האתר והפורומים  ·   מדיה  ·   הספרים  ·   הדמויות  ·   הסרטים  ·   השחקנים  ·   שונות

ברוך הבא, אורח ( התחבר | הירשם )

0 חרמשים
פורומיםפאנפיקיםHPlanetהאנציקלופדיהמערכת הדו-קרבהוגסמיד
מממנים

HPortal מאחל חג חנוכה שמח!

חוקי הפורום 


קפיצה לעמוד (5) [1] 2 3 ... אחרון » קפיצה לעמוד V    ( עבור להודעה החדשה ביותר שלא קראת )
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 דממת השחת || תם, סיפור בהמשכים (גמור!), PG13
פורסם ב: Nov 15 2020, 13:54 PM
צטט הודעה




רק קצת דם לקינוח הדבש
**********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 29710
חרמשים: 101949
מגדר:
משתמש מספר: 37223
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.01.2012


דממת השחת
או: אלישע, הדרך להתמודד עם המוות של החבר שלך היא *לא* לנסות לזמן רוחות


הסיפור הזה רשמית גמור! אשמח ממש לפידבק בין אם פה ובין אם בפרטי 3>


אז ככה,
אני מתחיל.ה לפרסם את זה היום, אבל התחלתי לכתוב את הסיפור הזה ב1.11, אז יש לי עוד המוןןןן מילים. אני אפרסם בהדרגה, ואני אתחיל משני פרקים/פרק ארוך ביום עד שאני אשלים את הפער של עצמי. הסיפור הזה מדורג PG13 כי הנושא שלו הוא אבל ואובדן ומוות, ובכלל הוא די כבד. אני אשמח מ א ו ד לת׳׳בים, אבל קחו בחשבון שאם תעירו על משהו מהותי בפרק הראשון אני לא אדע לשים לב לזה בפרקים הבאים כי הם כבר כתובים ואני לא רוצה להשקיע הרבה זמן בלערוך אותם. הסיפור הזה נכתב במסגרת NaNoWriMo - גם הרגיל וגם האחד של סס׳׳ש! הנה טופס העלילה (שכולל ספויילרים לא מסומנים, אז אם בא לכם לקרוא אולי לא כדאי שתסתכלו שם), והנה טופס הדמות של אלישע.

תוכן עניינים
[סה׳׳כ מילים: 69505]
חלק 1, פרק 1 [מילים: 4161]
חלק 1, פרק 2 [מילים: 3460]
חלק 1, פרק 3 [מילים: 1850]
חלק 1, פרק 4 [מילים: 2005]
חלק 1, פרק 5 [מילים: 1721]
חלק 1, פרק 6 [מילים: 1906]
חלק 1, פרק 7 [מילים: 1879]
חלק 1, פרק 8 [מילים: 1949]
חלק 1, עומר. [מילים: 1955]
חלק 2, פרק 1 [מילים: 2026]
חלק 2, פרק 2 [מילים: 3809]
חלק 2, פרק 3 [מילים: 2063]
חלק 2, פרק 4 [מילים: 1908]
חלק 2, פרק 5 [מילים: 3921]
חלק 2, פרק 6 [מילים: 2287]
חלק 2, פרק 7 [מילים: 3825]
חלק 2, פרק 8 [מילים: 3719]
חלק 2, פרק 9 [מילים: 1953]
חלק 2, ליזי. [מילים: 1990]
חלק 3, פרק 1 [מילים: 1929]
חלק 3, פרק 2 [מילים: 3724]
חלק 3, פרק 3 [מילים: 1985]
חלק 3, פרק 4 [מילים: 1847]
חלק 3, פרק 5, i [מילים: 1918]
חלק 3, פרק 5, ii [מילים: 1957]
חלק 3, פרק 6 [מילים: 1939]
חלק 3, פרק 7 [מילים: 1868]
חלק 3, פרק 8 [מילים: 1919]
חלק 3, מיכה. [מילים: 2029]


חלק 1, פרק 1

היו לחישות בבית הקברות. רעשים של שנאה ושל פחד, דמעות על אהובים שהופרדו והורים שמצפים לילדים שלא יחזרו הביתה. אלישע כבר היה בבתי קברות, ידע מה זאת התחושה של האדמה שרוחשת תחתיו כאילו היא רק מחכה לפרוץ החוצה, אבל בבית הקברות בהר הרצל הוא לא היה מעולם. אם הוא היה שם, הוא בטוח היה זוכר, כי נראה שכל פעם שניסה להרים את כף הרגל מהשביל המרוצף היה כוח בלתי מוסבר שניסה למשוך אותה בחזרה למטה. אלישע כבר היה בבתי קברות, אבל הוא לא היה בבית הקברות הזה.

הוא אפילו לא היה בטוח אם מה שעובר עליו זאת בחילה, כי זאת הייתה תחושה שהוא אף פעם לא חווה. כל תזוזה מינורית סביבו גרמה לו להתקפל בבהלה, כל משב רוח קליל הרים את השיערות שעל העורף שלו. במובן מסוים, הוא היה שמח שהוא אף פעם לא היה בבית הקברות הזה. להיות מוקף בקברים של אנשים שברובם מתו מזקנה זה אמנם לא נעים, אבל נסבל לפרק זמן קצר. בכל צעד שלקח בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, עוד חוט שני שנגזר צרח אליו בדממה מהאבן הלבנה.

לרגע הוא חשב שזאת הייתה טעות לבוא. הוא לא הכיר את האנשים שנמצאים שם, הוא אפילו לא ידע אם אור מתכנן להגיע, וליזי לא הייתה שם לפחות לגרום לו להרגיש קצת פחות נורא, והיה לו ברור שעומר הזמין אותו רק כי לא היה לו נעים שהוא יפספס את ההלוויה הזאת. מיכה אמר לו פעם שעומר הרגיש רע שמיכה סיפר לו שהוא הומו לפני שהוא סיפר להורים שלו, ואפילו אמר לאלישע בחצי חיוך שעומר אמר לו שאולי יהיה נכון בשבילו לספר להם. כשהוא אמר את זה, אלישע נישק אותו על המצח ואמר לו לא להקשיב לסטרייטים מטומטמים שאין להם מושג על מה הם מדברים. הוא היה נותן הכל בשביל האפשרות לעשות את זה עכשיו.

עוד שביל, עוד אינספור קברים של בני שמונה עשרה שהיו טיפשים מספיק להתגייס לקרבי, ואלישע ראה מרחוק את עומר. במבט לאחור, אלישע לא הבין איך בדיוק הוא זיהה אותו - הוא ראה אותו רק פעמיים, ולמען האמת, נראה יותר מדי גנרי בשביל שהוא יזכור איך להבין שזה הוא. אבל הוא זיהה אותו, וגם מרחוק הוא ראה את האשמה בעיניים הירוקות שלו. הוא היה על מדים, ידיים בכיסים, ואם אלישע היה יכול לדעת מה עובר לו בראש, הוא היה יודע שזה הרגע היחיד שהוא הרשה לעצמו להיראות כמו שהוא מרגיש.

ככל שאלישע התקרב אליו יותר, הוא הבין עד כמה עייף עומר נראה. המבצע שלהם היה בסך הכל לפני יומיים באמצע הלילה, אבל נראה שהוא לא ישן מאז אפילו לרגע. העייפות שלו לא הייתה רק בעיניים, למרות ששם זה בהחלט היה ניכר. לא, אלישע שם לב לעייפות שנשפכה מעומר בגלים. הכתפיים שלו היו שפופות והמבט שלו מושפל, הבעת פנים שאלישע לא חשב שהוא אי פעם יראה על אנשים במציאות. הוא הכיר את המבט הזה מסרטים וסדרות על מוות ואובדן, ותמיד חשב שזה משחק מוגזם ולא מציאותי. החיוך הקלוש שעומר בקושי הצליח להציע לאלישע אמר לו בחינניות שאולי השחקנים לא הגזימו מספיק עם הדרמטיות.

״תודה שבאת,״ אמר עומר אחרי כמה שניות של שקט. אלישע לא ידע מה לעשות חוץ מלהנהן. ברור שהוא בא. גם אם הוא חשב שזה רעיון רע, גם אם הוא כנראה ירצה לברוח ברגע שהוא יראה את ההורים של מיכה, ברור שהוא בא. זה המעט שהוא היה יכול לעשות בשבילו. הוא ידע שמיכה היה רוצה שהוא יבוא, גם אם זה יהיה הדבר הכי קשה שאלישע יעשה בחיים.

״תודה שהזמנת אותי,״ השיב אלישע בפשטות, כי זה נראה לו הדבר היחיד שהוא היה יכול להגיד לעומר. הוא לא היה חייב לו כלום. בסופו של יום הוא היה המפקד של מיכה, ולמרות שהם היו חברים טובים, הסיבה היחידה שהוא ביקש מאלישע להגיע להלוויה הייתה שהוא הכיר מספיק את מיכה כדי לדעת שהוא אף פעם לא יסלח לו אם הוא לא יעשה את זה. ועומר, למרות שזה כל פעם גרר אותם לריב ואת עומר לצרות מול כל מי שמעליו בשרשרת הפיקוד, לא ידע לסרב למיכה אם הוא באמת רצה משהו. ואחרי הכל, נראה שהוא באמת רצה שאלישע יהיה פה.

עומר הוציא את היד שלו מהכיס, ורק אז אלישע שם לב שהוא החזיק נייר מקופל. ״תקשיב,״ התחיל, ואז עצר לרגע. הוא הסתכל לאלישע ישר בעיניים. ״זה לא פייר. לא לי, לא לך, בטח שלא למיכה, או לאף אחד. אבל… לפני שיצאנו, מיכה נתן לי את זה. הוא התעקש שאני אתן לך את זה אם קורה משהו, ולמרות שאמרתי לו שלא הולך לקרות כלום, הוא פשוט דחף לי את זה ליד והלך.״ עומר הרים את הנייר והציע אותו לאלישע. ״הלוואי שלא הייתי צריך לתת לך את זה.״

אם אלישע היה מסוגל להרגיש משהו עכשיו, כנראה שהייתה לו בחילה, אבל כל הרגשות שלו התערבבו ביחד לסלט גדול שגרם לאוזניים שלו לצפצף ולראייה שלו לאבד פוקוס. הוא לקח את הנייר מהיד של עומר, אבל הוא לא הרגיש את עצמו באמת עושה את זה. הייתה לו תחושה שהוא צופה בעצמו מהצד, כמו רוח רפאים שמסתכלת על הגוף שהיה פעם שלה נופל לאדמה אחרי פגיעה קטלנית. הוא הבין, אחרי כמה שניות של הלם, שהוא פתח את הפה במטרה לענות, אבל הוא לא חשב שהוא הצליח להוציא ממנו צליל.

עומר הסתכל עליו לעוד כמה שניות, ואז בנשיפת אוויר מלאת אבל, החווה בראשו לכיוון ממנו הוא הגיע. ״אני יודע, אבל הם מחכים לנו, ואני יודע שאתה כנראה לא רוצה למשוך תשומת לב. שנלך?״

אלישע הלך מאחוריו בכבדות. נראה שככל שהם התקרבו יותר לקבר של מיכה, היה יותר ויותר משקל על הרגליים שלו. הדף המקופל ביד שלו לא היה מרגיע גם כן. אלישע בכלל לא הסתכל עליו - הוא לא חשב שזה יהיה חכם לעשות את זה אז, כי הוא כנראה יאבד את זה לחלוטין וסתם יעשה סצנה כשהמשפחה של מיכה בכלל לא יודעת מי הוא. בכנות, הוא שנא את הסיטואציה הזאת. זה הרגיש לו כל כך לא הוגן, חוסר ודאות ושאלות אינספור וההרגשה המצמררת הזאת של כל הקברים של בני העשרה שלעולם לא יזכו לגדול כמו אלישע רק בגלל שהם הלכו לעזה והוא קם כל בוקר ועולה על רכבת לתל השומר. זה נראה לו פשוט לא פייר.

כשהוא ראה מרחוק את קהל האנשים במדים ובגדים כהים סביב מצבה שנראתה הרבה יותר חדשה מכל האחרות, אלישע הבין שהם כנראה הגיעו. ברגע של בהירות הוא דחף את המכתב של מיכה עמוק לתוך הכיס שלו וקיווה שהכיס עמוק מספיק כדי להסתיר את הבושה. הם התחבאו מהמשפחה של מיכה כבר שנה וחודשיים, אבל זה היה שונה. הפעם הוא הולך לשקר להם בלי שום ידיעה אם זה מה שמיכה היה רוצה.

אלישע הפתיע את עצמו כשלא קפא כשראה את אמא של מיכה. למרות שהם יצאו כבר תקופה, הוא אף פעם לא ראה אותה, והדמיון בינה לבין מיכה היה כל כך בולט שאלישע אפילו לא היה צריך לנחש שהיא אמא שלו. ההבדל היחיד בינה לבין מיכה הוא שמאחורי העיניים של מיכה תמיד היה צחוק שכמעט מתנפץ כמו גלים על מזח, ובעיניים שלה לא הייתה אלא השתקפות של מצבה לבנה אחת בין רבות עם שם אחד בין רבים שלא ייזכר על ידי אנשים שלא עושים את המאמץ לזכור.

הרגע החטוף שהם הסתכלו אחד לשנייה בעיניים היה כל כך מהיר שאלישע כמעט ופספס את הבלבול בעיניים שלה על הכיפה שהייתה לו על הראש. מיכה, באופן כללי, היה בחור די חילוני - גם גדל בבית כזה, בלי יותר מדי דגש על דת או מסורת - וכנראה שהיא לא ציפתה לראות מישהו עם כיפה סרוגה בהלוויה שלו. אלישע לא ידע מה להגיד אם היא תפנה אליו, פחד לפתוח את הפה שמא היא תשאל משהו והוא בטעות יגיד לה מה הסיבה האמיתית שהוא נמצא פה, אבל מתברר שהוא בכלל לא היה צריך לנהל איתה שום שיחה.

״זה אלישע,״ הסביר עומר, ביטחון מזויף ממלא אותו בהרף עין. אלישע לא שם לב מתי הוא הספיק לשים את המסכה הזאת, אבל לא היה אפשר למצוא שום סימן לייאוש שהיה בו קודם. ״חבר טוב שלי, שהיה לי מזל שהסכים לבוא להקל קצת על כל הכאוס הזה.״

אלישע החליט שעומר שקרן מעולה, כי לרגע אפילו הוא האמין שהם חברים טובים למרות שיצא להם לדבר בדיוק פעמיים - לפני הדייט הראשון שלו ושל מיכה ובשיחת טלפון לפני יומיים.

״אני אורית,״ אמרה בקול חלש, והושיטה את ידה ללחיצה, ״תודה שהגעת. אני מאוד מעריכה את זה.״

אלישע לחץ לה את היד, למרות שהוא שוב הרגיש שהוא מסתכל על עצמו מהצד. ״אין שאלה בכלל,״ אמר, ״איפה שאפשר לספק תמיכה אני אעזור.״

היא ניסתה לגרום לעצמה לחייך בעידוד, אבל היה אפשר לראות את הדמעות בעיניים שלה. ״סליחה,״ לחשה בקול שבור, ופנתה לכיוון לובשי השחורים. אלישע לא היה צריך הרבה שכל כדי להבין שאלה המשפחה של מיכה. חלקם היו דומים לו, חלקם פחות, אבל לכולם היה את אותו מבט ריק בעיניים. אלישע לא רצה לדמיין איך הם מרגישים.

״היי,״ נשמע קול מאחוריו. אלישע הסתובב בהפתעה מנוונת, ומצא את עצמו מול אור. העיניים הכחולות שלו היו עצובות, כמו שהוא נראה אחרי שאמרו לו משהו בדיוק מספיק ספציפי כדי להעליב, והגבות הבהירות שלו היו מעוקמות בנסיון לתמיכה. הוא ואלישע היו חברים טובים כבר כמה שנים, וכבר יצא להם לעבור קצת שיט ביחד, אבל לאף אחד מהם לא יצא עדיין לאבד את החבר שהשני שידך לו. הוא תהה אם אור מרגיש אשם על הסיטואציה הזאת. זאת לא ממש הייתה אשמתו, אבל מההיכרות של אלישע איתו, התחושה הזאת בטוח הייתה שם.

אלישע רצה להגיד משהו בחזרה, אבל הבין שיש לו גוש תקוע בגרון ושהעיניים שלו מתחילות להירטב, אז במקום לדבר, הוא נגע ביד של אור בעדינות והתרחק מהקהל. אור בא אחריו, כמובן, כי הוא פשוט טיפוס כזה, וברגע שהיו מספיק עצים ביניהם לבין המשפחה של מיכה, אלישע שחרר נשיפת אוויר רועדת והרגיש את הלחיים שלו נרטבות.

אור ידע מה לעשות, כי איכשהו הוא תמיד יודע מה לעשות, והוא מיהר לחבק את אלישע הכי חזק שהוא יכל. ״אני לא יכול להגיד שאני יודע,״ אמר בשקט, ואלישע באמת ניסה להקשיב לו, אבל זה היה ממש קשה לעשות את זה בזמן שהוא ניסה להרגיע את הבכי, ״אבל אני פה. לגמרי. לכל מה שאתה צריך.״

אלישע לא ידע כמה זמן הם היו שם בדיוק. הוא לא ידע על מה אור חושב, אבל כנראה שלא על איילות מקפצות בעמקים, כי כשהדמעות הפסיקו לרדת לו מהעיניים והוא הרשה לעצמו להתנתק מהחיבוק, היה מבט בלתי ניתן לפיצוח על הפנים של אור. אלישע משך באף שלו. הוא בטח נראה נורא. ״מה הסיכויים שיבינו שבכיתי אם נחזור לשם עכשיו?״ שאל בקול רועד. הוא משך באף שוב.

