ניטורוס || הרשמה, אושר על ידי נועם ושקד

שם+כינוי: ליאור, בצד.
שם מלא: אמה אוסלווד.
גיל: 17 וחצי.
מין ומגדר: נקבה. נמשכת לבנים. מאמינה במנזרט.
האבן: האבן הלבנה. היא קצת מפחדת להשתמש בה, חוששת מהדברים שהיא עלולה לגרום, בגלל שהיא כבר הרגה בעזרת כוחה. את השימוש בכוח מלווה כאב ראש חזק, לעיתים היא אפילו לא יכולה לעמוד בגללו. היא עלולה לקבל גם סחרחורת ובחילה, אולי להקיא.
היא גילתה את האבן כשהייתה בת שש עשרה, פירוט על זה ברקע.
מראה: איך אפשר לתאר את המראה של אמה אוסלווד? נתחיל בשיער. יש לה שיער חום חלק, בצבע שוקולד, יפה כזה, מלא ברק. הוא משתפל על גבה עד למותנים, אבל היא נוהגת לאסוף אותו בקוקו. בגלל שהיא אוספת אותו בקוקו ולא נוהגת להסתרק לעיתים קרובות הוא קצת מבולגן, ויש בו הרבה קשרים. אז כן, במקור הוא חלק, אבל כעת... לא כל כך. הוא צבוע באדום בקצוות, והצבע מעט חלש כי אמה לא מקפידה על זה ועושה את זה בעצמה.
יש לה הטרוכרומיה; פירוש יש לה עיניים בשתי צבעים שונים. עין ימין בצבע ירוק ועין שמאל בצבע כחול. יש לה עיניים בצבעים משלימים. מכירים את הים? אני מתארת לעצמי שכן. שתי הצבעים המרכזים בים הם כחול וירוק, ככה בדיוק זה אצלה. שתי העיניים שלה בצבע הים, הגוונים קצת דומים בגלל זה.
יש לה שפתים אדומות ממש בצבע הדם, כאילו נשכה את השפתים והדם שנשפך כיסה את כל הפה. זה כל כך מובהק שהיא שמה אודם- אבל היא לא. זה גוון מאד לא טבעי, אבל בדרך כלל לא שמים לב לזה. בדרך כלל שקר לה השפתים קצת מלבינות, והצבע שלהם מזכיר סגול. מין צבע שזיפי כזה.
היא רזה. מה זה רזה? ממש דקיקה. מקלונית. אולי זה כי היא לא אוכלת הרבה, וזה בעיקר בגלל שאין לה מה לאכול. היא עושה הרבה כושר וספורט, מה שמרזה אותה עוד יותר. ממש נוצה, אה?
אין לה בגדים להחלפה, לכן היא תמיד לובשת בגדים קבועים. היא לובשת ג'ינס ארוך וקרוע, מה שקצת מעצבן בקיץ, כי לוהט בתוכו והיא מתטגנת כמו שניצל. היא לובשת גם גופיה שחורה ואלגנטית כזאת, פשוטה, עם כתפיות דקיקות. היא מבליטה לה את הגוף ואת העצמות. אבא שלה היה אדם ענק. ברצינות, ממש ענק! מה הקשר? היא לובשת מעיל של אביה, שהוא גם שחור. המעיל מגיע לה עד לברכיים. בקיצור, היא מתבשלת בקיץ. יש לה נעלי ספורט בצבע לבן, קלילות ונחות, מתאימות לריצה. הן אחד הדברים היחידים אצלה שאין להם קרעים (אולי כי בלתי אפשרי שיהיו קרעים בנעלים). חוץ מזה היא חובשת כובע בייסבול של הקבוצה שהיא אוהדת. פעם יצא לה לבוא למשחקים שלה. עכשיו כבר לא, אבל היא עדיין אוהבת את הכובע.
בקיצור, אמה נראית כמו ילדת רחוב מוזנחת, וזה מה שהיא. בדרך כלל אנשים מעקמים את האף שהם רואים אותה, וזה אף פעם לא רושם ראשוני טוב.
אופי: לאמה יש אופי מאד מרדני. היא הולכת נגד הזרם, היא בדרך כלל לא מסכימה עם הרוב. היא לא אוהבת שאומרים לה מה לעשות, היא לא אוהבת שאומרים לה איך להרגיש. היא שונאת כשמצפים ממנה להתנהג בצורה מסוימת למקרה מסוים רק בגלל שרוב האנשים היו מגיבים כך. היא לא מנסה להיטמע בחברה, היא לא מנסה להשתלב. היא הולכת עם האמת שלה, ומבחינתה שכל האנשים ילכו לעזאזל. היא לא אוהבת לבחור בדרך הארוכה והפשוטה, בדרך כלל היא תבחר בקיצורי דרך. פשוט אין לה כוח, אז היא מקצרת. לפעמים המזל משחק לידיה, ולפעמים טובתה לא נמצאת בראש. זה לא בדיוק חשוב לה, העיקר שהיא עשתה את הכול קצר יותר, גם אם לא פשוט יותר. אמה מאד נקמנית, וזה בא לידי ביטוי בהרבה מאד נושאים. היא עלולה לשנוא אתכם אם רק דחפתם אותה או בגללה סיבה פעוטה אחרת. היא לא מוכנה שיפגעו בה, בכל דרך שהיא, ושהיא לא "תחזיר". בעינייה זה מראה שהיא חלשה, שהיא נותנת לאנשים לרדון בה, והיא בשום פנים ואופן מוכנה להסכים עם זה.
אבא שלה סיפר לה כמה פעמים כיצד הוא ואמה התגרשו, שהוא גילה שהוא בוגד בה עם גבר אחר, שלגמרי במקרה, היה החבר הכי טוב של אביה. הסיפור הזה השפיע על אמה עמוקות, ובעקבותיו היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תסמוך לכולם על אף אחד, רק עליה ועל האינסטינקטים שלה.
כאמור, היא לא חושפת את הרגשות שלה. בעינייה, גם זה נחשב חולשה. היא צריכה להפגין קרירות, קשיחות, אחרת עלולים לפגוע בה. והאמת שהיא צודקת. היא מאד תוקפנית ולעיתים חסרת רחמים כלפי חוץ, כי בתור אחת שחיה ברחוב היא אמורה להראות תמיד חזקה ותוקפנית. היא צריכה להיראות תמיד השולטת, ולפעמים שליטה כרוכה בדברים נעימים קצת פחות.
