, מין שתי צמות משולבות שחוצות את שערה לרוחב, ושאר השיער מפוזר. המשקל שלה הוא 45, והגובה הוא מטר שישים ושתיים. יש לה גוף מאד מאד, כמו שכבר הזכרתי מספר פעמים, שברירי. מין גוף כזה עדין ודקיק, שנראה חלש כל כך בצורה כמעט בלתי מציאותית. למרות זאת, יש בו גם חן מסוים, מין משהו בגוף החלש הזה שמזכיר מעט שרירים של רקדנית. זה לא הדבר הראשון שתשימו לב אליו, אבל זה בהחלט מורגש. אדל לובשת בגדים פשוטים כל כך שזה הדבר האחרון שהעיניים שלכם ימשכו אליהם. היא אוהבת ללבוש שמלות פשוטות, לבנות, בצבע תכלת, אפור או ירוק בהיר, אבל היא הכי מעדיפה לבנות. בחורפים היא גם לובשת מעיל שלא עשוי פרווה, בצבע סגול, כפפות עבות בצבע תכלת, מחממי אוזנים לבנים ובדרך כלל גם מגפיים ורודים. באביב, בקיץ, ובדרך כלל גם בסתיו היא נועלת נעלי עקב שחורות, בינוניות. אין לאדל תכשיטים, ואין לה חורים באוזנים (או בשום מקום אחר בגוף). לסיכום, המראה השברירי של אדל מתחזק כלל שבוחנים אותה, וחוץ מזה היא מאד "לבנה". היא לא שמה איפור בכמות מוגזמת, אבל היא כן שמה קצת. הרושם של אדל יכול להיות מסתורי, בודד, שקט, מפוחד, לפעמים גם נעים, אפילו מפחיד... אי אפשר לדעת, הרושם הראשוני אצלה שונה אצל כל אחד.
אופי: אדל היא לוחמת צדק. היא לא נראית כזאת, היא נראית כמו אחת שתעדיף לשבת בצד בשקט ולא להפריע, אבל אחד הדברים הכי שנואים עליה בעולם זה אי צדק. אדל חושבת שלכל אחד בעולם מגיע אותו מגוון אפשרויות לאדם אחר. וזה לא הוגן שלמישהו יהיו פחות או יותר. היא הייתה מעדיפה שכל אחד בעולם היה מתחיל מאותה נקודה, ואז היו לו אותן אפשרויות, והוא יוכל להחליט איך החיים שלו יהיו. דווקא זה שצדק כל כך חשוב לה, היא בעייה מרכזית בה. הרי רוב האנשים יודעים שיש שלב שבו עוברים את הפס האדום, וצריך לשבת בצד בשקט ולתת לדברים להימשך כמו שהם. אדל לא מסכימה עם זה. היא תילחם עד הסוף, על כל שטות קטנה, בתנאי שבסוף יהיה צדק על פי דעתה.
למרות שאדל לוחמת צדק, הדבר האחרון שאפשר להגיד עליה זה שהיא תמימה. זה לא שהיא עברה ממש הרבה בחיים, היא בסך הכול לא מאמינה באמירות הקיטשיות האלה שקובעות שיש טוב בכל אחד, ואפשר למצוא תמיד אור באפלה, ועוד בלה בלה בלה כאלה. אדל ככה כבר מגיל צעיר, היא לא יודעת מתי זה התחיל לה. אולי זה התחיל בגיל שמונה, שהיא התחילה לשמוע חדשות שהוריה סיפרו זה לזה, ושמעה על מאות פיגועים ומקרים דומים. אז כל פעם שהייתה שומעת דבר כזה היו הדמעות יורדות מעינייה, היא תמיד שאלה את הוריה על זה. השאלות גרמו להם אי נחת, אדל הבינה שהם לא רוצים שהיא תדע כמה רע יש בעולם, שיישאר לה התמימות הילדותית רק לעוד קצת זמן, וזה דווקא מה שהרס אותה. באותם לילות של השנה ההיא מוחה כל הזמן היה עוסק במחשבה למה יש אנשים רעים. היא הייתה מדברת על זה סביב השולחן, מתווכחת עם הוריה בדרך לכנסיה, והייתה משוחחת איתם על זה כשהיו עסוקים בעבודה. ואז נשבר להורים שלה, והם סיפרו לה, הם סיפרו לה הכול, כל מה שילדה קטנה עדיין לא אמורה לדעת. הלילות הראשוניים היו קשים, היא הייתה בוכה במיטה לתוך הכרית, אבל עם הזמן היא התחילה להתרגל לדברים כאלה. כשהיא הייתה שומעת על ילד שהרג את הסבים שלו, לדוגמא, היא התייחסה לזה כאילו זה משהו שקראה באחד מספריה. לא משהו מציאותי, הרי קורים דברים כאלה כל יום, איך אפשר שלא להתרגל? זה או לגלות את זה בדרך הקשה מאוחר מדי, או להתעלם, ליצור שכבת מגן סביבה. זה הכול היה רק ספר שהיא קוראת, היא הייתה מרגיעה את עצמה לפעמים כשעוד הייתה קטנה; בקרוב היא תתעורר מהחלום למציאות שהיא מכירה כל כך מקרוב, הזאת המאושרת והשמחה, עם האנשים הנחמדים וטובי הלב, אבל זה מעולם לא קרה. למען האמת, דווקא הספרים הם אלה שגרמו לה התרגשות. התיאורים המפורטים עד כאב של המוות של אחד הגיבורים היה גורם לה צביטה בלב, לפעמים אפילו הזילה דמעות; כמובן, רק שאף אחד לא ראה. היא אהבה ספרי פנטזיה, מהסיבה הפשוטה שבהם יש פחות צרות. יש נבלים מרושעים שמנסים להשמיד את העולם, זה כן, אבל יש קסם, יש משהו מיוחד שמעלה חיוך על פניה כל פעם שהיא חושבת עליו. אז אדל נאטמה, סגרה עליה קירות. רק שהייתה שומעת על מישהו שקרוב לה, משפחה, חברים, הכומר מהכנסיה, רק אז הקירות היו נסדקים והרגש היה מחלחל פנימה. זה לא קורה הרבה, הייתה אומרת לה אמא, מה הסיכוי שזה יקרה לנו? ככה בדיוק אמרו האנשים שזה קרה להם, הייתה משיבה אדל ומחבקת את הכרית שלה. נימת הקול של אמה השתנתה והפכה לרכה יותר, אבל אדל, אמרה, אם אנחנו נדאג כל הזמן ממה שעלול לקרות, לא נוכל להנות ממה שיש כרגע, עד שגם הוא ילך ממנו. את ילדה קטנה, תהני מעכשיו. ואדל הייתה מהנהנת בשקט והייתה מתחילה לחלום... וככה אדל התפתחה לאחת שמאמינה בחד חלק, יש שחור, יש לבן, ויש בינהם. באנשים רעים לא גלום הטוב אי שם, וצריך רק לחפור עמוק כדי להוציא אותו, אבל אנשים טובים הם רק מעטפת של טוב שעוטפת את הרע בתוכם, ואם יחפרו עמוק בהחלט ימצאו אותו. כן, זו תפיסת עולם די עגומה לילדה קטנה, אבל זה לא מנע ממנה לשמוח, לחייך ולצחוק. זה גרם לה להצליח לסדר את הראש יותר טוב, ולהודות לאל (רק ביטוי, היא לא באמת האמינה באל עליון) על כך שיש לה חברות כל כך מושלמות, שמחות, מצחיקות ונחמדות. זה גרם לה ללמוד להגיד תודה, תודה מכל הלב על האנשים הטובים סביבה. תודה על מוכר הארטיקים ההוא שנתן לה ארטיק בגיל שבע למרות שלא היה לה כסף, תודה על חברתה הטובה הלגה שעזרה לה כשוורה המגעילה העליבה אותה, ותודה על אמא ואבא, שתמיד שמחים לדבר איתה. כן, אדל מאמינה בשחור ולבן, וזה דווקא מה שגרם לשתי הצדדים האלה להתחדד אצלה, לטוב או לרע.
אדל מאד ישירה. מה זאת אומרת מאד ישירה? ממש חסרת טקט. אם חברה שלה שואלת אותה, התסרוקת שלי יפה? ברור שכל אחד היה אומר "כן" לא משנה מה, או מנסח בעדינות את דעתו אם זה ממש מכוער, אדל תגיד את האמת בפנים. לא, היא ממש מכוערת. אדל חיה בגישה של תגיד לו את זה בפנים, שילמד להסתדר. מבחינתה שהיא תיצור אגם מהדמעות שלה, תבנה מעליו גשר ותעבור את זה, היא בסך הכול עונה את האמת. לפעמים היא אומרת את האמת בלי שישאלו אותה. פתאום אומרת שהשמלה הזאת ממש ממש מכוערת, מה חשבת לעצמך שלבשת אותה? לא נדיר למצוא את אדל מטיחה למישהו את האמת בפנים ואז הולכת, כאילו כלום לא קרה. אפשר להסתכל על זה בתמימות, אפשר להסתכל על זה בדיוק ההפך, אבל הדבר שאין עליו הורהרין זה שאדל תמיד תגיד את האמת. היא כנה בצורה כמעט מפחידה. הרי אם שאלת משהו, רצית לדעת את התשובה, לא? אחרת למה שאלת בכלל? שלא תבינו לא נכון, אדל יודעת לשקר. שקר בא לה בטבעיות כמעט כמו האמת (אולי זה קשור לעובדה שהיא טובה במשחק), אבל לחברות שלה, אלה שהיא מכירה הכי מקרוב, להן היא תספר תמיד את האמת. היא לא מבינה שזה פוגע, בה זה לא פוגע. אם מישהו אומר לה שתלטנית, לדוגמא, אז היא תקשיב לזה. היא תיקח את זה ללב ותנסה לשפר את זה. למרות שלפעמים היא לא תאמין שזה נכון, היא תשתדל לנסות לשפר את זה. אבל אחרי הכול, אף אחד לא יכול לשנות את האופי של עצמו, נכון?
אדל אוהבת אקשן. שוב, היא לא נראית כמו הטיפוס שאוהב אקשן, אבל קשה לה עם שגרת יום יום. בשבילה זה רק שיעמום מתמשך. היא אוהבת לצאת לטבע, לחפש מקומות חדשים, כמו ילדה קטנה והרפתקנית שמתרגשת מכל פרח, אדל אוהבת לצאת למסעות, ארוכים ומייגעים בעיני הוריה, בטבע. הטבע זה האיזור הטבעי של אדל. בטבע רק החזק שורד אבל יש בעלי חיים שמשתפים פעולה. אדל אוהבת את הירוק, הכהה, הבהיר, והדהוי. היא אוהבת צבעים טרופים, זוהרים ומודגשים, אבל גם עדינים וכהים. היא אוהבת את הפרחים עם הריח הטוב, היא אוהבת לטפס על עצים כמו איזו ילדה קטנה, בשונה מביום יום הטבע מוציא מאדל את הטבע האמיתי שלה, גורם לה להיות נרגשת ומאושרת. אדל פשוט אוהבת אקשן. היא אוהבת שגרה של הרפתקאות, שבכל יום חדש קורה משהו חדש, מפתיע, מלהיב. אולי זה מה שדוחף אותה לפעמים להתגרות בילדות, רק כדי להוסיף איזה נתז צבע לציור היום שכולו אפור ומשעמם. אדל שואפת לשינויים, זה מה שגורם לה להרגיש שהיא חייה. אדל חיה על פי דעתה, היא חייבת סיכונים והתחדשויות. כמו שכבר אמרתי, אדל שונאת שגרת חיים לא משתנה. היא שונאת לקום בבוקר ולדעת שהיא תעשה את מה שהיא עשתה אתמול, ושילשום, ולפני שבוע, ולפני חודש... אצלה בכל יום חייב להיות משהו מלהיב, מרגש, מיוחד. היא תיקח סיכונים אם צריך, זה כיף, אלה החיים. לפעמים זה ישתלם לה, לפעמים היא תשאל את עצמה אחר כך למה היא עשתה את זה בכלל. אבל בדרך כלל היא תשכח את זה די מהר ותתמקד באיך לעשות את היום הבא כיף ומלהיב יותר. לידה לא יהיה אף רגע שיעמום.