אור העיף מבט מאחורי הכתף של אלישע, ואז בחן את הפנים שלו. ״יבינו, אבל זה נראה כאילו כולם חוץ מעומר בוכים שם, אז אתה תהיה בסדר.״

״איך הוא עושה את זה?״ תהה אלישע בקול שקט, ״איך הוא לא מתפרק שם?״

״הוא לא מרשה לעצמו,״ הסביר אור בפשטות. אלישע הסתכל עליו בבלבול. ״עומר הוא לא טיפוס של להראות חולשה. אף פעם לא היה כזה. אפילו כשהיינו חניכים, אם הוא היה נפצע או נעלב או ממש רצה הביתה, הוא היה משאיר את זה בפנים עד שהוא היה לבד. הסיבה היחידה שאנחנו חברים היא שבטיול חנוכה בכיתה י׳ התיישבתי לידו על אחת האבנים בערב ושאלתי איך עבר עליו היום והוא פתאום התפרק. אם לא הייתי עושה את זה כנראה שלא היינו חברים מאוד טובים עכשיו.״ הוא הסתכל על אלישע. ״לא משנה. הנקודה היא, הוא לא בוכה כי הוא לא מרשה לעצמו, אבל זה לא אומר שאתה לא צריך להרשות לעצמך.״

אלישע רצה לענות, לשאול, לצרוח, להגיד שאיך זה יכול להיות, אבל הטלפון שלו רטט בכיס וזה הסיח את דעתו. הוא הוציא אותו בידיים רועדות וכמעט צחק כשהוא הסתכל על המסך. ברור שליזי מתקשרת אליו עכשיו. הכי מתאים לה.
אור כנראה קלט שזאת היא, כי הוא שאל, ״אתה רוצה שאני אשאיר אותך קצת לבד?״

אלישע הנהן, כי הוא לא חשב שיש לו את היכולת לדבר עם מישהו שהוא לא ליזי כרגע. אור הניח לו יד על הכתף בעידוד והלך, ואלישע ענה לשיחה ואמר לטלפון בנשימה רועדת, ״היי.״

״אוי, אלישע,״ אמרה ליזי מהקצה השני של הקו, ואלישע הרגיש את הגוש בגרון שלו שוב מאיים להתפוצץ. הוא ניסה לבקר את הנשימות שלו, אבל כולן יצאו רועדות. ״די, מותר לך לבכות,״ היא אמרה במקום להגיד לו שהכל בסדר, והוא ידע שהיא תמיד צודקת, אז הוא הרשה לעצמו. ״אתה כבר שם?״

לקחו לו כמה שניות לענות לה, אבל הוא הצליח. ״כן. יש פה… ליזי, המקום הזה...״ הוא לא ידע להמשיך. איך הוא אמור להמשיך? איך אפשר לתאר את המקום הזה בלי להישמע כמו המספר בסרט אימה?

״אני יודעת, אלישע, אני זוכרת,״ אמרה בסימפטיות. ״לקחו אותנו לשם בתיכון. זה היה מזעזע. אני לא הפסקתי לבכות. אתה מאמין? אני, מכל האנשים בעולם, לא הפסקתי לבכות. אתה יודע כמה אני שונאת לבכות. תחשוב על זה.״ הוא לקחה נשימה עמוקה. ״אלוהים, איזה חיבוק הייתי נותנת לך עכשיו. כשתחזור תגיד לי. אני אאסוף אותך מהרכבת. שלא תצטרך לקחת אוטובוס. אם אתה רוצה אני אפילו אצא עכשיו כדי שאני אוכל לאסוף אותך ישר משם. גם ככה אני לא עושה כלום במשרד.״

אלישע הניד בראשו, ורק אז הבין שהיא לא יכולה לראות אותו. ״את החברה הכי טובה בעולם, אבל אל, זה סתם יגרום לכולם לשאול שאלות. תאספי אותי מהרכבת. אבל רק אם את יכולה.״

״ברור שאני יכולה, באמת, רק נותנים לי לסרוק פה חתימות של אנשים שבחיים לא שמעתי את השם שלהם.״

אלישע לקח נשימה עמוקה. ״אני צריך לחזור לשם,״ אמר, כי הוא באמת היה צריך לחזור לשם.

״אז תעשה את זה,״ השיבה לו ליזי. ״תחזור לשם. תנגב את הדמעות ותיקח רגע לנשום ואל תחשוב על זה יותר מדי כי זה חור שחור שאתה לא תצא ממנו. קדימה. אני מנתקת עוד חמש שניות.״

הוא לקח עוד נשימה עמוקה ואמר לה תודה, והקו התנתק. אלישע עצם את העיניים שלו בחוזקה ופנה חזרה לעוד אחר צהריים של העמדת פנים, אלא שהפעם הוא היה צריך לעשות את זה בשביל שניים.

---

הדרך הביתה עברה עליו בערפול. למרות שהייתה לו משפחה בירושלים, לא יצא לו לעלות הרבה על הרכבת מירושלים לחיפה, ואחרי הנסיעה שהרגישה בו זמנית גם ארוכה וגם קצרה, ליזי חיכתה באוטו המתפרק שלה מחוץ לתחנה ונתנה לו את החיבוק הכי גדול שהיא יכלה ברגע שהוא נכנס לאוטו. הוא לא חשב שהוא באמת רוצה לדבר, אבל התברר שזה מה שהוא עשה, כי עד שהיא הורידה אותו מתחת לבניין הנמוך והישן שבו המשפחה שלו גרה, הגרון שלו כבר היה יבש. הוא חשב שהוא דיבר על ההלוויה, אבל הוא לא היה בטוח.

לפי השעה, הוא הבין שההורים שלו כנראה עדיין לא נמצאים בבית. הוא עלה במדרגות בטשטוש ולקחו לו כמה נסיונות להכניס את המפתח למנעול. אולי הוא היה צריך לקבל את ההצעה של ליזי וללכת לאכול איתה צהריים. אין מצב שהוא יצליח להכין לעצמו אוכל עכשיו. הוא לא יכל בכלל לחשוב על זה. המשקל של המכתב של מיכה בכיס שלו רק גדל ככל שעבר הזמן. אולי הוא היה צריך ללכת ישר לחדר שלו, לנעול את הדלת ולנסות לקרוא את זה.

כל המחשבות על אוכל או שגרה נעלמו ברגע שאלישע נכנס הביתה. עברה בו צמרמורת כשפתח את הדלת, תחושה של חוסר נוחות, והוא הבין שמשהו לא בסדר. הכל היה במקום, שום דבר לא היה שונה - ערימה של כביסה נקייה על הספה, מבחנים של התלמידים של אמא שלו על שולחן האוכל, ספר גמרא פתוח על השולחן בסלון. אלישע הבין שמשהו לא בסדר כשראה את סבתא שלו עומדת עם הגב אליו ומסתכלת החוצה מהחלון.

הבעיה הייתה לא העובדה שהיא נמצאת אצלם בבית, או שהיא הסתכלה על הרחוב בצורה כל כך ממוקדת. הבעיה הייתה שסבתא שלו מתה לפני קצת יותר מחמש שנים.

״איך עברה ההלוויה?״ היא שאלה לפני שאלישע הספיק לפתוח את הפה. הקול שלה היה בדיוק כמו שהוא זכר אותו, בדיוק איך שהיא הייתה בשבועות האחרונים שלה. אם יש משהו לגבי המוות שלה שניחם את המשפחה, זאת הידיעה שהיא לא דעכה. היא הייתה צלולה עד הרגע האחרון, ופשוט לא היה לה מספיק מזל עם השבץ ההוא. אבא שלו כל הזמן חשב שזאת אשמתו ואשמת האחים שלו, שאף אחד לא היה איתה באותו ערב, אבל אלישע ידע שזה בלתי-נמנע. ״אלישע?״ שאלה שוב, והפעם הסתובבה אליו.

משהו בה נראה לא נכון. אלישע לא ידע לשים את האצבע בדיוק על מה, אבל משהו בפנים שלה נראה לא נכון. השיער שלה עדיין היה אפור בהיר בשורשים ואפור כהה בשאר האורך, העיניים שלה עדיין חומות, והיא עדיין הגיעה לאלישע עד הכתף ולא יותר מזה, אבל משהו לא היה בסדר. היא תמיד הייתה מאוד ידועה בהבעות הפנים שלה, בחיוכים ונזיפות והפתעה. עכשיו, המבט שלה היה ניטרלי לחלוטין. אלישע לא היה יכול לנחש מה היא חושבת. הוא בקושי שם לב שהוא לקח צעד אחורה עד שהוא נתקע בשולחן. ״מה?...״

״הממ,״ אמרה, וצעדה לכיוונו באיטיות, ״אני מבינה. אתה רואה, אני בסך הכל רציתי לראות מה שלומך. זה בטח מאוד קשה לאבד בן זוג ככה.״ היא עצרה, והסתכלה עליו בעיניים עצובות. ״או בכלל לאבד בן זוג.״

אלישע העיף מבט סביבו וניסה להבין אם יש עוד מישהו בבית שיכול לראות את זה. הוא בטח חולם, או מדמיין, או הוזה בגלל שהוא גם ככה בסערת רגשות, אבל לא היה שם אף אחד. רק הוא וסבתא שלו. ״זה לא אמיתי,״ מלמל לעצמו, ״אני תכף אתעורר.״

סבתא שלו הרימה גבה. ״אתה יותר חכם מזה, אלישע יקירי. אני נמצאת פה מולך. לא היית רוצה להשתמש בעצה שלי?״ אלישע לא ידע מה לענות, אבל היא התחילה לדבר. ״אתה יודע, אני שמחה שמצאת אותו. לא ממש ראיתי אותו, אבל הבנתי. בדרך כלל לא היית חוזר הביתה כל כך מאושר מסתם בילוי עם החברה הזאת שלך, איך קוראים לה, לירז?״

״ליזי,״ תיקן אותה אלישע, למרות שהוא לא ממש הבין איך הוא מצליח לנהל את השיחה הזאת. לירז בהחלט היה השם שלה, אבל היא העדיפה ליזי. ״קוראים לה ליזי.״

סבתא שלו נופפה בידה בהפטרה. ״אותו דבר. אתה יודע, אבא שלך מפחד שתתחתנו. הוא תמיד רצה לחתן אותך עם בחורה יהודייה כדת משה וישראל.״ היא הצרה את עיניה. ״הם עבדו מאוד קשה בשביל להביא אותך לעולם, אתה יודע. אתה הבן היחיד שלהם. אפשר להבין את הרצון שלהם.״

אלישע גלגל עיניים. ״אם חזרת מהמתים להיות הומופובית ולשנוא חילונים, אולי כדאי שתחזרי להיות מתה.״

״אמרתי שאני שמחה שמצאת אותו, לא? אני לא חושבת שאתה חייב לעשות את מה שהם רוצים. אני חושבת שאתה יכול להבין את זה. בכל מקרה, נראה שעובר עליך הרבה. לא רציתי להפריע.״ היא העיפה מבט בחלון. ״אני חושבת שאני אחזור לבדוק מה שלומך בקרוב. אמא שלך בדרך.״

אלישע המשיך להסתכל עליה בבלבול. היו לו כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה כיוונים לא ברורים שפשוט לא הסתדרו לו במחשבה. איך זה הגיוני? איך היא פה? היא יכולה להיות בלתי נראית? איך היא ידעה על מיכה? היא דיברה עם ההורים שלו? הם יודעים על מיכה? אולי הוא נרדם באוטו של ליזי והוא עכשיו חולם? אולי הוא סתם בתוך חלום רע, וכשהוא יתעורר מיכה יהיה בחיים וסבתא שלו תישאר מתה?

היא לא הביעה שום נכונות להקשיב לו יותר, והמשיכה להסתכל החוצה מהחלון. הוא לא הבין על מה היא מסתכלת שם, והוא רצה להתקרב אליה ולנסות להסתכל גם, להבין מה קורה, לשאול אותה את כל השאלות שלא הפסיקו לרוץ לו בראש, אבל הוא נשאר במקומו. הוא לא הבין למה היא נראתה כל כך שלווה. היא שידרה תחושה של רוגע, של נינוחות, ואלישע לא הבין למה זה קורה.

היה רעש מחוץ לדלת, ואלישע הסתובב בהפתעה. הוא שמע את המפתח מסתובב במנעול וראה את הדלת נפתחת, ואמא שלו נכנסה לדירה הקטנה שלהם עמוסה בתיקים שכנראה מלאים ברשימות נוכחות.

חנה בן מרדכי הייתה אישה גבוהה עם שיער שחור כמו נוצות של עורב, שמסיבות שאלישע אף פעם לא הבין, לא חשב אפילו על להתחיל להאפיר. רובו היה מכוסה בכיסוי ראש בצבע בז׳, מסודר בצורה מדוקדקת. העיניים שלה היו רכות וחומות, גדולות ושקדיות, שכולם אמרו שאלישע קיבל ממנה בסלט הגנים שנוצר כשעוד היה עובר בבטן שלה. היא נעלה נעלי עקב של מורות, עם עקבים לא גבוהים מדי אבל גם לא נמוכים מדי. החולצה הלבנה המכופתרת שלה הייתה תחובה בתוך החצאית השחורה שלה, שהגיעה לה כמעט עד הקרסול. לפעמים אלישע לא הצליח להבין איך אישה עם כל כך הרבה ביטחון עצמי הצליחה לגדל מישהו כמוהו.

״היי, מתוק שלי,״ בירכה אותו בחיוך. היא הניחה שניים מהתיקים שלה על השולחן ופנתה לכיוון המסדרון להניח את התיק השלישי בארון שלה. ״חזרת מוקדם היום,״ אמרה בקול בדרכה מהמסדרון. אלישע רצה לשאול אותה אם היא יודעת על מה שקורה עם סבתא, על העובדה שהיא עכשיו נגלתה מולו כמו רוח רפאים, אבל כשהוא הסתובב לשאול את סבתא שלו אם היא יודעת, הוא ראה שהיא כבר לא נמצאת שם. אלישע קימט את הגבות שלו בבלבול, אבל הלך אחרי אמא שלו לכיוון החדר שלה. ״איך היה בבסיס?״ שאלה, ואלישע נזכר שהוא צריך לארגן מחדש את המסכה שלו.

״היה בסדר,״ אמר, ״צבי החליט שהוא יודע לסדר לו׳׳זים, אבל הוא לא יודע, אז זה היה בלגן אחד גדול.״ זה היה סיפור אמיתי, אבל לא מהיום. הוא שיקר לרעות, המש׳׳קית ת׳׳ש שלהם, שיש היום אזכרה לסבא שלו, אז אף אחד מהבסיס לא הציק לו היום. המחשבה על זה שמחר בשש בבוקר הוא צריך לעלות שוב על רכבת לתל השומר כמעט גרמה לו לסחרחורת, אבל הוא לא הרשה לעצמו לחשוב על זה יותר מדי. ״איך היו הילדים היום?״

אמא שלו נאנחה. היא הורידה את הנעליים שלה והניחה אותן בזהירות ליד המיטה, ואז גלגלה את הכתפיים שלה לאחור כמה פעמים בנסיון להירגע. ״היה לי יום פשוט נוראי, האמת. אפילו לא נשארתי איתם לצהריים. הילדים האלה...״ היא לא סיימה את המשפט, ובמקום זה התקרבה לאלישע בחיוך ונגעה לו בעדינות בלחי. ברגעים כאלה אלישע היה שמח שהיא לא הכירה אותו מספיק כדי לדעת איך הוא נראה אחרי שהוא בוכה. ״לא נורא. צריך ללמוד לראות את האור בכל אחד מהם. הם ילדים טובים, פשוט הרבה עבודה. אתה בטוח שהכל טוב, חמוד שלי? אתה נראה קצת חיוור.״

החבר שלי מת לפני יומיים ועכשיו חזרתי מההלוויה שלו, אמא, יכול מאוד להיות שזה לא הרגע הכי בריא בחיים שלי, אלישע חשב, אבל זה לא היה הזמן. הוא עדיין לא החליט איך הוא רוצה לספר לה, אבל הוא ידע שבהחלט לא ככה. ״כן, פשוט עדיין לא אכלתי,״ שיקר. הוא לא חשב שאי פעם עברה עליו תקופה שבה הוא היה פחות בסדר מעכשיו, אבל זה לא כאילו הוא תכנן להגיד לה את זה.

אמא שלו הסתכלה עליו בסימפתיות. ״מסכן שלי. אני אכין לנו אוכל. מתאים לך שקשוקה וחומוס?״ שאלה, והתחילה ללכת לאורך המסדרון לכיוון המטבח. אלישע לא חשב שהוא אי פעם יצליח להתגבר על כמה שונה היא הולכת כשהיא על העקבים של העבודה שלה וכשהיא יחפה בבית. זה כאילו היא אישה אחרת לגמרי.

״נשמע טוב,״ אמר לה בכנות. הוא מאוד רצה לשאול אותה על סבתא. יכול להיות שהוא סתם דמיין, אבל למקרה שלא…

״כמה ביצים אתה רוצה?״ שאלה אמא שלו לפני שהספיק לשאול משהו על סבתא, פותחת את המקרר ומתחילה להוציא את כל המרכיבים.

״שתיים,״ החליט. היא הנהנה. ״תגידי, אמא,״ התחיל, והיא הסתכלה עליו בהתעניינות. ״יצא לך לחשוב על סבתא בזמן האחרון? סבתא מרים?״

אמא שלו קפאה במקום. היא הייתה שקטה לכמה רגעים ארוכים, מבט מושפל לרצפה. הפעם האחרונה שאלישע ראה אותה ככה הייתה בחודש אחרי המוות של סבתא, אבל גם את זה היא החביאה ממנו כל עוד היא יכלה. היא לא מאוד רצתה שהוא יראה אותה ככה, ובכנות, הוא יכל להבין מאיפה היא הגיעה. ״אני חושבת עליה כל הזמן,״ אמרה לבסוף בקול שקט. היא הרימה אליו מבט, והוא הופתע לראות דמעות בעיניים שלה. ״כל הזמן. היא אמא שלי, אתה יודע. אין יום שאני לא חושבת עליה. לפני יומיים בת אל התקשרה אליי ועניתי בלי להסתכל מי מדבר וכשהיא דיברה...״ היא עצמה את העיניים ולקחה נשימה עמוקה. ״אני הייתי יכולה להישבע לך ששמעתי את אמא שלי.״ אלישע הבין איך זה קרה - גם לו יצא לשמוע את בת אל, האחות הכי גדולה במשפחה של אמא שלו, בטלפון יום אחד ולחשוב שזאת סבתא - אבל כנראה שזה לא ממש עניין את אמא שלו כרגע, כי היא המשיכה לדבר. ״אני מתגעגעת אליה כמו שלא חשבתי שאני אצליח להתגעגע אי פעם למישהו,״ הודתה. אלישע לא הצליח להבין את המבט בעיניים שלה. הוא תהה אם ככה הוא נראה לליזי ואור ועומר כשמישהו מהם הזכיר את השם של מיכה. ״למה אתה שואל?״

השאלה שלה תפסה אותו בהפתעה, והוא הכריח את עצמו למלמל, ״סתם, נזכרתי היום בבורקס שלה, ומאז שהיא נפטרה לא הצלחתי למצוא שום מקום שעושה אותם טעימים כמו שלה.״ זה היה שקר, אבל רק אחד קטן - כל פעם שהוא נזכר בסבתא שלו, ככה הוא נזכר בה.