לא כדאי לכם להיות האויבים שלה. כשלאמה יש מטרה, יש לה מטרה. זה הדבר היחיד שהיא רואה, היא ממוקדת, והיא לא תבחל באמצעים כדי להצליח להגיע אליה. כשיש לה מטרה, היא תעשה הכול כדי להשלים אותה.
היא תמיד תגן על מי שבצד שלה. גם אם היא יודעת שהוא טועה, גם אם היא כועסת עליו, היא תשמור עליו, ותגונן עליו, הבעיה היחידה היא שהיא מצפה שבבוא הזמן גם הוא יתנהג אליה ככה.
לאמה יש חוש צדק מאד גדול, והיא משתדלת להגן על חפים מפשע. בדרך כלל חוש צדק זה דבר טוב, אבל שאת חיה ברחוב... טוב, בוא נגיד שלאמה יש נטיה להסתבך בצרות שגדולות עליה בכמה מידות. לעומת זאת, כשהיא רואה אי צדק מאד גדול, גם אם הוא לא קשור אליה במאומה, אם היא לא תעשה דבר זה ירבוץ לה על המצפון. למרות זאת, היא כבר למדה להיתעלם, והיא עושה את זה לעיתים קרובות, מה שאומר שמשקל גדול רובץ לה על המצפון.
לסיכום, אמה כמו ילדת רחוב טיפוסית; קשוחה ותוקפנית כלפי חוץ, ואינה מסגירה לעולם את הפנים.
רקע: אמה נולדה בשתיים בספטמבר. היו לה חיים רגילים למדי בשנתיה הראשונות.
בגיל 3 הוריה התגרשו שהוא גילה שהוא בוגד בה עם גבר אחר, שלגמרי במקרה, היה החבר הכי טוב של אביה. מאותו היום, בגיל הצעיר כל כך, החלה אמה לשנוא את אמה. לא היה להם הרבה כסף בגלל שאמה עשתה את רוב העבודה, אבל הם היו שמחים בחלקם. אך כשהייתה בת שמונה אביה מת ממחלה מסוכנת, מכיוון שלא היה בידיהם תקציב לממן את התרופות. היא עברה לבית יתומים עד ששירות הרווחה תמצא לה משפחה אומנת. בבית היתומים לא היה לה נעים. היא הייתה רגילה לשגרה היום יומית והנעימה עם אבא שלה, והילדים לא חיבבו אותה. קבוצת בריונים ובראשה ילד בשם ברני- שם שלפי דעתה של אמה מצחיק מאד- היו מציקים לה. למרות שהיה לה קשה עם הילדים והבריונים הייתה לה שם חברה אחת בשם סמנתה. אחרי חודש הרגע שהגיעה אמה לבית היתומים הגיע משפחה אומנת ולקחה את סמנתה. זה שבר לה את הלב, היא כבר לא יכלה עם כל האבדות של חייה. היו כמה ילדות נחמדות שניסו להתחבר איתה, אבל היא הסתגרה ולא נתנה לאף אחד להתחבר איתה מחשש שיעלם וישבור את ליבה שוב.
היה לה קשה עם המטפלות ועם האומנות המעצבנות, שלא ממש דאגו לה כי היא לא באה עם הרבה כסף. נוסף על זה את הילדים המעצבנים, הבית הסגור והמדכא וההרגשה. ההרגשה שתמיד הייתה בליבה, שורטת אותו וקורעת אותו לגזרים כל פעם שמשפחה אומנת באה לקחת מישהו אחר. כל אלה גרמו לה ממש להשתגע. היא ברחה חודשיים לאחר שהגיעה לבית היתומים.
בתחילת חייה ברחוב היה לאמה די פשוט; אנשים ריחמו עליה ועזרו לה בגלל שהייתה קטנה. הם נתנו לה מחסה, אוכל ושתייה, ולעיתים אף מיטה לישון בה. כן, היא התחילה להתרגל לשגרה. היא רק צריכה להיראות כמו ילדה מסכנה ויתומה, ואנשים כבר יטפלו בה בעצמם כאילו הייתה ביתם.
בגיל חמש עשרה הפסיקו האנשים לרחם עליה. היא כבר הייתה יותר מבוגרת, ויכלה להשיג עבודה, להרוויח כסף, ולהשתקם. אך היא לא עשתה זאת, היא הרגישה שהיא לא מסוגלת, כאילו כל שגרה שאי פעם ניסתה למצוא התמוטטה עליה.
בזמן ששהתה ברחוב הייתה כמה פעמים בכנופיה מפוקפקת, אבל היא הרגישה שקשה לה בחבורה, והיא הרסה הרבה מאד דברים בכל זה. היא נהנתה להיות עצמאית, ולכן הפסיקה עם זה. היא הרגישה שלא טוב לה עם אנשים, ושעדיף שתשאר עצמאית ותסמוך אך ורק על עצמה.
בשלב מסוים גילתה שיש לה משפחה באיטליה בגלל שאביה בא במקור משם, וניסתה לקבל מספיק כסף כדי להגיע לשם אבל לא הצליחה. לבסוף היא החליטה לוותר על החלום הזה ולהתמקד בדברים אחרים חשובים.
בגיל שש עשרה הסתבכה בקטטה לאחר שניסתה לפלח ארנק מאיזה בחור גדול. היא הייתה במצב גרוע, ונפצעה קשות, אך לפתע זימנה את עצמה האבן לידה, והיא הצליחה לברוח ולעוף משם. כך גילתה על כוחה של האבן, והחלה להשתמש בה.
נשק: בגיל שמונה היא לקחה מאביה המת סכין ישן, עליה כתוב באיטלקית את שם משפחתה.
מלבד זאת, יש לה חרב שהיא לקחה פעם מג'וגין שניסה לתפוס אותה, והיא הרגה אותו.
צבע: שחור.
הערות/הארות/שאלות/תלונות/הצעות:

ליאור- שמורה. לגבי הקטע של העיניים- האם מדובר בעין זכוכית אחת, או שבהטרוכרומיה?
אני מעדיפה בלי תמונות. אם את כבר עושה תמונה, תוסיפי בכל זאת תיאור.
ליבי- נהדר! כן הייתי מוסיפה במקומך קצת יותר נקודות, אבל זה מצוין! המראה בסדר, רק תכתבי האם הוא גמור, שאדע.