אדל יכולה להפתיע. הכוונה היא בהתנהגות ובמילים. היא יכולה להסתכל חולמנית באוויר, בלי לזוז... ואז פתאום היא תקום ממקומה כל כך מהר שזה כמעט יגרום לך התקף לב, ותשאל אותך- בלי קשר לשום דבר- האם לפי דעתך טונה זה מגעיל, או כל שאלה מוזרה וחסרת כל קשר אחרת. זאת יכולה להיות שאלה אישית, פוגענית ומעליבה, וזאת יכולה להיות שאלה מוזרה על נושא שלא חשב עליו בכלל כמו לדוגמא, למה הצבע האדום גורם לאנשים יותר לרצות לקנות. חוץ מזה הרבה פעמים היא סתם תוסיף איזשהו מידע, תציין פרט שהיא יודעת ואתה כנראה לא יודע. אולי זה נראה כאילו היא סתם מנסה להיראות חכמה, אבל בעקבות השאלות הרטרויות שלה אפשר בדרך כלל להבין שהיא רוצה לפתוח על זה דיון. אדל מאד פילוסופית (אני אפרט על זה עוד אחר כך קצת יותר), לפעמים היא פתאום תדבר על דברים פילוסופים לא קשורים לכלום.
אדל אוהבת להרגיש שהיא עצמאית, שהיא לא תלויה בדבר. אם נראה לה שהיא תלויה במישהו או שמישהו בה היא תעדיף לנתק את הקשר מיד. התלות גורמת לה הרגשת מחנק, כאילו היא תקועה בחדר פיצפון בלי חלונות או דלתות, היא לא יכולה לצאת, היא חייבת להישאר במקומה ולא לזוז, אחרת היא תיפגע. היא שונאת להרגיש שהיא לא עצמאית, כלומר תלויה במישהו, אבל יותר מזה היא שונאת להרגיש תלויים בה. היא לא אוהבת להבטיח דברים, היא לא אוהבת להיות חייבת. יש לה מילה, וזאת גם אחת היא הסיבות שהיא לא אוהבת להבטיח. היא לא אוהבת שהיא חייבת לעשות משהו, היא אוהבת חופש, נפשי ופיזי. היא אוהבת שתהיה לה ההחלטה האם לעשות או לא, ואם לא יצליח לה, היא לא תהיה חייבת לנסות שוב. היא נוהגת להשיב בדרך לא מחייבת, אה- אה, נראה, אני אשתדל, ועוד כאלה. זאת הסיבה שהיא לא אוהבת שתלויים בה. זה כמו שהיא הבטיחה להם משהו, בלי יכולת להחליט האם היא באמת רוצה את זה. היא רוצה עצמאות, והיא מצפה מכולם להיות כמונה. למה שהלגה תתרגל שהיא עוזרת לה בשיעורים במקום ללמוד אצל מורה פרטית? היא לא הרכוש הפרטי שלה, מה אם לא בא לה? זה לא שהיא בהטיחה לה או משהו, זה היה רק חד פעמי! למרות שאדל משתדלת כמה שאפשר להתחמק מהבטחה, יש לה מילה. הבטיחה- תקיים. גם אם היא תיכשל היא תחזור על כך שוב ושוב עד שהיא תצליח. אדל היא מסוג הילדים האלה שעלולים לדמיין איזשהו משהו, נניח חדר בריחה, ואז להוציא את זה לפועל בצורה הכי טוב שאפשר. כן, יש לה פוטנציאל, היא פשוט לא אוהבת להוציא אותו. שהיא רוצה לעשות משהו, היא משקיעה בזה את כל כולה, ותהיו בטוחים שהיא תעשה את זה בצורה הכי טובה שהיא יכולה, גם אם תטעה אלפי פעמים.
אדל מאד אוהבת עסקים. היא טובה בלהתמקח, לבחון את הפרטים הקטנים, בכללי היא יכולה להיות אשת עסקים טובה מאד, בשבילה זה כמו משחק. עסקים מרתקים אותה, בעצם, כל דבר שאין בו יציבות מרתק אותה, אבל עסקים במיוחד. כשהיא הייתה קטנה היא רצתה להיות עורכת דין, או שופטת, וחייבים להודות שגם בזה היא טובה, אבל חוסר היציבות, העצמאיות והתלות רק בה עצמה בעסקים היא כנראה מה שמלהיב אותה כל כך. וכשהיא מתלהבת... אז היא מחפשת ספרים בנושא, מידע, כל מה שאפשר. אדל היא ילדה מהסוג שמתכננת את מסלול חייה, אבל זה משתנה כל פעם. מתכננת את העבודה העתידנית, ואיך היא תעלה במדרגות לעבודה טובה, איך היא תתחיל בלעבוד כמזכירה ובסופו של דבר תפתח עסק... היא יודעת שהיא תשנה את דעתה אלף פעמים לפני שחלומותיה יהיו ניתנים למימוש, ושסביר שהיא תבחר במשלחת יד אחרת בכלל, אבל זה עדיין מהנה בעינייה לדמיין את העתיד שלא יהיה לה. היא לא כזה יציבה כשהיא רוצה לבחור באיזה צד היא, כי היא נוהגת לשקול את כל האפשרויות, החסרונות וההיתרונות, אבל שהיא מתקבעת על משהו היא נשארת בו עד הסוף. נדירים הפעמים שהיא תחליף צד באמצע.
אדל שמה לב לדברים קטנים. בדרך כלל היא תראה את התמונה הגדולה, אבל זה לא יעניין אותה, היא תשאל ותחקור דווקא על הדברים הקטנים, כי הם בעצם הבסיס לדברים הגדולים. אי אפשר ללמוד הכול באמצעות העיקר, אם רוצים לבנות תמונת מצב צריך קודם כל לדעת את הדברים הקטנים, הם יעזרו לך להשלים ולהבין את הכול ככללו. היא רואה מאד טוב, יש לה ראייה חדה מאד. בדרך כלל בלילה האישונים שלה מתכווצים, כמו אישוני חתול, והיא רואה הרבה יותר טוב. היא אוהבת לילה, חושך, היא אוהבת פחד, היא צופה בסרטי אימה. היא אוהבת את הכוכבים המנצנצים מלמעלה, את הירח הכסוף, ואת האור היפה שלו. את השקיעה ואת הזריחה, את העננים והשמש, בכל הנוגע לשמים ולטבע היא יכולה לצפות שעות בלי להתייאש. כשהיא מרוכזת, היא מרוכזת. היא חושבת וחושבת, זה יכול להימשך שעות, היא מתרכזת ומנסה להבין את כל מה שסביבה. היא לא תיתן לדברים אחרים להפריע לה, שום דבר לא תסיח את דעתה. במיוחד בחידות, היא לא תעשה דבר עד שתגיע לתשובה. גם על זה אפשר להסתכל כטוב וכרע, כי יש פעמים שפשוט צריך להתייאש, אבל לעומת זאת יש פעמים שחושבים שזה מקרה שצריך להתייאש, אבל אפשר להגיע לתשובה. מה שלא תעשו, אל תחודו לאדל את החידה, מה נוצר קודם, הביצה או התרנגולת?...
אדל מאד רחבת אופקים, היא גם תמיד חושבת מחוץ לקופסא, אולי בצורה מוגזמת... זאת כנראה הסיבה שהיא כל כך אוהבת חידות. היא פתוחה לדעות וטענות למניהם, אבל היא מאד פנאטית, ודובקת באמונות ובדעות שלה. אדל עקשנית, על זה אין ויכוח. אדל עקשנית. אבל בשונה מהרבה מאד אנשים עקשנים שהיא מכירה, היא לא מתווכחת. אם לא מקשיבים לדעתה היא פשוט לא מנסה לשכנע. על טעם וריח אין להתווכח. היא לא מכריחה אף אחד לדבוק בדעותיה היא מכבדת את הדעות של האחרים, אבל זה לא אומר שהיא מקשיבה להם. בדרך כלל שמנסים לשכנע אותה היא פשוט מתעלמת. לא מעניין אותה מה דעתם של אנשים אחרים, שיחשבו מה שיחשבו, העיקר שלא יערבו אותה בזה. לאדל יש דעה על כל דבר, בדרך כלל אם רק תציג לה נושא בצורה נכונה היא כבר תסביר מה עמדתה ותפרט ותתן דוגמאות. שוב, זה יותר כמו משחק בשבילה. היא נותנת דוגמאות, מגבשת עמדות, משכנעת אנשים- בשבילה זה כיף.
דבר חשוב מאד לציין זה שאדל לא מאמינה בנצרות, למרות שההורים שלה נוצרים אדוקים. כן, היא הולכת לכנסיה, וכן, היא מתפללת, אבל היא לא מאמינה בנצרות. היא לא מאמינה באל גדול, או בשילוש הקדוש, או במה שזה לא יהיה שההורים שלא מכניסים לה למוח, אפילו שהיא לא מדברת על זה. אדל מאמינה שנולדים, חיים, ומתים. לא מאמינה בתחיית המתים, בגילגול שני, בגן עדן וגיהנום, היא פשוט לא מאמינה בדברים כאלה. חיים זה חיים, וככה זה מסתכם אצלה.
יאדל מאמינה שיש הזדמנות בכל מקרה. היא מאמינה בחצי הכוס המלאה. זה חשוב מאד. אפשר להגיד עליה שאולי אופטימית, אדל אישית לא לא חושבת שהיא אופטמית. מה שכן, היא לא חושבת שהיא פסימית. כן, לפעמים היא עוקצנית, סרקסטית, צינית וארסית, אבל היא מאמינה שיש טוב בכל מקרה. לא, לא שיש טוב בכל אדם, אבל בכל סוטאציה יש נקודת אור. יש את "חצי הכוס המלאה", ושחושבים על זה, קל למצוא אותה ממש כמו "חצי הכוס הריקה".
חוש ההומור שלה מפותח מאד, אבל היא לא מספרת בדרך כלל בדיחות. יותר חידודי לשון, בדרך כלל ההומור שלה מתבטא דווקא כשהיא מדברת בציניות, סרקסטיות או עוקצנות. שמים לב לזה מיד, אני מניחה, שאדל עלולה לפגוע באנשים בלי לשים לב. במיוחד כשהיא רוצה, זאת פשוט צורת הדיבור שלה.
רוב התכונות של אדל נשמע יחסית טובות, כרגע כנראה הגיע הזמן לעבור לתכונות היותר "רעות".
אדל מאד אדישה. לא, אל תעקמו את האף, אדישות זו תכונה רעה. היא אדישה למה שקורה סביבה, היא אדישה להתנהגות של ילדים, היא אדישה באופן כל כך מופגן שכמעט ואי אפשר לא לשים לב לזה. בדרך כלל היא דווקא מצליחה להבין לעומק רגשות של אנשים, היא מצליחה להבין, היא לא מדברת על זה. אדל בדרך כלל לא שמה לב לדברים שמשעמים אותה (כלומר, רוב הדברים), פשוט (כן, זה חופר)... אדישה אליהם. שינוי קיצוני יזכה לתשומת ליבה, אבל בדרך כלל לא לזמן רב. היא פשוט לא מתעניינת בכלל בנושאים שמעניינים אותה. ואני לא מתכוונת בצורה מנומסת של, אני פורשת לחדר, אלא דווקא, לא מעניין אותי, ועוד כגון זה. טוב, לפחות אפשר להבחין בקלות מה מעניין אותה ומה לא...
אדל גסה לפעמים. זה כן לא קורה הרבה, אבל ישנם פעמים בהם היא לא מתחשבת שדעתם של אחרים, מתעלמת ממה שחשוב לאנשים ועושה מה שבא לה. "לא דופקת חשבון" אפשר לקרוא לזה. מה שיותר סביר שיקרה זה שאדל תדבר בגסות. לפעמים קשה לה לדבר עם אנשים. להתייחס אליהם נכון. כלומר, היא מבינה איך להתייחס אליהם, אבל הדרך מהמוח לפה היא מאד ארוכה... חוץ מזה, יש הרבה משפטים שבמוח נשמעים לה מצוינים, וכשהיא אומרת אותם... לא כל כך. לאנשים יש נטיחה להיפגע מהדברים של, וזה די חבל, כי אין לה כוונות רעות. פשוט לפעמים... הכול מסתבך אצלך.
אדל לא יציבה. כלומר, שהיא בוחרת דעה היא מתקבעת עליה, אני מדברת על מה שלפני. אתם מכירים את זה שאתם עייפים ואתם מדברים כמו מסוממים? אז לאדל זה קורה לפעמים. היא מדברת בצורה כל כך... טיפשית. ואז היא גם תתנהג בצורה לא יציבה. זה נכון... לא, בעצם לא. או שאולי כן? אני אחשוב על זה... בדרך כלל אחרי פעם כזאת, כשהיא שומעת איך היא דיברה או מה היא עשתה, היא לא יודעת איפה לקבור את עצמה מרוב מבוכה.