אמא שלו משכה באף. ״כן, זה היה בערך הדבר היחיד שהיא ידעה להכין בלי לשרוף את כל המטבח. היה לה מזל שבת אל ואמונה היו שם לעזור לה. היינו כולנו מתים מרעב.״ היא צחקה צחוק קלוש וניגבה שתי דמעות שירדו לה כשמצמצה. ״אתה יודע, בסוף כולנו נמות. אנחנו נאבד את האנשים שקרובים אלינו והם יאבדו אותנו וזה יהיה נורא.״ היא הניחה אז יד על הכתף שלו בנימה של תמיכה. ״אבל בסוף החיים הם משחק של הזכרונות שאנחנו משיגים, לא? והיו לה חיים ארוכים ומאושרים. היא לא נפטרה בתור טרגדיה. היא הייתה צלולה והלכה כשהקדוש ברוך הוא רצה אותה כי זאת הייתה התכנית שלו עבורה, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להגיד לו תודה.״ היא נגעה לו בלחי בעדינות שוב. ״אני חושבת שזה כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו, לא? רק צריך לסמוך על אבא שבשמיים. יש לו תכנית לכל אחד מאיתנו, וכשיגיע זמננו להצטרף אליו, זה יהיה בידיעה שאת מה שהיה לנו לעבור כבר עברנו.״

אלישע רצה להתווכח איתה, כי לא יכול להיות שהתכנית של אלוהים למיכה הייתה למות חודש לפני יום הולדת עשרים, אבל הוא ידע שלא הייתה לזה שום פואנטה. בסוף, הוא יכל לראות את היופי במחשבה שלכל אחד יש דרך לעבור ואין שום טרגדיה בעובדה שהיא נגמרת. זה לא שינה את העובדה ששורות הקברים האינסופיות מהר הרצל לא יצאו לו מהראש.

אמא שלו לקחה נשימה עמוקה שוב וחייכה. ״אבל לא צריך לדבר על דברים כאלה לפני ארוחת צהריים,״ החליטה, ופנתה חזרה להוציא מהמקרר רסק עגבניות. ״קודם שקשוקה.״

הודעה זו נערכה ע"י Nico di Angelo ב Jan 26 2021, 20:30 PM


--------------------

תֹּם, 18, את׌/ה׊א, בעיקר כותב׫, להטב׏ מציק׌, אוהבים אמנות?, אוהבים רוחות?, המדף שלי
g
User Posted Image

User Posted Image User Posted Image


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 15 2020, 20:33 PM
צטט הודעה




Once Upon a Time, Belong a Years Ago...
*****

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 3553
חרמשים: 355
מגדר:
משתמש מספר: 72867
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 16.07.2020


זה לא ת"ב כי אני גרוע בת"בים ^^. הכתיבה ממש טובה.
אולי היה עדיף קצת לחלק את זה ליותר פרקים, כי זה פחות נעים לקרוא ברצף 4161 מילים.


--------------------
1=2

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 15 2020, 20:56 PM
צטט הודעה




"Different doesn't mean wrong"
******

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 7508
חרמשים: 8568
מגדר:
משתמש מספר: 73807
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 20.10.2020


היה ממש נחמד, אהבתי, נשמע פתיח מסקרן, בהתחלה הרגיש לי ארוך אבל אחרי שנכנסתי לעניינים לא הרגיש לי ממש ארוך כמות המילים, היה ממש יפה, מחכה כבר להמשך


--------------------

Ring ☘️ Explosion Of Sparks ☘️ Unsuccessful Shelf ☘️ Where Am I

User Posted Image

"Don't die isn't a plan. It's a general demand of living."
(Loki, Loki)

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 15 2020, 22:20 PM
צטט הודעה




רק קצת דם לקינוח הדבש
**********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 29710
חרמשים: 101949
מגדר:
משתמש מספר: 37223
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.01.2012


תודה על התגובות מאוד!!! לגבי האורך - רוב הפרקים הם סצנה אחת (שזה בין 1700 ל1900 מילים בממוצע כזה) ויש כמה פרקים שהם שתי סצנות. הפרקים שיש בהם שתי סצנות אלה פרקים ששתי הסצנות שבהם מתרחשות באותו יום, אז הן נמצאות ביחד בשביל ההמשכיות של העלילה.
ובתשואות ושמחה, קבלו את הפרק השני!

חלק 1, פרק 2

אלישע תמיד היה טיפוס של בוקר. הוא אהב את השקט שהיה אופייני רק לרגעים האלה שהשמש עדיין לא זרחה לגמרי, התחושה הלא מוסברת הזאת של טבעיות שתמיד הייתה רק בשש בבוקר. מאז שהוא התגייס, הוא קם מוקדם בבוקר כמעט כל יום - הוא היה צריך להיות בבסיס בשמונה (שמונה וחצי אם המפקדת שלו קמה חיובית, מה שבדרך כלל קרה) והרכבת מחיפה לתל השומר יצאה מחיפה בשעה שש ושלוש דקות. אלישע תמיד הלך ברגל לרכבת, שלא הייתה מאוד רחוקה מהבית שלו, ובזמן הליכה של חצי שעה, הוא אהב להרגיש את האוויר הקריר של הבוקר על העורף שלו ולראות את השמש מתחילה לעלות מעל הכרמל באיטיות שאופיינית רק לכדורי חלל בוערים.

כשהוא יצא מהבית ביום אחרי ההלוויה של מיכה, הוא ידע שאם הוא רק יצליח להתעלם מספיק מהמחשבות על הר הרצל הבוקר אולי יכול לעבור עליו בלי בכי. ההליכה שלו הייתה אותה הליכה שהוא תמיד עשה, לאורך הרחוב הארוך ומעל הגשר ולתוך התחנה, אבל באותו זמן היא הייתה שונה לחלוטין מההליכה שהוא תמיד עשה. המחשבות לא הפסיקו לרוץ לו בראש, אינספור כיוונים של שאלות ותהיות וזכרונות ודמיונות על עתיד שלא יהיה לאנשים שכבר אינם. הוא לא רצה לחשוב על מיכה, לא רצה לבכות לפני שש בבוקר, והחליט לחשוב על סבתא שלו.

בכנות, הוא עדיין לא הבין מה בדיוק עבר עליו אתמול. אין סיכוי שהוא באמת ראה את סבתא שלו, אין סיכוי שהיא באמת הייתה שם, אין סיכוי שהיא הייתה יכולה לדעת על מיכה - לעזאזל, היא מתה הרבה לפני שאלישע חשב שאי פעם תהיה לו זוגיות עם מישהו שרוצה להיות איתו באמת. הוא אמר לעצמו שהוא בטח היה עייף ודמיין חזק מדי, אבל אחת מהרכבות המהירות בראש שלו החליטה להשתעשע בקו המחשבה הזה ולשאול אותו מה אם זאת באמת הייתה סבתא שלו. אז אין גן עדן? או שיש, והיא הגיעה בתור מלאכית? איך היא הצליחה להגיע? זה אומר שכל האנשים המתים יכולים לבקר את העולם הרגיל?

הוא ניסה בכוח להכריח את עצמו לא לחשוב על אנשים מתים, וניסה להתמקד במשהו אחר. הוא שקל לרגע לשמוע את האלבום הזה שאור המליץ לו עליו לפני שבוע, אבל הוא אף פעם לא ממש היה טיפוס של מוזיקה, אז הוא פשוט ניסה להתמקד בקרני השמש היחידות שהספיקו לעלות בינתיים מעל הכרמל. היו הרבה דברים רעים שהוא יכל להגיד על חיפה, אבל זאת בהחלט הייתה עיר עם נוף שהתאים לשעה חמש וארבעים בבוקר.

ההליכה עברה עליו בלי יותר מדי בעיות. הוא חשב על כל מה שכנראה יעבור עליו בבסיס, על העובדה שכולן כנראה יעמידו פנים שהן לא ראו אותו שבוע למרות שהוא פספס רק יום אחד בבסיס. הוא אהב את כל מי שהיו איתו בבסיס, באמת, אבל הן כנראה יתחילו לשאול שאלות והוא לא ממש היה במצב רוח להתחיל לעבור ברצינות את התחקירים שלהן. הוא תהה אם הן שמעו על מיכה. הוא הניח שכן, גם אם הן לא הכירו אותו בשם. אולי הן יהיו קצת פחות חטטניות היום, אם הן שמעו. לא כל יום מתים חיילים בעזה. זה קורה בדרך כלל פעם בשבוע, ואלישע כבר ראה איך הן מתנהגות כשיש עדכונים על חיילים מתים.

משב רוח קריר נשף לו על העורף וגרם לשיערות שעל הידיים שלו לסמור באזהרה ממשהו שהוא עדיין לא הבין, ובאותו רגע הוא שם לב שהוא כמעט התנגש בכלב.

אחרי כמה שניות של בהלה, הוא הבין שהוא מכיר את הכלב הזה. הוא ראה את הבעלים שלו הולכת איתו לטיול כל בוקר בדיוק כשהוא היה בדרך לבסיס בחודשיים הראשונים של השירות שלו. הוא לא ראה אותם מאז, והניח שהיא כנראה רצתה לעבור לזמני טיול קצת יותר אנושיים. לא הרבה אנשים היו קמים לפני חמש וחצי בבוקר כדי לצאת לטיול עם הכלב שלהם ברבע לשש. אבל הנה הכלב הזה היה מולו, גדול וחום ומחייך בהתלהבות עם זנב מכשכש. הוא הסתכל לאלישע ישר בעיניים, ולמרות שאלישע היה מאוד זהיר ליד כלבים, הוא רכן קדימה בעדינות וניסה בזהירות ללטף את הכלב.

להפתעתו, הוא לא הרגיש שום פרווה. הוא ראה את היד שלו על הפרווה של הכלב, ראה את הזנב המכשכש של הכלב שחיכה בהתלהבות לליטופים, אבל הוא לא הצליח ללטף אותו. הוא ניסה, ברגע של בלבול, להטות את היד שלו קצת יותר קדימה בנסיון להרגיש את הגוף של הכלב, אבל הוא עדיין לא הצליח להרגיש כלום. ברגע של חוסר מחשבה, הוא התיישב מול הכלב וניסה להחזיק את אחת הרגליים שלו, כדי להבין אם הוא סתם מדמיין דברים או שבאמת משהו שם לא בסדר.

הוא לא הצליח לגעת בכלב. זה כאילו היד שלו עברה ישר דרכו, והוא לא הרגיש שום דבר.

״מה...״ מלמל בבלבול, ובאיטיות שלא הייתה אופיינית לו, ניסה להניח את האצבע השמאלית שלו על מרכז כף היד הימנית. הוא ניסה לחשוב בהיגיון - אם הוא לא יכול לגעת בכלב, הבעיה היא או בו או בכלב. אבל אם הוא יכול לגעת בדברים אחרים, כנראה שהבעיה היחידה היא בכלב. אולי הוא חולם. כשהוא הניח את האצבע על מרכז כף היד שלו, בהחלט הייתה שם תחושה, אבל זה לא הספיק לו. הוא קם והסתכל סביב בנסיון למצוא משהו שהוא יכול לנסות לגעת בו, וראה שיח בצד המדרכה. הוא הושיט את ידו בחשש, וקיווה שהכל איתו בסדר.

גם את השיח הוא הצליח להרגיש. הוא נשף אוויר בשילוב מוזר של תסכול ובלבול, וכשפנה להסתכל על הכלב, הופתע לראות שהוא עדיין נמצא שם. סבתא שלו נעלמה כשהוא הסיט את המבט, אבל הכלב עדיין היה במקומו, מחייך ומכשכש בזנב, ואלישע פשוט לא הצליח להבין מה לעזאזל הבעיה.

״מה קורה פה?״ שאל בקול, חצי לכלב וחצי לעצמו, והכלב לא ענה לו, רק נהם בחיבה. היה נראה שהוא רצה שאלישע יבוא איתו, ובדרך כלל אלישע לא היה טיפש מספיק לעשות את זה, אבל משהו בו גרם לו לעקוב אחרי הכלב. אולי זאת הייתה העובדה שהוא הרגיש את אותה צמרמורת אתמול עם סבתא שלו. אולי זאת הייתה העובדה שהוא רצה להבין מה קורה. אולי זה היה קשור לזה שכמו כל דבר, הכלב הזה גרם לו לחשוב על מיכה.

הכלב הלך בקצב שלו, ופעם בכמה צעדים עצר כדי להסתכל אחורה, כאילו כדי לוודא שאלישע עדיין נמצא איתו. אלישע ידע שאם הוא יסתכל על השעה הוא כנראה יצטרך לדפוק ספרינט לתחנה כדי לא לפספס את הרכבת, אבל הוא לא חשב על זה עכשיו. כל מה שהוא היה יכול לחשוב עליו זה הכלב המוזר הזה, שנראה כל כך שמח למרות שנראה שאף אחד לא יכל לגעת בו.

הוא הוביל את אלישע דרך רחובות שהוא לא חשב שיצא לו אי פעם להכיר, ונעצר בזנב מכשכש מול האחד הבניינים. אלישע לא הבין מה הכלב רוצה, אבל הכלב הסתכל עליו בכזה חיוך שהוא לא יכל שלא לנסות ללטף אותו שוב. זה עוד פעם לא עבד. אלישע ממש רצה להבין מה לעזאזל קורה, אבל הכלב התחיל לרוץ בהתלהבות ועבר ממש דרך אלישע. לקחו לאלישע כמה שניות להגיד לגוף שלו להסתובב, וכשהוא עשה את זה, הוא ראה את הכלב יושב בחיוך גדול וזנב מכשכש מול בחורה ג׳ינג׳ית בכפכפים ושמלה פרחונית ירוקה שהחזיקה ברצועה כלב לבן קטן. אלישע זיהה אותה, גם אם היא לא זיהתה אותו - היא הייתה אותה בחורה שלקחה את הכלב החום כל יום לטיול לפנות בוקר בחודשיים הראשונים של הגיוס שלו. אבל נראה שהיא בכלל לא ראתה את הכלב החום, ובמקום זה הייתה עסוקה בלנסות להרים את הכלב הלבן על הידיים. כשהיא שמה לב לאלישע, היא הסתכלה עליו בשאלה.

״היי?״ אמרה בטון שמאוד הזכיר את ליזי כשמישהו עצבן אותה, ״אתה צריך משהו?״ הכלב הלבן ניסה לצאת מהאחיזה שלה, אבל היא החזיקה אותו מספיק חזק כדי שהוא לא יוכל לברוח. ״די, קפטן, אני לא יכולה לתת לך לברוח. הספיק לי כלב אחד שברח.״ היא הרימה מבט לאלישע. ״הממ? יש סיבה שאתה כאן?״

אלישע העיף מבט בכלב החום שחיכה בזנב מכשכש למרגלותיה, והחליט להניד בראשו. ״את מצפה למבקרים?״ שאל, ״לגבי כלב שברח?״

הוא לא חשב שהוא אי פעם ראה מבט של מישהי מתפקס כל כך מהר. היא הסתכלה עליו בעיניים חודרות, כאילו מנסה להבין אם הוא צוחק עליה או לא. ״למה? ראית את הכלב שלי? חום, גדול, לא יודע להקשיב לאנשים שאומרים לו להישאר לשבת?״

המבט שלו גלש באיטיות לכלב החום הגדול עם הזנב המכשכש שישב ממש ליד הרגל שלה בציפייה. הוא הרים את המבט חזרה אליה, ולקחו לו כמה שניות למצוא את הקול שלו. ״לא, אני -״ הוא שוב הסתכל על הכלב החום, אבל רק לרגע, והוא קיווה שהיא לא תפסה את זה. ״את יודעת איך מגיעים מפה לרכבת במקרה?״ שאל במקום להזכיר את הכלב ולגרום לה לחשוב שמשהו לגמרי דפוק בו.

היא הנידה בראשה לשביל שמאחוריה. ״תפנה שם שמאלה, תמשיך ישר עד הגשר, ובגשר קח ימינה. זה לא רחוק.״ היא התקרבה אליו כמה צעדים, עדיין מחזיקה את הכלב הלבן בידיים שלה, ואלישע שם לב שגם היא עברה ישר דרך הכלב החום שעדיין חיכה לה בסבלנות והתלהבות. ״הכל טוב איתך?״ שאלה, העיניים החומות שלה בוחנות את אלישע מכף רגל ועד ראש.

הוא הנהן בלי לשים לב לזה בכלל. ״כן, פשוט - הלכתי לאיבוד. תודה.״ הוא מיהר ללכת בכיוון שהורתה לו וקיווה שלא יצא יותר מדי מוזר. כשהוא העיף מבט לאחור, הוא לא יכל שלא לפספס את הכלב החום הולך מאחוריה ומחכה בחיוך מחוץ לדלת הבניין אחרי שנכנסה עם הכלב האחר.

כל ההליכה שלו לרכבת עברה עליו בערפול אחד גדול. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על הכלב הזה. כמה זמן הוא מנסה להשיג את תשומת הלב שלה? הוא יודע שהיא לא רואה אותו? הוא מבין שהיא מחפשת אותו ומתגעגעת אליו? איך הוא הגיע למצב הזה?

הוא חשב גם עליה, על המבט הממוקד בעיניים שלה ברגע שהוא הזכיר את הכלב שלה. היה לה כלב אחר עכשיו - כלב נוסף, אולי, כי נראה שהיא באמת האמינה שכלב הרפאים הזה יחזור מתישהו. היא באמת האמינה שהוא הולך לחזור, או שהיא המשיכה להאכיל את עצמה שקרים כי היא פחדה לחשוב שהיא לא תראה אותו יותר אף פעם? הוא תהה מה מהשניים היה יותר גרוע. אלישע היה אדם של סודות, של חצאי אמיתות ושקרים לבנים, ובדרך כלל הוא היה טוען שעדיף להאמין בשקר מאשר להתמודד עם האמת. כשהוא חשב על המבט של הבחורה הג׳ינג׳ית שכנראה מחכה שהכלב שלה יחזור כבר חודשיים, הוא החליט שאולי יש מצבים שהאמת עדיפה.

העניין הזה - כמו כל דבר, באמת - גרם לו לחשוב על מיכה. מה הוא היה חושב? הוא גם ידע לשמור סודות באלגנטיות, בין אם בקשר לארון ובין אם בקשר לסיפורים ששמע מחברים שלו ומאלישע שלא אמר עליהם מילה לא משנה כמה הם היו מעניינים. האם מיכה היה מעדיף אמת, או שקר מבוקר? האם מיכה היה רוצה שאלישע ידע שהוא מת, או שהוא היה רוצה לחסוך לו את האבל ופשוט לגרום לו לחשוב שהוא מסנן אותו וזהו?