שם+כינוי: נעמי, neomi mazor
שם מלא: הלן דייויס
גיל: בת 16.5
מין ומגדר: נקבה. דתייה ונמשכת לבנים
האבן: האבן הכסופה. יודעת להשתמש באבן שלה אך לא לגמרי מצליחה לשלוט בכוחותיה. היו פעמים לא מעטות בעבר שהיא איבדה שליטה ושנתה את מצב הצבירה של החפצים שעומדים מולה - מה שמסוכן כי היא עלולה להיתפס. היא אוהבת לשתמש באבן אפילו לשימוש יומיומי כמו להפוך את המזלג שמולה לציפור כסף יפיפייה אבל היא הפסיקה עם זה לאחר שהבינה שהדבר גורם לה לכאב לא מוסבר ברקות.
מראה: אוקייי. המראה של הלן. הלן היא בת עם שיער מהמם בצבע חום- אגוז בהיר עם גוונים יותר בהירים. הוא גלי עד כמעט חלק אבל הוא מאוד קל לעיצוב - כשהיא רוצה הוא יכול להיות מתולתל. בדרך כלל היא הולכת איתו פזור ואז הוא מגיע לה לאמצע הזרוע (בין הכתף למרפק). העיניים שלה בצבע ירוק עם טיפת גוון אפור. האף שלה לא גדול ולא קטן. ממוצע לגמרי ומתאים לה נורא לפרצוף. שפתיים מעט אדומות וקצת בולטות אבל זה משתלב לה נורא טוב בפנים. היא די גבוהה ורזה אבל יש לה נוכחות, היא לא 'ציפלונת'. היא לובשת בגדים לא ממותגים גם כי זה לא הכי מעניין אותה וגם כי אין לה כסף לזה. בדרך כלל כשמסתכלים עליה מקבלים את הרושם שהעומד מולנו הוא לא רציני ומדי עדין בשביל לעשות משהו דרסטי ודרמטי והלן מנצלת את זה לטובתה.
אופי: מצד אחד הלן היא ילדת חלומות שמקשיבה לכל דבר שאמרים לה אבל מצד שני, כשמשהו לא מוצא חן בעינייה היא יכולה לאבד שליטה מאוד בקלות. היא סוג של מישהי שנראית מבחוץ מפונקת קצת ומבפנים באמת היא די רגישה. עד גיל 12 אמה דאגה לה אבל אז היא נלקחה בידי הג'וגינים (אביה עזב אותם כשהייתה בת 5 בערך) והיא נותרה לבדה עם האבן ועם מה שאמא שלה הספיקה ללמד אותה עליה. בעקבות האירוע הזה האופי שלה משתנה והיא נהיית יותר מחוספסת ופחות מראה רגשות ומחשבות כלפי חוץ. היא יודעת לשקר. מאוד קשה לתפוס אותה בשקר אבל היא עושה את זה לא מעט. בעיקר כשהיא נצרכת לחפות על העובדה שהיא בכמית ושהיא לא מאוד אוהבת לדבר על עצמה. היא לא תילחם על מה שנראה לה אבוד מראש. היא אוהבת להצליח ורק להצליח אבל אם יש משהו שהיא חושבת שהוא אפשרי והיא רוצה לעשות אותו, לא תצליחו לשכנע אותה לרדת מזה גם אם תנסו מאוד. עקשנית ודעתנית היא מאושרת להיות בכמית והיא מנצלת את זה.
רקע: כמו שאמרתי, כשהיא הייתה בערך בת 5 אבא שלה עזב אותה ואת אמא שלה הם לא הסתדרו גם קודם ובגיל חמש הגיע הפיצוץ בדמות שימוש לא מכוון של הלן באבן שנמצאת ביד אמה. היא מצאה את האבן, שחקה איתה ובלי לשים יותר מדי לב, היא המיסה את הקיר בחדר השינה שלה. אביה נעלם מיד אחר כך ולא שמעו ממנו עד היום. יש שמועות שהצטרף לג'וגינים אבל השמועות לא מוכחות. אחרי שאבא שלה נעלם, אמא שלה התחיל ללמד אותה ברצינות את סודות האבן. הלן גלתה כישרון רב ולאחר מספר שנים, כשהייתה בוגרת מספיק, העבירה לה את האבן. מגיל שתים עשרה חיה לבד, ההתעניינות שלה באבן גברה, והיא נסתה את כוחה שוב ושוב בבית. היו לה גם כמה פשלות שהיא לא הצליחה לתקן (זה קרה בדרך כלל כשפחדה מאוד או כשכעסה ואיבדה שליטה) כמו הפעם שהפכה את כל הנוזלים בביתה למוצקים. כשהייתה בת 15.5 הג'וגינים הגיעו לעיר שבה היא גרה ומאז היא נודדת בדרכים. בכל פעם שנקלעה לסכנה השתמשה הלן ברגליה הארוכות בשביל לרוץ וכשהייתה מחוץ לטווח ראייה היא עשתה איזה משהו שיעכב את הרודפים (כמו להסיט נחל ממסלולו, לשנות צורות של עצים וסלעים כך שהרודפים לא ידעו היכן הם וכדומה)
נשק: להלן יש חץ וקשת מיוחדים שעברו במשפחתם כבר דורות (מצד אמא שלה). הייחוד העיקרי שבה הוא זה שלמרות גודלה של הקשת, היא ממש קלת משקל וממש קל לכוון בה. הלן היא קשתית מצויינת ואם היא רוצה לפגוע במשהו היא לא כל כך מצליחה לפספס אותו... דבר נוסף שיש להלן הוא קלע. אמא שלה עשתה לה אותו כשהייתה בת 11 וזוהי מתנת היום הולדת האחרונה שקבלה ממנה. הוא בנוי ומותאם לכוחות של הלן ומתאים לה באופן מושלם. בעזרתו היא יכולה לזרוק כל דבר למרחקים גדולים.
צבע: כחול או כסף, לא משנה
הערות/הארות/שאלות/תלונות/הצעות:

נעמי- יפה מאד! בכללי את רשומה, יש רק כמה הערות קטנות.
"כשהיא רוצה הוא יכול להיות מתולתל"
הכוונה היא שהיא יכולה לשנות אותו בעזרת כוחה? כי זה בלתי אפשרי. הוא לא פועל על בני אדם. אם הכוונה היא פשוט לסרק ולעצב אותו איכשהו אז הכול בסדר.
דבר שני, האבנים ניתנים לנערים רק בגיל חמש עשרה. אם אמא שלה מתה והיא קיבלה את האבן, אין סיכוי שאמא שלה סיפרה לה עליה מראש. זה מעין "סוד משפחתי", היא לא תלמד אותה על זה עד גיל חמש עשרה, ומכיוון שמתה מוקדם מדי, אז לא.
לגבי האופי, הייתי שמחה אם היית מסבירה על עוד כמה דברים כלליים. ממה היא מפחדת? מה היא רוצה? מה היא אוהבת? האם קשה לה?
בינתיים, שמורה עד העשרים וחמש.
ליאור- רשומה. כל הכבוד!
מיטל- אותו דבר. שני את האבן, ובעקבות כך גם את הרקע.
אוונס- רשומה. יפה מאד!
עומר- בינתיים אין בעיה עם הטופס, אבל כן עם הצורה שהוא כתוב. כתבת את הרקע באופי, ואת הרקע השארת ריק. גם אני ממליצה להוריד את השורות הכתובות לאחר המילים (כגון "אופי" "רקע" וכו') בטופס.
הייתי מעדיפה שתפרט יותר על החיים שלה. לא רק סיקור כללי, זה לא מספיק.
אם קיי, אור- כמובן שעדיין שמורות.
שירה- כל הכבוד! אין לי הערות על המראה. שמורה עד העשרים וחמש.
ליבי-
"עיניים בצבע ירוק עמוק ומדי פעם יש בהן עיטורי פרחים וצמחים"
או שיש כאן שגיאת הקלדה, או שאני פשוט לא מבינה נכון. יש לה עיניים שלפעמים יש בהם עיטורי פרחים וצמחים? תקני בבקשה.
שמורה עד העשרים וחמש.

תיקונים והוספות
כינוי: מדענית מטורפת
מראה: היא יכולה לסדר את השיער שלה איך שהיא רוצה - דבר שעוזר לה בהחלפת זהויות כשהיא רוצה להיטמע בסביבה
רקע: בגיל 12, בשניות האחרונות שהיו להן ביחד, אמא שלה העבירה לה את המיקום המדוייק של האבן ומאז הלן מנסה ללמוד את סודה. בערך בגיל 14 היא סוף סוף מתחילה להבין מה בדיוק זה עושה והיא לומדת להשתמש באבן יותר ברצינות. בכל אופן הלן מגלה כישרון וכח רב וכחצי שנה לאחר שהבינה את הרעיון שבאבן היא כבר שלטה באבן יחסית טוב.
אופי:הלן פוחדת בעיקר מדבר אחד. ממים. קשה לה עם להרטב ואם זה יהיה באפשרותה היא לא תפליג או תשתמש במים במנוסתה. (זאת הסיבה שכשאיבדה שליטה הפכה את כל הנוזלים בביתה למוצקים). הדבר שהיא הכי רוצה זה לחיות חיים שלווים בעולם שמכיר בכוחות האבן אך לא מנסה להשמיד אותה/את מי שיודע להשתמש בה. הלן אוהבת מאוד את המתנה שאמא שלה השאירה לה (קלע) והיא אוהבת להשתמש בה כשיש אפשרות כזו. הלן אוהבת מאוד לקרוא ולשמוע מוזיקה כשמתאפשר לה (בביתם היה פטיפון ולאמה היו דיסקים רבים של מנגינות.) זה אחד הדברים שעוזרים לה להרגע. היא שונאת להסתובב בדרכים ומאוד קשה לה להרגיש בעמדת חולשה/חולי (לכן כשהרגישה שהשימוש המוגבר והתכוף באבן גורם לה לכאב חזק ולא מוסבר ברקות היא הפסיקה עם זה). היא מציגה את עצמה חזקה תמיד אפילו אם היא לא. למרות שהיא עצמה משקרת לא מעט, היא לא אוהבת שמשקרים לה. והיא יודעת לתפוס אנשים בשקר. לא כל כך אכפת לה ממה שהסביבה אומרת עליה אבל אם זה מפריע לה בתוכניות, היא תדאג שמה שחושבים עליה ישתנה
קשה לה לחיות בלי מישהו אחד שהיא יכולה לסמוך עליו לגמרי ולהיות היא בעצמה ומאז שאמא שלה נלקחה היא כותבת יומן. היומן מוגן בכל מה שאפשר והוא נמצא צמוד אליה. הוא משמש כתחליף כלשהו והוא עדיף מכלום אבל זה לא זה כמו שאומרים...

אני מקווה שזה בסדר ושזה מספיק...

נעמי- אני מזכירה לך שאסור להגיב בטופס ההרשמה פעמים, את צריכה לערוך את הטופס הקודם שלך כדי לתקן את הערות.
שנית, אני מזכירה לך שוב, שאמה הייתה מסתירה ממנה את האבן ביום לידתה. ולכן, הדרך היחידה שהלן בכלל הייתה מגלה שהיא קיימת היא לאחר גיל חמש עשרה, בהתפרצות כוח (בדרך כלל בסכנה) שבה האבן מזומנת לידה. שמורה כמובן.
ליבי- "עיניים בצבע ירוק עמוק ומדי פעם יש בהן עיטורי פרחים וצמחים" כדאי שתתקני את השורה הזאת.

צונזר.

