הנה האתגר הבא של אינקטובר באיחור של כמה ימים טובים. הפעם המילה הייתה רדיו, ודילגתי על כמה ימים שלא הבנתי יאי :>
תהנו!!!

---

ג'ט ישב על הרצפה. מולו הונח רדיו. הרדיו היה מת לגמרי. הפעם האחרונה שנגעו בו הייתה לפני כמה שנים טובות, והוא אפילו לא היה מחובר לחשמל. לא היה שום סיכוי להפעיל אותו.
טוב, כמעט לא היה סיכוי.
הנער הביט ברדיו בריכוז, מדי פעם התעסק באחת הנוצות השחורות על כנפיו הגדולות. כמה פעמים הוא משך את הנוצות כל כך חזק שהן כמעט נתלשו - הן כנראה היו נתלשות אם זה היה אפשרי.
הוא בסך הכל משך זמן.
בסופו של דבר הוא משך את אחת מכפפות הגומי שכיסו את ידיו. הוא חשב שנפרד מהן כבר לפני שנים, כשהיה בן שמונה והצליח להדליק טלוויזיה בלי לפוצץ שום דבר בטעות. באותו רגע הוא שמח שהוא לא צריך להסתובב איתן יותר לכל מקום, אבל כמובן שהוא שוב פעם צריך אותן.
הוא הושיט את ידו לאט אל הרדיו ונגע בו בהיסוס עם אצבע אחת.
בינתיים שום דבר לא התפוצץ. זה סימן טוב.
הוא הניח את כל היד על המכשיר, וכששום דבר לא קרה ניסה להפעיל עליו קצת לחץ.
גם הפעם כלום לא התפוצץ, אבל גם לא קרה שום דבר אחר. הנער ניסה ללחוץ על הרדיו חזק יותר, והרגיש עקצוצים בקצות אצבעותיו. הוא כמעט חייך כשראה אור נדלק ברדיו, אבל השמחה השתנה במהרה לדקירת כאב עזה בחזהו.
הפעם הרדיו כן התפוצץ.
ג'ט משך את ידו בבהלה וכיסה אותה במהירות חזרה בכפפה הצהובה. הוא שפשף את חזהו בהיסח דעת, והתכווץ כשחש בצלקות שכיסו אותו.
הן כבר לא כאבו, לא כמו פעם, אבל הוא עדיין הרגיש כאב בלבו בכל פעם שנגע בהן. הוא ידע שכאב הרפאים הזה הוא הדבר שגורם לו לפוצץ דברים. הדבר שעוצר בעדו בלנצל את כל העוצמה של הכוח שלו.
הוא ידע שזאת אשמתו שהגיע למצב הזה. הוא היה יהיר, הוא היה אידיוט, והוא לא היה זהיר מספיק. רגע אחד הוא ישב על הדשא, חיכה שחבריו יחזרו, וברגע הבא הוא כבר לא היה שם.
ועכשיו הוא חזר, אבל הוא מקולקל - בדיוק כמו הרדיו הזה.
ג'ט נאנח בכבדות וקם מהרצפה, מנקה את שברי המכשיר שהתפוצץ.