עוד בעיה של אדל (היא ממש שופעת תכונות טובות) היא שהיא נוטה לחבב אנשים שמחבבים אותה. מה רע בזה? ש- באופן די אוטמטי- היא פוגעת באנשים שלא אוהבים אותה. אדל לא אוהבת אלימות. אולי זה קשור לזה צנומה ורזה לגילה, או בגלל גופה החלש והשברירי, אבל זו עובדה; כמעט ולא תראו את אדל משתמשת באלימות פיזית. זה יקרה רק במקרים מאד חריגים, וגם ככה סביר שאם זו תהיה קטטה היא תפסיד. מה שכן, לאדל יש מוח שפועל בכל רגע (מאד מפתיע) ומחפש נקודות תורפה של היריב. יש לה אסטרטגיה; לברוח או להישאר בצד עד שתלמד קצת על היריב, לא שאי פעם הסתבכה בקטטה. טוב, אני קצת סוטה מהנושא, אז נחזור להתחלה. אדל אומנם מתנהגת.. די מוזר היא מחבבת מישהו, אבל שהיא לא, היא יכולה להיות ממש פוגענית. לא, היא לא מקללת, אצלה זה גם מוגדר כאלימות, אבל גם מילים שהם לא קללות יכולות לפצוע את הלב כמו סכינים. למרות זאת, אדל נפגעת די מהר. אני מניחה שהסיבה לכך היא שהיא מאמינה הרבה מאד פעמים, ואז היא נפגעת, איך אפשר לקורא לזה? ממש מעצמה. כן, כזאת היא אדל.
אדל רגישה. נקודה. הכוונה היא לא תמיד בהתנהגות של אחרים אליה, אלא יותר זה שהיא נקשרת לדברים, כן. היא מסוג הילדות האלה שאוספות המון זבלך ולא רוצות להיפטר מממנו. קשה לה לזרוק, לאבד, כי לכל דבר אצלה יש ערך נוסטלגי. היא לא נקשרת לדברים במהירות מאותה הסיבה, אבל כן, מה שהיא נקשרת אליו קשה לה להיפטר ממנו.
רקע:אמא של אדל (הילדה גרטשן ליכטנשטיין) נולדה למשפחת מלומדים בקלן שבגרמניה. הילדה דמתה מאד לאדל במראה. היה לה שיער בלונדיני מתולתל ועיניים בצבע שנע בין ענבר לבין לבין דבש. היו לה שלושה אחים: גוטליב, אחיה הגדול בן החמש עשרה (מדובר כאן על הילדה בת העשר), אלברט אחיה בן התשע, ופיטרה, אחותה בת השבע. חוץ מזה היה לה את אביה פרידריך, אבל אמא שלה (יוהנה) מתה כשילדה את פיטרה. אבא שלה היה סופר. אמא שלה הייתה (לפני שמתה) שופטת. בכל מקרה, הילדה גדלה וגדלה, בלה, בלה, בלה, הגיעה לגיל עשרים. היא יצאה לעולם, והתחלה להסתדר בעצמה. היא התקבלה לעבודה כפסיכולוגית קלינית, והצליחה מאד. היא עבדה כפסיכולוגית קלינית במשך שנתיים לפני שפגשה את אביה של אדל (אלפונס פטר ברלינר). זה היה מפגש אקראי, הוא מעד על הכיסא שלה בבית קפה, והיא עזרה לו לקום, ואז הוא התחיל לפלרטט איתה, והם יצאו יחד. הם יצאו לחמש דייטים לפני שהיא התאהבה בו. אבא של אדל היה אדם יפה תואר. היה לה לו שיער שטני חום, ועיניים כחולות. אלפונס היה מובטל באותה התקופה. הם יצאו עוד בערך חצי שנה, שזכורה להילדה ואלפונס כאחת התקופות המאושרות ביותר בחייהם. ואז אלפונס הפתיע את הילדה בהצעת נישואים. כמובן שהילדה הסכימה, והם התחתנו. הילדה גילתה שאלפונס גרוש רק שנה אחרי זה, אבל הם עדיין נשארו יחד. אלפונס והילדה החליטו שהם רוצים ילדה, ואחרי כחצי שנה סוף סוף נכנסה הילדה להיריון. היא ילדה את אדל, ולפני זה הם התווכחו זמן רב איך יקראו לה. אלפונס אמר שאדל זה שם של בן, ושאנה לנה זה שם מסורתי יותר ויפה יותר, אבל הילדה עמדה על שלה. בסופו של דבר ויתר לה אלפונס, בתנאי ששמה השני של אדל יהיה אנה לנה.
אדל נולדה בעשרים ושתיים בדצמבר (2005), ואני מתארת לעצמי שלא ממש מפתיע שהיא מזל קשת, אבל האמת שמכיוון שנולדה ממש באמצע היום אפשר להגיד שהיא מזל גדי. בכל מקרה היא מעדיפה קשת.
ברגע שאדל נולדה היא כאלו הביאה למשפחתה מזל. הם קנו בית והתחילו להשתקע, והכול היה באמת, כמו שאומרים, דבש.
הזכרונות של אדל מאותו הבית הם הזכרונות הכי טובים. זה היה בית גדול. היה בו חדר להורים שלה, עם מיטה זוגית ירוקה, ארון גדול עשוי עץ מלא, מראה עם מסגרת יפה מגולפת, ווילונות ירוקים. היה שם גם חדר לה, עם מיטה בינונית בצבע סגול, שידה קטנה עם מנורה בעלת אהיל- כן, סגול, ארון יפה מעץ בהיר, כמה תמונות ועוד כמה דברים אישיים של אדל. ההורים של אדל אהבו שלכל חדר יש צבע מרכזי אחר. בהחלט מוזר, אבל ככה זה. הם גם מאד מאד אהבו עץ. ארונות מעץ. שידות מעץ, עץ, עץ, עץ. חוץ מזה היה להם מטבח מאד "אפור", סלון עם ספות לבנות ועוד כמה דברים רגילים, וחדר אורחים עם שולחן יפה. אדל אהבה את הבית הזה, שם היו כל זכרונות הילדות שלה. היו לה תמונות על הקירות, והם נהגו להכין הרבה אלבומי תמונות... כן, משפחה חמה. ואוהבת.
אדל זוכרת שאמה הראתה לה תמונה של ביום לידתה. באותו היום הדמון שלה היה חתולה. חתולה שחורה ורזה. היא שכבה על גבה כמו כלב, והניעה את כפותיה כאילו רצתה שיגרדו אותה בבטנה. ולצידה- שוכבת אדל התינוקת- בדיוק באותה התנוחה. שוכבת על גבה, ידיה ורגלייה נעות באוויר. הדמון של אדל התקבע בגיל שלוש עשרה, ממש ביום הולדתה. באותה התקופה הדמון של אדל התחיל ללבוש צורות של כל מיני זאבים, ובאותו היום הוא התקבע על הזאב שלאדל יש כרגע. היא מאד קשורה אליו (כמו רוב האנשים). היא קראה לו אולריך, שפרושו כוח.
אך בוא לא נקדים את המאוחר. אדל גדלה במסגרת פרטית בכל הזמן שבו הילדים בגילה בדרך כלל היו הולכים לגן. והאמת? זה היה כיף לה. ההורים שלה הכירו אותה הכי טוב שאפשר, עזרו לה והשקיעו בה, והיא לא הייתה צריכה לדאוג האם תהיה כמו השאר. אביה, כאמור, היה מובטל בתחילת חייה של אדל, ולפיכך טיפל בה ודאג לה, אך כשהתקבל לעבודה אצל מפה עשיה בתור אופר, נאלץ לשלוח אותה למסגרת חינוכית. אדל עדיין זוכרת את היום הראשון שלה בבית ספר. כולם נראו מפוחדים וחוששים, רק היא הייתה שקטה אבל מעט עליזה. היא תמיד רצתה להיות בבית ספר. היא זוכרת שהיא התנגשה בילדה קטנה עם שיער שחור, ואז עזרה לה לקום. הילדה נראתה מבוהלת, אך זה לא הדאיג את אדל.
"קוראים לי אדל!" אמרה אדל בעליזות לאותה הילדה הקטנה. הילדה נראתה מהוססת אבל אמרה בקול שקט וביישני: "קוראים לי הלגה."
אדל חייכה חיוך ילדותי.
"רוצה להיות חברה שלי, הלגה?"
"בסדר, אנחנו חברות." אמרה הלגה, ואותה חברות נשמרה לאורך שנים.
באותו היום אדל פגשה את שאר הילדים בכיתה, אותם היא פחות חיבבה. כידוע אדל מאד מאד מאד כנה. זו בדיוק הסיבה שכשהיא פגשה את גרטל בימה הראשון היא אמרה לה, "אותך אני לא אוהבת.", וזו גם בדיוק הסיבה שהיא מצאה את עצמה טבועה בבוץ ומלוכלכת כולה תוך מספר שניות, והלגה מתרוצצת סביבה כתרנגולת מבוהלת וצווחת בקולי קולות שאדל שברה את הגוף ועכשיו היא תמות, ולהלגה לא תהיה יותר חברה לעולם, והיא תהיה מנודה חברתית ותשנא את עצמה, ו- ו- ו- גרטל תקעה לה בלי מחשבה את עוגית שוקולד הצ'יפס שהייתה בידה לפיה, כדי להשתיק אותה. הלגה תוך שניה שכחה מאדל. מה לעשות? העוגיה הייתה טעימה. אדל התייחסה לזה בהנאה, היא צחקה והתפלשה בבוץ ובסופו של דבר קמה, מרתיעה את גרטל וחברותיה הלקקניות לעתיד, מתילדה, לוטה והלן. כעבור כמה שניות התפנתה גרטל לצעוק על הלגה המכרסמת את העוגייה, בקולי קולות, שהיא גנבה לה את העוגיה ועכשיו האבא השוטר שלה יבוא לתפוס אותה ולקחת אותה לכלא. הלגה פרצה בבכי בטענה שהיא צעירה והיא לא רוצה לבוא לכלא, ובעת שיללה בקולי קולות נפלה העוגיה מפיה, לאור עינייה הנדהמות של גרטל. ומאותו היום גרטל הייתה האויבת הניצחית של הלגה. קשה להאמין כמה ההתנהגות שלנו כצעירים גובה מאיתנו מחיר שנתבגר.
בית הספר "Grysrugkwêkwêvoël" היה בית ספר מוזר למדי. הוא היה שילוב של טיפוסים שחצנים ומתנשאים, ילדים קטנים ומבוהלים, והיה מושא למקרי אלימות. אך כמו שאמרתי, אני מקדימה את המאוחר. אני פשוט קצת מתרגשת, סלחו לי. אני אחזור לאיפה שעצרנו- יומה הראשון של אדל בלימודים. אדל למדה בכיתה בעלת 20 נפשות, ועד שאספיק לפרט את שמותיהם אתם כבר תשכחו את כולם, אבל זה כל הכיף בזה. גרטל, מתילדה, לוטה, הלן, הלגה, אדל, לוי, זלדה (אחחח... זלדה.), טלסה, ו... אורורה. מלבדן ישנם את הבנים: הוגו, צ'סלב, ורטר, מילוש, ולאר, אנדרה, תומס, פריץ, תיאודור, ואדוארד. ואם אתם מתבלבלים- אל תדאגו. אדל הרגישה בדיוק כך בהתחלה. וכך אדל, ילדה בת שבע שברירית למראה, בעלת שיער בלונדיני כמעט לבן שגולש על גבה כמו גלידה נמסה, לבושת שמלה מבד פשוט בצבע תכלת וסרט לבן, נעמדה לה בכניסה לבית ספר והתכוננה ליום מלא סיעורים.
היום בהחלט היה מסעיר, ומעניין ומרתק כל כך. אדל מעולם לא הייתה בסביבה של כל כך הרבה ילדים בו זמנית, וזה בהחלט היה שינוי לטובה. אך עם החלוף היום והיגע הלילה התחילו לנקר בליבה של אדל חששות": מה יקרה מחר? מה היא תעשה? אולי היא לא חכמה מספיק? למזלה השינה סחפה אותה אליה לפני שהספיקה לקבוע האם יש לספקות אלה בסיס.
סטטוס התקדמות: בינתיים גיל, עולם, שם, מוצא, דמון, צבע, ומראה, אופי.
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: LightSeaGreen
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: אני אעדכן בשלבים.