כדי לערוך את לוחצת על הכתפור "עריכה" שליד "ציטוט", עורכת ולוחצת על "שלח הודעה ערוכה". אני מזכירה לך כבר פעמים שניה, שאסור להגיב באשכול ההרשמה פעמים. אם יש לך שאלות או בעיות, תפני אלי בפרטי.

שם+כינוי: Din Djarin
שם מלא: מילאראנדו
גיל: בין 15-18 שימו לב שהרקע אמור להתאים לדמות.
מין ומגדר: מוזמנים לפרט פה גם על הנטיה המינית.
האבן: הכתומה
מראה: המראה המלא של הדמות. תארו כל פרט שחשוב או מודגש, אפשר גם לתת דוגמא להרגשה שבדרך כלל המראה המסוים הזה יגרום.
אופי: סביר למדי שהדמות חוותה אירועים לא נעימים בחייה, בדרך כלל בכמים בודדים, לא שומרים על הקשר עם המשפחה. יכול להיות שהדמות הרגה בעבר, או הייתה נוכחת במוות של מישהו. אם כך, ייכול להיות שהדבר גרם לה טראומה, או שהיא משתדלת להפגין רגשות. תארו את התנהגותה.
רקע: הרקע צריך להתאים לסוג האבן וליכולותיה. שימו לב לדאוג שהוא לא יהיה מוגזם מדי, לשאלות אפשר תמיד לשלוח אלי ינשוף.
נשק: סביר שהדמות נושאת איתה תמיד כלי נשק, ישנן גם אפשרויות לכלי נשק העוברים במשך דורות במשפחה.
צבע: הצבע שבו אתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם.
הערות/הארות/שאלות/תלונות/הצעות:

Din Djarin- אני מצטערת, אבל האבן הכחולה כבר תפוסה. האבן היחידה שנשארה פנויה היא האבן הכתומה. שמור בינתיים עד העשרים ושש.
נעמי- עדיין אני לא בטוחה אם אני יכולה לאשר את זה, בינתיים אל תגיבי שוב.
מיטל- שמורה עד העשרים ושש. את הערה של "תשמרי לי" שימי בסעיף "הערות/הארות/שאלות/תלונות/הצעות".
עומר- הרקע והאופי זהים. הכול כתוב בצורה תמציתית ולא ממצה. תשדל לפרט יותר, להסביר על הרקע. כמובן שעדיין לא גמרת, רק קח את זה להבא.

מוקפץ.

שם+ כינוי: פולי, Poli.f.w.
שם מלא: אליס רובינסון.
גיל: חמש עשרה וחצי.
מין ומגדר: נקבה.

האבן: האבן האדומה. פעם הייתה אליס מוקסמת מכל האבנים, ובעיקר מהאבן האדומה. אבל ברגע שהיא נאלצה לברוח מהג׳וגינם, היא הרגישה נבגדת מהאבן. כי איך יכול להיות שעם משהו יפה כזה מגיע גם חוזה מוות? אליס לא כל כך מבינה איך להשתמש באבן, והיא גם לא כל כך רוצה. אולי בגלל שפעם הוקסמה ממנה כל כך. היא לא הבינה איך אבן כזאת יפה מביאה צרות. לצערה, האבן לא מוכנה לעזוב אותה, ולא משנה איך היא ניסתה להיפטר ממנה, האבן עקבה אחריה. בסוף היא השחילה אותה על תליון ושמה אותה מתחת לבגדים.

מראה: אליס צנומה ורזה, לובשת בדרך כלל בגדים שחורים. השיער שלה היה ג'ינג'י פעם, אבל היא צבעה גם אותו לשחור. לרוב היא מפזרת אותו, אבל לפעמים היא גם עושה קוקו גבוהה. הפנים שלה מכוסות איפור כבד, כדי להסתיר את הנמשים והגומות חן שיש לה. יש לה עניים ירוקות ויפות, אבל הניצוץ שם כבר מזמן רדום. הרושם הכללי שהיא משדרת זה אדישות, כאילו היא רק מבקשת שיעזבו אותה בשקט, ומבט של 'ראיתי מלא דברים יותר מסוכנים מזה, נסו להפתיע אותי אם תוכלו'.

אופי: לפניי יום הולדתה ה-15, אליס הייתה ילדה מאוד תוססת וחברותית. היא אוהבת לצייר ולשיר (יש לה קול יפה!). ביום הולדתה, כשקיבלה את האבן מאבא שלה, הג'וגינים פרצו לביתה ורצחו את כל הנוכחים באירוע. ברגע האחרון הצליחה אליס להגן על עצמה בחומת אש, ומאז היא במנוסה תמידית. בהתחלה היא האשימה את עצמה ברצח של כולם, אבל לאט, לאט, התחילה להאשים את האבן בצרות שהיא מביאה איתה. מאז אותו רגע היא הפכה למרירה ואדישה, משתדלת להמעיט במגע עם אנשים אחרים, כדי למנוע את העול של מי שנמצא בקרבתה: האבן. היא לא הייתה יכולה להביא למותם של אנשים נוספים. בנוסף, היא גם הגיע להחלטה. היא תעשה הכל כדי להפסיק את שלטון הג׳וגינים. היא מנסה למצוא את שאר מחזיקי האבנים, כדי לעורר אותם למרד. היא משוכנעת שככה הג׳וגינים יפסיקו לשלוט. היא בעיקר עושה את זה למען הכוכב שלה, אבל יש לה עוד סיבות. היא רוצה לנקום את מותם של משפחתה, והיא רוצה לחזור לחייה הרגילים. אבל במעמקי לבה יש את הרצון לבדוק את גבולות כוחותיה של האבן בלי הצרות שמתלוות לכך...
אבל אם בכל זאת תצליחו לעקוף את מסיכת האדישות שלה, תמצאו שהיא תעשה הכל למען חבר. יש משהו באישיות שלה שכובשת, בעיקר בגלל המסתוריות, אבל גם בגלל שהייתה מנהיגה מלידה. למרות כל רצונה להסתיר זאת, לפי דעתה של אליס חברות היא אחת מהתכונות החשובות ביותר. לפעמים היא אפילו מתפללת שמישהו חדש שהיא פגשה יתעלם מהסימנים הברורים שהיא לא מעוניינת, אבל מיד היא מתביישת בעצמה שחשבה אפילו להתחבר למישהו. כך יוצא שיש לה כמיהה לחיבה, והיא אפילו מורעבת בשביל זה, אבל היא עצמה לא מסכימה לה כי היא מפחדת מהאסונות שיפקדו את המסכנים שיתחברו אליה.