אלישע העיף מבט בשעה בטלפון שלו, ונשך את השפה בלחץ כשהבין שהוא הולך לאחר. לפחות הוא לא פספס את הרכבת השנייה. כל מה שהיה לו לעשות עכשיו זה לקוות שהיום המפקדת שלו התעוררה הכי מאושרת בעולם, ואז הוא יוכל לא לקבל ממנה שום עונש. זה שבדרך כלל היא לא דפקה אותו לא אומר שהוא הולך לנסות למתוח את הגבול הזה עכשיו.

---

״בחייאת סבתא שלך, ריטה, הוא פשוט לא נראה טוב,״ התווכחה הילי, התלתלים השחורים שלה מקיפים את הראש שלה גם אם הם בקוקו הדוק. אלישע לא ממש הקשיב לשיחה שלהן - הוא היה בעיקר עסוק בלספור אחורה את השניות עד שהוא יוכל כבר לצאת הביתה, אבל נראה שהילי, ריטה, ורד וצבי לא הבינו כמה חזק הן מדברות.

״בטח שהוא נראה טוב,״ התווכחה ריטה, חוטפת את הטלפון שלה מהידיים של הילי. ״הוא לא פוטוגני. ותעזבי את סבתא שלי בשקט. הדבר האחרון שהיא צריכה זה הנדרים שלך.״

״יש לו עיניים יפות,״ ציין צבי בפה מלא בבמבה, שישב על השולחן מאחורי הילי בישיבה מזרחית. מבוהל מהמבט המאשים של הילי, הוסיף במהירות, ״אבל זהו.״

ריטה מלמלה משהו ברוסית שאלישע לא חשב שהיא הייתה רוצה שסבתא שלה תשמע והתיישבה במבט זועף ליד ורד. ״אתן החברות הכי גרועות בעולם,״ החליטה במרמור, ושילבה את ידיה בנסיון לסגור את השיחה.

״אני אמרתי לך שהוא חתיך!״ התגוננה ורד, ״אני פשוט לא מבינה מה יש לך לחפש במלש׳׳ב, זה הכל!״

בדרך כלל אלישע היה מצטרף לשיחה שלהן. בדרך כלל. כשהן לא דיברו על בנים וכשזה לא הזכיר לו את מיכה. הוא חשב שהמוח שלו לא כל כך התרגל לזה שהוא מת. הוא עדיין חשב לפעמים לשלוח לו הודעה או לשאול מתי הוא יוצא לשבת כדי שהם יוכלו להיפגש, וכל פעם שהמחשבה הזאת עלתה, הוא כמעט תפס את הטלפון ופתח את הוואטסאפ לפני שהוא נזכר. ואז הוא היה חייב להעמיד פנים שהכל בסדר ושהלב שלו לא נשבר כל פעם מחדש.

הוא הסתכל על השעון שוב. לא עוד הרבה זמן. אולי למיכל לא יהיה אכפת אם הוא יצא מוקדם היום. הוא יוכל להגיד לה שהוא עדיין לא התגבר על האזכרה שהוא היה בה אתמול, וזה אפילו לא יהיה שקר מוחלט.

״בחייאת, אלישע, אתה חושב שהוא חתיך?״ שאלה הילי, מפתיעה את אלישע עם תשומת לב שהוא לא ציפה לה. היא החזיקה את הטלפון של ריטה מול הפרצוף שלו.

הבחור בתמונה לא היה מכוער, בדיוק, אבל אלישע לא חשב שיש בו משהו מספיק יוצא דופן כדי להגיד שהוא חתיך. זה לא כאילו באמת היה לו כוח לחשוב על זה עכשיו. גם ככה הוא היה בטוח שהן שואלות אותו לדעתו רק בגלל שהן בטוחות שהוא יתן להן דעה סטרייטית אובייקטיבית, כי המזל שלו עד כדי כך מדהים. הוא משך בכתפיו. ״לא יודע, הוא נראה כמו כל חילוני אשכנזי אחר שיצא לי לראות.״

צבי פלט נחרת צחוק, והבמבה כמעט יצאה לו מהאף. ״מדויק.״

ריטה נאנחה. ״אני אהיה רווקה לנצח.״

״די, חיים שלי, אם את צריכה להתפשר על מלש׳׳ב, אולי כדאי שתהיי רווקה,״ ניסתה לנחם אותה ורד. ״ברצינות, אחותי, את תכף בת עשרים, מה יש לך לחפש עם ילד בן שמונה עשרה?״

צבי הרים גבה. ״עד לפני שנה גם את היית ילדה בת שמונה עשרה. הוא לא תכף מתגייס?״

״רק עוד שבועיים!״ אמרה ריטה, מחווה על צבי בידיה כאילו להוכיח נקודה. ״זה לא נורא! עוד לפני שנהיה ביחד חודש הוא כבר יהיה חייל. ואז אני אוכל להגיד שלא עברתי את כל השירות רווקה ממורמרת.״

הילי גלגלה עיניים. ״עזבי את זה שהוא מכוער -״

״הילי, אני אתן לך מכות -״

״את באמת רוצה לצאת עם מישהו כשהוא בטירונות?״ ריטה השתתקה ברגע שהילי סיימה את השאלה. ״כאילו, בחייאת, תחשבי מה זה לראות אותו פעם בשבועיים במקרה הטוב. בטח משעמם רצח. ומבאס רצח. זה כאילו יש לך חבר רק בסופי שבוע.״

אלישע חשב שהיא פשוט מדברת שטויות, אבל החליט שעדיף שהוא לא יתערב. אף אחת מהן לא ידעה על מיכה, אף אחת מהן לא ידעה למה פעם בשבועיים בימי חמישי הוא מיהר לצאת מהבסיס מוקדם, אף אחת מהן לא ידעה עם מי הוא כל הזמן דיבר בטלפון ברגע שהוא התרחק מהן מספיק כדי שלא ישמעו את השיחה. הוא חשב בכנות שאם יוצאים עם האדם הנכון, זה לא כאילו יש חבר רק בסופי שבוע. זה כאילו יש חבר ביום ראשון ושני ושלישי ורביעי וחמישי ובסופי שבוע, וכל אחד מהימים האלה מלא בין אם רואים את החבר הזה ובין אם לא, כי מערכת יחסים שמתבססת רק על לראות אחד את השני תיפול מאוד מהר.

אבל הוא לא חשב שמישהי מהן תרצה את העצה שלו על חיי האהבה שלהן. לא בגלל שהן רעות או לא אוהבות אותו - למען האמת, הוא חשב שהוא די מוצא חן בעיניהן - אלא בגלל שהוא לא חשב שהן יבינו. הן דיברו הרבה על סטוצים ועל כמה זמן צריך לחכות לפני שמתחילים לשכב, ואלישע באמת תמך בהן בקטע הזה ואמר להן לעשות מה שנראה להן נכון, אבל הוא לא חשב שהוא יכול להכיל את אותה עצה על עצמו. הוא חשב שהדרך שהוא הסתכל על מערכות יחסים הייתה מאוד שונה מהן. לא רק שהן היו רגילות לאפשרות פשוט להיפרד ממישהו ולמצוא מישהו אחר, הן היו רגילות לזה שכולם מסביבן עושים את זה. הוא לא חשב שורד הצליחה להישאר בזוגיות עם מישהו יותר מחודש, וזה לא בגלל שהיא רעה או שהם נפרדו ממנה, אלא בגלל שנמאס לה מאוד מהר. הוא לא חשב שיש לו את הפריווילגיה הזאת. הייתה לו תחושה שיהיה קצת קשה למצוא הרבה הומואים שיסכימו לצאת עם בחור דתי שלא מתכנן לצאת מהארון בקרוב.

הוא חשב שבקטע הזה היה לו הרבה מזל שהוא מצא את מיכה. הוא לא ידע אם זה היה במקרה או בכוונה, אבל הסיבה שהיה להם כל כך טוב ביחד הייתה שהם תמיד היו על אותו דף. אלישע לא ציפה ממיכה לצאת מהארון ומיכה לא ציפה את זה ממנו. אלישע לא ציפה ממיכה להתחיל להסתובב עם כיפה ומיכה לא ציפה מאלישע להוריד את שלו, ואף אחד מהם לא דחף למשהו שהשני לא רצה, ותמיד הייתה תחושה שהם מבינים אחד את השני ממש טוב יחסית לאנשים שלא הכירו לפני הדייט הזה שהחברים שלהם סידרו להם.

וגם - טוב, יכול להיות שזאת רק התחושה שלו, אבל הוא חשב שגם היה להם ממש טוב ביחד. מיכה הבין אותו מכיוונים שאף אחד אחר לא חשב להסתכל עליו דרכם. הוא ידע מתי אלישע צריך עצה ומתי הוא צריך חיבוק, מתי להכריח אותו לצאת מהבית ומתי כדאי שהם יוותרו על להישאר בחוץ עד מאוחר כדי שהוא יוכל לישון כמו שצריך. והדבר המגניב היה שאלישע הבין אותו בחזרה - הוא הצליח לקרוא את מיכה כמו ספר פתוח, לפתור את הבעיות שהיו להם כמו תרגיל בחשבון פשוט. הוא זכר שהוא סיפר על זה לאור חודש או חודשיים אחרי הדייט הראשון שלהם, והוא חייך ואמר שככה זה אמור להיות. הוא זכר שהוא סיפר לליזי, והיא חייכה ואמרה לו שזה מדהים שהוא מרגיש ככה.

לעזאזל, זה היה כל כך לא הוגן.

״מיכל!״ צעקה הילי פתאום, מפתיעה את כולם סביבה. היא חטפה את הטלפון של ריטה מהיד שלה ורצה לכיוון הדלת, איפה שנכנסה המפקדת שלהן.

מיכל רוטברג הייתה בחורה נמוכה ורזה כמו מקל שהמדים תמיד נראו גדולים עליה, אבל היא הצליחה ללבוש אותם בחן וביטחון שאלישע לא חשב שהוא ראה אצל אף אחד. השיער השחור החלק שלה תמיד היה אסוף בקוקו גבוה, מוקפד וצמוד, והיה לה הרגל להשאיר את שרשרת מגן הדוד שלה מעל המדים כדי שכולם יוכלו לראות. אלישע זכר שהוא ראה אותה פעם ראשונה וחשב לעצמו, ברור שהיא מפקדת, תראו אותה, אין סנטימטר בגוף שלה שלא צועק פיקוד. לפעמים הוא חשב שהצבא עשה לה עוול שהיא לא קיבלה תפקיד פיקודי יותר נחשב. היא בהחלט הייתה טובה יותר מכמה מהאידיוטים שהיו איתו בכיתה שסיימו את הטירונות במסלול ישיר לקצונה. היא עצמה את העיניים בחוסר עניין כשראתה את הילי מועדת במהירות לכיוונה. ״מה את רוצה?״

הילי החזיקה מולה את הטלפון והראתה לה את התמונה. ״מה אומרת? חתיך או לא חתיך?״

מיכל עשתה פרצוף שבנסיבות אחרות היה גורם לאלישע לצחוק בקול, אבל הוא עדיין לא נרגע מהמחשבות על מיכה, אז הוא בקושי הצליח לחייך. ״הפרצוף שלו יותר מלבני מהשרטוטים שלי בבגרות במתמטיקה,״ אמרה. היא הסתכלה על אלישע. ״אני יכולה אותך לרגע?״

לקחו לאלישע כמה שניות להבין שהיא מדברת אליו. הוא קם בחוסר רצון והלך אחריה. לא ממש היה לו כוח לנזיפה על השעה שהוא הגיע לבסיס היום. הוא קיווה שהיא לא תגיד כלום.

היא הובילה אותו לרחבה מחוץ למבנה והניחה יד מרגיעה על הכתף שלו. ״תירגע,״ אמרה, ״סתם לא רציתי שהן ישמעו. ריטה תלך לספר לכל הבסיס וצבי יתחיל לדבר שטויות.״ היא הכניסה את היד שלה לכיס. ״פשוט רציתי לראות שהכל בסדר איתך. אתה לא מאחר בדרך כלל ולא דיברת איתי. רעות אמרה לי שהיית באזכרה אתמול, וגם את זה לא אמרת לי. הלכתי לשאול אותה אם היא יודעת אם הכל בסדר איתך באזור עשר כי לא הבנתי איפה אתה ולא ענית לטלפון שלך.״ היא הסתכלה לו בעיניים, והוא ראה את הדאגה שם, אבל החליט שזה טיפשי, כי הוא לא באמת יכול לדבר איתה. ״אני לא רעות, אבל אני יכולה להקשיב. ואני גם יכולה להגיד לרעות שתשב איתך באמת לאיזה שעה-שעתיים, כי נראה שאתה צריך את זה. לא מתאים לך, ואני רואה שעובר עליך משהו.״

אלישע היסס. היא דיברה כאילו היא באמת מוכנה לשמוע מה עובר עליו, אבל הוא ידע שהיא לא. אף אחת מהן לא. אפילו רעות, עם החיוך שלה שהגיע עד העיניים והלחיים הורודות שלה, לא באמת הייתה מוכנה לשמוע מה עובר עליו. הוא היה שקרן לא רע, אלישע, והוא ידע שאין מצב בעולם שהן יכולות לנחש מה באמת עובר עליו. עכשיו קשה לו, כי לא עבר עוד הרבה זמן מאז שמיכה מת, אבל תכף הוא יתחיל להסתדר, והכל יהיה בסדר. אז אמנם לקחו לו כמה שניות יותר מדי, אבל הוא שיקר בקלילות, ״אני בסדר, סתם, פשוט מתגעגע לסבא שלי, זה הכל.״ זה היה שקר, כי הוא רואה את סבא שלו לפחות פעמיים בשבוע וזה מספיק לו כדי לא להתגעגע אליו, אבל הוא היה שקרן מספיק טוב בשביל שמיכל תאמין לו. הוא ראה את זה בעיניים שלה.

היא הנהנה. ״אוקיי. אם אתה כן צריך משהו, אני פה ורעות גם.״ היא היססה לרגע, כאילו היא רצתה להגיד עוד משהו. ״אם כן יש עוד משהו,״ הוסיפה בזהירות אחרי כמה רגעים, ״אני באמת פה. להכל. מבטיחה שאם תגיד משהו שאתה לא תרצה שיצא הוא לא יצא. כל עוד זה לא, אתה יודע, אובדנות או משהו כזה, או אם הרגת מישהו. כי אז אני חייבת לדווח.״ היא חייכה אליו. ״אני מקווה שלא הרגת אף אחד בזמן האחרון?״

אלישע מיהר לשים את המסכה שלו. השניות האלה של המחשבה על מיכה הורידו אותה מהפנים שלו בלי שהוא שם לב. ״את חושבת שהייתי אומר לך אם התשובה הייתה חיובית?״

היא הרימה גבה. ״רק שתדע, אני ראיתי הרבה סדרות פשע, אני יודעת איך להיפטר מגופה.״

אלישע הסתכל עליה בהפתעה מדומה, והתחיל באגביות ללכת בחזרה למבנה. ״מיכל! אני חושב שאני צריך לדווח על זה!״

הוא ניסה מאוד חזק לא לחשוב על מיכה. אם הוא שופט לפי הדרך שהיד שלו כמעט פתחה את הטלפון כדי לשלוח לו הודעה על הסיפור הזה ברגע שהוא חזר למשרד, הוא הבין שהוא כנראה קצת נכשל.


--------------------

תֹּם, 18, את׌/ה׊א, בעיקר כותב׫, להטב׏ מציק׌, אוהבים אמנות?, אוהבים רוחות?, המדף שלי
g
User Posted Image

User Posted Image User Posted Image


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 16 2020, 08:30 AM
צטט הודעה




בוגר הוגוורטס
*********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 22461
חרמשים: 62451
מגדר:female
משתמש מספר: 55840
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.02.2016


אני אקרא ואגיב כשאוכל, אבל כרגע מקפיצה לך כדי שתוכל לפרסם את הפרק הבא :) בהצלחה!


--------------------
קימ/ליליקה
(אבל תקראו לי לילי כי רק ליצור ויצור מותר לקרוא לי ככה)
User Posted Image
טוב, אז הכינוי והחתימה שלי מוקדשים לשני היצורים האהובים עליי בעולם - דלפי וליאם - ואני אוהבת אותם מאוד מאוד 3>
והייתי שמה גיף של Uniraccoon אבל אני לא מוצאת אחד מספיק יפה.
וגם אוררו חלק מהיצורים האהובים עליי והיא אחות קטנה קסומה ואני אוהבת אותה ואתם אוהבים אותה גם וזו לא הייתה שאלה 3>



לילו מתה עלי, זה לא נתון לויכוח, היא פשוט מתה עלי
אתם יכולים גם, אתם יכולים לא, אבל היא כן
אני אחת מאלף היצורים שלה, אבל אחת מ5 האחים שלה(או שלוש, אלא אם אתם לא מחשיבים את המקוריים. חחחח זה נשמע מוזר)
אופס אני בורחת💕

User Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 16 2020, 18:55 PM
צטט הודעה




רק קצת דם לקינוח הדבש
**********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 29710
חרמשים: 101949
מגדר:
משתמש מספר: 37223
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.01.2012


תזכורת שת׳׳בים או אפילו סתם תגובות באמת יעשו לי את היום אז אם קראתם אני אשמח מאוד אם תגיבו!! זה פרק באורך רגיל כי יש בו סצנה אחת, אז הוא לא ארוך כמו השניים הקודמים :))

חלק 1, פרק 3

הטלפון של אלישע רטט על השולחן ליד המיטה שלו. הוא היה באמצע שנ׳׳צ (שאולי לא היה מאוד לגיטימי בהתחשב בעובדה שהשעה הייתה אחרי שש וחצי), אבל הוא הבטיח לליזי לצאת איתה, אז הוא הכריח את עצמו לצאת מהשמיכה ולענות לטלפון.

״בוקר טוב,״ מלמל בעייפות כשענה לשיחה, והצחוק של ליזי מהצד השני הצליח להעלות אצלו חיוך קטן.

״תכף שבע, אידיוט,״ ענתה לו, והרעש סביבה העיד על זה שהיא נוהגת. ״אמרת שתבוא איתי. תצא מהפיג׳מה, תצחצח שיניים ותרד למטה. אני אצלך עוד שתי דקות.״

הוא רטן משהו על זמן להתארגן וליזי ניתקה את השיחה בעוד פרץ צחוק, ואלישע קם בחוסר רצון. הוא שטף פנים וצחצח שיניים במהירות, והחליף לבגדים קצת יותר נורמליים מהפיג׳מה שלו. הוא קיווה שליזי לא מחכה למטה יותר מדי זמן. אמא שלו ישבה ליד השולחן וכנראה בדקה מבחנים, כי היה לה מבט מבולבל על הפנים והיא הצרה את העיניים בנסיון להבין כתב יד שבהחלט לא היה שלה.