כולכם שמורים :) עליכם להראות התקדמות משמעותית בטופס עד ה-13.10 או שהשמירה שלכם תיגמר.
נגה, אני צריכה שתבחרי כמה שיותר מהר עולם כדי שאוכל לדעת כמה שמורים יש לי בכל אחד.
משהו ששכחתי לציין לגבי הגיל - אפשר שיהיו שניים באותו הגיל משני העולמות. כלומר, אם מישהו רוצה לעשות דמות בת 17 מהעולם המקביל אפשר למרות שיש בשמירה כבר דמות בת 17 מהעולם שלנו.

שם + שם משתמש: שירה, Clarke Griffin
שם הדמות: קלסי מייגן וומבלי || Kelcey Meaghan Wembley
גיל: קלסי נולדה בחודש מרץ, יום שלישי, בעשרים ושלושה לחודש. היא נולדה בשעה ארבע-עשרה דקות לארבע לפנות בוקר, והיא מזל שור. אה, כן. קלסי בת שש עשרה.
העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל
מגדר: קלסי נולדה בגוף של נקבה. לגבי המגדר שלה? האמת היא שקלסי אף פעם לא חשבה על זה, אם היא מרגישה לא בנוח בגוף בו היא נולדה. ואני מניחה שאם היא לא מרגישה כלום בקשר לזה - טוב לא ככה, בגוף של בת. בגוף בו היא נולדה. אז לשאלתכם, כן. קלסי היא סיסג'נדרית.
דמון: הדמון של קלסי הוא דמון של נץ, נץ שחור ויפהפה. אורך מוטת הכנפיים של הדמון היפה של קלסי הוא 97 סנטימטרים, והאורך של הנץ עצמו הוא 47 סנטימטרים. השם של הדמון שלה הוא וויל, קיצור לשם ווילובי. על גופו של וויל נקודות חומות זהובות וקטנות, נקודות שאפשר לשים לב אליהן בעיקר כשווילובי פורש את כנפיו המרשימות. צבע העיניים של ווילובי הוא זהוב, צבע שמזכיר שוקולד נמס. האמת היא שהעיניים שלו מזכירות את העיניים של קלסי. לפעמים אפשר לחשוב כי צבע העיניים שלהם זהה.
מוצא: בריטית. היא נולדה בעיירה קרובה לאוקספורד וכשגדלה עברה לגור וללמוד באוקספורד (נע, אני לא אעתיק מהסיפור של ליירה)
מראה: קלסי שלי... לקלסי יש שם יפה, אני צודקת? אבל מה עם המראה שלה? מה עם המראה של ילדה בעלת שם יפה, נערה שאנחנו עדיין לא מכירים? אני מניחה שאפשר להגיד שקלסי די ממוצעת. שיער חום, עיניים חומות, גובה ממוצע לגילה. מה עוד אפשר להגיד עליה?
דבר ראשון, אני אדבר איתכם עכשיו על צבע העור שלה. קלסי שזופה, לא יותר מדי. זוכרים שאמרתי לכם שהיא אוהבת את הים? אה רגע, את זה אתם לא באמת יודעים עכשיו. טוב, עכשיו אתם כן יודעים. לא חשוב. אז קלסי שזופה, בסך הכל השיזוף שלה יפה. השעות הרבות שהיא בילתה בילדותה על שפת נהר התמזה עשו את עבודתן, אני צודקת? עור בצבע חום מעט חיוור, פשוט שיזוף יפה. מה עוד אני יכולה להגיד על העור של קלסי? אה כן, העור שלה חלק. קלסי מטפחת את עצמה מגיל מאוד צעיר, וטוב, התוצאה הטובה ביותר הגיעה. העור שלה בהחלט חלק ולא מתקשה ומתקלף, אין לה פצעים לאורך הגוף... כמו שאמרתי, עור מקסים. עור חלק ומקסים, למען האמת.
עכשיו אני מניחה שאני צריכה לתאר לכם את כל הפנים של הנערה עליה אני מדברת, הלא כן? אז תנו לי לספר לכם על צורת הפנים שלה, קודם כל. הפנים של קלסי מזכירים צורה אליפטית, סנטר עגלגל ועצמות לחיים גבוהות. האף של קלסי? זה בסך הכל אף רגיל, הוא לא בולט במיוחד. והשפתיים שלה... השפתיים של קלסי מיוחדות. יש לה שפתיים רגילות, למעשה, קצת מלאות. שפתיים ורדרדות חיוורות, לא נשברות. כן, קלסי נוהגת לשים שפתון על השפתיים שלה, כחלק מהטיפול היומי שלה בטיפוח העצמי, ולמען האמת, היא לא אוהבת להשתמש באודם. לדעתה אודם זה פשוט צבע שמורחים על השפתיים כדי לנסות להבליט אותן, והיא פשוט לא אוהבת להשתמש בחומר הזה. בכל מקרה, יש לה את הליפסטיק שלה, והוא מספיק טוב בשבילה. והעיניים שלה? הו, העיניים של קלסי זה כבר סיפור אחר לגמרי. העיניים שלה הן עולם ומלואו, פשוט ככה. במבט ראשון, הצבע של העיניים שלה מזכיר שוקולד נמס - ממתק אהוב על כולנו, לפי מה שאני יודעת לפחות. אבל כשמסתכלים עליהם יותר מפעם אחת, על העיניים הסוחפות של קלסי, אפשר להבין כי הן בסך הכל עיניים חומות כהות ורגילות, ונראה כאילו צבע העיניים שלה מיוחד בעיקר בגלל אור השמש. אז איך בדיוק זה אמור להיות "עולם ומלואו", לפי מה שאמרת? אה כן, זה פשוט שהעיניים שלה מאוד דומות וכמעט זהות לצבע העיניים של הדמון שלה. ואם זה לא מסביר לכם למה היא כל כך מיוחדת, תנו לי להגיד לכם דבר אחד אחרון - כשקלסי הייתה ילדה צעירה, העיניים שלה היו אפורות כהות, עיניים שאפשר היה להיסחף בהן. עם השנים הצבע התכהה והשתנה, השתנה לצבע העיניים שיש לה עכשיו. אולי זה לא הגיוני, אני לא באמת יודעת. אבל ככה זה בעולם המקביל. אז, העיניים שלה הן באמת עולם ומלואו, לא?
עכשיו, ברשותכם, אני רוצה לדבר על השיער של קלסי. למעשה, השיער שלה הוא שיער חום ורגיל למדי. שיער מאוד מעצבן שקשה לסדר אותו, שיער שמתבלגן בקלות. שיער מאוד דק. השיער של קלסי אינו חלק, לא שאני יודעת איך להגדיר את זה. זה פשוט שהשיער שלה הוא שיער שנוצרים בו קשרים בקלות, אבל מרחוק הוא בהחלט נראה חלק. השיער שלה גולש על גבה ומגיע קצת אחרי הכתפיים שלה. למען האמת, הפעם האחרונה שקלסי הסתפרה הייתה שלושה חודשים אחרי שחגגה יום הולדת שתים-עשרה, ועדיין, השיער שלה עובר את הכתפיים. כן, השיער של קלסי גם אורך לאט. בדרך כלל קלסי מפזרת את השיער שלה. היא לא אוהבת לאסוף אותו במיוחד בגלל הסיבה שכשהיא מפזרת אותו לאחר שהוא אסוף במשך יותר מדקות אחדות, הוא נראה מאוד נפוח ופשוט מכוער. אז היא מעדיפה לפזר אותו, וככה אתם תראו אותה.
כמו שאמרתי קודם, הגובה של קלסי ממוצע לחלוטין. מטר שישים ושמונה, נורמלי לגמרי. האמת היא שהרגליים שלה לא כל כך ארוכות, רגילות לגמרי. וככה גם הידיים שלה. היא לא דקיקה אבל לא מלאה למדי.
קלסי אוהבת יותר מכל את השמלה התכולה שלה. השמלה הקיצית והתכולה שלה, שהיא מנצלת כל הזדמנות ללכת איתה. בסופו של דבר, השמלה הזו מאוד אוורירית ונוחה, אז למה לא? אם קלסי לא תלבש את השמלה היא כנראה תלבש את הסרבל שהיא כל כך שונאת, הסרבל המגרד והגדול. אבל היא צריכה ללבוש אותו, אז כשאין לה ברירה אחרת... זה מה שהיא עושה. תכשיטים? אין. היא לא אוהבת תכשיטים, היא פשוט לא חושבת שיש כל כך משמעות לחפצים. כבר אמרתי לכם שקלסי אוהבת דברים עם משמעות? טוב, זה לא לעכשיו. מה שכחתי? אה כן, פעם בשנה יש את התקופה שקלסי לא כמו שהיא תמיד, ואני ארחיב על זה בקרוב מאוד. אבל בתקופה הספציפית הזו, קלסי לובשת את הסרבל ובגדים דומים בעיקר כי אין לה חשק להשקיע בלבוש שלה, ללבוש את השמלה המשמחת שלה...
אופי: קלסי? קלסי היא עולם ומלואו. באמת, עולם ומלואו. אני לא יודעת איך אפשר להתחיל לתאר אותה, את האדם שהיא. כי, טוב, היא לא מושלמת. אף אדם לא מושלם. אבל קלסי?
קלסי היא אדם מאוד שקט, אם אפשר להגיד את זה ככה. היא לא תקפוץ להגיד את התשובה לשאלה גם אם היא יודעת, גם אם הנושא כבר משעמם אותה כי היא יודעת. היא לא מהאנשים שצריכים את תשומת הלב, אבל עדיין... אני לא יודעת איך להגיד את זה. היא פשוט מהאנשים האלה שתרצו להכיר, שתרצו שיהיו חלק מהחיים שלכם. אם אתם לא תכירו אותה, אתם תחשבו כי היא שקטה; וזה בהחלט נכון. אבל בפני האנשים שהיא מכירה, האנשים שהיא אוהבת - קלסי לא בדיוק שקטה. לא מאוד רעשנית, אם אפשר לקרוא לזה ככה, אבל גם לא שקטה. ככה אני אגיד את זה? שקטה? אולי קלסי היא שקטה, לפי מה שאמרתי לכם קודם לכן, אבל היא מאוד... מעשית. מעשית, אפשר לתאר את זה ככה? אני לא בטוחה. בכל מקרה, קלסי היא אדם שעושה דברים. לא, היא לא תיתן לאף אחד להעתיק ממנה את השיעורים או שהיא תעתיק ממישהו את השיעורים. קלסי תמיד צריכה לעשות הכל לבד. גם אם היא צריכה עזרה - ויש פעמים כאלו, היא פשוט לא תבקש את העזרה שהיא זקוקה לה. כן, האגו שלה בשמיים, אבל קלסי לא תשב ותחכה שיעשו בשבילה דברים. וזו גם הסיבה שהיא לא אוהבת לקבל עזרה מאנשים.
אתם מכירים את האנשים האלה, האנשים חדורי המטרה, הנחושים, העקשנים? זו קלסי. כן. כשקלסי מציבה לעצמה מטרה, היא תראה רק את המטרה אליה היא מכוונת. היא לא תעצור בצד, תבקש עזרה, תוותר. היא תעשה את זה, לא משנה מה. כן, אפשר לקרוא לזה גם "לא רואה בעיניים", לא שאני חושבת שזה באמת משנה. היא פשוט חדורת מטרה, לא רואה בעיניים. וכן, היא תעשה הכל כדי להגיע למטרה. כדי שזה יקרה. כי קלסי היא לא אדם שמוותר בקלות.
כבר הסברתי לכם שקלסי היא לא אדם שמוותר בקלות ועל זה שהיא תמיד עושה את הדברים שהיא צריכה לעשות, ללא עזרה. אבל מתווסף לזה עוד משהו. קלסי מאוד... קפדנית, אם אפשר לקרוא לזה ככה. היא צריכה שהכל תמיד יהיה מושלם. פרפקציוניסטית, במלים אחרות. אבל לא. היא לא פרפקציוניסטית. כשקלסי עושה אוריגמי, לדוגמה, היא תמיד צריכה שהקיפולים יהיו מדויקים. ולא, זה לא קשור לעובדה שהיא פרפקציוניסטית (והיא לא). היא פשוט רוצה שהכל יפעל, שהכל יהיה טוב. כי לפעמים קיפול לא מדויק הורס את כל האוריגמי. אני חושבת שזו לא הייתה דוגמה טובה, אבל אני מקווה שהבנתם מה אני אומרת בזה. היא פשוט אדם שצריך שהכל יקרה לפי מה שזה צריך לקרות. שהכל יהיה במקום.
אז כן, אני מודה. קלסי פרפקציוניסטית. אבל מה עוד אני יכולה להגיד עליה?
אני מניחה ששכחתי לומר שקלסי נאמנה. כנראה כמו כל אדם אחר, קלסי לא תפגע באנשים קרובים אליה. אנשים שהיא אוהבת. היא לא תפגע בקשר שלהם, היא לא תפגע בהם. לפחות לא בכוונה. כי לתקוע סכין בגב למישהו זה הדבר הכי גרוע שקיים. זה הדבר הכי פוגע, בעיקר כשזה בא ממישהו קרוב. אז קלסי לא רוצה לתת לאף אדם להרגיש את ההרגשה הזו, ההרגשה הרעה הזו. לפחות לא ממנה.
אולי קלסי נשמעת לכם מושלמת, אבל היא ממש לא כזו. יש לה גם המון חולשות, תכונות רעות. ואם אתם רוצים לדעת מהן, להכיר את קלסי לגמרי ולדעת מה הוא הצד הפחות טוב שלה, בואו, תקראו את ההמשך.
קלסי נאמנה - והיא מצפה מכולם שיהיו כאלה. וזה אחד הפגמים באופי שלה. קלסי "נשבעת אמונים" לכל אדם ואדם. היא נשבעת לעצמה כי היא לעולם לא תפגע בו, בשום אדם שהיא מכירה ואוהבת. אבל כנגד זה, היא צריכה את זה. קלסי צריכה שמישהו יגיד לה, יישבע לה אמונים כי הוא יהיה נאמן לה כל חייו, כי הוא לא יתקע לה סכין בגב. ואתם יודעים כי זה לא באמת דבר אפשרי. כלומר, זה בהחלט אפשרי, אבל רוב בני האדם לא יעשו את זה. לדעתי, לפחות.
ועוד אחד מהפגמים האלה של קלסי, פגם מאוד בולט אצלה? העובדה שקלסי היא חדורת מטרה, שהיא לא אוהבת לקחת עזרה מאנשים - לפעמים זה פגם. אצל קלסי, לפחות. ולמה? התשובה של זה מאוד פשוטה. זה פשוט שלפעמים קלסי לא שמה לב לאנשים סביבה. היא לא שמה לב לנזק שהיא גורמת לפעמים. כי כשהיא לא מוכנה לקבל עזרה, לדוגמה, לפעמים היא מסרבת להצעה בצורה קצת פוגעת, ולפעמים לא. האמת שזה תלוי. ויש פעמים שקלסי פשוט לא רואה את האנשים שסביבה, האנשים שאכפת להם ממנה, ולפעמים קורה כי היא פוגעת באחד מהם או בעצמה. וגם זה פוגע בהם. כי כשהיא לא שמה לב למה שקורה מסביבה ומתייחסת רק לעצמה, לדבר שהיא עושה - זה מה שפוגע.
קלסי אוהבת את הים. וכשאני אומרת אוהבת אני מתכוונת לזה. כשקלסי הייתה ילדה, כל יום היא ניצלה את העובדה שהיא חיה על יד נהר התמזה הידוע, והייתה יורדת אליו בסוף כל יום לימודים. גם כשהייתה בת שלוש היא הייתה מגיעה לשם עם הוריה, מחייכת ומשכשכת בנהר. כשקלסי בים, בנהר, בכל מקור מים קיים - היא חשה שלווה. אני מניחה שזה הדבר היחיד שבאמת עושה לה טוב. כי לשבת בטבע, באוויר הפתוח, להריח את הריח המיוחד הזה של המים המלוחים, לנשום אוויר צח - זה באמת עושה טוב לאנשים. כי כשקלסי יושבת על הדשא שעל שפת נהר התמזה ועוצמת עיניים, היא מרגישה בעננים.
אם אני צריכה לתאר את קלסי בשני משפטים, אני אקצר את זה לשתי מילים - תוהו ובוהו. כן, תוהו ובוהו. אתם בטח קוראים את זה וחושבים לעצמכם שלא קראתם נכון, שזה לא הגיוני. אבל שום דבר לא הגיוני, בעיקר בכדור הארץ המקביל. וקלסי היא בהחלט תוהו ובוהו. זה שקלסי שקטה לא אומר שהיא אדם שעושה הרבה מאוד בלאגן, אדם מפוזר. כי זו קלסי. היא פשוט כל כך מפוזרת, שיש פעמים שהיא מחפשת משהו והחפץ הזה נמצא ביד שלה. אני מניחה שזה קרה לכולנו, נכון? זה לא באמת מוזר שזה קורה לה. אבל אתם צריכים לראות את החדר של קלסי, הוא מאוד מבולגן. אתם פשוט לא תיכנסו אליו בגלל הבלאגן, אבל לקלסי? לקלסי זה לא אכפת. היא אוהבת את הבלאגן. כן, סדר זה דבר מאוד נחמד, אבל זה לוקח זמן. והבלאגן? היא בכל מקרה מתמצאת בו! אז שוב, זה לא באמת מפריע לה.
למען האמת, קלסי לא כל כך מתחברת לדת, למרות שההורים שלה מאמינים אדוקים בדת - הדת הנוצרית. אני מניחה שהיא לא מתחברת לדת בדיוק בגלל הסיבה שההורים שלה מאמינים אדוקים. כן, העולם שלה נשלט בידי המגיסטריום, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להיות מאמינה אדוקה בנצרות, כן? כי היא לא. היא פשוט לא מתחברת למשטר של הממשלה שלה, המשטר בו היא חיה. לא, היא לא שונאת את המגיסטריום. היא פשוט לא מתחברת לדת של המשטר בו היא חיה.
רקע: אם אתם בעולם המקביל, אל תשכחו לציין דברים משמעותיים כמו האם הדמות שלכם שייכת לסוענים או למשפחת מלומדים, היום שבו התקבע הדמון שלכם וכדומה. לפחות 20 שורות.
סטטוס התקדמות: אני עדיין עורכת את האופי, לא סגורה עליו לחלוטין
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: MediumSlateBlue
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: כן כן כן כן כן!