רקע: אליס נולדה בת יחידה לאחת המשפחות הוותיקות באיזור. היא גדלה עם אביה, אימא, ודודתה הרווקה, אחות של אביה. היא חייה חיים רגילים לגמרי, הלכה לבית הספר (היא ממוצעת בלימודים), ופגשה חברות. כל חייה היא חונכה שחייבים להסגיר מישהו שהוא בכם, והיא התעניינה בסיפור של האבנים, במיוחד באבן האדומה.
בגיל ארבע, כשפרצה שריפה בעיר, פתאום ריחפה מולה האבן, ואליס הצליחה לכבות את השריפה. עד היום, אף תושב לא יודע איך השריפה נגמרה, והם גם לא דיברו על זה. לפיכך חשבה אליס שזה חלום בהשפעת הסיפורים של אביה בו היא מקבלת אבן.
ביום הולדתה ה-15 האבן הופיעה מולה שוב, והפעם, הסבירו לה שהיא בכם. הם לא הספיקו ללמד אותה כלום, ומיד פרצו ג'וגינים לביתה ורצחו את כולם. הם ניסו לפגוע גם בה, אבל ברגע האחרון היא השתמשה בחומת אש, וניצלה. מאז היא בורחת, נודדת. בעיקר ביערות.
היא מסתובבת בכל הכוכב בחיפוש אחר מחזיקי האבנים כדי לעורר מרד, אבל עד כה לא נחלה הצלחה מרובה.

נשק: היא מסתובבת עם חרב, ירושה משפחתית. היא התאמנה עוד כשהייתה קטנה, מול אבא שלה. בנוסף, יש לה גם אולר קטן.

צבע: לא אכפת לי...

הערות/הארות/שאלות/תלונות/הצעות:

שם+כינוי: נטע אביה אריאלי
שם מלא: מאילורה אולנין אבל כולם קוראים לה מאי
גיל: 16 בין 15-18
מין ומגדר: היא בת
האבן: האבן הכתומה שליטה באדמה היא ברחה מהבית כי התנהגו אליה ברשעות ואז דוד רחוק שלה לקחו אותה תחת חסותו כי היא הייתה מבוהלת חלשה וחייבת הגנה הוא הביא לה את האבן הכתומה כדי שתדע להגן על עצמה
מראה: יש לה עור בהיר כמעט לבן היא נמוכה ורזה ממש יש לה שיער חום-שחור מתולתל גלי אעין לה נמשים או שיזוף היא בבהירה מידי בשביל זה יש לה עיניים כחולות גדולות צסליחה לו כחולו- תכולות בהירות כמו השמיים יש לה צלקת על הירח אבל חוץ מזה היה יפיפיייה המראה המלא של הדמות. תארו כל פרט שחשוב או מודגש, אפשר גם לתת דוגמא להרגשה שבדרך כלל המראה המסוים הזה יגרום.
אופי: היא משוגעת על הטבע ועל אדמה היא נחמדה אבל מאוטד חסרת לנות היא תמימה למה שבאמת מחכה לה בעוןלם בחוץ היא הרגה מישהו אחד וגם זה היה בטעות הדבר עשה לה פחד ממוות והיא צמה על הבנאדם המסכן שהיא לא תיעכננה להרוג אותו כמה ימים היא עדינה בנפש אבל חזקה גם נפשית סביר למדי שהדמות חוותה אירועים לא נעימים בחייה, בדרך כלל בכמים בודדים, לא שומרים על הקשר עם המשפחה. יכול להיות שהדמות הרגה בעבר, או הייתה נוכחת במוות של מישהו. אם כך, ייכול להיות שהדבר גרם לה טראומה, או שהיא משתדלת להפגין רגשות. תארו את התנהגותה.
רקע: כתבתי למעלה הרקע צריך להתאים לסוג האבן וליכולותיה. שימו לב לדאוג שהוא לא יהיה מוגזם מדי, לשאלות אפשר תמיד לשלוח אלי ינשוף.
נשק: חרב כהה כי בגלל הפחד שלה מלהיות רוצחת יש לה חרב כהה שרק מכאיבה מאוד אבל לא הורגת סביר שהדמות נושאת איתה תמיד כלי נשק, ישנן גם אפשרויות לכלי נשק העוברים במשך דורות במשפחה.
צבע: כתום הצבע שבו אתם רוצים שאני אכתוב את הדמות שלכם.
הערות/הארות/שאלות/תלונות/הצעות: אני חושבת שפיפתי בזמן אבל גם אני רוצה להשתתף בפעילות

עומר, שירה אור- נגמרת שמירה.