״אני יוצא, אמא,״ אמר לה אלישע בעדינות. היא הרימה את מבטה בהפתעה לרגע, אבל התרככה ברגע שראתה אותו.

״שמע ישראל, לא שמתי לב שאתה פה,״ אמרה בחיוך. היא סרקה אותו מכף רגל ועד ראש, ואמרה, ״אתה יוצא עם לירז, נכון?״

״ליזי,״ תיקן אותה, ״וכן. אני לא אחזור מאוחר.״

אמא שלו הנהנה. ״אין בעיה. תמסור לה דרישת שלום.״

האוטו של ליזי היה מבולגן כתמיד, עם שקית ביסלי חצי אכולה במושב האחורי ולפחות ארבעה זוגות של אוזניות שכנראה נהרסו מזמן. היא חייכה כשאלישע נכנס להתיישב לידה, כמו תמיד, כי היא מאוד אהבה לחייך ליד אנשים שהיא אוהבת. אלישע חשב שזה דבר מקסים בה. הוא לא חשב שיצא לו להכיר הרבה אנשים שהצליחו להחזיק בתוכם כל כך הרבה חיבה. לא היה לו ספק שליזי היא החברה הכי טובה שאי פעם תהיה לו.

״אתה נראה הרבה פחות ישנוני ממה שחשבתי,״ ציינה בחצי חיוך. ״איך אתה?״

אלישע לא היה בטוח מה התשובה שלו יכולה להיות. הוא בדרך כלל ניסה לא לחשוב על זה. בכנות, כל השבוע האחרון עדיין הרגיש לו כמו חלום רע. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על מיכה לא משנה כמה הוא התאמץ, והיו לו צמרמורות מוזרות שכנראה היו תוצאה של העובדה שהוא לא ממש ישן הרבה. הוא חשב שהמצב שלו הולך להשתפר עם הזמן, אבל נראה שהוא לא מתקדם לשום מקום. הוא עדיין כמעט התקשר למיכה לשאול אותו איך עבר עליו היום. ״אני בסדר,״ שיקר לליזי, ״עייף, אבל בסדר. את נראית ממש שמחה יחסית למישהי שבילתה את כל היום במשרד.״

ליזי עשתה פרצוף. ״לא להזכיר לי את זה. הבוס שלי עדיין רוצה שאני אכין לו קפה כל בוקר.״ היא התחילה לנהוג והשאירה את העיניים שלה על הכביש, ולמרות שאף אחד אף פעם לא דרש ממנו להכין לו קפה כל בוקר, הוא לא היה צריך דמיון מפותח במיוחד כדי להבין שזה בטח ממש בלתי נסבל. ״אני שוקלת פשוט לשים לו מלח במקום סוכר יום אחד ולראות אם הוא ימשיך לבקש ממני, אבל ממש לא מתאים לי להיות מובטלת עכשיו.״

״בחייאת, עכשיו סיימת שירות לאומי, מה את צריכה לעבוד,״ ניסה אלישע לנחם אותה. ״אני חושב שכדאי שתעשי את זה. ותצלמי את התגובה שלו.״

״פחח. אני אחלום על זה אולי. הוא מניאק, אבל לפחות הוא לא משלם לי שכר מינימום.״ היא נאנחה ואותתה לצד ימין למרות שהיא בסוף פנתה לצד שמאל. ״קשה לבקש יותר מזה במדינה הזאת.״

אלישע הסכים איתה, אבל הוא ידע שהיא לא באמת הסכימה עם עצמה. ליזי לא הייתה טיפוס של עימותים אלא אם כן מישהו עצבן אותה, אבל היא כן הייתה טיפוס של עקרונות. והעקרונות שלה בהחלט התנגשו עם הצורה שהבוס שלה מתייחס אליה (או לכל שאר האנשים במשרד שלהם, מהסיפורים שלה). בעולם שבו יהיה לה קצת יותר קל להתווכח עם אנשים ולקבל את מה שמגיע לה, אלישע ידע שזה מה שהיא הייתה עושה. אבל הם לא חיים בעולם כזה - עדיין לא חיים בו, לפחות - והוא לא היה יכול להאשים אותה על זה שהיא לא מנסה. הבוס שלה היה שמוק וחתיכת אפס, אבל הוא עדיין היה מי שמשלם לה.

״בכל מקרה,״ אמרה ליזי אחרי דקה או שתיים של שתיקה, ״היום שלי דווקא היה בסדר. האמת שיצא לי לדבר קצת עם תאיר, והיה נחמד לשמוע מה שלומה.״ תאיר הייתה חברה של ליזי עוד מהחודש וחצי שהיא חשבה שללכת לאיגי זה רעיון שיכול לעבוד עבורה כשהוא היה בכיתה ט׳ והיא בכיתה י׳, ובצורה שאלישע העריך מאוד, הן שמרו על קשר עד עכשיו. יצא לו לפגוש את תאיר רק פעמיים, אבל הוא לא יכל שלא להסכים שהיא ממש מקסימה. אחת הסיבות המרכזיות שליזי אהבה אותה מאוד הייתה שהיא בערך הא-מינית וא-רומנטית היחידה שהיא מכירה בחיי היומיום, והן שמרו על קשר בעיקר בשביל לספק אחת לשנייה סולידריות.

״איך היא?״

״האמת שממש אחלה. אלוהים יודע למה היא נשארה בקבע, אבל נשמע שכיף לה. לטענתה, כל החיילים בבסיס עושים תורות לבקש ממנה לצאת איתם. היא חושבת שזה כי הם לא מאמינים שהיא באמת לא בקטע של אף אחד אף פעם.״

לא פעם יצא לו ולליזי לדבר על העניין הזה. הוא חשב שזה נורא שהיא צוחקת על העובדה שאנשים ממשיכים להתעלם מא-מיניות, והיא אמרה שהיא מסכימה איתו, אבל אם היא לא תיקח את זה בהומור היא פשוט תבלה את כל החיים שלה מבואסת. הוא הבין את הנקודה שלה - אחרי הכל, הוא כל הזמן צחק עם מיכה על היותם בארון - אבל זה עדיין גרם לבטן שלו להתהפך. ״האמת שזה נשמע ממש בלתי נסבל,״ הודה, וידע שזה לא מספיק רציני בשביל לגמרי לשנות את הנושא של השיחה, אבל לא מספיק קליל כדי שליזי תוכל להתעלם ממה שהוא מנסה להגיד.

היא העיפה אליו מבט, והוא ראה בעיניים שלה שיש לה הרבה מה להגיד. ״בטח שזה בלתי נסבל,״ הסכימה, ״אבל אתה יודע מה, נראה לי שהכל בעולם הזה בלתי נסבל, אז לעזאזל עם זה. לפחות אף אחד לא אומר לה שהיא רובוטית חסרת רגשות.״ היא אמרה את זה באגביות, אבל אלישע הבין שיש סיפור מאחורי זה. הוא לא אמר כלום וניסה לתת לה את האפשרות לפרט. היא הייתה שקטה עוד כמה רגעים, אבל לקחה נשימה עמוקה והעבירה את יד שמאל בשיער החום שלה. ״סתם, לפני יומיים סיפרתי למישהו מהעבודה והוא שאל אותי אם זה ׳כמו רובוטים׳. עזוב.״

אלישע לא ממש ידע מה להגיד. זה לא היה מאוד מפתיע - הוא חשב שהבונוס הגדול שיש ללהיות הומו זה שלפחות אנשים יודעים על מה הוא מדבר כשהוא מספר להם. ליזי פעם סיפרה לו שכל יציאה מהארון לוקחת לה לפחות עשר דקות של הסברים.

״זה למה אני מנסה לשמור על מעגל חברים להט׳׳בי,״ החליטה, ואלישע הבין שהיא מנסה לשנות נושא. ״חבל שזה לא עובד לי.״

אלישע הרים גבה. ״איזה חברים סטרייטים יש לך בדיוק?״

ליזי נופפה בידה בהפטרה. ״כמה מהעבודה. הם כולם כאלה מבוגרים, זה ממש מוזר. לאחד מהם יש ילדה בת שלוש. אתה יודע מה זה ילדה בת שלוש?״

אלישע העמיד פנים שהוא חושב על זה. ״לא יודע, לא חושב שיצא לי לראות.״

״קטנה, מתולתלת, אוהבת לצעוק. אבל היא מה זה חמודה. הוא מביא אותה לעבודה בימים שאשתו עובדת עד הערב ולא יכולה לשלוח אותה לצהרון, וכל מה שאני עושה זה לשחק איתה.״ היא הסתכלה במראה השמאלית. ״אתה חושב שאני נכנסת בחניה הזאת?״

אלישע ניסה להסתכל. ״אני לא רואה, אבל אם את צריכה לשאול, התשובה היא כנראה לא. את זוועה בחניה במקביל גם ככה.״

ליזי עשתה לו פרצוף, אבל המשיכה לחפש חניה במקום אחר.

לקח להם הרבה יותר זמן ממה שאלישע חשב למצוא חניה, אבל כשהם מצאו ליזי הצליחה להיכנס אליה בחן שלא היה אופייני לה. הוא מחא לה כפיים בהתרשמות, והיא צחקה ואמרה לו שהם כנראה מאחרים ושהם צריכים למהר כדי שהמסעדה לא תוותר על המקום הקבוע שלהם.

הייתה בחיפה מסעדה אחת שלשניהם היה מה לאכול בה. אלישע היה צריך מקום כשר למהדרין, מה שהפך את כל העניין של לצאת לאכול להרבה יותר מסובך, וליזי הייתה צריכה מקום שבו היא יכולה לאכול מנה צמחונית בלי להתייאש, מה שסיבך את העניין אפילו יותר. בסוף הם הפכו את המסעדה האיטלקית הזאת למקום הקבוע שלהם - היא הייתה כשרה למהדרין והגישה אוכל חלבי, מה שאומר שלליזי היה מה לאכול. רוב המלצרים במקום הכירו אותם, וליזי כל הזמן צחקה שהם בטח בטוחים שהם יוצאים. היא נמנעה מהבדיחה הזאת היום, ואלישע ידע שהיא התכוונה לטוב בזה, אבל הוא יכל להרגיש את הזהירות שלה כמו חוט מתוח שעליו היא בוחנת בקפידה כל מילה שיוצאת לה מהפה. הוא לא היה בטוח אם הוא אהב את זה.

אבל בסופו של דבר, הוא ידע שהוא צריך להגיד לה תודה על זה. היא הייתה מהאנשים היחידים סביבו שידעו מה קרה, והיא הייתה היחידה שניסתה לפחות לדמות לו חיים נורמליים. היא לא ממש הצליחה, אבל היא ניסתה, ולפחות הנסיון הזה שלה לא כלל התעלמות. הוא ידע שכשהיא שואלת אותו מה שלומו היא באמת מוכנה לשמוע גם אם הוא רוצה לדבר על מיכה, אבל לפחות היא לא הסתכלה עליו בדאגה ובחוסר הידיעה שלה חיזקה את התחושה שכל העולם סביבו נופל.

למרות שלמען האמת, אלישע לא ידע אם זה מה שהוא היה צריך. הוא לא חשב שמישהו כל כך יודע מה הוא צריך, במיוחד לא הוא, כי נראה שלא משנה מה קורה מסביבו זה פשוט לא עוזר. מיכל שניסתה לשאול אותו מה שלומו, אמא שלו שהתנהגה כאילו הכל כרגיל, אור שהרחמים נטפו ממנו בכל הודעה, ליזי שניסתה למצוא את האיזון בין לבין, עומר שהיו לו הרבה כוונות טובות אבל היה ברור שיש לו את האבל שלו להתמודד איתו - אף אחד מהדברים האלה לא היה מה שהוא צריך. אלישע הרגיש שהוא מתנדנד על חבל דק מאוד מעל תהום עם סלעים קוצניים בתחתית, ולמרות שאף אחד לא מנסה לגזור את החבל, זה לא נראה כאילו מישהו מתכנן למשוך אותו חזרה למקום מבטחים.

הוא חשב כמה זה לא פייר. הוא לא הבין למה הוא מרשה לעצמו להתלונן בכלל, כי הוא לפחות בחיים. תהיה מה שתהיה התכנית שהייתה לאלוהים בשבילו, היא כללה אותו בחיים עכשיו. והוא אמנם לא היה בטוח שהוא מאמין למה שאמא שלו אמרה אז, כי כל העניין של לסמוך על אלוהים לא ממש עבד לו טוב עד עכשיו, אבל הוא מאוד רצה להאמין בזה. הוא רצה להאמין שיש סיבה, שאלוהים באמת יושב איפושהו למעלה ומסתכל ואכפת לו, ושהוא לא משחק קלפים עם מלאכים ומקווה שבני האדם לא יהרגו אחד את השני בזמן שהוא מנסה לחשב את המהלך הבא שלו.

הוא חשב במרמור שאמא שלו כנראה הייתה נחרדת מהמחשבה הזאת, אבל הוא לא יכל להוציא אותה מהראש שלו. הוא גדל בבית דתי, הוא גדל על האמונה שאין מישהו שאפשר לסמוך עליו יותר ממה שאתה סומך על אלוהים, אבל בינתיים אלוהים לא ממש הוכיח את עצמו לאלישע. אולי הוא מנסה לבחון אותו, אלישע באמת לא ידע, אבל הוא לא חשב שזה ממש פייר לבחון אותו על חשבון אחרים. אחרי הכל, הוא בסך הכל עוד מישהו, ולמרות שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם ומלואו, הוא לא יכל שלא לחשוב שגם מיכה היה נפש אחת.

״כדור הארץ לאלישע?״ אמרה ליזי, ונקשה באצבעותיה בין העיניים שלו. אלישע קפץ בהפתעה. ״הנה אתה. הלכת לאיבוד קצת.״

אלישע מיהר לשים בחזרה את המסכה שלו. הוא ידע שזה כנראה חסר תועלת, כי אם יש מישהו בעולם הזה שיודע בדיוק מתי הוא משקר זאת ליזי, אבל היה לו קשה להיפטר מההרגל הזה. במיוחד כשהוא ידע שהיא לא תגיד לו כלום על זה, כי היא תכבד את זה שהוא לא רוצה לדבר על משהו. ״כן, אני...״ הוא היסס, והחליט שאולי בפעם אחרת, ״סתם עייף. לא ממש ישנתי טוב בלילה.״

ליזי הנהנה, והמשיכה כאילו הכל כרגיל. אלישע לא ידע למה היה בו משהו שרצה שהיא תתעקש שהוא יפסיק לספר לה חצאי אמיתות.


--------------------

תֹּם, 18, את׌/ה׊א, בעיקר כותב׫, להטב׏ מציק׌, אוהבים אמנות?, אוהבים רוחות?, המדף שלי
g
User Posted Image

User Posted Image User Posted Image


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 16 2020, 20:28 PM
צטט הודעה




life is a big shit
*******

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 13593
חרמשים: 737
מגדר:
משתמש מספר: 71743
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 17.04.2020


וואו וואו וואו. אני גרוע ממש בת"בים אז זה לא יהיה ת"ב.
את.ה כותב.ת מדהים! בתחלה הרגיש ארוך אבל אז התמכרתי ורציתי שזה ימשיך.
תמשיכ.י לכתוב תמיד, אני יכול להגיד שיש לך כישרון.
בקיצקץ הכתיבה ממש טובה ואני אשמח להמשך


--------------------
עומר

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 16 2020, 21:13 PM
צטט הודעה




בוגר הוגוורטס
*********

פרטי משתמש
קבוצה: רייבנקלו
הודעות: 23278
חרמשים: 110
מגדר:female
משתמש מספר: 71976
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 29.04.2020


וואו זה מהמםםםםםםםםםםםםם
את ה כותב ת מדהים
קראתי רק את הפרק הראשון כי זה *ארוך* אבל זה ככ יפה

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 16 2020, 22:06 PM
צטט הודעה




רק קצת דם לקינוח הדבש
**********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 29710
חרמשים: 101949
מגדר:
משתמש מספר: 37223
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.01.2012


איזה כיף לראות תגובות אמג :,,,,,) אני מפציץה בפרקים כי יש לי הכל עד פרק 3 של חלק 2 כתוב ואני רוצה להדביק את הפער שנוצר לי

חלק 1, פרק 4

המצב לא ממש השתפר בימים שאחרי זה. הוא לא הפסיק לחשוב על מיכה והוא ידע שכולם סביבו ראו שמשהו עובר עליו, בין אם הם ידעו על מיכה ובין אם לא. ליזי מאוד ניסתה, וכל החברות מהבסיס העמידו פנים שהכל בסדר, ואמא שלו כנראה לא הצליחה לנחש כלום כי היא אפילו לא התנהגה כמו שהיא מתנהגת כשהיא מנסה להעמיד פנים שהכל כרגיל, והוא עדיין ראה את אבא שלו רק בערב, אז תיאורטית, הוא ידע שהוא צריך פשוט להתחיל להתאפס על עצמו וזהו.

זה לא היה פשוט.

הוא התחיל לחשוב שהוא באמת דמיין את השיחה ההיא עם סבתא שלו. אולי הוא באמת היה עייף והרשה לדמיון שלו לעבוד קצת יותר מדי. אפשר לחשוב מה הסיכויים שזה יקרה כבר. כנראה שהוא דמיין את זה.

אבל ערב אחד, כשהוא היה על הרכבת מהבסיס הביתה, הוא הבין שהעניין כנראה קצת יותר מסובך. הוא התיישב ובאופן מפתיע לא ישב מולו אף אחד, והוא הוציא את האוזניות שלו מהתיק בכוונה לנסות לפחות להקשיב לקצת מוזיקה לפני שיימאס לו כשהוא ראה את סבתא שלו יושבת מולו בעיניים מלאות באתגר. הוא נאנח, ושם את האוזניות. סתם לדבר איתה יגרום לו להיראות כמו משוגע. הוא יכל לפחות להעמיד פנים שהוא מדבר בטלפון.