שמורות :)
נגה - מראה מעולה, אין הערות, אבל יש משהו שאני שכחתי לציין ואת מזכירה לי. בעולם המקביל הלבוש הוא יותר מסורתי, יותר ישן. זאת אומרת, חולצות עם הדפסים וכדומה זה לא משהו שתראו, גם לא ג'ינסים, וגם רוב הבנות ילבשו רוב הזמן שמלות או חצאיות. זה לא הערה לך כי אני זו ששכחתי לציין את זה, אבל אשמח אם תשני קצת את המשפטים בחלק על הביגוד.
האופי ממש נהדר (וממש ארוך, כל הכבוד לך גם על זה!) אבל יש כמה נקודות ממש ממש קטנות שהציקו לי ואשמח אם תשני - אמרת שהיא ראתה פיגועים, איפה? זאת אומרת, איך היא הגיעה לסיטואציה שהיא רואה דברים שכאלה בגיל 8? אין חדשות הרי או טלוויזיה. חשמל משמש לתאורה בלבד, ורק בקולג'ים יראו אולי מקרן שקופיות או אולי רק טלוויזיה בודדת לצורך למידה. מה שכן, שמועות עוברות מאד מהר והכל לומדים אחד מהשני, אז הגיוני שהיא שמעה את כל הדברים הללו מחברים שלה או שמעה את ההורים מדברים ולא ראתה ממש, כמו שאמרת לגבי שאר הדברים שהיא גילתה בגיל צעיר. גם ציינת את המילה "חדר בריחה" שזה דבר שלא קיים בעולם המקביל, אשמח אם רק תשני את זה למשהו אחר כמו משחק מסובך וכדומה. משהו שיתאים יותר פשוט. לא חושבת שחסר לי עוד משהו באופי, אז את לא חייבת להמשיך אותו, אבל אם כן הייתי רוצה לשמוע עוד על תכונות שאחרים יחשיבו ל"תכונה רעה" של אדל. אבל באמת, אין צורך בעיני. אני חושבת שכתבת נהדר ומספיק
עבודה מעולה עד עכשיו, כל הכבוד לך!

