כמו דג זהב|וריאן, pg13 ואולי אפילו R. תיאורים מזוויעים.

אז הנה אני, וריאן, החלטתי להשתמש ברשימת הפרומפטס של אינקטובר ובמקום לצייר - לכתוב קטעים.
מי שלא יודע אינקטובר זה אתגר חודשי. כל שנה בחודש אוקטובר יש רשימה של נושאים, אחד לכל יום באוקטובר, ופשוט מציירים את מה שנמצא שם. הנה קישור לאתר הרשמי אם אתם רוצים לדעת עוד.
אז הנושא הראשון היה דג. והנה דג.
אני אזהיר שוב - תיאורים מזוויעים.
תהנו D:

---

ההרגשה הייתה כאילו הוא היה דג זהב.
הוא שכב על המיטה בחדר הלבן והסטרילי, והאור סינוור את עיניו שכבר התרגלו לאפלה. כל תזוזה, אפילו הקטנה ביותר, גרמה לו לכאבי תופת. זאת הייתה הסיבה שלא העז להזיז אפילו אצבע.
לפחות את האצבעות שנשארו לו.
הוא זכה להביט בפניו רק פעם אחת מאז שהתעורר במיטת בית החולים, והוא הבטיח לעצמו שלא להסתכל עוד במראה יותר בחיים. כל עורו היה מכוסה בכוויות ושיערו נשרף לגמרי. אבל הדבר שהכי היה קשה להסתכל עליו היו הפנים שלו.
הוא בקושי זיהה את עצמו.
תווי פניו הושחתו באכזריות מחומצה. עורו התקלף ונמס ממנו, ובחלקים מסויימים היה ניתן אפילו לראות את החניכיים שלו.
הוא בקושי הצליח לדבר. הוא בקושי הצליח לנשום. לאוויר היה ריח של עשן, והוא ידע שאם ישאף יותר מדי ממנו הוא יחנק.
אבל לא היה שום עשן בחדר.
אפילו לא להבה קטנה.
החדר היה קר.
אבל באוויר היה עשן.
הוא זכר איך פניו נראו פעם, לפני שנהרסו כך. הוא רואה את הפנים שלו כל יום דרך פניו של אחיו הצעיר, שיושב ליד המיטה שלו בכל הזדמנות שיש לו. אולי רק אמא שלהם נמצאת בפנים יותר ממנו.
אבל הפנים שנמצאות מולו עכשיו הן לא פניו של אחיו. הן גם לא פניו של הוריו. אלו פנים רציניות, אבל עדיין מביעות חמלה. שפתיהן נעות כשהם שואלים אותו שאלות שהוא לא יכול לענות עליהן.
"אתה זוכר מה הם עשו לך?"
טעם רע עלה בפיו.
"שמעת את השמות שלהם?"
הוא הרגיש כיצד דמעות נקוות בעיניו.
"אתה זוכר איך הם נראו?"
וזה היה הרגע שבו פרץ בבכי.
הדרך היחידה להעניש את האנשים שעשו לו את זה - והוא לא היה יכול לעשות כלום. הוא לא יכול להוציא את האמת לאור, הוא לא יכול להביא צדק, לנקום את נקמתו.
וכל זה בגלל שמה שהם עשו היה נורא כל כך.
שנתיים שלמות נמחקו מחייו בגללם.
הוא הרגיש כמו דג זהב.

הקטע מאד יפה והכול, אבל לפי דעתי התיאור של דג, במיוחד דג זהב, קצת הורס.

זה היה בכוונה כי לדגי זהב יש זיכרון של שלוש שניות.
ותודה :>

טוב, אז, קטע נוסף של וריאן. קודם כול, רציתי לשבח אותך על היצירתיות. לקחת משהו פשוט כמו דג, וכתבת עליו קטע כל כך עמוק, מפותח והכי מפתיע אותי הוא שבחיים לא הייתי יודעת שהקטע נכתב עבור האתגר של אינקטובר. הרעיון עצמו פשוט נהדר.
ועכשיו, לגבי הביצוע. הקטע מתמקד בעיקר בתיאורים: התיאור המדיוק של החדר, התיאור המזוויע של המראה של המספר, התיאור של המחשבות של המספר וכדומה. כשהתחלתי לקרוא את הקטע, מיד הבנתי שמדובר בקטע שכל כולו מתמקד בתיאורים. עכשיו, כשכותבים קטע כזה, הרבה פעמים סוג אחד של תיאורים משתלט על סוג אחר, ואז נוצר מצב בו הקטע נשען רק על סוג אחד של תיאורים, וכך נוצר קטע די רדוד שמאוד קשה להתחבר אליו. לדוגמה, אם בקטע מסוים תיאורי המראה באים על חשבונם של תיאורי הרגשות, הקוראים ירגישו שהם נמצאים בתוך הקטע, אבל חוץ מזה - כלום. הם יהיו שם, אבל לא ירגישו את הקטע.
כשסיימתי לקרוא את הקטע, החשש שזה מה שיקרה גם פה - נעלם, והבנתי שבקטע הזה התיאורים מאוזנים. אין סוג מסוים של תיאור שמשתלט על הקטע או בא על חשבונו של סוג תיאור אחר, אז כל הכבוד לך.
אני אוהבת את זה שלאורך כל הקטע אני רק מנסה להבין מה בכלל קרה לאיש הזה, איך הוא הגיע למצב המטורף הזה, מי אחראי לכל זה... התהייה הזאת מושכת את הקוראים בצורה נהדרת, וכשמגיעים לסוף הקטע בלי תשובה לשאלות שלנו, זה פשוט נפלא, לדעתי.

זה אחד המשפטים האהובים עליי. לא יודעת למה, זה פשוט נראה כל כך הגיוני ומקסים.

הו, וואו, גם את זה ממש אהבתי. התגובה המוגזמת שלו לשאלות כל כך פשוטות, מעצימה את התחושה המסתורית בקטע ואת הרצון לדעת מה אפשר לעשות כדי לגרום לבן אדם להגיע למצב הזה.

אוקיי, משהו אחרון והוא בגדר המלצה בלבד: אני חושבת שלא ניצלת עד הסוף את השורה הראשונה ואת השורה האחרונה בקטע. המשמעות של שתי השורות האלו היא אותה המשמעות, אבל אני חושבת שכדי לפתוח ולסגור את הקטע בצורה באמת מושלמת, אולי כדאי ששתי השורות יהיו זהות מבחינת הניסוח.
איך שתרצי. :>

לסיכום, באמת קטע יפהפה, אהבתי מאוד. וכמובן, לא התכוונתי לפגוע.