שם+כינוי: קלישה
שם מלא: מגנוליה ג'אנג || 玉蘭 张
גיל: 15
מין ומגדר: נקבה
האבן: האבן הסגולה.
מימנותה של מגנוליה בשימוש באבן הסגולה היא, איך לנסח בעדינות, ראויה לשיפור. זה לא שהיא לא מצליחה כלל להשתמש באבן; ההפך הוא הנכון. לא עובר יום בלי שיזרמו אל מוחה מאות, אם לא אלפי, מחשבות, לבטים, הירהורים והחלטות. למעשה, יכול להיות שהיא מסוגלת להשתמש באבן יותר מדי טוב - שהרי קשה לא לעמוד תחת עומס שכזה.
לא, מקור הבעיה נמצא דווקא בשליטה במחשבות. באמצע המקלחת, למשל, היא לא רוצה לשמוע שיושיקו, אחייניתה בת השמונה, רימתה במתמטיקה, ובמהלך טיול במדבר, היא לא שמחה לגלות ששאוהאו רוקן לה את המימיה בתור בדיחה. גם היא לא ששה לגלות שאיזה תמהוני בשם פנג, שאותו לא פגשה מימיה, שוקל לעבוד כמציל בחוף הים. ואם כך, וודאי ווודאי שהיא מתקשה במיוחד לפגוש ולהכיר חברים ולהנות מחברתם.
אם תפנה אליה נערה זרה בבית ספר חדש ותחמיא לה על שמלתה היפה, בעוד במוחה היא חושבת שהיא מאוד מכוערת, מאוד קשה שלא להעלב, גם אם היא רק ניסתה להתיידד איתה.
וכאילו זה לא מספיק, היא גם חייבת להיות תמיד שקועה בניסיון למנוע מעצמה לשלוח שדרים לאנשים אחרים במחשבה. לאחר הפעם האחרונה שבה זה קרה - המורה צ'ונג־שיי לאלגברה הודה לה על פתירת התרגיל בעודו חושב לעצמו כמה חנפנית היא, ולאחר שהעירה במחשבות (לעצמה, כך התעקשה בתקיפות לאחר האירוע) שהוא עצמו מחמיא למנהלת יינג־צ'ין על כל תכשיט חדש שהיא עונדת כדי שתקדם אותו, הוא פרץ בצרחות מהכיתה ונזקק לטיפול פסיכולוגי ארוך כדי להירגע - היא החליטה שאסור לה לטעות אף לא עוד פעם אחת.
ולא לפשל זה הרבה יותר קשה משזה נראה. בשביל רוב האנשים לא לפשל זה לא כזה קשה, כי הם לא לוקחים בחשבון את המעידות הרגעיות שיש מ די פעם. אבל כשמדובר בקריאת מחשבות, אף טעות קטנה לא באה בחשבון.
תארו לכם את המקרה הבא: מנגוליה בת השמונה עומדת מול כל בית ספרה, צוות המורים וההורים של התלמידים, אוחזת בידה דף ממנו עליה להקריא מספר מילים לזכרונם של חיילי המשקתונול האמיצים שמתו בקרב בין המשקתונול לדקרוניוציה. היא מלפפת תלתל סביב אצבעה, נושמת עמוק, פותחת את פיה ו -
מקבלת הבזק של תמונה, תינוק לבוש חיתול צועד בצעדי ברווז לאורך דירה קטנה, בורח מפני אישה (כנראה אמו), שאוחזת בידה את בגדיו ומנסה לשדלו ללבושם. היא פורצת בצחוק מתגלגל מול כל האנשים לבושי הלבן, בעלי ההבעות הקודרות. האמהות מזדעזעות, המנהלת קופצת שפתיה, הילדים מביטים אחד בשני, מבולבלים, והמורות מחליפים מבטים מלאי הבנה ורחמים על המחנכת שלה, כאומרות, "היינו צריכות לדעת. מנגוליה ג'אנג הזאת, רק צרות צרורות היא מביאה". ותוך שניות ספורות מצטרף לצחוקה המדבר ילד בן שבע, ולאחר מכן זוג בנות בכיתה ב', ואחריהן עוד ארבעה ילדים משכבת ג'... כעבור פחות מחצי הדקה הילדים כולם, מבלי יוצא מן הכלל, צוחקים מכל הלב, וצחוקם נישא מחוץ לאולם אל האנשים שבחוץ, אשר מחליפים בינהם מבטי רוגזה על חוסר הבנתם של הצעירים את יום מר זה. מזעזע, נכון?
ובכן, תופתעו או לא, אך מקרה זה אכן קרה במציאות לג'אנג צעירה שלנו. זה, ועוד מקרים רבים, שהבטיחו את מקומה כ"עושת הצרות" הכי גדולה בבית הספר בעיני המורים, וכלייצנית המשעשעת בעיני התלמידים. לפיכך חשוב כל כך למנגוליה לשמור על ריכוז כל הזמן: אסור שאירוע כזה יקרה שנית.
כאמור, למנגוליה אין שליטה מוחלטת בכוחות שלה. היא לא יכולה לחסום או לעמעם אותם, והיא גם לא יכולה להחליט מתי פתאום יהיה לה הבזקים פתאומים של מחשבות. הבזקים מסוג זה הם הסיוט הכי גדול שלה - הבזקים קצרים שנמשכים שניות אחדות, ובמהלכם היא נחשפת למחשבות של אדם אחר (לרוב קרוב אליה) ונכנסת אל ראשו ממש. בשניות המעטות האלה נעלמים, באופן יחודי, הקולות שתמיד מציפים את מוחה בשעות העירנות, אך את מקום תופסים כל מחשבות, רגשות, החלטות ולבטות האדם המדובר... תוך שניות היא מתעלפת מאפיסת כוחות, וכשמתעוררת היא מוצאת את עצמה, שוב, מוצפת מחשבות של אנשים שהיא מכירה יותר או מכירה פחות, בעולמה הרגיל, בתור מנגוליה אמבר וואלקר.
מחשבות סתמיות של אנשים מוכרים יותר ופחות ממלאים את מוחה של מנגוליה מאז שזו זוכרת את עצמה. למעשה, היא בטוחה למדי שגם שכשהייתה רק בחיתולים כבר הכירה את התופעה היטב. המחשבות הללו, הקולות הקטנים והמשגעים הללו, הם יותר מכל מה שכל אדם רגיל היה יכול לסבול - כל עוד אותו אדם לא היה רגיל לכך כל חייו. אני לא אומרת שהקולות האלה לא מפריעים למנגוליה כלל: ההפך הוא הנכון. אם יש דבר שתורם להתמטטויות העצבים שלה זה הם. עשרות, אם לא מאות קולות, קולות שדורשים גלידה מהמוכר מהקיוסק, קולות שבוכים על צרותיהם, קולות שמתפללים להן ולהא, וקולות שסתם שואלים מה אוכלים לארוחת הערב. חברים, משפחה, קרובים וגם אנשים שרק ראתה פעם ברחוב: כל אדם שפגשה אי פעם מבקר אותה בקביעות במוחה מבלי יודעי. כל כך הרבה קולות, עד שלמנגוליה כבר קשה לזהות מילים ורגשות. כמו זמזום מעצבן שלא מפסיק להפריע, כמו צלקת ישנה שעדיין כואבת בכל תנועה קטנה. אומנם כבר התרגלה אל הקולות והם הפכו קולות רקע ממש כמו שקול נביחת כלב וקול מטוס חוצה את השמיים הופכים לקולות רקע נורמלים באוזננו. אך אין זה נעים או מרגיע, אלא כמו, לדוגמא, קול מפוח עלים מטרטר ליד האוזן.
עם זאת, עם כל השנאה של מנגוליה לקולות המעצבנים, היא לא בטוחה שהיתה רוצה לאבדם לו היתה הבחירה בידייה, בדיוק כשם שאדם רגיל לא היה בטוח האם הוא רוצה להשתיק את קול מפוח העלים שמטרטר באוזניו שנים, ולהתרגל מחדש לדממה משונה שלא הכיר קודם לכן.
נוסף לקולות אלה, יש את הקולות שמופיעים באוזניה, רמים וצלולים בעת סערת רגשות או רגשות כאלה ואחרים. הקולות הללו, שפוקדים את אוזניה באופן רנדומלי לחלוטין. כך לפחות חשבה בעבר, אך לאחרונה הבחינה שיש דפוס מסוים בסדר הופעתם. לעיתים היו אלה המחשבות שחשבו או הרגשות שהרגישו, ולעיתים התחושות שהרגישה כשפגשה בהם לראשונה, תחושות התואמות לאלה שמרגישה באותו רגע.
מלבד זאת יש כמובן את המחשבות הברורות המופיעות במוחה כאשר פונה לאדם מסוים ומשוחחת איתו. מחשבותיו שלו, שנשארים במוחה זמן רב אחר כך.
לפעמים היא יכולה במידה מסוימת לשלוט בכוחותיה; אולי לעמעם אותם או להתעלם, אך לרוב אין לה כלל שליטה. לכן עליה להישאר תמיד בריכוז, להיות בעירנות מתמדת, כדי למנוע מעצמה להתפרע יותר מאיך שהספיקה עד עכשיו.
מראה: לא פשוט לתאר את מנגוליה. לא כי היא ייחודית ויוצאת דופן במיוחד במראה, או כי היא מרתקת ומקסימה כל כך עד שלא ניתן לתאר אותה; אלא מפני שאין בעצם מה לתאר במיוחד אצל מנגוליה. עם שערה האסוף בזוג צמות הדוקות, עינייה החומות ותווי פניה השכיחים, מנגוליה היא ההתגלמות המושלמת של "הילדה הטובה". חיננית, פשוטה, ושקדנית. ולפי התסרוקת וסגנון הלבוש ניתן להסיק שמנגוליה רק מעודדת את ההנחה הזאת.
העור שלה מנגוליה הוא לבן, לא בהיר או כהה מדי, כמו שיש לרוב האנשים בעולם, למען האמת. הוא קצת שחום בגלל נטייתה של מנגוליה לצאת רבות לים או לפחות למרפסת הקדמית. היא לא שעירה במיוחד, אבל גם לא לא שעירה בכלל. משהו באמצע, אם כי היא מגלחת בקפידה את רגליה ומסירה את השערות בבית השחי, כי, טוב, זה פשוט מגעיל. מלבד זאת היא לא משקיעה במיוחד בטיפול בפצעונים או בחטטים בעורה, וגם הם לא נוטים להופיע אצלה לעיתים קרובות.
פנייה של מנגוליה מאורכות ופשוטות, כמו - כן, כן, הפנים של כל אדם ממוצע. עגלגלות מעט, מתיישרות בסנטר ומתרחבות באזור המצח. יש לה מעט שומן ילדות בלחיים, כשמודגש במיוחד כשהיא מחייכת. זו אולי הסיבה שהיא לא מחייכת הרבה - היא לא רוצה להיראות כמו ילדה בת שמונה. האף שלה הוא בינוני ומלוטש, אומנם מעט ריבועי יותר מרוב ה"אפים המקובלים", אך עדיין פשוט וחסר יחוד. השפתיים שלה גם הן די בינוניות. לא בשרניות או דקיקות מדי, לא גדולות או מלאות באופן קיצוני, ובהחלט אין בהן פירסינג. היא מורחת עליהם שפתון, שהצבע שלו כל כך דומה לצבע הרגיל שלהן, שכמעט ולא שמים לב להבדל. העיניים שלה גם הן לא יחודיות במיוחד - עיני איילה חומות ומעט מאורכות, מעוטרות ריסים ארוכים במיוחד, מסוג אלה שגורמים לילדים בני גילה לתעב אותה מיד, ואת המורים והמורות בבית הספר לחבב אותה. גם גבותיה כהות ופשוטות למדי, מרוטות ומסדורת בקפידה, אף כי אף אחד בטח לא ידע זאת עד שתגידו לו את זה כי הן, כאמור, נראות טבעיות ונפוצות לחלוטין.
שיערה כהה וחלק, מגיע כמעט עד לשכמותיה. לרוב הוא מסודר בזוג צמות הדוקות או, בדרך כלל, בזוג פקעות משתי צדי הפנים וקשורות בסרט, כמנהג הסינים בעולם בני האדם. דבר נוסף שחשוב לציין הוא שמנגוליה היא באמת סינית - או הדבר הקרוב ביותר לכך בניוטורס. זו הסיבה לעינייה הצרות ולתסרוקתה המסורתית.
אופי: לא קשה לצאר את מגנוליה. היא הילדה המעצבנת שתלשין עליכם לשיעור, הנערה המושלמת שכל המורים אוהבים ובוחרים לכל התפקידים. האחת הצדקתנית, שיפוטית ויהירה - ובקיצור לא אחת שתואהבו כל כך, או בכלל.
היא המלאך השחור, זאת שעשויה להציק לילדים מאחורי גס המורים שרואים אותה כמושלמת של הכיתה. ובסך הכול זה כל מה שיש לספר עליה - על היהירות וההתנשאות שלה.
רקע: הרקע נמחק לי אבל שלחתי לך בוואסטפ לפני האיתחול אז אני מקווה שזה בסדר.
נשק: חץ וקשת.
צבע: Violet
הערות/הארות/שאלות/תלונות/הצעות: גמור.

הודעה זו נערכה ע"י גורג הסקרן ב Jun 14 2021, 20:03 PM