״התגעגעת אליי?״ היא שאלה, והוא הופתע לשים לב שהקול שלה היה מעומעם מבעד לאוזניות שלו. הוא העיף עוד מבט סביבו, לראות אם עוד מישהו שומע אותה או רואה אותה. ״רק אתה ואני,״ הוסיפה ביובש, וחיכתה עד שהוא יסתכל עליה שוב. ״נו?״

הוא עצם עיניים בתסכול. ״מה את רוצה?״

היא הרימה את הידיים שלה כאילו בכניעה. ״רק לדבר. איך אתה, אלישע?״

״ברוך השם,״ מלמל באינסטינקטיביות, וסבתא שלו כמעט צחקה. ״אויש, תסתמי. אם את רוצה לקבל תשובה כדאי שתתחילי להסביר דברים.״

״הממ.״ היא נשענה קדימה ושילבה את אצבעותיה על הברכיים שלה. משהו בה עדיין נראה לא בסדר. ״מה אתה רוצה שאני אסביר?״

אלישע עשה פרצוף. ״הכל.״

סבתא שלו הרימה גבה, משהו שהוא לא ידע שהיא יכולה לעשות בכלל, ואמרה, ״אתה יודע, אני לא יודעת להסביר לך מה משמעות החיים, זה כבר בינך לבין הקדוש ברוך הוא -״

״אז תסבירי מה קורה. איך את פה? למה את פה? איך את יודעת על מיכה? מה את רוצה ממני?״ הוא קיווה שהוא לא נשמע יותר מדי תקיף. הבנות שישבו עם הגב אליו השתתקו קצת. ״אני רוצה שהכל יהיה קצת יותר בהיר,״ הוסיף במאמץ לייצב את הקול שלו, והוא קיווה שעכשיו הוא פחות נשמע כמו פקיד שב׳׳כ ויותר כמו מישהו שמנסה לברר בעיות משפחתיות.

סבתא שלו הצרה את עיניה ונשענה אחורה במושב שלה. ״אני לא יודעת איך אני פה, אבל אני פה. אתה רוצה סיבה? אין לי סיבה לתת לך. אני פה כי אני רוצה לראות אותך. אני יודעת עליו כי אני יודעת עליך, ואמנם יצא לי להסתכל על חנה יותר ממה שיצא לי להסתכל עליך, אבל היה קשה להתעלם ממנו.״ היא הטתה את ראשה קצת הצידה. ״לא לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה.״

״אז את עקבת אחריי,״ אמר אלישע בהחלטיות. ״זה מה שעשית.״ הוא רצה להגיד את מתת, ואז החלטת לעקוב אחריי, אבל הבין שזה כנראה יישמע מאוד מוזר לכל מי ששומע אותו מדבר, אז הוא החליט לוותר על המשפט הזה. ״ועכשיו את פשוט מופיעה פה.״

היא חייכה בעדינות, ואלישע רצה לנער אותה עד שתהיה קצת יותר ברורה. ״כמובן שהופעתי עכשיו. אתה עובר חוויה מאוד טראומטית, אתה יודע. חשבתי שאני יכולה לספק קצת תמיכה, בהתחשב בזה שאני, אתה יודע, מתה בעצמי.״
היא הייתה כל כך לא ברורה שאלישע רצה לצרוח. ״אז את - מתי את יכולה לראות אותי? מתי אני יכול לראות אותך? את מחליטה על הדברים האלה?״

״הממ. לא הייתי אומרת שאני מחליטה עליהם. אבל הם גם לא מחליטים עליי.״ היא הייתה שקטה להרבה זמן, אבל היה ברור לאלישע שהיא לא סיימה. היא הסתכלה על הנוף המתחלף מהחלון. אולי היא ניסתה לחשוב על דרך להמציא לו תשובה מספקת. ״אנחנו עובדים ביחד,״ החליטה לבסוף, ״אני והחצי-קיום הזה.״

אלישע קימט את הגבות בבלבול. ״מה את מנסה להגיד? שטעינו כל הזמן הזה?״

היא הסתכלה עליו בשאלה.

״לגבי גן עדן וגיהנום. לגבי חיים אחרי המוות. את מנסה להגיד שטעינו?״ הוא לא המשיך את המשפט, אבל הוא ידע שהיא מבינה למה הוא מתכוון. החיים אחרי המוות הם נוודות אינסופית כשאף אחד לא יכול לראות אותך? הוא לא אמר שזה נשמע מאוד בודד, אבל זה נשמע לו מאוד בודד. הוא אף פעם לא היה טיפוס של יותר מדי אנשים - יותר משלושה-ארבעה אנשים בחדר באותו זמן היו יותר מדי בשבילו, וגם עם הכמויות האלה הוא היה צריך להתמודד במינונים נמוכים - אבל לבלות את הנצח בשיטוט חסר מעש נשמע לו יותר מדי בודד. כשיגיע המשיח, מה אמור לקרות עם כל האנשים האלה שלא חיים ולא נמצאים בגן עדן? כל הנשמות האלה שהולכות בלי שום מטרה על אדמה ששכחה אותם מזמן - מה יהיה איתם? הם יחזרו גם?

נראה שסבתא שלו חשבה הרבה זמן. כשאלישע הרשה לעצמו להוריד את העיניים מהנוף של הרי הכרמל המתקרבים באיטיות לרכבת הנוסעת, הוא ראה שהיא מסתכלת עליו בחיוך. ״אני לא חושבת שטעינו,״ אמרה, והיה אפשר לראות את הכנות בעיניים שלה. מה שזה לא יהיה שהיא הולכת להגיד, היא מאמינה בזה מאוד. ״אתה יודע, היה לי זמן לחשוב על זה. כשהייתי ילדה קטנה, שאלתי יום אחד את אמא שלי איך אנחנו יודעים שיש גן עדן. לא הייתי בת יותר מחמש, לדעתי. עדיין גרנו באוסטריה אז. אתה יודע מה היא אמרה לי אז?״ אלישע לא ידע אם היא חיכתה לתגובה ממנו, כי נראה שהיא בכלל לא מסתכלת עליו. ״היא אמרה לי שלהוכחות אין שום משמעות מול אמונה. אתה מתאר לעצמך? הייתי ילדה. לא הבנתי מה המשמעות של אמונה. ידעתי שצריך לסמוך על הקדוש ברוך הוא, ובאמת סמכתי עליו, כי הוא לא אכזב אותי עד אז, אבל אמונה? לא ידעתי שום דבר על אמונה. אבל אני הצלחתי להבין למה היא מתכוונת. היא התכוונה לזה שאנחנו מפספסים הכל אם אנחנו מחפשים הוכחות. אנחנו פשוט צריכים להאמין שיש מישהו שדואג לנו ושהכל קורה מסיבה.״ היא קרצה אליו. ״חנה כבר אמרה לך את זה, אבל אני חושבת שלא הקשבת לה מספיק. אתה רוצה שאני אענה על השאלה שלך? אני לא חושבת שטעינו. אני גם לא חושבת שצדקנו, כי זה לא משנה. מה שמשנה זה האם אתה ממשיך להאמין או לא. אני מאמינה שאני ככה מסיבה כלשהי. אני מאמינה שיגיע היום ואני אשפט על כל המעשים שלי מול הקדוש ברוך הוא, ואני אקבל את התגמולים והעונשים שלי. ואני אאמין במה שאני אקבל, כי ככה אמונה עובדת. בגיל חמש הייתי אומרת שזה לסמוך על אלוקים, אבל אני לא חושבת שזאת המילה הנכונה להשתמש בה. אני לא יכולה להוכיח לך עכשיו אם יש גן עדן או גיהנום. אני לא יכולה להוכיח לך אם אני הולכת אי פעם לעזוב את חיי הרפאים האלה. אבל אני חושבת שההוכחות בכלל לא משנות.״ היא הסתכלה לו בעיניים, וכנראה ראתה את הבלבול. ״אין שום מטרה לצדק או אמת אם הם רק לשם הידיעה. אם אתה רוצה לדעת אם יש גן עדן או גיהנום רק בשביל לדעת, אין שום סיבה שתדע את זה. כל עוד אתה מאמין בהם, הם קיימים.״

״אז העולם סתם קיים בתוך הראש שלנו,״ אמר. ״איזה שטויות.״

סבתא שלו צחקה. ״הנחתי שזה מה שתגיד. סליחה שאין לי את התשובה שאתה רוצה לשמוע, אלישע.״ היא הייתה שקטה לעוד הרבה זמן, אולי מנסה לתת לו זמן לחשוב. הוא לא ידע על מה לחשוב. הוא תמיד ידע שדת זה לא עניין של אמת אלא עניין של אמונה, אבל הוא חשב שסבתא שלו דורשת ממנו רמות שלא הוגן לדרוש ממנו. אבא שלו אמר פעם שיש הרבה אנשים שקוראים לעצמם דתיים אבל הם בושה ליהדות. אלישע בדרך כלל נמנע מהדיונים האלה, אבל בפעם ההיא הוא הקשיב למה שהיה לאבא שלו להגיד, כי לשם שינוי, הוא הרגיש שהוא מבין. אבא שלו אמר שלהיות אדם דתי זה לא לשמור מצוות או לאכול מצות בפסח. אבא שלו אמר שלהיות אדם דתי זה להיות מישהו שהאמונה שלו בדת היהודית היא מה שמוביל אותו בחיים. לא בגלל שהוא מפחד, או בגלל שהוא רוצה להיות בטוח, או בגלל שככה תמיד גידלו אותו. אבא שלו אמר אז שאנשים הם דתיים רק כשהם קמים כל בוקר ובוחרים מחדש להמשיך לתת לחוסר הספק להוביל את החיים שלהם כי הם יודעים שוודאות היא תאוות הבצע הגדולה מכולן.

אלישע תהה מה מיכה היה אומר על זה. מההיכרות שלו איתו, הוא כנראה היה אוהב את נקודת המבט הזאת. הוא תמיד הסתכל על דת בתור בחירה. אולי זה למה אלישע כל כך אהב אותו - הוא לא חשב שהוא דתי בגלל שמכריחים אותו או בגלל שהוא גדל ככה. מיכה ידע, בצורה מודעת ואמיתית, שהכיפה על הראש של אלישע היא בחירה שהוא בוחר כל יום מחדש. מיכה אף פעם לא יצא מנקודת הנחה שאלישע רוצה להשתמש בטלפון שלו בשבת, כי הוא ידע שדת היא משחק של בחירה ולא של הכרח. ״את יכולה לראות אחרים?״ שאל בשקט אחרי יותר מדי זמן של דממה, וכנראה קצת הפתיע את סבתא שלו עם השאלה. ״אנשים, חיות. את יכולה לראות אחרים שהם כמוך?״

סבתא שלו חייכה חיוך עצוב. ״אני מאמינה שיש כאלה, אבל אני לא יכולה לראות אף אחד מהם. אני צל בעולם של גופים. אני לא חושבת שאני אצליח למצוא עוד כמוני.״ היא נשפה אוויר באיטיות. ״אבל זה לא מאוד משנה לי. היה נחמד אם היו לי חברים בעולם הזה, אבל כל עוד אני מאמינה שיש עוד כמוני שנמצאים איפושהו שם בחוץ, אני לא חושבת שיש לי מה לדאוג כל כך. אני לא חושבת שלקדוש ברוך הוא יש יותר מדי עניין בלשים רק אותי במצב הביניים הזה.״

״אז למה את חושבת שאת פה?״ שאל אלישע ושילב ידיים. ״אם לא כדי לעשות איזו משימה שקיימת רק בשבילך בכל ההיסטוריה של עם ישראל?״

״פחח.״ היא חזרה להסתכל על הנוף בחלון. ״אני חושבת שאני נמצאת פה כדי לוודא שאתם בסדר.״

״אנחנו?״

״כן, אתם. אתה ואמא שלך ואבא שלך ודודה שלך ובעלה והילדים שלה. אתם. כל מי שהיו חשובים לי וכל מי שעדיין זוכרים אותי.״

״הממ.״ אלישע לא היה בטוח אם הוא היה מרוצה מהתשובה הזאת. ״ואיך את מוודאת שכולם בסדר, אם את מדברת איתי רק כשאני ב׳מצב טראומטי׳?״ כשהוא אמר את שתי המילים האחרונות הוא עשה עם האצבעות שלו סימנים של מרכאות.

היא עשתה פרצוף. ״אם אתה רוצה, אני פשוט אפסיק להגיע.״

אלישע חפן את פניו בידיו בייאוש. ״לא לזה התכוונתי ואת יודעת את זה.״

״בשבילי,״ אמרה, והוא הסתכל עליה בבלבול. ״אני מוודאת בשבילי שאתם בסדר. אני לא מדברת עם אף אחד אחר כי זה לא בריא, ובכל מקרה, אני לא חושבת שזה מה שאלוקים רוצה ממני.״

״ואיך את יכולה לדעת את זה?״ שאל אלישע בעוקצנות. ״נסתרות דרכי השם, וכל זה.״

היא הסתכלה עליו כמו שאמא שלו הסתכלה עליו כשהוא שאל שאלות מעצבנות בכוונה. ״אני לא יכולה לדעת את זה. דרכיו באמת נסתרות. אני בסך הכל מנחשת. בינתיים נראה לי שאני עושה עבודה לא רעה. למשפחות שלכם היה קשה, אבל נראה שאתם באמת בסדר.״ היא שקלה את המילים הבאות שלה, אבל החליטה להגיד אותן בכל מקרה. ״אני חושבת שהייתם אפילו יותר בסדר אם היית כבר מספר להורים שלך, אבל תעשה מה שאתה רוצה.״

אלישע חזר להסתכל על החלון ולא אמר כלום. זה לא היה פייר לדרוש את זה ממנו. היא לא ידעה מה עובר עליו באמת.

״בסדר, סליחה, לא הכוונתי להעליב. זאת בסך הכל דעתי.״

״לא שאלתי מה דעתך,״ סינן. הוא עדיין הסתכל על החלון.

״אני יכולה ללכת,״ הציעה.

אלישע המהם, אבל ידע שהיא לא תלך עד שהוא יגיד לה. ״רק שאלה אחרונה,״ אמר, אבל לא הוסיף שום דבר אחרי זה. הוא ניסה לחשוב את השאלה הזאת הכי חזק שיכל, רק כדי לבדוק, אבל כשהיא לא אמרה כלום, שאל בקול, ״איך אני יודע שאני לא ממציא אותך?״

סבתא שלו, להפתעתו, צחקה. ״אני לא יכולה לענות לך על זה. אם הייתי המצאה שלך, אתה חושב שהייתי נותנת לך לדעת? אתה חושב שאני הייתי יודעת בכלל? זה לא משנה. אני פה. תנצל את זה.״ היא קמה, וכל הכובד של הימים האחרונים שלה כאילו נעלם כשהיא זזה. אלישע תהה אם המוות גרם לה להיכנס לכושר. ״אני אעזוב אותך עכשיו,״ החליטה, והתחילה ללכת רחוק ממנו בתוך הקרון. הוא לא הסתכל אחורה לראות אם הדלתות נפתחו בשבילה או לא. הוא לא חשב שהן נפתחו.

אלישע לקח נשימה עמוקה והוציא את האוזניות שלו מהאוזניים. הוא המשיך להסתכל על החלון. הם התקרבו הביתה. אולי אם הוא ילך לישון, הוא יצליח להבין את מה שעובר עליו מחר.


--------------------

תֹּם, 18, את׌/ה׊א, בעיקר כותב׫, להטב׏ מציק׌, אוהבים אמנות?, אוהבים רוחות?, המדף שלי
g
User Posted Image

User Posted Image User Posted Image


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 17 2020, 09:03 AM
צטט הודעה




צוות אספרגוס
******

פרטי משתמש
קבוצה: פרופסורים
הודעות: 6371
חרמשים: 165
מגדר:female
משתמש מספר: 73678
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 12.10.2020


יואו תם! טוב אז כמו שסכמנו גמרתי ללמוד למבחן אז באתי לקורא. בהתחלה היה לי קצת משעמם [אל תעלב.י בדרך כלל אני משועממת מספרים וסיפורים (אפילו כשהתחלתי לקרוא הארי פוטר בכיתה א' הפסקתי כי זה היה לי משעמם) אז הבעיה בי לא בך...] ואז הגיע הסיפור שהוא ממש טוב. הסיפור ממש מעניין ואהבתי אותו מאוד.


--------------------
אבידג 🥋 14 🎹 טוב פרשתי. חוץ מהתפקיד. ומהח"מים. ומהנו"ד. אבל פרשתי

חנוכייה לי יש
דולקת כולה פרש
איך חג אחד קטן
עשה לי בלגן

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 17 2020, 09:06 AM
צטט הודעה




קוסם מתקדם
******

פרטי משתמש
קבוצה: גריפינדור
הודעות: 7673
חרמשים: 215
מגדר:female
משתמש מספר: 71678
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 13.04.2020


אז הפרקים שלך ארוכים נורא (מאיפה יש לך כוח?) ורק עכשיו גמרתי לקורא את הכול.
אני לא כזה טובה בתגובות, אז אני פשוט אגיד שאני ממש אוהבת את הסיפור הזה. יש לי כישרון יוצר דופן, והסיפור אומנם מתואר היטב אך גולש חלק והעלילה מרתקת. תמשיכי!


--------------------


נגה כותבת משרשרת מוזר זה דרך החיים שלי שלחו ה"פ

User Posted Image

User Posted Image


גניבה היא פשע, כמובן, ודבר מאוד לא מנומס. אולם כמו רוב הדברים הלא־מנומסים - תחת נסיבות מסוימות זה בסדר. זה לא בסדר, לדוגמא, אם אתה נמצא במוזיאון ומחליט שציור מסוים ייראה טוב יותר בסלון שלך, אז אתה פשוט תולש אותו מהקיר ולוקח אותו. אבל, אם אתה מאוד, מאוד רעב, ואין לך שום דרך להרוויח כסף, זה לא נורא כל כך לתלוש את הציור מהקיר, לקחת אותו הביתה, ולאכול אותו.



וכמובן, פריצות:


יאיי איזה כיף לי, אני בחתימה החמדמדה של נגה!
אז נגה מה אפשר להגיד?
את חמדמדה כמו החתימה שלך, מהממת, מושלמת ועוד הרבה דברים טובים שאני מתעצלת לכתוב (:
והכי חשוב; תקראו את הפאנפיקים שלה
בקיצור נגה היא משהו - משהו,
ביי ביי לכם,
הייתי פה 🤘🏼



נגה, נגה, נגה. יש יותר מהממת ממך?
אז שלהום לכם בני תמותה, חשוב שתדעו שנגה מוכשרת ברמות, יש לה פאנפיקים מדהימים אז רוצו מהר מהר לקרוא אותם, וממש ממש כיף לדבר איתה כי היא חכמה ומעניינת ברמות.
וזה שהיא המשרשרת הטובה ביותר שאי פעם פגשת כבר הזכרתי?
בקיצור, נגה היא מדהימה, ואי אפשר בלי נגה כי אז לא תהיה מי שתחלץ אותי ממבוכים עמוסי פאד- תאי צמחוני ודברים טעימים, ובטח יוכל אותי איזה דרקון בינתיים...
אז אני אשאיר לך 3> ואלך לי, אז בביי חתימה חמדמדה של נגה!