שירה - מה שכתבת עד עכשיו נהדר, אבל אני מרגישה שאני עדיין לא מכירה את קלסי עד הסוף. הייתי שמחה אם היית מספרת על עוד כמה תכונות נוספות שלה - לא משהו גדול, רק עוד תכונה או שתיים. את יכולה לדוגמה לדבר על היחס שלה לדת ולכנסיה. אולי עוד על דברים שהיא טובה בהם במיוחד, או על הדברים שהיא מאד אוהבת. אני מאמינה שאני לא צריכה לתת רעיונות ותמצאי לבד בלי בעיה :)
גם הטופס שלך נהדר עד עכשיו, כל הכבוד!

הטופס יכיל תכנים של הפרעות אכילה[בולמיה] והורות על אספקט מתעלל.
כמו כן, חשוב לי לציין שאני לחלוטין לא תומכת בדיעות שמוצגות בטופס.


שם + שם משתמש: יובל + Daffodil
שם הדמות: אלכסנדר "זאנדר" לימה
גיל: שבע עשרה
העולם בו הדמות שלכם גרה: כדור הארץ
מגדר: גבר סיסג'נדר
דמון: במידה ואתם חלק מהעולם המקביל. נא לקרוא בעיון את ההסבר על הדמונים לפני כן, ואם הדמון התקבע בצורה מסוימת לתאר אותה כמה שיותר מדויק. אם הדמות שלכם מעל גיל 14 אתם לא יכולים לומר שצורת הדמון שלה עדיין לא התקבעה.
מוצא: ברזיל
מראה: להגיד שזאנדר לא נראה טוב אחרי כל המאמצים וההקפדה של טיפוח עצמי יהיה פשוט אכזרי.
וככל הנראה גם לא מדוייק. לא ממש אפשרי לא להראות טוב אחרי שגרת אימונים, נטילה קבועה של סטרואידים וניתוח פלסטי אחד או שניים. אבל אלו דברים לא חשובים, נכון? העיקר הוא שבסופו של דבר הוא נראה מקסים, גם אם הוא צריך לעבוד קשה בשביל זה.
חיסרון שזאנדר עדיין לא מצליח להתגבר עליו הוא גוון העור שלו. נראה כי הוא מסוג האנשים שפשוט לא יכולים להשתזף. אמנם, הוא לא חיוור באופן חולני - אבל הוא לא שזוף כפי שהיה מעדיף. העור שלו בגוון בינוני, רמז מסויים לאותו גוון חום-זהוב נחשק של שיזוף, אבל לא מספיק, אף פעם לא מספיק. זאנדר עדיין מנסה להשיג אותו. כמובן, אם דרכים טבעיות לא יעבדו ישנן תמיד דרכים אחרות, אבל בנתיים, הוא עדיין שוהה תחת השמש בתקווה שהדבר יעניק לו את אותו הגוון שהוא מייחל לו במקום עור סמוק שאותם אנשים חסרי יכולת שיזוף מקבלים. אמנם זאנדר לא יכול לעשות הרבה כדי לשפר את גוון העור שלו - אבל באשר למרקם ולמגע העור שלו הוא בהחלט יכול, ובהחלט עושה. המדף עמוס הצנצנות והבקבוקים בחדר אמבטיה שלו מעיד על כך ברורות. ואם לא ראיתם את חדר האמבטיה שלו, מבט זריז על העור שלו יוכיח לכם את הנקודה. זאנדר מטפח את העור שלו באופן היתאים יותר למה שתצפו מנערה מאשר מבחור צעיר. סבונים מיוחדים, מסכות פנים, קרמים שונים. חלק ניכר משגרת הבוקר או הערב שלו מוקדש לטיפוח העור שלו. התוצאות בהחלט ניכרות - העור שלו חלק,מבהיק ונעים למגע, ודי נדיר שיימצא עליו פצעון כלשהו. אין מה להגיד לרעה על העור של זאנדר - אולי שזה לא עור לבחור, אבל את זה לא כדאי לכם לומר אם אתם רוצים את הידיים שלכם מתפקדות.
שגרת האימונים הקפדנית - ויש שיגידו רצחנית - מועילה היטב לגוף שלו. הצוואר שלו עבה, וכתפיו רחבות בהחלט. זרועותיו עבות - לא משומן כלשהו, לעולם לא, אלא עבות את אותו עובי של שרירים מנופחים. זרועות עבות וחזקות, בעלות כפות ידיים עם אצבעות ארוכות וגמישות למדי. לא רק זרועותיו חזקות למראה, אלא מראהו הכללי. מבנה הגוף שלו חסון וחזק, ועם החזה הרחב והמוצק בשילוב מותניים שיותר מכל ראויים להיות מתוארים כצרים צורת גופו דומה למעין משולש הפוך על קודקדו. הבטן שלו שטוחה, דבר שהגיוני יותר לגבר מאשר לאישה - אך בהחלט יש מי שיתהו בדאגה למראהו. ככל שחזהו רחב וגופו חסון - לא ניתן לפספס את העובדה שהבחור רזה להחריד, אפילו צנום. כאילו כל פיסת שומן התחלפה לשריר או התפוגגה כליל - וזוהי למעשה, בדיוק המטרה של זאנדר. להעלים כל פיסה ארורה כזו, כל גרם לא נחוץ. במידה מסויימת, ייתכן שהשרירים הללו ייראו מוזר עליו - כשבירור ניתן לראות שהוא למעשה צנום. התשובה לכך תהיה הסימנים על הירכיים שלו - הרגליים שלו כשלעצמן גם הן חזקות למראה, בעלות אותו מראה של מי שרץ כמה קילומטרים טובים מדי בוקר, אך הן לא מה שיסב את תשומת הלב, אלא הסימנים על הירכיים שלו. סימני דקירה קטנים, מהסוג שאם היו נמצאים על הזרוע, היו מעלים חשד לסמים. על הירכיים הם מסמנים דבר אחר, סוד שלמעשה ידוע לכל - סטרואידים. כשאתם יודעים את זה, הכל נעשה הגיוני - השרירים המנופחים על פני הגוף הצנום הזה, שבמידה מסויימת לא נראים מתאימים. בסופו של דבר, השרירים המפוארים האלו הם לא תוצאה של עבודה קפדנית וקשה בלבד, אלא נעשים בעזרת עזרה קטנה מהצד. אבל זה לא חשוב, הלא כן? שרירים אלו שרירים, ומה זה משנה אם עיקרם בא מהרמת משקולות, או מזריקה אל תוך הוריד? חוץ מזה, אי אפשר להאשים את זאנדר בעצלנות מוחלטת. תוצאות של סטרואידים ניכרות רק בשילוב עם עבודה - הוא בהחלט עובד קשה, קשה מידי, אבל הוא מקבל עזרה מהצד, רמאות קטנה מהצד, כדי להצליח לעמוד בציפיות.
ואם כבר דיברנו על רמאויות קטנות, בואו נמשיך ולחשוף אותן.
הפנים שלו לא ארוכות במיוחד, אבל גם לא קצרות, אורך ממוצע, סימטרי. המצח מעט גבוה, עצמות הלחיים הבולטות משוות לו מראה מפוסל, שבהחלט יכול להחשב לנאה למדי. שתי האוזניים שלו חסרות ייחוד מסויים כשלעצמן, סתם זוג אוזניים. מה שאולי ימשוך אליהן תשומת לב אלו החורים שלו - עגילי הרחבה. הוא מסתובב איתם דרך קבע - אותם עיגולים עיגולים שחורים, פשוטים, אך נוכחים על אוזניו. לא תמצאו אותו בלי עגילים, הוא לא יתן לאף אחד לראות את החור הפעור, שככל הנראה אפשר להשחיל בתוכו אצבע. זה מגעיל מידי, לדעתו. החור החשוף.
הלסת שלו גם היא מפוסלת, אותו קימור חד וגברי, עם סנטר חד ואצילי. אותה לסת נאה שוייפה תחת סכין מנתחים. כל מי שיראה תמונות ילדות של זאנדר יבחין מיד בהבדל, זוהי בהחלט לא הלסת שעמה נולד. הלסת הנוכחית תוכננה ושופצה בקפידה, כדי להתאים את מבנה פניו לצורה האידאלית לגבר. ואי אפשר להכחיש שהלסת הזו הולמת אותו, בהחלט מוסיפה לו נקודות יתרון.
אך בואו לא נהיה אכזריים מידי. יש לזאנדר גם יתרונות טבעיים, הלא כן? גומות החן שלו למשל. אותן גומות מוארכות, גבריות, שנחשפות כשהבחור הצעיר מחייך או צוחק. גומות החן הללו בהחלט היו מוסיפות לו יתרון, אם זאנדר היה חושף אותן לעתים קרובות יותר. אבל הוא לא נוהג לחייך או לצחוק, כך שלרוב הן לא נחשפות לציבור, וחבל שכך.
אפו של זאנדר ישר להפליא - אף ישר ומחודד. לא באופן נשי, אלא אלא באופן דומיננטי יותר. הוא נוכח בפניו, אבל הוא לא גדול מידי, או מגוחך. בדיוק בצורה ובגודל להוסיף רצינות, תקיפות לפניו. כמה שזה חשוב לזאנדר, להראות תקיף.
שפתיו עבות, בשרניות. לא באופן מוגזם, אלא באופן הכמעט מושלם. עבות ורכות, כמו שורטטו בקווים רכים, עדינים. השפתיים הללו הן בהחלט יתרון שזאנדר יכול להתגאות בו מבלי יסורי מצפון - אלו שפתיים טבעיות, תוצאה חיובית של הגנטיקה, לשם שינוי. שפתיים מקסימות ממש.
גם השיניים שמאחורי השפתיים האלו מקסימות, אבל בהן יש משהו שונה. השיניים האלו ישרות, ישרות מידי, אותו קו חד ומלאכותי, פרי עבודת גשר במשך כמה שנים. אמנם, הגשר כבר הוסר לפני שנים מספר, אך גם אם לא נתקלתם בזאנדר בתקופה הזו, לא ניתן לפספס שקו השיניים המושלם הזו הינו תוצר מלאכותי, ולא פרי הטבע. קו מתכת דק מאחורי שיניו יהיה הסגרה נוספת - אותו מקבע שרבים כל כך נותרים איתו גם לאחר שהגשר מוסר. לפחות הוא נותר בחלק האחורי של שיניו, היכן שקשה להבחין בו. אותן שיניים בקו גימור מושלם מידי, גם לבנות וצחורות - ואמנם, לא באופן טבעי, אך הלבנות שיניים הן דבר קיים ובהחלט מביא תועלת לאנשים רבים.
גבותיו של זאנדר עבות בהחלט. אך למרות עוביין, הן לא מבולגנות, ולמעשה מסודרות למדי. זאנדר, למעשה, מקפיד בהחלט על סידור וסילוק של שיערות סוררות, כך שעל אף שגבותיו עבות, הן נעימות למראה ונותנות רושם מטופח ולא מוזנח.
עיניו של זאנדר שקדיות, מעט מוארכות, בגוון של שוקולד חם. אמנם, אין שום גוון ירוק או כחול או אפילו אפור שהוא יוכל להתהדר בו - אך ורק חום. אך זהו גוון נעים של חום, שוקולדי מתוק, שאולי משווה לו רכות שלא בהכרח תתאים למילים שיוכל להגיד, למבטים שיוכל לנעוץ. אותן עיניים שקדיות מוקפות במסגרת צפופה של ריסים עבים וכהים, ריסים שהם משאת נפשה של כל בחורה. הריסים הללו גורמים לעיניו להראות גדולות יותר, ובהחלט מוסיפים כמה נקודות טובות למראהו. עיניים יפות לעולם מועילות למראה החיצוני.
יהיו ימים בהם זאנדר יסתובב בעיניים מצמוצמות יותר, אלו ימים שבהם הוא יהיה גם איטי יותר. ובפשטות, אלו הימים בהם קרה המקרה והוא לא יכל לשים את עדשות המגע שלו. יש לו אמנם זוג משקפיים, אבל זאנדר יעדיף להסתובב ולהתקל בדברים, מאשר לצאת החוצה עם המשקפיים האלו, שהוא מתעב כל כך. זה לא שהמספר שלו עד כדי כך גבוה, הוא לא ייתקל בקירות אם יסתובב ללא עדשות מגע. וזו הסיבה שהוא מעדיף פשוט להסתובב בלי, מאשר לחשוף את המשקפיים שלו בציבור.
שיערו של זאנדר רך ונעים למראה ומגע כאחד. זהו שיער שקל לראות שזוכה לטיפוח ופינוק. מדף נוסף בחדר האמבטיה שלו יוכיח זאת - מגוון תכשירי שיער, לגרום לו להיות מבהיק, רך ונהדר למראה. הוא בהחלט שיער שנעים להעביר אצבעות, לשחק בו. זאנדר לעתים עושה זאת - אך כשהוא עושה זאת זה בעיקר סימן למתח או חוסר נוחות. והוא בהחלט לא נותן לאנשים אחרים להתקרב לשיער שלו. זאנדר מקפיד לא רק על טיפוח השיער, אלא גם על אופן העיצוב. למען האמת, עיצוב השיער שלו מועתק מזה של לקס, אם כי הוא יכחיש זאת. מאחור, השיער קצוץ, צמוד לראש. אך מקדימה ובצד השיער ארוך, למעין בלורית ארוכה, פרועה בדיוק בצורה הנכונה, אותו רישול מכוון. השיער שלו כשלעצמו כהה למדי, אותו גוון שלא ניתן להחליט אם הוא שחור או חום. אולי חום רק בשמש? שיער כהה ובורק, אך קצוות הבלורית שלו מחומצנים, צהוב-לבן שלא ניתן לפספס. גם הפעם, זאנדר יכחיש כל טענה שהחימצון מועתק. שקרים הם דבר מועיל לעתים.
בשונה מחבריו, זאנדר לא יכול להרשות לעצמו ללבוש כל כך הרבה מותגים, יש לו מעט מהם מאלו, והרוב אלו חיקויים, דברים שיהיו דומים מספיק, גם אם לא הדבר האמיתי. לא לכולם יש הורים שטובעים בשטרות, לא כן? הוא מתאמץ מספיק כדי לעמוד באותו התלם, להראות כשווה ערך.
אופי: לאיך מתארים בעצם את אישיותו של אדם, שיותר מכל נותן את הרושם כאילו פשוט אין לו אחת כזו?
איזה מין אדם בעל אישיות פוסע כצל בעקבות שניים אשר לא טורחים לשלב אותו בשיחותיהם? איזה מין אדם בעל אישיות משתתק כאילו היה כלב, ברגע שמצווים זאת עליו? איזה אדם בעל אישיות, בשם אלהים, מתכופף כדי לשמש כמשענת, כן כתיבה או מעמד רגליים?
זאנדר לימה, הנספח חסר האישיות של לקס ואלק.
אין טעם לנסות להצהיר אחרת. ככה הוא מוצג בפני כל תלמיד או תלמידה חדשים. לקס, השליט הבלתי מנוצח, אלק הפרפר החברתי, וזאנדר חסר האישיות.
אבל, חסר אישיות ככל שהוא נחשב, הוא עדיין באליטה, ואי אפשר לזלזל בזה.
מרבית התלמידים שמעוניינים בחיי בית ספר תקינים, לא יפעלו כנגדו - לא מולו, בכל אופן. האליטה היא האליטה. וזאנדר מוודא שהוא נשאר באליטה, גם אם הוא יצטרך להאחז בציפורניים ולבעוט בכל מי שמנסה לטפס גם כן. הוא יודע שהמעמד שלו שברירי יותר, כל תנועה לא נכונה יכולה לרסק אותו מטה. הוא לא כמוהם, כמו לקס ואלק, שנולדו כשהכוכבים מאירים עליהם, נועדו מראש לעיניים נישאות. הוא צריך לעבוד קשה בשביל להשאר שם, להיות איתם. ואם זה מה שצריך - הוא יעבוד קשה. אי אפשר להכחיש שמוסר העבודה של זאנדר גבוה למדי - אם הוא החליט שעליו לעשות משהו, הוא יעשה אותו. בסופי שבוע, בזמן שמרבית האנשים יישארו להם במיטה עד תשע בבוקר לפחות, זאנדר יקום כבכל יום בזריחה בשביל הריצה שלו. זה מה שהוא קבע לעצמו, והוא לא יוותר לעצמו, מהסיבה הפשוטה שוויתור יבעט אותו מיד במורד כל ההר שעליו הוא טיפס במשך כל השנים האלו. כל וויתור הכי קטן יזרוק אותו ישר למטה, וזאנדר יודע שלא לקס ולא אלק ינסו למשוך אותו למעלה בחזרה אם הוא יחליק. הוא יכול לסמוך רק על עצמו. זו הסיבה לקפדנות של זאנדר. במידה מסויימת, החוסר המוחלט שלו לוותר לעצמו, לעצור לרגע, כבר גובל באובססיה לא בריאה. כל אחד צריך לעצור לפעמים, לתת לעצמו לנוח, זאנדר לא עושה את זה, וככל הנראה זה מה שבעוכריו. דווקא זה שיום יבוא וימיט עליו חורבן. אבל זאנדר מתעקש להמשיך, לא לוותר. לא לתת לעצמו להכשל. בפשטות, להכשל זה הפחד הכי גדול שלו. הוא לא יכול להכשל. רק עצם המחשבה על כך מערערת את זאנדר לחלוטין. הוא לא יכול להכשל, הוא לא יכול לתת לכל מה שבנה להתרסק מטה. ובשביל להשאר במצב הקיים הוא יעשה הכל - כן, כולל לתת ללקס לנגב בו את הרגליים כסמרטוט. בסופו של דבר, זה מה שמשאיר אותו באליטה, הלא כן? ובשביל להשאר למעלה, צריך לעבוד קשה ולבלוע צפרדעים. זאנדר לא יוותר לעצמו ויבלע את הצפרדעים כולן, אם זה המחיר שצריך לשלם.
כמובן, זה לא מה שהוא יגיד למישהו אי פעם, ולא נראה שמישהו אי פעם יחשוב כך על זאנדר. מבחינת כולם, הוא הנספח חסר האישיות, חסר אישיות כל כך שנותן ללקס לרדות בו באופן שכזה, שומר על נאמנות מוחלטת אל מי שמתייחס אליו בבוז במקרה הטוב, וברשעות במקרה הרע. זאנדר לימה, הכלבלב הנאמן וחסר האישיות.
זאנדר נותן לאחרים לחשוב ככה, נאמן? הם מוזמנים לחשוב שהוא נאמן. ובכן, במידה מסויימת, הם לא טועים. באופן מעוות כלשהו, הוא רואה את לקס ואלק בתור חברים שלו. הוא חייב להם, בסופו של דבר. הם הרימו אותו מעלה, הביאו למעמד שהוא היום. הם החבורה המאיימת שעמה הוא מסתובב בבית הספר, לפעמים אפילו מחוץ לבית הספר. הם מי - לעזאזל - הם מי שידעו על הכל. על הניתוחים, הסטרואידים, הדרך הקטנה והמלוכלכת שלו להשאר רזה. את כל אלו הם יודעים - אנשים שיודעים את כל אלו, מוכרחים להיות החברים שלך, לא? זוהי בכנות אחת מהנקודות המבלבלות ביותר בזאנדר. דומה שהוא עצמו לא באמת יודע מה הוא מרגיש כלפיהם, אהבה והערכה או שנאה עמוקה ותהומית. בייחוד כלפי לקס; לקס. לקס המנהיג הבלתי מעורער שלו, מודל ההערצה שלו, האדם שהוא להוט לרצות, והאדם שהוא להוט לחנוק במו ידיו ולהפיל מטה, לצפות בו מתרסק כדי לעלות בראש מורם עם השרביט והכתר שלו. לקחת את המקום שלו. המקום שמגיע לו, כל כך מגיע לו. הוא מעריץ את לקס, אי אפשר לטעון אחרת. עיצוב השיער שהוא חיקוי מדוייק, סגנון הלבוש, אופן ההליכה. הוא משתדל לאמץ את 'הלקסיות' לתוכו, להיות לקס. לקס חזק, לקס בלתי מעורער. אף אחד לא מנסה להתנגד ללקס, אף אחד לא יעז להעלות על הדעת ללעוג ללקס. להיות לקס, בפשטות, זה להיות בלתי מנוצח. התשוקה הנסתרת של זאנדר, להיות בלתי מנוצח. אז כך הוא מנסה, באופן שלא ממש יכול להעלם מעיני אחרים - להיות לקס.
...ובעצם, האם הוא לא יכול להיות לקס טוב יותר? המחשבה הזו מקוננת במוחו בזמן שהוא צופה בלקס מורם על כתפיים אחרי עוד ניצחון במשחק פוטבול, בלקס מתבריין אל עוד חנון עלוב, בלקס, בזמן שהוא פוסע לצידו באותה נאמנות חסרת אישיות. הוא יכול להיות לקס. כל השנים האלו, הוא עמד בדממה ולא אמר דבר, אבל הוא ראה הכל, ורשם הכל. הוא יוכל להיות לקס. מגיע לו להיות לקס.
וכאן מתפתחת הטינה, הטינה שנובטת ושולחת את ענפיה הרעילים, משתרגת בשרשים חזקים בכל נים ונים בנפשו של זאנדר. טינה, שנאה תהומית כלפי לקס. שנאה שבמידה מסויימת לא ניתן להאשים, עם כל היחס שהוא סופג ממי שהוא נוטר לו את הטינה הזו. הוא לא עד כדי כך חסר אישיות, הוא לא כזה עלוב. כל מילה, כל מבט - הוא זוכר הכל. אבל הוא שומר את זה בפנים, נושך את הלשון וסופר עד עשר. כי זה לא הזמן, עדיין לא. אבל יום אחד, יום אחד הוא יקום וינקום, וישיג את כל מה שמגיע לו.
כמובן, עד הרגע בו החלק חסר האישיות שלו גובר שוב.
רקע: זאנדר לא באמת זוכר חיים שבו ההורים שלו גרים יחד, מתפקדים יחד. אמנם לקחו כמה שנים טובות עד שהגירושים יצאו לפועל, אבל גם בשנים שקדמו להם, הוא בקושי ראה את אבא שלו. הוא ידע שהוא ואמו לא מסתדרים, באותה הבנה של ילד, שבמידה מסויימת לא מודע למה שהוא מבין.
בסופו של דבר, כשכבר בגיל ארבע אמא מרימה את הסנטר שלך, מחייכת אליך מבעד לשפתיים צבועות ובורקות ואומרת לך "לעולם אל תהיה כמו אבא שלך, מותק. אתה תהיה גבר אמיתי." לא קשה להבין שהיא לא כל כך אוהבת את אבא שלך. משפטים שכאלו חזרו על עצמם בניסוחים שונים לאורך כל תקופת הילדות של זאנדר. תעזור לאמא לסחוב את זה, חמודי, תהיה הגבר הקטן של אמא. אתה ילד אמיץ שלא בוכה, נכון? אתה יכול לעמוד בזה, נכון? אתה הילד החזק שלי, אני יודעת שאתה מסוגל.
להיות גבר, זאנדר ידע שהוא עומד להיות גבר עוד לפני שידע שהוא בעצם ילד. גבר הוא חזק, גבר יודע לרוץ מהר ולהרים דברים כבדים. גבר לא בוכה ולא מתלונן. זה שמור לילדות קטנות. אתה הרי עומד להיות גבר, לא ילדה קטנה.
זו הסיבה שהוא עזר לאמא לסחוב שקיות מהסופר, גם כשהן היו כבדות מאוד. זו הייתה הסיבה שלא התלונן על הפעם שבה היא הבטיחה שהיא תקנה לו את מכונית צעצוע ושכחה. וזו הייתה הסיבה גם כן שהוא הידק שפתיים זו לזו ולא בכה -או לפחות, ניסה בכל מאודו שלא לבכות - בפעם שבה הוא שבר את הזרוע, והיה צריך לחזור הביתה לבד, כשהזרוע הפגועה תלויה במגושם על מתלה מאולתר מהסוודר שלו.
בגיל שתיים עשרה, סוף סוף הוריו הגיעו להסכם, והגירושים התבצעו. אביו נשאר בברזיל, ואמו, בליווי זאנדר, כמובן, חזרה לבריטניה. היא שמחה לחזור, הרי תמיד הייתה מלאת געגועים. גם אם בעבר הסכימה לעזוב את חיי הזוהר שלה מאחור לטובת מי שהיה בעלה, מהר מאוד נראה שהוא כבר לא היה ראוי לאותה ההקרבה בעיניה.
הם עברו בשיאו של חופשת הקיץ; כך שזאנדר לא נאלץ מייד ליפול על כיתה ולהכיר כמה עשרות של נערים ונערות, ומצד שני דווקא בגלל זה הוא היה די בודד. בשבוע או השבועיים הראשונים הוא לא יצא הרבה מהבית, אבל בסופו של דבר הוא לא יכל להשאר בין הקירות לנצח. נוסף על כך, אם הוא רוצה לשמור על השרירים שהחל לפתח, הוא יצטרך לשמור על פעילות ספורטיבית תקינה, לא כן? כך שהוא יצא לו לריצה לפארק סמוך, ובתקווה, להתחיל להכיר אנשים. הטקטיקה הועילה; בפארק פנה אליו נער שהיה נמוך ממנו, דק איברים ובעל תדמית עדינה ואישיות שהייתה תוססת ומתוקה גם יחד. השיחה זרמה בקלות, משם הם הלכו לאכול גלידה יחד. אלק היה בן גילו של זאנדר, ולמד בבית הספר שאליו היה עתיד זאנדר להצטרף. באותה מתיקות שנותרה אופיינית גם שנים אחר כך, הבטיח לו הנער שהוא יכיר לו את בית הספר, שאין לזאנדר ממה לחשוש. הוא והחבר הכי טוב שלו - שהוא בטוח שזאנדר והוא יסתדרו נהדר - יעזרו לו להתאקלם בצורה הטובה ביותר שיש. ואכן, ביום הראשון ללימודים עמד זאנדר מחוץ לשער בית הספר החדש שלו. עשרות נערים ונערות מפטפטים חולפים על פניו. לבד, ברור שהיה הולך לאיבוד. אבל הוא לא היה צריך להשאר לבד יותר מידי זמן. הוא איתר את אלק מתקרב אליו תוך זמן קצר, דק וקורן כפי שהיה. והנער שלצידו, אוי, הנער שלצידו היה בדיוק מה שאמא חלמה שזאנדר יהיה; הוא היה גבוה, עם מבנה גוף חזק שככל שזאנדר הקפיד על שגרת האימונים שלו - הוא עדיין לא הגיע לרמה הזו, ליציבה הבטוחה הזו. הוא הלך כאילו המקום כולו שייך לו - מה שלעתיד גילה זאנדר שנכון במידה מסויימת. המפגש הראשוני היה מביך במידה מסויימת, אבל עבר בשלום. שמו של הנער היה לקס. הוא ואלק קיימו את ההבטחה - ערכו לו סיור, הכירו לו את התלמידים האחרים, ישבו איתו בקפיטריה בארוחת הצהריים. הדבר חזר על עצמו בימים הבאים, מה שבהחלט הועיל להתאקלמות של זאנדר. זה לא היה רק העובדה שהם עזרו לו להכיר את המקום. מהר מאוד הבין זאנדר שזה יותר מזה, ושהוא זכה בהגנה של האליטה הבלתי מעורערת. מבלי שידע, הוא נכנס אליה מהרגע שבו פסע יחד עם לקס ואלק אל תוך בית הספר. זו היתה הסיבה שלא עשו שום צרות לילד החדש, שהוא לא נפל קרבן לשום מתיחה כלשהי או להפיג לחצים של בריונים. הוא זכה למעטה ההגנה של לקס. לא היה קשה לפספס שלקס הוא השליט הבלתי מעורער - הוא התהלך כאילו בית הספר כולו שייך לו, תלמידים מבוגרים ממנו כיבדו אותו, דומה שהמורים עצמם נמנעו מלחולל עבורו צרות. זאנדר לא היה יכול להאשים אותם - הוא עצמו העריץ את לקס. בזהירות, הוא ניסה לאמץ אליו את התכונות האלו. המשקפיים שהפכו לעדשות מגע - בעידודה הרב של אמו - השיער שאותו החל לעצב באופן דומה, הבגדים שלבש. הסטטוס החברתי שלו השתדרג, הוא כבר לא היה אך הנער הברזילאי שהסתובב עם לקס ואלק. הוא היה ממש חלק ממשי מהם, הפך לצלע השלישית. היה בזה זוהר וכיף, אבל באותה המידה היה בזה לחץ רב. כי אם הוא הגיע גבוה, הוא עלול גם כן להתרסק. ובנתיים, הוא מתבגר, וגיל ההתבגרות שמכה בו גורם ללחץ רק לעלות ולעלות. הוא התאמץ כל כך, אבל לא משנה כמה הוא הקפיד על שגרת האימונים, וכמה הוא נמנע מלאכול כל דבר שלא הכרחי, הוא לא מצליח מספיק. הוא לא מצליח.
אבל ככה זה, אמא תמיד אומרת, יש אנשים שצריכים להתאמץ יותר, שלא בורכו ביכולות כפי שאחרים בורכו בהם. הודות לכך החלו ההזרקות, סטרואידים. אלו בהחלט הובילו לשינוי חיובי, משמעותי. במקביל נוסף דבר אחר; היתה סיבה לעובדה שבכל פעם שאכל יחד עם לקס ואלק בארוחת הצהריים, הוא עזב אותם רבע שעה מוקדם יותר. היה ברור שהם יגלו את זה במוקדם ובמאוחר. הדרך הקטנה והמלוכלכת שלו להשאר רזה. הקלוריות של לחמניה עם נקניק לא יוכלו לההראות את עצמן אם הן יוצאו קודם לכן, נכון? זה התחיל ככה, רק להקיא אם הוא אכל משהו משמין מידי, לא בריא. אבל מהר מאוד זה הפך למפלצת שאי אפשר להתמודד מולה. כל עוגיה הכי קטנה תוביל אותו לאבד במיידיות את כל הגוף שהוא עבד עליו, כל פרוסת לחם לא הכרחית. ומקביל היו את הפעמים האלו, שבהן דומה שכל הדייאטה הקפדנית נשכחה מהזיכרון שלו, הרגעים האלו שבהם הוא היה מוצא את עצמו מגרד מהמחבת את הצ'יפס שנדבק לתחתית, כולו כבר גוש פחם ספוג שמן ואוכל אותו בתאווה כאילו היה הדבר הטעים ביותר שאל מעודו. מתעורר לגלות עטיפות חטיפים וקופסאות ריקות של הגלידות הדייאטות של אמא שלו פזורות סביבו. אז, להוציא הכל היה הופך לבהול יותר, נואש יותר. האוייב הכי גדול שלו, ומצד שני לעתים הוא ראה אותו כמושיע שלו. הרי זו הייתה הדרך שהותירה אותו רזה. הוא לא חייב לדרך הזו תודה?
אלק היה מקסים, אבל אחר. הוא לא ניצב באותה עמדה בכלל. הוא לא היה צריך להיות ספורטאי כדי להיות מקובל ואהוד. אבל זה היה אלק. זאנדר לא שאף להיות כמו אלק. הוא שאף להיות כמו לקס. לקס היה נהדר; עילוי בספורט, בעל ביטחון עצמי כובש וכריזמה שלא היה ניתן לעמוד בפניה. הוא היה פשוט מדהים. אבל הוא היה גם מרושע - הערות ציניות ומרושעות שהיו יכולות להפוך למעשי בריונות של ממש, ניהול חרמים, נקמות, הריסת חיים של אחרים. בהתחלה הדבר הופנה רק לאחרים, אבל ככל שהזמן עבר, חיצי הרעל האלו הופנו אל זאנדר. לא אל אלק - מעולם לא אל אלק. אבל אל זאנדר כן גם כן. חיצים מרים ורעילים. רוע שהיה נשאר להתמוסס בעצמותיו של זאנדר זמן רב אחר כך. דומה היה שככל שזאנדר הפך דומה יותר, לחלק ממשי יותר מהקבוצה, הרעל הלך וגבר. נראה היה שככל שהוא מנסה, הדבר רק גורם ללקס להיות מרושע יותר ויותר. זאנדר התאמץ, ניסה ככל יכולתו, אבל נראה היה שזה רק מחמיר את המצב.
בסוף כיתה ט, הגשר שלו הורד, והוא היה יכול להתגאות בשיניים ישרות ומושלמות. באותו קיץ, הוא יכל להגשים סוף סוף את החלום של אמא שלו - שהיה גם החלום שלו. באותו קיץ זאנדר לא בילה בבריכה או בים, אלא בעיקר בבית, הלסת שלו עטופה תחבושות ומתאוששת בהדרגה מהחיתוך והשיוף שנעשו לה. בשנת הלימודים, הוא יכל להתגאות בלסת גברית מושלמת שנוצרה תחת סכין מנתחים. סוף כל סוף, הוא היה יכול להיות שווה לחלוטין לחבריו. אבל דומה היה שהידיעה הזו רק מה הגבירה את החרדה. כי עכשיו הוא באמת מוכרח להיות מושלם. להשאר מושלם. כל טעות הכי קטנה תרסק אותו. כל עוגיה הכי קטנה יכולה להרוס את כל מה שהוא עבד כל כך הרבה עליו. הוא לא מספיק טוב, הוא פשוט לא מספיק טוב. הוא מוכרח לעמוד בקצב המסחרר, כי הנפילה תהיה מהירה וכואבת.
סטטוס התקדמות: בגדול סיימתי את הטופס, במידה וצריך לשנות/להוסיף אעדכן בהתאם.
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: ירוק כלשהו
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: אשמח ממש לשמירה
לא יודעת אם זה רלוונטי, אבל בעיקרון הוא מבוסס על הת'ר דיוק מHeathers