אזז שלום לעוד חתימה שאני נכנסת אליה בזמני הפנוי כי זה אחלה תחביב וזה מעביר אחלה את הזמן שאין לי בכל אופן עכשיו אני בחתימה של...
נגה!
אז נגה היא מדהימה והיא חמודה והיא נחמדה והיא גם פרופסרית אז תנו לה כבוד והיא מעניינת כזאת אז תמיד יש על מה לדבר איתה וקיצור אני מתה עליה והיא מושלמתתת
אז יאלוש נגה כפרה אני לא יכולה לחפור כאן עד אינסוף אז אני אלך לי לא לפני שאני יכתוב את המשפט שכמו שאתם יודעים אני לא משאירה חתימות בלעדיו-
תפוח אדמה זה מושלםם
אז יאלוש חיים של סבתא שלך את אבל אני צריכה לגמור את הפריצה הזאת אז ביי נשמה הייתי כאן.


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 17 2020, 10:12 AM
צטט הודעה




רק קצת דם לקינוח הדבש
**********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 29710
חרמשים: 101949
מגדר:
משתמש מספר: 37223
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.01.2012


תודה על התגובות היה ממש כיף לקום לזה בבוקר 33> הפרקים ארוכים כי אני מנסה לכתוב דברים באורך של פרק של ספר, אז כל סצנה היא כזה 5 עמודים בערך, והפרקים הארוכים מורכבים משתי סצנות אז הם באמצ יוצאים ארוכים. בכל מקרה, הם לא הולכים להיות יותר קצרים אופס

חלק 1, פרק 5

אלישע ידע שהוא כנראה צריך לסגור את החלון, אבל ממש לא היה לו כוח לקום מהשמיכה. הוא היה בחדר שלו מתחת לשמיכת צמר, ובחוץ ירד מספיק גשם כדי להרטיב את השולחן שלו דרך החלון הפתוח, אבל לא היה לו כוח לקום. הוא היה באמצע חיפוש מעמיק כמה שאפשר באינטרנט על רוחות רפאים, אבל כל מה שהוא הצליח למצוא זה אגדות אורבניות באירופה וסיפורים של נוער אמריקאי על ליל כל הקדושים. זה לא מה שהוא חיפש, והוא ידע שזה גם לא מה שסבתא שלו הייתה רוצה שהוא יגיע אליו. לא שהיה לו ממש מושג מה היא רוצה ממנו גם ככה, אבל אחרי השיחה שלהם ברכבת הוא החליט שהוא חייב לפחות לנסות להבין מה עובר עליו.

הרעש של הגשם הרגיע אותו. הוא לא היה טיפוס של גשם, אבל הוא כן היה טיפוס של הרעש של הגשם. היה לו קשה לשים מוזיקה בתור רעש רקע - כשיצא לו להקשיב, הוא תמיד לקח את זה מאוד ברצינות - אבל הגשם היה בדיוק מה שהוא היה צריך. עקבי, לא מספיק חזק אבל גם לא מספיק שקט. וכל עוד הוא היה מכורבל בתוך השמיכה שלו עם סווטשירט גדול ומחמם, לא הייתה לו יותר מדי התנגדות. גוגל לא היה ממש מועיל, מה שגרם לו לקצת תסכול, אבל הוא ניסה לחפש אם בפלטפורמות אחרות הוא יוכל למצוא משהו מעניין. האנגלית שלו לא הייתה ממש טובה וגם ככה הוא לא חשב שיהיה הרבה תוכן על רוחות רפאים יהודיות באנגלית, אז הוא פנה לפייסבוק וקיווה שהוא יצליח למצוא שם משהו שימושי.

הטלפון שלו רטט לידו לפני שהוא הספיק להסתכל על תוצאות החיפוש, והוא הסתכל לראות מי שלח לו הודעה. הוא ידע שהוא לא צריך להיות מופתע מזה שזה אור, אבל הוא עדיין היה קצת מופתע מזה שזה אור.

אור: היי
אור: איך אתה?


אלישע לא ממש ידע מה לענות לו. איך הוא? הוא ניסה להתנהג כרגיל, אבל זה לא ממש עבד. הוא בילה את היום בלהעמיד פנים שאף פעם לא היה לו חבר ושהחבר הזה אף פעם לא מת, ואז חזר הביתה ובילה את היום בלהעמיד פנים שהוא לחלוטין הולך להתחתן עם אישה. הנוכחות של המכתב של מיכה על השולחן שלו הציקה לו כל הזמן, והוא תהה אם עכשיו זה הזמן לפתוח אותו. כנראה שלא. הוא לא חשב שהוא ממש מוכן לזה עכשיו.

את/ה: אני בסדר
את/ה: כמה שאפשר להיות
את/ה: איך אתה?


אלישע הכיר את אור מספיק זמן כדי לדעת שהתשובה הזאת לא תספק אותו, אבל לא ממש היה לו כוח לחשוב על הרגשות שלו יותר מדי עכשיו. הוא חזר להסתכל על המחשב, ומצא ציטוט מספר דניאל. במאמץ רב, הוא קם מהשמיכה שלו והלך לרגע לסלון לקחת את ספר הפירושים של ספר דניאל שהיה להם בספרייה הגדולה. הספרייה הייתה בעיקר של אבא שלו ולשיעורי בית, אבל היו מצבים שהוא כן רצה לבדוק פירושים של דברים סתם כי הוא נזכר בהם. הוא היסס לפני שלקח גם את הפירושים של ספר שמואל א׳.

כשהוא היה ילד, אחד הסיפורים האהובים עליו היה הסיפור של בעלת האוב בעין דור. הזכרונות היחידים שלו מסבא שלו היו מסדר פסח אחד שבו הוא מרח לו קצת שוקולד על מצה וסיפר לו על שאול שבחר לא לסמוך על השם והעלה את שמואל באוב למרות שהיה אסור, ואז התבשר על ההפסד של עם ישראל בקרב שעתיד להתרחש. אלישע זכר כמה הסיפור הזה עניין אותו, זכר שסבא שלו הקריא לו פסוקים מהתנ׳׳ך והסביר לו אותם מילה-מילה. הוא זכר שהוא מאוד התעניין בבעלת האוב - היא איבדה את העבודה שלה, ואז נוצלה על ידי מי שגרם לה לאבד את העבודה שלה. בתור ילד, זה נשמע לו מאוד מוזר. עכשיו, כשהוא גדול, הוא ידע שזה פשוט לא הוגן.

לפני שהוא נכנס חזרה מתחת לשמיכות שלו, הוא סגר את החלון. הניחוש שלו היה נכון - באמת היו טיפות שנחתו על השולחן שלו והרטיבו קצת את הדפים הסוררים שהיו שם, אבל מבט מהיר הוכיח לו שלא היה שם שום דבר חשוב. הפתק של מיכה לא נרטב, ועדיין חיכה לו בסבלנות מאחורי כלי העפרונות שלו. אלישע חשב לרגע אם הוא רוצה לקרוא אותו עכשיו, וכמעט הושיט את היד לקחת אותו, אבל הטלפון שלו רטט שוב על המיטה והאומץ שלו עזב אותו. הוא חזר להתכרבל מתחת לשמיכה, ולפני שפתח את הספרים שהביא, הסתכל על ההודעה מאור.

אור: אני סבבה
אור: אני מניח שאתה לא באמת מאוד בסדר, אז רק רציתי שתדע שאם אתה רוצה לדבר, אני באמת נמצא פה. בשביל זה יש חברים והכל


אלישע לא ממש ידע מה לענות לו. אור היה חבר טוב, באמת, והוא היה נחמד ואכפתי ותמיד היה מוכן להקשיב, אבל הוא אף פעם לא הבין וכנראה אף פעם לא יבין. אלישע ידע שהוא לא מנסה ללחוץ עליו, מה שאולי הפך את כל השיחה המביכה הזאת לקצת יותר נסבלת, אבל הוא עדיין הרגיש רע שהוא לא רוצה לדבר איתו על זה. לא, זה לא היה מדויק - זה לא שהוא לא רצה לדבר עם אור. הוא לא רצה לדבר עם אף אחד. אור פשוט היה מי שניסה להתקרב אליו הפעם.

את/ה: זוכר
את/ה: תודה
את/ה: באמת מעריך את זה


הוא קיווה שזאת הייתה תשובה מספקת. הוא ידע שאור ידע לא לקחת את זה אישית, וחשב לעצמו שאולי זאת הסיבה שהוא הרשה לעצמו לשלוח את ההודעה הזאת. באנחה ונסיון חסר תועלת להתעלם מהעובדה שהעיניים שלו המשיכו לנדוד לפתק ממיכה, הוא פתח את הפירושים של ספר דניאל.

הוא לא ממש הצליח למצוא שם שום דבר מעניין. דניאל ראה רוח, אבל היא הייתה יותר דומה לשד ומאוד מפחידה ונעלמה די מהר. זה לא נראה כאילו הרוח הזאת באה לדבר בגובה העיניים. המטרה שלה הייתה להפחיד, וממה שזה נשמע, היא באמת הצליחה להפחיד, אבל אלישע לא חשב שזאת המטרה של סבתא שלו. עובר עליו משהו אחר לגמרי, הוא היה בטוח בזה, אבל הוא פשוט היה צריך להבין מה.

הוא התייאש ופתח את ספר שמואל א׳ במקום. הוא הופתע לגלות שהוא עדיין זוכר את הפסוקים, עדיין יכול להיזכר בקול של סבא שלו מסביר מה אומרת כל אחת מהמילים. היה נחמד לראות שהוא עדיין זוכר מה זה להיות ילד. הסיפור היה מוכר לו, אבל הוא ניסה לחפש שם איזושהי משמעות נסתרת. האם שמואל היה יכול להופיע בלי שיזמנו אותו, או שאלמלא הזימון הוא לא היה יכול להופיע בעולם החיים? האם זה אומר שמישהו זימן את סבתא שלו? למה אחרים לא יכולים לראות אותה? למה היא בוחרת להופיע רק מולו? למה אף רב לא הסביר את זה?

הטלפון שלו רטט לידו שוב, ונשיפת האוויר המתוסכלת שלו הפתיעה גם אותו. זה לא היה אור הפעם, אבל בהחלט תוצאה של השיחה שלו עם אור.

עומר המפקד של מיכה: היי
עומר המפקד של מיכה: אפשר לשאול מה שלומך?


אם לאלישע היה כוח לשלוח לאור הודעה ולהגיד לו שבאמת הכל בסדר ואין שום סיבה לשלוח אנשים אחרים לדאוג לו הוא באמת היה עושה את זה, אבל לא ממש היה לו כוח. חוץ מזה, יכול להיות שעומר שלח לו את ההודעה הזאת מרצונו החופשי, ואלישע לא תכנן להיות מי שיוצא לא בסדר. לעומר יש את הדברים שלו להתמודד איתם, מול עצמו ומול כל שאר החיילים שלו ומול המשפחה של מיכה, ואלישע לא רצה להקשות עוד על המצפון שלו.

אבל הוא עדיין לא ממש רצה לדבר על איך שהוא מרגיש. זה באמת לא היה קשור למי מנסה לדבר איתו. זה היה קשור לעובדה שאנשים רצו וניסו להבין. אמנם עומר מבין יותר טוב מאור או ליזי או מיכל, אבל גם הוא לא באמת הבין, כי בניגוד לעומר, אלישע היה לבד.

את/ה: אפשר, אבל אני לא מבטיח שתהיה לי כל כך תשובה
את/ה: הכל עדיין מבלבל


הוא קיווה שזה יספיק, וחזר לשיטוטים שלו בפייסבוק. הוא הצליח למצוא ציטוטים מכל מיני מקורות אחרים, אבל אף אחד מהם לא היה קרוב אפילו למה שהוא רצה. הוא התחיל לתהות אם יש תשובה בכלל, או אם הוא צריך לעשות את מה שסבתא שלו אמרה ופשוט להאמין שיש תשובה שאולי תגיע אליו כשיהיה מתאים שהוא יקבל אותה. המחשבה גרמה לו לרצות לקום וללכת, אבל זה לא כאילו היה לו ממש לאן ללכת, או דרך להסביר את זה שהוא רוצה ללכת, אז הוא שינה תנוחה מתחת לשמיכה וניסה לחשוב על משהו אחר.

הוא לא ממש הצליח לחשוב על משהו אחר. אם סבתא שלו באמת הייתה שם כל הזמן, נודדת בעולם הזה בתור רואה ולא נראית ומקווה שאנשים יראו אותה כשהיא תרצה שהם יראו, בלי שום יכולת לדעת אם יש עוד כאלה כמוה - איך היא לא משתגעת? אלישע לא חשב שהוא היה מצליח לעשות את זה, כי הוא למד עם הזמן לאהוב תשובות ולאט לאט לצאת מהקונכייה שלו. הוא תהה אם סבתא שלו מעמידה פנים שהיא בסדר עם המצב המוזר שלה רק כדי שהוא לא יראה אותה נשברת. אבל עדיין, זה לא כאילו היא חייבת לדבר איתו.

עומר המפקד של מיכה: כן, גם אצלי
עומר המפקד של מיכה: אם אתה מרגיש בשלב כלשהו שבא לך לשבת לדבר, רק תגיד
עומר המפקד של מיכה: יש אנשים שיגידו שאני טוב בלהקשיב


אפילו בחלומות הכי פרועים שלו אלישע לא הצליח לדמיין את עצמו יושב עם עומר לכוס קפה כדי לעבד את האבל של שניהם על מישהו שכל אחד מהם הכיר בצורה אחרת לגמרי, אבל הוא ידע שהוא צריך למצוא דרך קצת יותר מעודנת להגיד לעומר שזה לא רעיון כל כך טוב. הוא חשב לייבש אותו קצת ולקוות שהוא לא יעלב, אבל הוא לא הכיר מספיק את עומר כדי לדעת אם זה הולך להעליב אותו, אז הוא החליט שאולי זה לא רעיון טוב.

את/ה: אולי מתישהו
את/ה: אני לא כל כך רוצה לדבר עם אנשים על זה עכשיו
את/ה: עדיין מנסה לעכל


אלישע הניח שעומר יכול להבין את זה. לא רק בגלל שהכל עדיין היה חדש, אלא בגלל שזה לא משהו שאף אחד מהם אמור לדעת להתמודד איתו. אף אחד לא סיפר לו מה לעשות אם החבר שלו מת במבצע שלא הייתה שום סיבה לצאת אליו חוץ מהתרעה של אנשים שרק לממשלה אכפת מהם. הוא גם היה בטוח שאף אחד לא סיפר לעומר מה הוא צריך לעשות אם החייל היחיד שלו שמת היה בארון והמשפחה שלו לא יודעת על החבר שלו, או בכלל, איך להתמודד עם העובדה שהוא מצא גופה של מישהו שהוא מכיר. זה נשמע לאלישע כמו חוויה מאוד טראומטית. הוא קיווה שצה׳׳ל נותן לו מימון לאיזה פסיכולוג טוב, כי לא היה צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהוא צריך את זה.

היה לו קצת קשה להחליט אם נכון לדחות את עומר עכשיו או לא. הוא כנראה רוצה לעזור, ואלישע ידע את זה, אבל עדיין. לאלישע היו את הקשיים שלו להתמודד איתם ולעומר היו את שלו, וזה לא פייר שאחד מהם ירגיש מחויב לאבל של האחר. לדבר זה משהו אחד, אבל אלישע לא חשב שהוא מוכן לזה עכשיו, וגם אם זה מה שיעזור לעומר, עומר יצטרך לחכות.

אלישע הבין שהוא קצת מחזיק את הנשימה שלו, ושחרר נשיפה באיטיות. הוא סגר את המחשב. אולי כדאי שהוא יחזור לזה אחר כך.


--------------------

תֹּם, 18, את׌/ה׊א, בעיקר כותב׫, להטב׏ מציק׌, אוהבים אמנות?, אוהבים רוחות?, המדף שלי
g
User Posted Image

User Posted Image User Posted Image


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 17 2020, 10:59 AM
צטט הודעה




צוות אספרגוס
******

פרטי משתמש
קבוצה: פרופסורים
הודעות: 6371
חרמשים: 165
מגדר:female
משתמש מספר: 73678
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 12.10.2020


תם הסיפור ממש מותח וכיף! אני מחכה כבר להמשך... אני דווקא אוהבת שזה ארוך כי ככה אני מרגישה שיותר קל לי להבין את הלילה ולהרגיש כאילו אני צופה בזה.


--------------------
אבידג 🥋 14 🎹 טוב פרשתי. חוץ מהתפקיד. ומהח"מים. ומהנו"ד. אבל פרשתי

חנוכייה לי יש
דולקת כולה פרש
איך חג אחד קטן
עשה לי בלגן

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 17 2020, 11:10 AM
צטט הודעה




בוגר הוגוורטס
*********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 22461
חרמשים: 62451
מגדר:female
משתמש מספר: 55840
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 03.02.2016


QUOTE (קורן_המלך @ Nov 17 2020, 12:07 PM)
תם הסיפור ממששששששששש מותח וכיף! אני מחכה כבר להמשך...

היי :) שמחה לראות שאהבת את הסיפור, אך שימי לב שהתגובה שלך נחשבת לספאם על פי חוק מספר 6 מתוך חוקי הפורום. הפעם לא תקבלי אזהרה כי אני יודעת שהחוקים חודשו ולפני כן לא נאכפו במשך הרבה זמן, אך אנא קראי את החוקים המחודשים ואל תחזרי על כך ^^
מקווה להמשיך לראות אותך בפורום ומאחלת המשך גלישה נעימה!
לילי


עריכה: ראיתי שערכת את התגובה. מצוין, כל הכבוד :)


--------------------
קימ/ליליקה
(אבל תקראו לי לילי כי רק ליצור ויצור מותר לקרוא לי ככה)
User Posted Image
טוב, אז הכינוי והחתימה שלי מוקדשים לשני היצורים האהובים עליי בעולם - דלפי וליאם - ואני אוהבת אותם מאוד מאוד 3>
והייתי שמה גיף של Uniraccoon אבל אני לא מוצאת אחד מספיק יפה.
וגם אוררו חלק מהיצורים האהובים עליי והיא אחות קטנה קסומה ואני אוהבת אותה ואתם אוהבים אותה גם וזו לא הייתה שאלה 3>



לילו מתה עלי, זה לא נתון לויכוח, היא פשוט מתה עלי
אתם יכולים גם, אתם יכולים לא, אבל היא כן
אני אחת מאלף היצורים שלה, אבל אחת מ5 האחים שלה(או שלוש, אלא אם אתם לא מחשיבים את המקוריים. חחחח זה נשמע מוזר)
אופס אני בורחת💕

User Posted Image

---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
פורסם ב: Nov 17 2020, 22:42 PM
צטט הודעה




רק קצת דם לקינוח הדבש
**********

פרטי משתמש
קבוצה: מסדר מרלין
הודעות: 29710
חרמשים: 101949
מגדר:
משתמש מספר: 37223
חפצי המשתמש: צפה
תאריך הצטרפות: 09.01.2012


פיו נחמד לשמוע שזה בסדר שזה קצת ארוך גרמתם לי להילחץ קצת >< בכל מקרה הנה עוד פרק!! אנחנו מתחילים של להשלים את הפער איזה יופי זה

חלק 1, פרק 6

אלישע היה רגיל להיות לבד על הרכבת חזרה הביתה, ולכן הוא הופתע כשצבי אמר לו לחכות בדרך יציאה מהבסיס ואמר שהוא נוסע לחיפה וישמח לשבת עם אלישע ברכבת אם הוא רוצה. לאלישע לא היה ממש אכפת כל עוד סבתא שלו לא תכננה להופיע ולהגיד לו עוד פעם שהיא עושה לו טובה בזה שהיא רודפת אותו, אז הוא אמר לצבי שאין בעיה.
״למה חיפה?״ שאל אלישע כשהם באו לעלות על הרכבת, כי צבי אף פעם לא הזכיר שהוא מכיר יותר מדי חיפאים ששווה לבלות איתם את סוף השבוע. הוא התעניין לשמוע מה קורה.

צבי חייך. ״החברה שלי חיפאית במקור,״ הסביר, ״היא לא חיה שם עכשיו, אבל אבא שלה כן, ואני אמור לפגוש אותו. היא כבר נמצאת שם, אמרה שהיא תאסוף אותי מהרכבת. לא שאני יודע איך בדיוק זה עובד. נראה לי שהייתי בחיפה רק פעם אחת, וזה היה כשלקחו אותנו למדעטק בכיתה ו׳. אין לי מושג איך הרכבות עובדות שם.״

אלישע הכריח את עצמו לחייך. זה כאילו צבי לא שם לב שהוא דרך לו על פצע פתוח. ״אתה יודע באיזה תחנה היא צריכה שתרד?״ שאל, וממש קיווה שהתשובה לא הולכת להיות התחנה שלו.

צבי חיטט קצת בטלפון שלו ובדק מה היה השם, ואלישע הנהן. בטח שזאת הייתה התחנה שלו. למה שזאת לא תהיה התחנה שלו? המחשבה על לראות את צבי וחברה שלו שמחים גרמה לו להרגיש כאילו מישהו צובט אותו. זה לא שהוא לא היה שמח בשביל צבי - הוא דיבר על החברה שלו כל כך הרבה שזה נשמע שהם מאוד טובים אחד לשנייה, ואלישע באמת איחל לו את כל הטוב שבעולם - אבל הוא לא יכל שלא לקנא. בעולם אחר, אלה היו יכולים להיות הוא ומיכה. עולם שבו אף אחד מהם לא היה צריך לחשוב על יציאה מהארון. עולם שבו מיכה לא היה חייל קרבי. עולם שבו אף אחד לא היה חושב לשלוח אותו למבצע חסר פואנטה שברור שלא כולם הולכים לצאת ממנו בחיים.

אלישע ניסה להרגיע את עצמו. הם היו על הרכבת. צבי דיבר על משהו - הוא לא היה בטוח מה זה היה. אולי משהו על ורד? או ריטה? הוא לא הצליח להביא את עצמו להקשיב. לקחו לו כמה שניות להבין שהוא יכל לשמוע את הדופק של עצמו, פועם בחוזקה באוזניים שלו. הוא לא זכר את עצמו מתיישב. הוא הסתכל מהחלון. עברו כבר כמה דקות של הנסיעה, אם הוא צריך לשפוט לפי המהירות שלהם.

״כדור הארץ לאלישע?״ שאל צבי, כנראה שם לב שאלישע לא מקשיב לו בכלל. אלישע הרים אליו מבט בהפתעה, והוא צחק. ״אתה יודע מה, נראה לי שאתה צריך איזה שנ׳׳ץ טוב,״ החליט. ״אתה נראה קצת הפוך. לך תנוח. אתה גם קם סופר מוקדם כל בוקר, לא?״

אלישע הנהן, כי הוא לא סמך מספיק על הפה שלו לא להגיד דברים טיפשיים אם הוא פתח אותו. אם הוא היה מרשה לעצמו להגיד משהו עכשיו, הוא היה אומר שהוא בסדר. היה אומר שהוא באמת אולי קצת עייף. היה אומר שאולי גם צבי צריך לישון. היה אומר ששום דבר לא פייר. אבל זה גם לא פייר שהוא יגיד את זה לצבי, כי צבי לא עשה שום דבר לא נכון. זה לא אשמתו שיש לו יותר מזל מאלישע. לא אשמתו שהוא לא צריך להתמודד עם מוות של אף אחד שהוא אוהב.

״כן, לך לישון,״ החליט צבי. הוא נשען אחורה על המושב והכניס את האוזניות שלו לאוזניים. ״נראה לי שגם אני אנמנם קצת.״

אלישע לא ישן. הוא אף פעם לא למד איך לישון בנסיעות, גם אם תמיד היו לו הרבה כאלה, והרגע עכשיו לא היה יוצא מן הכלל. הוא לא רצה להסתכל על הטלפון שלו, והוא בהחלט לא רצה לשמוע מוזיקה - הוא שם לב שבזמן האחרון היה לו פחות ופחות כוח למוזיקה - אז הוא פשוט הסתכל על הנוף מהחלון וניסה מאוד חזק לא לחשוב.

כשהם סוף סוף הגיעו, לצבי הייתה מספיק אנרגיה כדי להאיר את כל חיפה. תחת נסיבות אחרות, אלישע היה חושב שהצורה שהוא מתרגש לראות את המשפחה של החברה שלו היא ממש חמודה, אבל כל מה שהוא הצליח להרגיש זה כעס ותסכול. זה לא היה פייר. זה לא היה הוגן. זה לא היה נכון. זה לא היה צריך לעבוד ככה. גם לו ולמיכה הגיעו החיים הפשוטים האלה. והוא ידע, לפחות ברמה הלוגית, שזה שלו ולמיכה לא היה מזל לא אומר שלאחרים גם אסור להיות, אבל לעזאזל, היה קשה להתנתק מהתחושה הזאת. כי לא משנה איך הוא ניסה להפוך את זה, זה לא היה פייר בשום צורה. לא משנה איך הוא ניסה להסתכל על זה, הייתה לו סיבה מוצדקת לקנא.

״טוב, היא אמרה שהיא תאסוף אותי מהיציאה מהתחנה,״ אמר, והסתכל על אלישע בחוסר אונים. ״איפה היציאה פה?״

אלישע פתח את הפה שלו להגיד משהו, ואז עצר. ״יש כמה יציאות,״ אמר בהיסוס אחרי כמה רגעים. ״היא אמרה איזה?״

צבי הניד בראשו לשלילה, בלבול בעיניים שלו. ״אני אתקשר אליה, רגע,״ אמר במהירות לפני שאלישע היה יכול להשחיל מילה, והרים את הטלפון שלו לאוזן במהירות. ״מאמי?״ שאל אחרי כמה רגעים, ״כשאמרת שאת באה ליציאה, לאיזה מהן את מתכוונת? מה? איפה שיש חניה?״ הוא הסתכל על אלישע בשאלה, ואלישע הנהן. מה שהוא חשב. ״אוקיי,״ אמר לטלפון, ״אז מאמי, אני בדרך, תני לי כמה דקות.״ הוא ניתק את השיחה והסתכל על אלישע כאילו הכל בסדר ואלישע לא אמור להרגיש את הקנאה מציפה אותו. ״אתה יודע איפה זה?״ שאל.

״כן, זה מפה,״ ענה לו אלישע והתחיל ללכת. הוא קיווה שצבי נמצא מאחוריו, כי הוא לא רצה שצבי יראה את הפנים שלו עכשיו. הוא לא ידע איך הוא נראה, אבל הוא הכיר את עצמו מספיק כדי לדעת שכנראה לא מושלם, והוא לא ממש רצה לגרום לצבי להרגיש מוזר. הוא לא היה רוצה שמישהו יעשה לו את זה אם היה מדובר בו ובמיכה. עם זאת, הוא חשב לעצמו במרירות, אלה אף פעם לא הולכים להיות הוא ומיכה.

הם מצאו את היציאה די מהר. אלישע הכיר את חיפה כמו שהוא הכיר את כף היד שלו, והוא הכיר את תחנת הרכבת הזאת כמו שהוא ידע לוודא שיש לו כיפה על הראש כשהוא יוצא מהבית. תחנת הרכבת הזאת הייתה סוג של טבע שני בשבילו, מקום שהוא יודע לנווט בו בעיניים עצומות ובלי לדעת בדיוק איפה הוא נמצא כשהוא מסתמך רק על הקולות של האנשים מסביבו. בדרך כלל, הוא מצא בזה נחמה. עכשיו הוא חשב שזה אולי קצת נוראי. למה שהוא יצטרך להרגיש כל כך בבית במקום שהוא לא הבית שלו? הוא חשב שהיו מקומות בבית שלו שהוא הכיר פחות ממה שהוא הכיר את תחנת הרכבת הזאת. אולי זה לטובה.

אולי הוא סתם מעסיק את עצמו במחשבות מיותרות. הוא ניסה לחשוב אם העובדה שצבי נמצא פה גורמת לו לחשוב ככה. הוא לא היה רגיל לחזור הביתה עם עוד מישהו, במיוחד לא מישהו שהוא לא מכיר יותר מדי לעומק, ועם כמה שהוא חשב שצבי בחור מקסים, הוא עדיין הרגיש שחודרים לו למרחב הפרטי. הפעם האחרונה שהוא היה פה עם עוד מישהו הייתה באיזה יום חמישי כשהוא ומיכה הסתובבו ברחוב כשמיכה החליט שהוא הולך לבלות את חמישי בערב ושישי בבוקר שלו עם אלישע. אז, הוא לא הבין איך הייתה למיכה משפחה בחיפה כל הזמן הזה והוא לא ניצל אותם כדי להיות קרוב לאלישע יותר. עכשיו הוא חשב שהוא מבין. יותר מדי הסברים.

״הנה היא,״ אמר צבי, קוטע את רצף המחשבות של אלישע. הוא הצביע על מכונית אדומה ישנה עם אורות דלוקים שבה ישבה בחורה גבוהה עם שיער חום מתולתל יותר מכל מה שאלישע אי פעם ראה. ״נתראה ביום ראשון, אלישע,״ נזכר צבי להגיד לפני שהוא רץ אליה ודפק לה על החלון. אלישע הסתובב והמשיך לדרכו. הוא לא רצה לחשוב על אפשרויות שלא יחזרו עכשיו.

אלישע לא אהב להיות בסערת רגשות. הוא העדיף בהרבה תחושה של רגש אחד, של משהו עקבי שאי אפשר לשחק איתו. הרגשה אחת, תחושה אחת, משהו אחד להתמודד איתו כל פעם. הוא העדיף שהרגש הזה יהיה חיובי, כמובן, אבל גם אם המשמעות הייתה שהוא ירגיש רק עצוב הוא העדיף את זה על להרגיש את הערבוב המוזר של עצב עם כל רגש אחר. הוא חשב שרגשות הם לא כמו צבעים אלא כמו ירקות בסלט. אם מערבבים שניים אי אפשר לקבל צבע חדש, פשוט מקבלים ביס שיש בו משתי האפשרויות. ואלישע, עם כמה שזה יישמע מוזר, אף פעם לא אהב סלט.

ועכשיו הוא בהחלט היה בסערת רגשות. הוא התגעגע למיכה והוא היה מלא בקנאה לצבי והחברה שלו, הוא כעס על אלוהים שהחליט להעניש אנשים שהוא אוהב בלי לתת לאלישע שום דרך להבין מה הסיבה, ויותר מהכל, הוא היה מאוכזב מעצמו שהוא הצליח להביא את עצמו לסערת הרגשות הזאת. הוא ידע לתזמן את עצמו, לחשוב על משהו אחד כל פעם, ואם הוא עובר נושא, ללמוד להתמקד בנושא החדש ולא לערבב אותו עם הישן. בלי סלט ובלי ערבוב של צבעים.

הוא ראה, להפתעתו הרבה, את הכלב החום הגדול שהיד שלו עברה דרכו לפני כמה ימים. הוא כבר הצליח לשכנע את עצמו שהוא דמיין או נרדם בנסיעה וחלם או היה מרוכז יותר מדי בחלום מהלילה, אבל הנה הכלב הזה היה, מכשכש בזנב ומחייך ומסתכל ישר. על. אלישע. הוא היה במרחק כמה צעדים ממנו, ואלישע תהה אם אולי הוא צריך לנסות ללטף אותו עכשיו.

הטלפון שלו רטט בכיס שלו לפני שהוא הספיק להגיע להחלטה. אמא שלו.

״איך אתה, ילד שלי?״ שאלה בחיבה עוד לפני שהספיק להגיד ׳הלו׳. זה אומר שהשיחה כנראה דחופה לה.

״ברוך השם,״ ענה לה באוטומטיות. הוא לא הוריד את העיניים שלו מהכלב. ״איך את?״

״ברוך השם,״ הסכימה איתו אמא שלו. ״תקשיב, מתוק, אני בדיוק מסדרת את הבית והחדר שלך נמצא במצב מזעזע. השולחן במיוחד. אני חושבת שהשארת את החלון פתוח איזה לילה, כי יש שם דפים רטובים. אני מסדרת לך, ואת כל הדפים אני אשים לך בערימה מסודרת כדי שתוכל לקרוא אותם ולהחליט מה אתה צריך ומה לא, טוב?״

אלישע הרגיש את כל הדם זורם לו לראש. בלי לשים לב, הוא הוריד את העיניים שלו מהכלב והסתכל לשמיים ולכיוון הדרך שלו הביתה. היא לא יכולה למצוא את המכתב של מיכה. ״לא, לא, אמא, את לא צריכה,״ מיהר להגיד, ״אני תכף בבית,״ שיקר, ״אני אסדר. תני לי לעשות את זה. חבל על המאמצים, אם אני אעשה את זה הכל ייגמר הרבה יותר מהר.״

הדופק באוזניים שלו לא נרגע עד שאמא שלו המהמה בהסכמה. ״בסדר. אבל אם אתה לא מסדר היום, אני עושה את זה מחר. אני לא אוהבת כשהכל אצלך מבולגן בשבת.״

אלישע הנהן, ורק אז הוא נזכר שהיא לא יכולה לראות אותו. הוא בלע רוק וניסה לא להיראות כאילו מישהו עכשיו איים עליו עם סכין. ״סגור. אני תכף מגיע, אל תנקי את הלכלוך שלי,״ אמר וניתק את השיחה. הוא הרגיש את האצבעות שלו חסרות נחת, וניסה לדחוף אותן לכיסים, מה שלא ממש עזר. הוא החליט שהאפשרות הראשונה בסדר העדיפויות שלו צריכה להיות להגיע הביתה, אז הוא בא ללכת בנחישות, ורק אז שם לב שהכלב החום הגדול עדיין עמד מולו וחייך בהתלהבות. הוא הסתכל לאלישע ישר בעיניים, ואלישע הרגיש שהכלב הזה מאתגר אותו.

הוא העיף מבט מסביב כדי לראות אם יש מישהו שיחשוב שהוא משוגע אם הוא יתכופף וינסה ללטף את הכלב. לא נראה שמישהו שם לב אליו, אז זה מה שהוא ניסה לעשות. הוא קיווה שהוא יגלה שהכלב הזה אמיתי וזהו, והוא יוכל לחזור הביתה ולדאוג רק מהמכתב של מיכה ולא גם מרוחות רפאים, אבל היד שלו עברה ישר דרכו בדיוק כמו בפעם הקודמת.

הכלב לא מצמץ, והסתכל על אלישע בחיוך. אלישע תהה אם הכלב החום הגדול והשמח הזה ידע שהוא מת. כנראה שלא. אלישע הרגיש כאילו מישהו מישהו הכניס את הלב שלו למסחטת מיץ, אבל אז מחשבה אחרת עברה בראש שלו.
מיכה. מה אם גם מיכה יכול להיות ככה? מה אם גם מיכה יכול להופיע סתם ככה כשרק אלישע יכול לראות אותו? סבתא שלו אמרה שזאת חלקית החלטה שלה. אולי זאת הייתה גם החלטה של הכלב, גם אם לא מודעת, כי הוא כנראה לא ידע שהוא מת.

האצבעות של אלישע המשיכו לעקצץ, אבל מסיבה אחרת לגמרי הפעם. אולי הוא הצליח לעלות עכשיו על דרך לדבר עם מיכה.


--------------------

תֹּם, 18, את׌/ה׊א, בעיקר כותב׫, להטב׏ מציק׌, אוהבים אמנות?, אוהבים רוחות?, המדף שלי
g
User Posted Image

User Posted Image User Posted Image


---------
הארי פוטר - Hportal.co.il
Top
0 משתמשים צופים באשכול זה (0 אורחים ו 0 משתמשים אנונימיים)
0 משתמשים:

אפשרויות נושאקפיצה לעמוד (5) [1] 2 3 ... אחרון » קפיצה לעמוד V 
הגב לנושא זה פרסם נושא חדש פרסם סקר

 


מממנים


  ניקוד הבתים · תיעוד עריכת הנקודות · חדר הגביעים
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית'רין
גריפינדור הפלפאף רייבנקלו סלית
27743 26305 38652 11677


פורטל הארי פוטר הישראלי קיצורי דרך
מיוחדים: הארי פוטר | אודותינו | צור קשר | הפורומים | HPlanet - הסיור הווירטואלי | פאנפיקים | האנציקלופדיה
האנציקלופדיה: אלבוס דמבלדור | לונה לאבגוד | היער האסור | משרד הקסמים | חדר הנחיצות | גילדרוי לוקהרט | קווידיץ' | דראקו מאלפוי | אוכלי המוות | מצנפת המיון | סוורוס סנייפ | סדריק דיגורי | הוגסמיד | סמטת דיאגון | פוטרמור | הקרב על הוגוורטס

עוצב על-ידי Design by JBStyle
© כל הזכויות שמורות ל-All rights reserved to HPortal
2021 - 2007