יובל - שמורה. אשמח לדעת כמה שיותר מוקדם את הסעיף של גיל ועולם. נכון לכרגע אני מעדיפה שתבחרי מהעולם שלנו אבל אני לא רוצה להגביל אותך, מה שאת בוחרת :)
קס, הדס, מור - עדיין שמורים, תזכורת שיש להראות התקדמות משמעותית בטופס עד ה12.10
נגה - אין הערות בכלל עד עכשיו, מעולה
שירה - אין הערות בכלל על המראה, ואני מניחה שאת עדיין עורכת את האופי על פי ההערה הקודמת אבל מה שכתבת עד עכשיו נהדר ואין לי הערות :)

שם + שם משתמש:אורטל, ברוך הכבש
שם הדמות: אופליה לי-הל
גיל: 15
העולם בו הדמות שלכם גרה: כדור הארץ
מגדר: נקבה, סיסג'נדרית
מוצא: פלורידה
מראה: לתאר את אופליה מבחינת מראה זה מאוד פשוט, כי מבחינת חוץ היא נראת פשוט כמו כולם. שיער חום מתולתל בקבוקי, לא כל כך מלא אבל תמיד נפוח ושופע חיים. מה שאופליה לא יכלה לסבול זה שיער ארוך, למרות ששיערה נטה לגדול מהר מדי, היא לא נתנה לו לעקוף את השכמות שלה. קו השיער של תמיד היה על צד שמאל - כיאה לשמאלית - ופזור. יש לה לא מעט נמשים שמאתרים את פנייה, אבל לא בצורה מוגזמת, אלא די מחמיאה. אף שלא כל כך הצליחה לתאר את צורתו, אבל היה די קטן ולא "מזיק".
עיניים שחורות לחלוטין טיפה גדולות מהרגיל, שפשוט לא התאימו למראה שלה, ולכן היו מיוחדות בעיניי אביה, למרות שהיא מעולם לא אהבה אותן. הן כל כך לא התאימו למראה החייכני והשמח שהתלתלים ושפת הגוף הביישנית שלה.
ואז מגיעות השפתיים- אותן מחשיבים די דקות, אבל עם מעט נפח וצבע אדמדם מעט, לא על גבול החוויר אבל גם לא על גבול האדום בוהק, משהו באמצע.
אין לה חורים באוזניים או פירסינג- והאמת שיש לה טראומה מהם. שהייתה קטנה היא כל כך רצתה שיהיו לה עגילים באוזניים שהיא פשוט ניסתה לחורר אותם לעצמה, ובוא נגיד שזה לא נגמר טוב.
מבחינת גוף? אפשר להגיד שהיא הייתה נראית טוב- לא רזה מדי ולא מלאה מדי. אפשר גם להגיד שמלאה במקומות הנכונים לא היה יותר מדי, אבל מסתפקים במה שיש.
בגלל היותה רוב הזמן בבית, סגנון הלבוש שלה הסתכם בפיג'מות שמשתנות לפני עונות השנה. אבל כאשר כן יצא לה לצאת מהבית זה הסתכם בטייץ שחור ארוך ופוטר. כן, פוטרים היא מאוד אהבה, יש לה כמות מטורפת מהם ועוד כמה גופיות פה ושם לזמן שקצת יותר חם(שהוא מאוד מועט במהלך השנה) וכמה מכנסיים קצרים.
אבל את הסטייל שלה אפשר ממש לסכם כבייסיק מאוד ולא מיוחד כל כך.
מתאפרת היא לא, כי למעשה היא לא כל כך פתוחה לעולם הזה. היא מכריה בשמות, אבל מעולם לא יצא לה
אופי: לפחות 15 שורות. כתבו על התכונות הטובות של הדמות שלכם וגם על הרעות. מה הדמות אוהבת ומה לא. כל דבר שילמד אותנו על האופי שלה ואיך היא מתנהגת.
רקע: אם אתם בעולם המקביל, אל תשכחו לציין דברים משמעותיים כמו האם הדמות שלכם שייכת לסוענים או למשפחת מלומדים, היום שבו התקבע הדמון שלכם וכדומה. לפחות 20 שורות.
סטטוס התקדמות: יש סוג של מראה
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: פליז אל תבחרו כולכם גוונים של אותו הצבע לול
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: תשמרי לי?3>
אנסהה לחשוב על הכל ולהתחיל כבר מחר

שאני לא אשכח:
אופליה על שם הדמות של שקייספיר, אמא שמתה בלידה, אבא מגונן בצורה מוגזמת, למדה בבית

שמורה 3> :) יש להראות התקדמות משמעותית עד ה20.10
קס, מור, הדס - תזכורת שיש להראות התקדמות משמעותית בטופס עד ה12.10
נגה ושירה - שתיכן הראתן התקדמות משמעותית אז השמירה תישמר כמובן, אבל אשמח לראות עוד עד ה13.10
יובל - עד ה14.10

שמחה ממש שיש היענות למ"ת! :)

שם + שם משתמש: שקד, דארת' היידר
שם הדמות: אלק קמפבל (Alec Campbell).
גיל: 17
העולם בו הדמות שלכם גרה: המקביל
מגדר: זכר סיסג'נדר
דמון: במידה ואתם חלק מהעולם המקביל. נא לקרוא בעיון את ההסבר על הדמונים לפני כן, ואם הדמון התקבע בצורה מסוימת לתאר אותה כמה שיותר מדויק. אם הדמות שלכם מעל גיל 14 אתם לא יכולים לומר שצורת הדמון שלה עדיין לא התקבעה.
מוצא: אברדין, סקוטלנד.
מראה: אלק הוא סקוטי שנראה כמו אירי. איפשהו בשורשי המשפחה שלו יש אנשים שהגיעו מאירלנד, כך שזה לא מפתיע, אבל עדיין - אלק נראה כמו אירי, והוא לא מחבב את העובדה הזאת.
הדבר הזה בא לידי ביטוי בעיקר בשיערו של אלק, שצבוע בגוון ג'ינג'י חזק שאי אפשר לפספס. הוא נמצא בדיוק בנקודה שבה הצבע הוא לא אדום-שנראה-כמו-צבע-מזויף או כתום-בהיר-ודהוי-שנראה-בלונדיני, ככה שאי אפשר לפקפק בהיותו של הגוון הכתום העמוק של שיערו - שמזכיר תפוז בשל במיוחד - אמיתי לחלוטין. אותו הצבע במדויק, אגב, צובע גם את גבותיו ואת שאר שיער הפנים של אלק, כשהוא לא מגלח את הזיפים שצומחים על פניו בקצב מסחרר. וזה לא דבר שקורה הרבה - זקן ג'ינג'י נותן לו תמיד תחושה של חוטבי עצים מימי עבר, אז הוא משתדל להתגלח בתדירות יחסית גבוהה. למזלו של אלק, שיערו מתולתל מעט, מה שיוצר מעין כרבולת נחמדה במרכז ראשו, בעוד שבצדדים הוא מסתפר דק, על גבול הקצוץ. תספורת שאפשר למצוא אצל הרבה מאוד אנשים, אבל היא נותנת לאלק מראה של נער ולא ילדון אז הוא בסדר עם זה.
גם שאר פניו וגופו של אלק משרים תחושה של נער צעיר, דבר שפעם היה קצת מרגיז אותו, אבל היום כשחלק מהחברים שלו יכולים להיתפס כבני 25+ הוא ממש לא מתנגד אליו. הפנים שלו יחסית אליפטיות, בלי תווי פנים חדים בולטים. למעשה, הדבר הבולט ביותר בפניו, מלבד הנמשים שמכסים אותם, הוא האף שלו - אף ישר לחלוטין, אבל קצת גדול בולט. גם המצח שלו, שמעט גדול מהרגיל, היה יכול להיות בולט, אבל התלתלים שתמיד צונחים קצת אל מצחו של אלק מסתירים את העובדה הזו. למעשה, אלק אפילו אוהב את זה קצת - ככה התלתלים שלו לא מסתירים את עיניו. לא שהן מיוחדות כל כך, כן? עיניי שקד בצבע חום בהיר פשוט למדי, לא מהסוג המהפנט שאי אפשר להסיר את המבט ממנו. אבל לא באמת אכפת לאלק מכמה אנשים ינעצו לו מבטים בעיניים, אלא מכמה הוא יוכל לנעוץ מבטים בחזרה באנשים בלי שתלתל ג'ינג'י יכנס לו לפריים.
אופי: לפחות 15 שורות. כתבו על התכונות הטובות של הדמות שלכם וגם על הרעות. מה הדמות אוהבת ומה לא. כל דבר שילמד אותנו על האופי שלה ואיך היא מתנהגת.
רקע: אם אתם בעולם המקביל, אל תשכחו לציין דברים משמעותיים כמו האם הדמות שלכם שייכת לסוענים או למשפחת מלומדים, היום שבו התקבע הדמון שלכם וכדומה. לפחות 20 שורות.
סטטוס התקדמות: סיימתי את כל הסעיפים הקטנים הכלליים, הידד. מראה בתהליך.
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: IndianRed
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: היידה
פעם ראשונה שאני מנסה לכתוב דמות בן, נראה איך ייצא

הודעה זו נערכה ע"י Darth Hader ב Oct 25 2020, 10:16 AM

שמורה :)
שירה - אני לא חושבת שיש צורך בהוספת עוד מידע לאופי, הוא בסדר גמור ככה. את מוזמנת לעבור לרקע
נגה - אשמח לדעת מה השם של הדמון שלך

בכללי, לאלה שכותבים דמויות מהעולם המקביל - אשמח אם תזכירו את הדמונים של הדמויות שלכם מידי פעם. תחשבו שהם שם ממש כל הזמן עם הדמויות, והם יכולים לדבר ולתקשר עם בני האדם שלהם וכדומה. הם משמעותיים מאד בעולם המקביל

שם + שם משתמש: Din Djarin
שם הדמות: אָבֵנדרוּ (אבן)
גיל: 17
העולם בו הדמות שלכם גרה: העולם המקביל
מגדר: זכר
דמון: נקבת דרקון פיה. כחולה וורודה. אורך 23 ס"מ אורך זנב 32 ס"מ מוטות כנף של 15 ס"מ. עיניים ירוקות מבחילות.
מוצא: אין לו
מראה: זכר. בלי הרבה שרירים אבל חזק ומפחיד. יש לו צבע עור זית, הוא גם נראה כמו תימני. שיער חום כהה.
אבן לא בולט הרבה, הוא כמעט ולא בולט בכלל. צריך ממש לחפש אותו בשביל למצואו אותו - וגם אז צריך להכיר אותו. התכונה הזאת עוזרת לא בכל מיני משימות של הסתתרות בין הרבה אנשים.
אופי: אבן ממש חכם, אבל אגואיסטי לגבי החכמה שלו. הוא חושב שהוא תמיד צודק - והוא לא ייכנע לאחרים עד שיביאו לו ראייה מספקת. תמיד עוזר לאחרים אם צריכים חלק מהחכמה שלו. הוא תמיד יעזור בחוזק שלו לדברים שלא ילכלכו יותר מדי.
רקע: אם אתם בעולם המקביל, אל תשכחו לציין דברים משמעותיים כמו האם הדמות שלכם שייכת לסוענים או למשפחת מלומדים, היום שבו התקבע הדמון שלכם וכדומה. לפחות 20 שורות.
סטטוס התקדמות:
הצבע שאתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם: פליז אל תבחרו כולכם גוונים של אותו הצבע לול
הארות/הערות/ראיתם את הסדרה במקרה?: