דממת השחת || תם, סיפור בהמשכים (גמור!), PG13

בגלל כאבים בשיניים כנראה שאני לא אירדם בלילה אז היה לי זמן לקרוא וממש אהבתי. את.ה מתאר.ת המון ואני מרגישה בתוך הסיפור ויכולה לדמיין הכל. אני ממש מחכה לחלק הבא.
(אולי יתפרסם הלילה עוד פרק?)

סליחה ומחילה שלא פרסמתי פרק היום עד עכשיו האמת ששכחתי לגמרי
לפחות מהפרק הזה מתחילה העלילה באמת ווהו!!!

חלק 1, פרק 7

אלישע התעורר והלך לישון ליד המכתב של מיכה. הוא פתח ועצם את העיניים, הניח את התיק כשהוא חזר מהבסיס, סגר ופתח את התריסים, התלבש כל בוקר ושם פיג׳מה כל ערב ליד המכתב של מיכה. רוב הזמן הוא ניסה כמה שאפשר להתעלם ממנו - לא בגלל שהוא לא רצה לקרוא אותו, אלא בגלל מה שיכול להיות שיהיה כתוב שם. הוא לא חשב שהוא מוכן לזה עדיין. ובכנות, אף אחד לא היה יכול להאשים אותו.

ביום שישי בבוקר אלישע נכנס לחדר שלו אחרי התפילה, והדבר הראשון שהוא ראה היה המכתב של מיכה מקופל יפה על השולחן שלו. הוא סידר את החדר אתמול בערב - אמא שלו התעקשה, והוא לא רצה שהיא תמצא בטעות את המכתב הזה - אבל דברים התחילו להיערם לו על השולחן כבר עכשיו. הוא חשב על האפשרויות שלו לרגע, כי מצד אחד, הוא לא היה בטוח שעכשיו זה הזמן לקרוא את המכתב הזה. שני ההורים שלו היו בבית, והוא לא ידע מה תהיה התגובה שלו למה שכתוב שם. הוא לא ידע מה יכול להיות שמיכה בכלל כתב שם.

אפילו הפתק המקופל גרם לו לאי-נוחות. היה כתוב עליו ״אלי״, כי ככה מיכה קרא לו, וכבר זה הרגיש לאלישע יותר מדי אינטימי. אולי הוא לא צריך לקרוא את זה בכלל. הוא היה בטוח שלקרוא את זה עכשיו זה רעיון ממש רע.

ועדיין, הוא מצא את עצמו סוגר את הדלת ומחזיק בעדינות את הפתק ופותח את הקיפול בידיים רועדות. הוא ניסה לא לחשוב על זה. מי היה יודע מה כתוב שם.

אלי,
אולי אני צריך להתחיל בלהגיד סליחה. אני מקווה שאתה מאמין לי כשאני אומר שזה ממש, ממש לא מה שתכננתי שיקרה. זה לא הוגן, ואני מצטער. מאוד.
אתה הראשון שחשבתי לכתוב לו פתק. אני כנראה אכתוב עוד אחד להורים שלי תכף, אבל אני גם ידעתי שהם יקבלו את השיחה מאיזה קצינת נפגעים ואתה לא. כי איכשהו הצלחנו להישאר סוד. ההורים שלי יקבלו פרידה שאולי לא תהיה הוגנת אבל היא כן תהיה הכי הוגנת שאפשר לתת להם, אבל אני לא חושב שזה יהיה המצב גם בשבילך. לא בגללך ולא בגללי. פשוט כי ככה הדברים במערכת הזאת עובדים, וזה דפוק, אבל אין לי כרגע יותר מדי מה לעשות עם זה.
אני שמח שעומר נתן לך את הפתק הזה. הוא בטח מרגיש נורא, אבל אני גם יודע שהוא טיפוס חזק, ושאתה יכול לדבר איתו אם תצטרך. אתם אולי יכולים לעזור אחד לשני, אבל רק אם אתה רוצה.
אני יודע שזה לא הוגן לבקש את זה ממך, ואתה לא חייב לעשות את זה, אבל אם אתה מרגיש שאתה יכול, תספר להורים שלי. אני מבטיח לך שהם יאמינו לך ושהם יקבלו את זה בסדר, כי הם אנשים כאלה, אבל הם כנראה יהיו קצת מופתעים. אני לא יודע מתי אתה קורא את זה, אבל אם בשלב כלשהו אתה מרגיש שזה נכון להגיד להם, בבקשה תגיד.
אני מאוד אוהב אותך. אני חושב שלא אמרתי לך את זה מספיק, גם אם כל הזמן אמרת לי שאני אוהב להגיד את זה הרבה. אני אוהב אותך. בחיים אחרים לא היית צריך לקרוא את הפתק הזה והיית יכול להתקשר אליי בלי לחשוב יותר מדי, אבל אנחנו לא נמצאים בחיים אחרים. אנחנו בחיים האלה, והם גרועים ונוראיים, אבל עדיין אפשר להפיק מהם את המיטב. כמו שאפשר להפיק את המיטב מהכל. אתה יכול להגיד שאני אופטימי.
אני אוהב אותך,
מיכה

אלישע לא הרגיש את הגוש שהיה תקוע לו בגרון עד שהוא סיים לקרוא והרגיש צורך בלתי מוסבר להתיישב. הוא לא ציפה מעצמו לקרוא את המכתב הזה בקול של מיכה, לשמוע איך הטון שלו משתנה עם כל משפט, אבל לעזאזל, זה הרגיש כאילו הוא נמצא לידו ופשוט מספר לו את הכל עם חיוך עצוב וסליחה בעיניים. אלישע ניסה לקחת נשימה עמוקה ורק אז הבין שהוא בוכה.

ככה זה קרה לו עם בכי - הוא לא שם לב אליו עד שהיה מאוחר מדי. כשהוא היה קטן, הוא למד לזהות את איך שהוא מרגיש לפני שהוא מתחיל לבכות - הסחרחורת והתחושה של חוסר התמצאות - ולקשר את ההרגשה הזאת לבכי, ולדעת תמיד ללכת למצוא מקום להיות לבד ברגע שהוא הרגיש את העולם מתחיל להסתובב. הוא זכר את עצמו בכיתה ה׳, באיזה משחק בהפסקה, נופל על האספלט. הוא הרגיש אז את הכאב, אבל כל מה שהוא הצליח לחשוב עליו זאת הסחרחורת המבהילה שתקפה אותו פתאום, וכשהוא ניסה לקום ולמצוא מקום להיות לבד, הוא הבין שהוא לא הצליח לעמוד על הרגליים. לא לקח הרבה זמן עד שהמורים מצאו אותו אז - כל שאר הילדים שהיו סביבו רצו מאוד לעזור ואולי הפכו את זה ליותר גרוע - אבל הוא אף פעם לא ישכח את התחושה שהייתה לו אז, של חוסר אונים ודמעות שזורמות לו כמו מים מהעיניים בלי היכולת לקום וללכת.

ככה הוא הרגיש עכשיו. הוא ידע שאין אף אחד שמסתכל עליו, אבל זה לא שינה את העובדה שהוא הרגיש כאילו כל העולם צופה בו. הידיים שלו הפכו לאגרופים מסביב לסדין שעל המזרן שלו, ולקחו לו כמה שניות להבין שהפתק נפל לו מהיד. הוא צריך להתכופף לקחת אותו, פשוט להישען קצת למטה ולהזיז את היד כדי לקחת אותו, אבל היה יותר קל לחשוב מלבצע. הוא הרגיש משותק, אבל כאילו הוא חייב לזוז.

הוא ניסה לאזן את הנשימות שלו, אבל הן נכנסו ויצאו במהירות, והוא חשב ברגע אחד של בהירות שהכל יהיה בסדר. הוא ניסה לחזור על זה כמו מנטרה כבר שנים, לשכנע את עצמו שאולי עכשיו דברים יכולים להיות נוראיים אבל הם עוד יחזרו להיות בסדר, אבל עכשיו הוא ידע שהוא צריך את זה יותר מכל פעם אחרת שהוא ניסה להזכיר לעצמו שהעתיד יכול להיות גם ורוד. הוא לא חשב על זה שלחלום על עתיד ורוד זה קלישאתי והוא לא חשב על זה שאין דבר יותר מפחיד מחוסר ודאות. כל מה שהוא ניסה לחשוב עליו זה צירוף המילים ״יהיה בסדר״.

הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב על קצה המיטה שלו וניסה לגרום לגוף שלו לחזור להתנהג כרגיל, אבל הוא הניח שזה לא היה הרבה זמן, כי אף אחד לא הגיע לדפוק לו על הדלת ולבקש ממנו לבוא לעזור בהכנות לשבת. בשלב כלשהו הוא נרגע, הנשימות שלו הופכות מקצרות ומהירות לשקטות ואיטיות, והוא לאט לאט הרגיש שהוא מצליח להחזיר לעצמו את השליטה בגוף שלו. האיברים שלו חזרו אליו ברנדומליות, והוא הצליח להזיז את כף הרגל לפני שהצליח להרים יד לנגב את הדמעות, אבל צעד אחרי צעד, הוא חזר חזרה לחדר שלו בבית שלו בעיר שלו בידיעה שאין שום דבר שמאיים עליו.

לעזאזל. הוא התכופף והרים את הפתק מהרצפה, וקרא אותו שוב. ושוב. ושוב. ואולי זה היה מגוחך, אבל הוא נאחז בפיסת החיים האחרונה שהוא קיבל ממיכה כמו שילדים מחזיקים את המצוף שלהם בבריכה, ולעזאזל עם כמה שזה יכול להיות פתטי. זה מה שיש לו. זה מה שנשאר לו. זה מה שאלוהים החליט שמגיע לו לקבל. וזה אולי היה נורא ולא הוגן וכל מה שאלישע לא רצה שיקרה, אבל זה מה שקרה. ולמרות שהוא שנא את זה, הוא ידע שמיכה צודק. זה לא הוגן, אבל אין מה לחשוב על יקומים מקבילים. גם אם יש עולם שבו עכשיו מיכה מגיע אליהם לקידוש ואף אחד מהם לא מפחד מלספר להורים שלו, אלישע לא נמצא בעולם הזה. הוא נמצא בעולם אחר, הרבה יותר נוראי והרבה יותר עצוב, שבו מיכה מת וכנראה לא הולך לחזור. וזה לא הוגן, אבל מצד שני, זה גם מה שהיה.

לעזאזל, הוא לא היה מוכן לראות את השם ״אלי״ בכתב היד של מיכה. במשך השנים היו הרבה אנשים שרצו להמציא לו שמות חיבה - היו הרבה שחשבו שאלישע זה שם ארוך מדי, שצריך למצוא דרך לקצר - אבל אמא שלו תמיד אמרה לו שהוא צריך להתגאות בשם שלו, כי הוא לא רק מתנה ממנה אליו אלא גם מתנה שהוא קיבל מאלוהים. ואלישע, רוב הזמן, הסכים איתה. הוא אהב את השם שלו ואת המשמעות שלו, אהב את איך שהוא מתגלגל על הלשון, וידע לא להיקשר רגשית לעומק לאנשים שלא מסכימים לקרוא לו בשם שלו.

כשהוא פגש את מיכה, הוא הציג את עצמו בתור אלישע, כי אם מיכה החליט לנסות לשכנע אותו לאהוב איזה כינוי חיבה, הוא לפחות ידע מההתחלה שזה לא שווה את זה. אבל זה לא היה המצב. הוא אמר אז, ״זה מגניב שאתה אלישע בלי קיצורים. כולם כל הזמן שואלים אותי אם מיכה זה קיצור למשהו. היו מורות שלא האמינו לי כשאמרתי לא. אנחנו שני קצוות בקטע הזה, לא?״ ואלישע הופתע, כי זאת לא תשובה שהוא ציפה לקבל. הוא ציפה להנהון או ׳אין בעיה׳, אבל לא לזה. אז, כשהם ישבו לאכול גלידה, זה מצא חן בעיניו.

הוא לא ממש זכר מתי מיכה התחיל לקרוא לו אלי. אולי בפעם ההיא שהם בילו את כל הערב בפיקניק וכמעט נרדמו על הדשא, ומיכה הניח את הראש שלו על היד של אלישע ועצם את העיניים ואמר ״אתה כרית ממש נוחה, אלי״. אולי זאת הייתה הפעם ההיא שהם דיברו בטלפון קצת לפני כניסת שבת, כשאלישע הצליח באורח פלא להתרחק מהמשפחה שלו כדי להגיד למיכה שבת שלום והוא אמר בחזרה, חיוך בקול שלו, ״מקווה שתתקשר אליי מחר בערב לספר לי איך עבר עליך היום, אלי״. אולי זאת הייתה אחת מהפעמים האחרות, כשהם יצאו לראות סרט או סתם נפגשו להסתובב ברחובות תל אביב. אלישע לא זכר, והוא לא היה בטוח אם הוא אוהב את זה שהוא לא זוכר.

הוא כן זכר שזה מצא חן בעיניו, כי מיכה לא קרא לו אלי כדי לקצר את השם שלו, אלא כדי ליצור משהו שהוא רק שלהם. אף אחד אחר לא קרא לו אלי, וכשהם היו מספיק קרובים כדי שזה יהיה לגיטימי, זה משהו שפשוט קרה על הדרך. אלישע תהה אם עומר שם לב לזה כשהוא ראה את השם שכתוב על הפתק או לא. הוא קיווה שלא. זאת הייתה עוד חתיכה ממיכה שהוא רצה לשמור רק לעצמו.

״נראה שהוא באמת מאוד אהב אותך,״ אמר קול לידו, ואלישע קפץ בהפתעה. סבתא שלו, עיניים בוחנות וחיוך קטן על הפה שלה כמו תמיד, הייתה שם. ברור שהיא הייתה שם.

״כמה זמן את פה?״ שאל בתסכול, מנגב את הדמעות שעוד נשארו לו על הלחיים. הקול שלו היה קצת צרוד.

״מספיק כדי לדעת שאתה צריך תמיכה,״ ענתה, והוא לא הצליח לעצור את עצמו מלצחוק.

״כי את פשוט נורא טובה בלתת תמיכה, סבתא. בפעם הקודמת שניסית לתמוך בי אמרת לי שההורים שלי מקווים שאני לא אתחתן עם ליזי.״

היא עשתה פרצוף, והתחילה להתהלך בחדר. ״לא נכון. זה לא היה פעם שעברה. זה היה בפעם לפניה. ובכל מקרה, אתה אף פעם לא מנסה להגיד לי מה אני יכולה לעשות בשביל לעזור לך באמת.״

אלישע ניסה ממש חזק לעצור את עצמו מלקמט את הפתק ביד שלו. ״תעזבי אותי.״

היא הרימה גבה. ״אתה בטוח? כי אחרי החיפוש שלך על העלאה באוב, אני לא חושבת שזה מה שאתה באמת רוצה.״

אלישע פלט נחרת צחוק מרירה. ״זה לא היה בשבילך. זה היה בשביל מיכה.״

״הממ,״ אמרה בהתעניינות. ״ואתה חושב שזה יעבוד?״

אלישע הסתכל עליה בשאלה.

״אני בסך הכל חושבת,״ ניסתה להגן על עצמה בהרמת ידיים, ״שאם השם היה רוצה שגם הוא יופיע לך, אז אתה -״

״אם את הולכת עוד פעם להתחיל לדבר איתי על לחיות את החיים שלי בפאסיביות ולהעמיד פנים שהכל בסדר בעולם כי ככה אלוהים תכנן שדברים יהיו, סבתא, כדאי שתסתמי את הפה שלך,״ קטע אותה אלישע בכעס. איך היא מעזה לדבר ככה? אמונה היא לא להישאר אדיש לכל מה שקורה סביבך ולקוות שדברים יסתדרו ולהשלים עם זה כשהם לא מסתדרים כי ככה הם אמורים להיות. למה היא מדברת איתו על זה כאילו היא יכולה להחליט מה אלוהים רוצה? ״כי אם יש לי את האפשרות לפחות לנסות לעשות משהו שיש לו את הסיכוי לעשות אותי קצת פחות אומלל, אני אעשה את זה,״ הוסיף, שנייה יותר מאוחר ממה שתכנן.

היא הטתה את ראשה הצידה. ״אתה באמת חושב שאתה יכול להצליח להעלות את החבר המת שלך באוב, אלישע?״

הוא הסתכל עליה, ולמרות שהוא הרגיש שהוא לא יודע שום דבר, הוא ידע שהוא כן יודע את זה. ״אני יודע שאני חייב לנסות.״

נתחיל ממילה אחת (או יותר נכון הברה אחת) אהההה. זה מה ששמעתי בראש שלי כשקראתי את זה. אני הרגשתי איך הידיים שלי נמתכות מרוב מתח וזאת התחושה הכי כיפית שיש. אני ממש מקווה שתפרסמ.י עוד חלק מחר ואם שניים אני אקפוץ מאושר.
אגב העלילה מרתקת ונורא קשה להפסיק לקרוא. אני חייבת לקרוא הכל ברצף כשזה יסתיים.

טוב אז!! בעיקרון זה הפרק האחרון של החלק הראשון, ויש אחריו עוד סצנה אחת שהיא אקסטרה שאני אפרסם גם היום. מי היה מאמין שיש פה עלילה :0

חלק 1, פרק 8

השבת עברה על אלישע בסבלנות נמתחת ואצבעות חסרות מנוח. הוא ניסה לקרוא ספר, אבל אפילו הפריווילגיה של אסקפיזם ברחה ממנו. הוא ספר אחורה את הדקות והשניות עד ששבת יצאה כדי להתחיל לתארגן ולצאת לליזי. זאת לא הייתה התנהגות רגילה עבורו - הוא אהב לנצל את השבת כדי לשכוח ולתת לעצמו קצת זמן לנוח. אתמול בבוקר הוא שלח לליזי הודעה אחרי השיחה שלו עם סבתא שלו, ושאל אם הוא יכול לבוא אליה כששבת יוצאת. היא אמרה כן - למרות שהיא הקלידה הרבה זמן, מה שגרם לו לחשוד שיש לה עבודה מוקדם בראשון - והוא השתדל מאוד לא לגעת בטלפון שלו מאז. במהלך שבת, כמובן, זאת בכלל לא הייתה שאלה, אבל גם בימי שישי הייתה לו נטייה להתרחק מכל מהדברים שהוא רגיל לא לעשות בשבתות.

השבת הזאת הייתה אחרת. בדרך כלל הוא ישן והיה עם המשפחה והרגיש שלשם שינוי הוא לא מעמיד פנים להיות משהו שהוא לא, אבל הפעם הראש שלו היה במקום אחר. בדרך כלל הוא קרא ודיבר עם אבא שלו על השבוע שהגיע והלך, אבל הפעם הוא בכלל לא הצליח להביא את עצמו לפתוח את הספר או להתחיל את השיחה. תחושה מוזרה התחילה לפרוח בחזה שלו באותה שבת, משהו שהוא לא היה רגיל להרגיש עד כדי כך לעומק, והוא לא יכל לחכות ששבת תצא והוא יוכל לדעת אם הוא צריך לחזור להקשיב לאינסטינקטים שלו.

עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שהוא הרגיש תקווה.

ברגע שהייתה לו האפשרות, הוא החליף לבגדים קצת פחות רשמיים והתחיל ללכת לכיוון הבית של ליזי. האוטובוסים חזרו, אבל היה יותר מהיר להגיע אליה בהליכה של עשרים דקות מאשר בנסיעת אוטובוס של חצי שעה. אלישע עד עכשיו לא הבין איך בדיוק זה עובד, אבל מצד שני, התחבורה הציבורית במדינה הזאת תמיד הייתה תעלומה עבורו, אז הוא העדיף פשוט להניח לזה. הוא ידע שהיא מחכה לו - בטח בדקה בדיוק מתי שבת יוצאת והייתה מוכנה לביקור עוד מאז - אבל הוא עדיין הגיש מוזר שהוא היה מי שהציע שייפגשו אצלה. הוא לא היה אצלה הרבה פעמים - כשהם נפגשו זה בדרך כלל היה במקום אחר, בית קפה או קולנוע או כל דבר בסגנון - וכשהוא היה אצלה, היא תמיד הייתה מי שהציעה את האפשרות. אולי זה היה קצת גס רוח מצידו לשאול אותה. הוא לא ידע.

כשהיא פתחה לו את הדלת וחייכה את החיוך המרגיע הרגיל שלה, הוא חשב שאולי הוא סתם מגזים. זאת ליזי. וליזי, מכל האנשים שהוא מכיר, תעשה הכל בשביל החברים שלה. אלישע תמיד השתדל להיות זהיר עם מה שהוא ביקש ממנה, כי הוא ידע שאם הוא יישמע מספיק נואש היא תסכים להכל. זה משהו שהוא מאוד אהב בה, גם אם לפעמים קיווה שתלמד להגיד לאנשים איפה עובר הגבול. היא הייתה מאוד נחמדה, וברגע שמישהו היה חשוב לה, היא הייתה מזיזה עבורו הרים.

״איך הייתה השבת?״ שאלה אותו כשהם ישבו בחדר שלה. היא שכבה על הגב על המיטה, הראש שלה הפוך ונתלה מהקצה, והיא הסתכלה על אלישע שישב על פוף סגול גדול מולה.

הוא משך בכתפיו. ״בסדר, אני חושב.״ הוא העיף מבט מסביב על החדר שלה. הוא היה מאוד עמוס, כולו מלא בזכרונות ומחשבות. גם אם הוא היה רואה את החדר הזה בבית אחר, בלי לדעת שליזי היא מי שגרה בו, הוא היה יודע ברגע שזה החדר שלה. הוא היה מסודר כמוה, אם זה נשמע בכלל הגיוני, והקיר שמעל המיטה היה מכוסה בתמונות שלה עם כל האנשים שחשובים לה - משפחה, חברים, מכרים. היו שם גם סתם תמונות שעשו אותה שמחה, אבל כל הפרצופים המחייכים חזרו על עצמם וכולם אמרו דבר אחד - לליזי אכפת מהחברים שלה.

״באמת?״ שאלה, והתהפכה על המיטה, מצמידה את המרפקים שלה ומשעינה את הראש שלה על כפות הידיים. ״כי אתה נשמע כאילו אתה במקום אחר.״

אלישע נשך את השפה. ״כן, אני...״ הוא הסתכל עליה, והיא הסתכלה עליו בחזרה. הוא ראה משהו בעיניים שלה שהוא לא היה בטוח איך לפרש. זאת הייתה דאגה, כן, אבל לא דאגה שגרמה לו להרגיש גלים של אשמה בבטן. זה היה סוג אחר של דאגה, עם שמץ של אהבה ואמונה. אולי קראו לזה אכפתיות. ״תקשיבי,״ התחיל, ״אני הולך להגיד משהו, וזה יישמע לגמרי משוגע, אבל אני צריך שתאמיני לי.״

ליזי קימטה את הגבות שלה והתיישבה על המיטה בישיבה מזרחית. ״אוקיי,״ אמרה בזהירות אחרי כמה שניות.

אלישע שאף נשימה עמוקה, החזיק אותה בפנים כמה שניות, ושחרר. ״מאז שחזרתי הביתה מההלוויה של מיכה,״ אמר, והקול שלו היה הרבה יותר קטן ממה שהוא חשב, ״אני רואה רוחות.״

הגבות של ליזי נמתחו למעלה תוך שנייה.

״זה לא - אלה לא רוחות מפחידות או משהו כזה,״ מיהר להסביר, ״והן לא יכולות אף פעם לגעת בי. אני רואה בעיקר את סבתא שלי, שלא מפסיקה להציק לי כל הזמן, וגם ראיתי כלב אחד שניסיתי ללטף והיד שלי עברה ישר דרכו. הלכתי איתו עד מה שהיה פעם הבית שלו ואפילו הבעלים שלו לא ראתה אותו.״

״אוקיי,״ אמרה ליזי.

לקחו לאלישע כמה שניות להבין מה היא אמרה. ״זהו?״ שאל בהפתעה, ״זה מה שיש לך להגיד?״

ליזי משכה בכתפיה. ״אוקיי. אני מאמינה לך. מה ההמשך?״

אלישע הסתכל עליה. הוא חשב שאי אפשר להאשים אותו אם הוא קצת סקפטי על המהירות שבה היא האמינה לו. ״את רצינית?״

ליזי הנהנה. ״כן. רצינית. אני לא חושבת שתהיה לך סיבה לשקר לי, ואני מאמינה לך. אבל אני כן רוצה לדעת מה ההמשך.״

אלישע ניסה להעמיד פנים שהוא לא ידע על מה היא מדברת. ״מה זאת אומרת?״

ליזי, כמובן, ידעה לקרוא אותו כמו ספר פתוח. ״ההמשך. אתה לא היית מספר לי את זה אם לא היה המשך לסיפור הזה. או שאתה רוצה לעשות משהו, או שמשהו קרה, או שאתה רוצה לבדוק אם אני רואה את הרוחות האלה. אבל בטוח יש איזה משהו.״

אלישע הסתכל על הרצפה לכמה רגעים. הוא לא היה בטוח איך להגיד לה את זה. בכנות, הוא לא ידע למה הוא כל כך הופתע מהמהירות שהיא האמינה לו - זאת ליזי, היא לא טיפשה, היא יודעת כשאנשים משקרים, והיא מכירה את החברים שלה יותר ממה שהם מכירים את עצמם. היא יודעת מתי אלישע משקר גם כשהוא לא רוצה להודות בזה. ברור שהיא לא תחשוב שהוא ממציא לה סיפורים עכשיו אם הוא כל כך בטוח שהוא אומר את האמת.

״היי,״ אמרה, ״זה באמת בסדר. מה יש? זה נראה כאילו יש לך רעיון. פשוט תגיד את זה.״

אלישע השאיר את העיניים שלו על הרצפה. ״אולי,״ התחיל באיטיות, ״אם אני יכול לראות רוחות של אנשים אחרים…״ הוא עצר. חשב לרגע. החליט לסיים את המשפט. ״אולי אני יכול למצוא דרך לראות את מיכה.״

כשהוא הרים את המבט להסתכל על ליזי, היא נראתה רגועה באופן מפתיע. כמעט כאילו היא ידעה לצפות לזה. אלישע עוד פעם לא הבין למה הוא מופתע מהאינטואיציה שלה. הוא חשב שהרבה אנשים אחרים היו יכולים גם לנחש למה הוא מספר לה את זה. הוא אף פעם לא היה טיפוס של לשתף דברים בלי סיבה. כל פיסת מידע, כל חתיכה מעצמו שהוא הרים מעליה את הכיסוי והראה - להכל הייתה משמעות. להכל הייתה סיבה. הוא לא היה טיפוס של לחלק אמיתות בחינם. אבל כנראה שליזי כבר ידעה את זה עליו, וכבר הכינה תשובה. ״אין לי בעיה לעזור לך עם זה ברמה העקרונית,״ אמרה, והיא נשמעה ממש רצינית בהתחשב בזה שהם מדברים על להעלות באוב את הרוח של החבר שלו, ״אבל אני מוכנה לעשות את זה כל עוד אתה לא הולך לאיבוד. כי, אלישע, בוא נודה באמת, אתה ממש טוב בלעשות את זה. ואני לא מוכנה שתלך לאיבוד כשאתה מחפש את הרוח של מיכה.״

אלישע היסס לרגע. ״אני...״

״לא חשבת על זה? אני יודעת. אני מכירה אותך. ואני באמת מוכנה לעזור,״ הבהירה ליזי. היא הסתכלה לו בעיניים. ״באמת. אתה חבר שלי ואכפת לי ממך ואם אתה חושב שזה מה שיעזור לך אז אין בעיה. אבל אני הולכת לעשות את זה כל עוד אתה לא מאבד את עצמך בדרך.״

אלישע חשב על זה לרגע. ליזי צדקה, ברור שהיא צדקה, היא תמיד צודקת. הוא לא יכול לאבד את עצמו בדרך. לא רק בגלל שהוא מפחד להקדיש כל כך הרבה מעצמו למשהו שהוא לא בטוח שאפשרי, אלא גם בגלל מה שזה יכול לעשות לאנשים מסביבו. אז הוא לא יכל שלא להסכים. ״אוקיי,״ אמר בשקט. הוא הסתכל על ליזי. ״אוקיי,״ אמר שוב, הפעם קצת יותר בקול. ״אין בעיה. סגרנו.״

ליזי חייכה אליו. ״מעולה. אז בוא ננסה להבין מה אתה יודע על הרוחות האלה, ונראה לי שאחרי זה נעשה קצת גוגל.״ היא הסתכלה על השעון. ״אבל זה לא יכול להיות עד ממש מאוחר, כי אתה קם מחר באיזה חמש בבוקר ולי יש עבודה ואני ממש לא מתכננת להירדם על השולחן עוד פעם. עשיתי את זה מספיק בתיכון.״

אלישע צחק. ״אמרתי לאמא שלי שאני אחזור הביתה בקרוב, אז גם אני לא יכול להישאר הרבה.״

ליזי הנהנה. היא זחלה על המיטה לכיוון השולחן שהיה צמוד אליה ושלפה מהבלגן שהיה עליו מחברת ועט. היא פתחה את המחברת בעמוד רנדומלי וכתבה משהו בתור כותרת. ״אוקיי. אז בוא נתחיל. איזה רוחות ראית?״

אלישע היסס. ״יש רק שתיים שאני יודע בוודאות, אבל אולי היו עוד שפשוט לא שמתי לב אליהן. סבתא שלי והכלב ההוא.״

היא הנהנה וכתבה את זה במחברת שלה. ״אוקיי. איך אתה יודע שאלה רוחות?״

״סבתא שלי מתה, והיד שלי עברה ישר דרך הכלב ההוא כאילו הוא היה עשוי מאוויר.״

ליזי המהמה במחשבה. היא לא הורידה את העיניים שלה מהדף. ״אחת הרוחות האלה נמצאת פה עכשיו?״ שאלה באגביות.

הטון תפס את אלישע בהפתעה, והוא העיף מבט מהיר בחדר שלה לפני שענה. ״לא כרגע,״ אמר, ״אבל אולי סבתא שלי תחליט להופיע אחר כך. היא אמרה שהיא הייתה פה מאז שהיא מתה, בדקה מה שלום אמא שלי ואחותה והכל, אבל לא הופיעה בפני אף אחד חוץ ממני.״

ליזי הרימה גבה, עדיין מסתכלת על המחברת וכותבת במהירות. ״היא אמרה למה?״

אלישע הנהן. ״כן. היא אמרה שזה כי היא חשבה שאני צריך את התמיכה עכשיו. כי, את יודעת, אף אחד מהמשפחה שלי לא יודע שמיכה קיים או שהכרתי אותו או שהוא מת.״

משהו התרכך במבט של ליזי, למרות שהיא עדיין לא הסתכלה על אלישע. ״היא אמרה משהו על איך זה עובד?״

״אממ, כן,״ אמר אלישע, וניסה להיזכר. ״אבל לא הרבה. היא אמרה שהיא לא ממש יודעת איך זה עובד, ושהיא לא יודעת אם יש עוד שהם כמוה. אמרה שלהופיע זאת בחירה שלה, לדעתי, אבל שכן יש עוד משהו שמעורב בזה. לא זוכר בדיוק.״

ליזי הנהנה בכיוון הכללי של הדף שלה. ״אוקיי. אולי תשאל אותה על זה בפעם הבאה שאתה רואה אותה?״

אלישע הנהן, ולקח נשימה עמוקה. ״היא אמרה שהיא לא בטוחה שזה יכול לעבוד,״ הוסיף, וזה תפס את תשומת הלב של ליזי. ״כל העניין עם מיכה. היא אמרה שהיא לא בטוחה שזה יכול לעבוד, ושהיא לא בטוחה אם זה בכלל רעיון טוב. אני לא ממש… לא ממש זוכר את הפרטים. דיברתי איתה ממש לפני ששלחתי לך את ההודעה אתמול בבוקר.״

ליזי הסתכלה עליו, והיא נראתה כאילו היא מנסה ממש בכוח למצוא את המקום של חתיכת פאזל אחת במרכז של פאזל אלף חלקים. ״היא אמרה לך למה היא חושבת שזה רעיון לא טוב? או שהיא החליטה לוותר על הפירוט הזה?״

״משהו לגבי אמונה, נראה לי. שאם השם היה רוצה שאני אראה את מיכה, הוא היה נותן לזה לקרות כבר.״ הוא הרגיש מאוד לא בנוח פתאום. אולי הדבר הנכון לעשות יהיה לשנות את התנוחה שהוא ישב בה. ״אבל זה לא כאילו ביהדות זה לגיטימי שסבתות ירדפו את הנכדים שלהן ויציקו להם אחרי שבני הזוג שלהם מתים, אז נראה לי שאין לה כל כך זכות לדבר.״

ליזי הסתכלה עליו בסימפתיה. ״אלישע, אני חושבת שאני קצת מבינה מה היא מנסה להגיד. זה לא עניין של דת, זה עניין של אמונה מסוג אחר. אם היא אומרת שהיא יכולה להופיע כשהיא רוצה, ולמיכה יש את האפשרות הזאת גם, למה שזה לא יהיה מה שהוא יעשה?״

״כי אולי הוא לא יכול,״ ניסה אלישע להסביר. ״אני לא - אני לא זוכר מה היא בדיוק אמרה, אבל היא אמרה משהו על זה שהיא והכוח הזה שמשאיר אותה פה עובדים ביחד. אולי הוא רוצה, אבל הכוח הזה לא מרשה לו.״

ליזי היססה לרגע, אבל חזרה לכתוב במחברת שלה. ״אוקיי,״ מלמלה בזמן שסיכמה לה נקודות, ״ומה עם הכלב?״

תם! הכתיבה שלך גורמת לי לחשוב שזה קל (ספויילר רציני- זה לא) העלילה יפה והסיפור מרגיש זורם. אני ממש שמחה שגמרת את החלק הראשון. מתי השני???

אוקיי עכשיו אנחנו סוגרים רשמית את חלק 1!!! בסוף כל חלק יש סצנת אקסטרה מנקודת מבט של דמות אחרת, שהמטרה שלה היא לתת פרספקטיבה קצת שונה על הסיפור. הפעם, יש לנו את עומר, המפקד של מיכה! אני ממש מקווה שהרקע של הדמות שלו ושל אור מספיק מובן פה, כי אלה דמויות שקיימות אצלי בראש כבר שנים ואני אף פעם לא יודע.ת אם אני מפרט.ת מספיק את הכל. כרגיל, אשמח לת׳׳בים :))

חלק 1, עומר.

עומר אף פעם לא ידע להחליט אם הוא אהב את העובדה שהוא יודע מה אנשים חושבים או לא. זה אף פעם לא היה בקטע קסום וקורא מחשבות, בכלל לא - אם זה היה ככה בהחלט היו נחסכים לו כמה מצבים מאוד לא נעימים של חוסר הבנה - אבל הייתה לו אינטואיציה יוצאת מן הכלל. רוב האנשים שהכירו אותו או ממש אהבו אותו או ממש שנאו אותו, והכל התבסס על התשובה שלהם לשאלה אחת - האם הם אוהבים כשאנשים מבינים אותם בלי שהם אומרים מילה?

הרבה פעמים התשובה הייתה לא, מה שלא נתן לעומר הילד את האפשרות להיות הכי מקובל בכיתה. אבל בחלק מהפעמים, התשובה גם הייתה כן, אז הוא גם אף פעם לא היה בודד. כשהוא הצטרף לצופים בכיתה ד׳, יצא לו להתחבר עם הבנים מהקבוצה שהיו מבתי ספר אחרים, והוא חשב לעצמו שדווקא ממש מגניב שיש לו חברים כאלה. עומר של כיתה ד׳ לא חשב שהם יישארו החברים הכי טובים שלו עד היום, לא חשב שככל שהזמן יעבור הם ילמדו לקרוא אותו כמו שהוא תמיד ידע לקרוא אותם, אבל עומר של עכשיו לא היה יכול להיות יותר אסיר תודה על העובדה הזאת.

אלה לא היו רק החברים שהיו איתו בקבוצה ששמרו איתו על קשר, אלא כל השכבה שלהם. הם היו החברים הכי טובים, העוגן אחד של השניה בכל טיול או קושי או מבנה שצריך להרים לפורימון. הוא ראה כל אחד ואחת מהם ברגעים קשים וידע לנחם אותם, והם ראו אותו מתפקד ובזהירות הרכיבו אותו חזרה ביחד. עוד כשהם יצאו למבצע, הוא ידע שהוא יחזור שונה. ולמרות כל זאת, הוא ידע שהשכבה שלו תהיה שם להדביק את כל השברים שלו חזרה לצורה אחת.

הוא עדיין חשב שזה אתגר גדול מדי בשבילם, גם כשהוא נכנס לחניה בקלילות והלך לכיוון בית הקפה שהוא היה אמור לפגוש בו את אור. הם היו ביחד בקבוצה בכיתה ד׳, וכבר אז הם היו חברים, אבל נראה שמאז כיתה י׳׳א הם רק הפכו ליותר ויותר קרובים. הם דיברו כמעט כל יום והיה להם מאוד אכפת אחד מהשני, ובכנות, עומר נהנה מהנוכחות של אור וידע שאור גם נהנה מהנוכחות שלו.

היו הרבה יותר אנשים בבית הקפה ממה שהוא ציפה, ולקחו לעיניים שלו כמה שניות לאתר את העיניים הכחולות והשיער הבלונדיני של אור, שהרים את היד לנופף לו לשלום בחיוך. עומר התקרב אליו, וניסה להעמיד פנים שהכל איתו בסדר.

(שום דבר איתו לא היה בסדר.)

״היי,״ אמר אור בחיוך. אחד הדברים שעומר מאוד אהב בו זה שהאכפתיות שלו אף פעם לא הייתה מזויפת. כשהוא חייך, זה היה כי הוא באמת שמח. כשהוא שאל מה קורה, זה כי הוא באמת רצה לשמוע. ״איך אתה?״

עומר נופף בידו בנסיון להבהיר שהכל איתו בסדר וניסה ממש חזק לשנות את נושא השיחה. ״הכי טוב שאפשר להיות. איך אתה? מה עם אלון?״

אור שם לב לנסיון של עומר לשנות נושא, אבל עומר הצליח לראות שהוא העדיף לשתף איתו פעולה בינתיים. ״אני בסדר, והכל ממש אחלה עם אלון. הוא עוד פעם התווכח עם המפקד שלו אז הוא עוד פעם סוגר שבת, מה שאומר שעבר איזה חודש מאז הפעם האחרונה שהיה סוף שבוע ששנינו היינו בו בבית.״ אור נראה קצת מאוכזב, אבל עומר הכיר אותו. זה לא היה משהו שהוא לא ידע להתמודד איתו. ״לא נורא. אולי קצת טוב לי הספייס. עם כל מה שהולך, יהיה קצת קשה לתחזק גם זוגיות.״

עומר הנהן. לפעמים, הוא לא ידע איך אור מצליח לעשות את כל זה - לקחת את כל האחריות שאפשר לקחת וללכת איתה עד הסוף. הוא לא הבין איך הוא מצליח לתמרן בין להיות חבר טוב ללהיות בן זוג טוב ללהיות אח טוב ללהיות תלמיד טוב או חייל טוב או מדריך טוב או ראשג׳׳ד טוב. הייתה תקופה שעומר מאוד העריך את זה בו. עכשיו הוא רצה להגיד לו שהוא צריך ללמוד לשחרר.

״עכשיו באמת,״ התחיל אור, ועומר ידע מה הוא מתכנן לשאול, כי זאת הייתה הפתיחה הרגילה שלו לשיחות כאלה. ״איך אתה?״

עומר ניסה מאוד חזק לא לעצום את העיניים. כל פעם שהוא עצם אותן הוא חשב על אותו דבר, על אותו רגע שהוא היה צריך למצוא את הגופה של מיכה מוטלת על הרצפה בזמן שהם היו צריכים להתחיל לסגת. כל פעם שהוא עצם אותן הוא חשב על החיוך העצוב בעיניים של מיכה כשהוא גרם לו להבטיח לתת את הפתק לחבר שלו. אם עומר חשב על זה, זה נראה כמעט כאילו מיכה ידע מה הולך לקרות. הוא לא אהב את המחשבה הזאת. ״אני...״ ניסה להתחיל, ועצר אחרי זה. איך הוא יכול לתאר את זה? אור חבר טוב, אבל הוא לא יכול להבין את התחושה. אף אחד לא יכול להבין את התחושה. זה לא אבל של אובדן קרוב משפחה או חבר טוב. הוא היה אחראי על מיכה, ועכשיו הוא מת. ״לא כל כך טוב,״ הודה, וקיווה שזה מספיק.

משהו במבט של אור התרכך, והוא נשען אחורה בכיסא שלו. ״אני יודע שאתה לא רוצה לדבר על זה,״ אמר, ״אבל אני גם יודע שכנראה לא דיברת על זה עם הפסיכולוג ההוא ושאתה כנראה עדיין מאשים את עצמך. אז אני לא הולך להכריח אותך לדבר, אבל נראה לי שגם אני וגם אתה יודעים שזה מה שאתה באמת צריך לעשות כרגע.״

עומר עצם את העיניים שלו לרגע, וקפץ במקומו ברגע שהבין שזאת הייתה טעות. זה לא הזמן לזכרונות.

״אתה רואה?״ הוסיף אור. הייתה לו יותר דאגה בעיניים ממה שעומר רצה לראות שם. ״תקשיב, אני לא פסיכולוג, אבל אנחנו חברים ואני רוצה לעזור איפה שאפשר. אתה לוקח את כל האחריות על עצמך, וזה לא פייר. שנינו יודעים שלא אתה אשם בזה שהוא מת.״

״איך אתה יכול לדעת את זה?״ שאל עומר בקול שקט. הוא הסתכל על אור, שניסה להתחיל לדבר, אבל המשיך לפני שהוא הספיק לפתוח את הפה. ״ברצינות, איך אתה יכול לדעת את זה? כי אתה לא היית שם. אתה לא יודע מה קרה. אני אמרתי לו שיישאר מאחורה ויחפה עלינו, כי הייתי צריך להוביל אותם, וכשהוא לא בא אחרינו הבנתי שכנראה משהו קרה. איך בדיוק זאת לא אשמתי? אם אני הייתי נשאר שם -״

״לא.״ הקול של אור היה יציב וברור, וזה הפתיע את עומר. ״אני לא מרשה לך להגיד את זה. אני מבין שהעולם מקום גרוע עכשיו, עומר, אוקיי, אני באמת מבין את זה. אבל הוא לא היה פחות גרוע אם אתה היית מת עכשיו.״ הקול של אור היה קצת עצור, ועומר ידע שתקוע לו גוש בגרון. ״זה לא פייר. אתה צריך להתייחס לעצמך באותה צורה שאתה מתייחס לאחרים. מה אתה חושב שהחיילים שלך היו מרגישים אם זה היה אתה? מה אתה חושב שאנחנו היינו מרגישים? כמו שלמיכה היו אנשים שהוא היה חשוב להם, גם אתה חשוב לאנשים. אתה יודע מה עבר בשכבה כשהיית שם? אנחנו נפגשנו כולנו בבית של פיימי - כולנו, כולל בלום ורוטברג שלא ראיתי מאז כיתה ח׳ - וראינו חדשות וחיכינו לשמוע עדכונים. היינו שם כל הלילה. אתה חושב ש -״

״אור, זה לא פייר,״ קטע אותו עומר. ״אתה לא יכול לעשות את זה ככה. זה לא הוגן. אני שמח שהיה לכם אכפת, אוקיי, אבל זה לא משנה את העובדה שהיו אנשים אחרים שישבו מול הטלוויזיה בלחץ ובסוף הגיעה קצינת נפגעים לדפוק להם על הדלת.״

אור לקח נשימה עמוקה. זה נראה שהוא לא מצליח להחליט מה להגיד, מה שלא מאוד התאים לו. ״כל מה שאני מנסה להגיד,״ אמר, יותר בשקט ממקודם, בקול מובס, ״זה שאתה גם חשוב להרבה אנשים. והאנשים האלה שמחים שאתה בחיים. ואתה לא - אתה לא בריא עכשיו, עומר. אולי אין לך פציעות פיזיות, אבל אתה לא בריא עכשיו. והאנשים האלה שאתה חשוב להם רוצים שכן תהיה בריא, ולכן אתה צריך לדבר על הדברים האלה. אתה לא חייב לדבר על זה איתי, אבל אתה כן צריך לדבר על זה עם מישהו. צה׳׳ל גרועים בהרבה דברים, אבל לפחות הם נותנים לך את האפשרות ללכת לפסיכולוג, אז אולי זאת התחלה טובה.״

עומר לא ידע מה להגיד, והוא לא ממש רצה להמשיך לדבר על הנושא הזה. הכל גרם לו להרגיש יותר מדי מוזר, כאילו הוא מרחף ומסתכל על עצמו מנהל את השיחה הזאת. לאור היה כל כך אכפת, והוא לא חשב שהוא יכול להיות כל כך אכפתי כלפי עצמו עכשיו. אז במקום זה, הוא שאל, ״מה עם אלישע? החבר של מיכה. איך הוא מתמודד?״

אור ניסה לאלץ חיוך עצוב, אבל אפילו זה לא עבד לו. ראו את הדאגה על כל סנטימטר בפנים שלו. ״אני לא ממש יודע. הוא קצת מייבש אותי. שזה - זה בסדר, כן, יש לו את האבל שלו להתמודד איתו והוא לא חייב לשתף אף אחד. אני יכול לנסות לבדוק עם חברה משותפת איך הוא, כי היא יותר קרובה אליו.״ הוא לקח נשימה עמוקה. ״אני מקווה שיש לו עם מי לדבר. הוא יודע שהוא תמיד יכול לדבר איתי, אבל זה שונה, כי אנחנו אף פעם לא דיברנו באמת על הדברים האלה. אני מקווה שהוא מדבר עם ליזי, ואני מקווה שהוא מצליח להתמודד.״

״הוא בארון, נכון?״ שאל עומר. לא מתוך חטטנות, אלא כי הוא רצה לוודא שהוא זוכר הכל נכון. בסוף הוא ואור היו אחראיים לשידוך של מיכה ואלישע, והוא זכר שכמה חודשים אחרי שהם התחילו לצאת יצא לו לדבר עם מיכה והוא אמר משהו על זה שלפחות הם משדרים על אותו גל כשזה מגיע לנושא של ארון. ועומר ידע - גם כי הוא אמר, אבל גם כי הוא יכל לראות את זה - שמיכה היה בארון.

אור הנהן. ״כן. זה הופך את הכל לקצת יותר מסובך בשבילו. אין לו ממש עם מי לדבר, והוא לא ממש יכול לפנות לפסיכולוג סתם ככה.״

עומר הנהן. זה נשמע לו אבסורד. אולי זה כי הוא היה רגיל שתמיד היו פתוחות עבורו כל האפשרויות. ״הייתי מציע לדבר איתו, אבל אני חושב שזה יהיה רעיון רע. בקושי עם עצמי אני מצליח להתמודד.״

אור הטה את ראשו קצת הצידה. ״מה אמרנו על ללמוד לשחרר אחריות?״ שאל, ובנסיבות אחרות עומר היה צוחק, אבל הוא בקושי הצליח להוציא המהום של הסכמה. ״אבל באמת, עומר,״ הוסיף אור, ״אתה לא צריך לקחת אחריות על הכל. אני לא יודע מה קרה שם, אבל אני מכיר אותך מספיק כדי לדעת שאתה פשוט לא מסוגל להיות חסר אחריות. אז מה שזה לא יהיה שקרה שם לא קרה באשמתך. זאת לא אשמתך שיצאתם וזאת לא אשמתך שהסכסוך המטומטם הזה קיים מלכתחילה.״

עומר המהם. ״כולנו חיילים במשחק שחמט, ואף אחד מאיתנו לא המלך.״ זה משהו שהמדריכה שלהם בכיתה ז׳ אמרה להם, כשהם דיברו על מה מניע חברה. היא אמרה שיש הרבה גישות לאיך חברה מתנהלת, ושיש כאלה שמאמינים שבכל חברה יש אחד שהוא המלך והוא מניע את כל השאר בהתאם לרצונות שלו. היא שאלה אותם, אז, אם הם חושבים שככה החברה הישראלית מתנהלת. עומר לא ממש זכר איך התנהל הדיון, אבל הוא כן זכר שאור אמר שזה תיאור נכון, אבל במשחק שחמט יש אסטרטגיה דינאמית ובחיים הכל מתנהל לפי תבנית שלא משתנה. עומר לא הבין אז מה הוא אמר, אבל הוא לא שכח את זה, כי זה נשמע כאילו הוא ממש יודע על מה הוא מדבר. הוא חשב לעצמו שאולי עכשיו הוא הבין.

״כולנו חיילים בצה׳׳ל, ואף אחד מאיתנו הוא לא הרמטכ׳׳ל,״ תיקן אותו אור. עומר לא ידע אם הוא היה מופתע לראות את העצבות בעיניים שלו. ״אתה יודע, אני חושב שאולי נזמין לנו אוכל. אני בספק שאכלת משהו כמו שצריך בזמן האחרון.״ הוא הרים גבה, ״זה גם לא ממש נראה כאילו ישנת.״

עומר הסתכל עליו בתסכול. הוא ידע שאור מנסה לצחוק, אבל זה לא שהוא לא ישן כי הוא לקח על עצמו יותר מדי אחריות. הוא פשוט לא הצליח להפסיק לראות את הגופה של מיכה כל פעם שהוא עצם את העיניים. אולי אור צדק - אולי הוא באמת צריך ללכת לראות את אחד מהפסיכולוגים ההם. קירי אפילו המליצה לו על הפסיכולוגית שאבחנה אותה עם חרדה בכיתה י׳.

המחשבה גרמה לו בחילה, והוא ניסה לא לחשוב יותר מדי על מה שיכול לקרות. אולי אחד הפסיכולוגים האלה באמת יהיה מוצלח, ואז אור יוכל להגיד לו ״אמרתי לך״ והוא יוכל אולי לישון קצת בלילות. אבל היה סיכוי לא רע שהפסיכולוגים האלה לא באמת ידעו מה להגיד, והם סתם ישננו דברים שהם למדו מספרים וחוברות לימוד כשהם עשו את התואר השני שלהם בלי לנסות להתעניין בו באופן אישי.

הוא עשה כמיטב יכולתו לדחוף את כל המחשבות האלה הצידה. למרות שהוא תמיד הזמין פה את אותו דבר מאז כיתה ט׳, הוא העיף מבט בתפריט.

תם אני יודעת שחשוב לך תגובות (גם אם קשה לי לתת תגובות בונות כי אני לא מבינה כלום) אז רציתי לומר לך שהחלק כתוב בצורה יפה ומותחת שמשאיר טעם של עוד ( מתי יגיע העוד?) אהבתי את המעבר בין הדמויות.הפרק הזה נראה כמו סוף שנותן מקום להתחלה חדשה שכנראה תהיה אפילו יותר טובה.
תמשיךי לכתוב בקצב הזה ואולי בעוד קצת פחות מחודש יהיה לך ספר מוכן!

ממש ממש יפה, אהבתי ממש את הרעיון, ממש מעניין וכמו שאבישג אמרה:, "משאיר טעם של עוד."
אני גם ממש גרוע בת"בים, אין לי מושג איך כל השאר כולל אותך עושים את זה :|.

רק הפריע לי משהו קטן, בפסקה השלישית בסוף השורה הראשונה רשום:

יכול להיות שזה נכון בכלל ואני סתם טועה, אבל מרגיש לי שצריך להיות כתוב פה "אחד את השני," ולא "אחד את השנייה."
ממש סליחה אם זו טעות ופגעתי בך :|.
חוץ מזה הכל ממש ממש יפה :).

רינג - בלשון ניטרלית אנחנו רגילים להשתמש ב״אחד בשביל השני״, אבל אנחנו מדברים פה על מישהי שלשון הפנייה שלה היא את/היא ומישהו שלשון הפנייה שלו היא אתה/הוא, אז יש פה ״אחד בשביל השנייה״ כי זה מתאים מבחינת לשון הפנייה של הדמויות. אם זה לא היה מאוד מובן אני אנסה לערוך את החלק הזה!!

אני גאה להכריז על הפתיחה של החלק השני של הסיפור!!! אנחנו פותחים אותו עם רעות שהיא ממש אהבת חיי, ובהמשך היום תקבלו גם עוד פרק. אנחנו מתחילים להתקדם :))

חלק 2, פרק 1

״רעות, עם כל האהבה שיש לי אלייך, ואת יודעת שיש הרבה,״ אמר אלישע בקוצר-רוח, ״אני בסדר. אני פה רק כי לא היה לי כוח להתווכח עם מיכל.״

הבעיה של אלישע עם רעות לא הייתה מה שאנשים יכולים לצפות. רוב האנשים לא היו אוהבים את העובדה שהיא נחמדה לכולם, רוב האנשים לא היו אוהבים את זה שהיא מדברת עם כולם בבסיס, רוב האנשים לא היו אוהבים את זה שהיא תמיד הססנית לתת גימלים. למען האמת, אלה היו הדברים שאלישע כן אהב בה - היה לה מאוד אכפת, ובגלל שהיה לה מאוד אכפת, היא לא נתנה לאף אחד לעבוד עליה. לא, הסיבה שתמיד היה לאלישע מאוד קשה לדבר עם רעות הייתה שבהתחשב בעובדה שהיא מש׳׳קית ת׳׳ש, היא תמיד האמינה לו.

הוא ידע שהיום לא יוצא מן הכלל, ושהיא תסכים איתו שהוא חושב שהוא בסדר. הוא ידע שהיא לא תעלה בדעתה שהוא ישקר לה, כי הוא פשוט שקרן ממש טוב, ושהיא תשחרר אותו לדרכו יותר מהר ממה שהיא הייתה עושה לו הייתה יודעת מה באמת עובר עליו. אלישע ידע שהיו אנשים שישמחו שהיא תמיד מאמינה להם, כי הם יכולים לחרטט אותה על שטויות כדי לצאת מוקדם ולעשות יום כיף עם חברים, אבל אלישע לא השתמש הרבה בפריווילגיה הזאת. לא רק בגלל שהוא לא רצה לשבור את האמון של רעות, אלא גם בגלל שהוא לא ממש ראה את הפואנטה בזה.

״אני מאמינה לך,״ אמרה, והעיניים החומות שלה נראו בהירות יותר תחת הפלורסנט, ״אבל אני גם מאמינה למיכל שיש משהו שעובר עליך, אז אני כן רוצה לשמוע מה קורה.״

״בחייאת, אני לא רוצה להשתחרר מהצבא או להבריז מחר עם איזה תירוץ, את לא צריכה לדאוג מזה.״ עוד בעיה של אלישע עם רעות הייתה שהוא אף פעם לא הרגיש נעים לשקר לה, מה שהיה מאוד קשה בהתחשב בעובדה שהשקרים התגלגלו לו על הלשון בקלילות, ולכן הוא תמיד מצא את עצמו מנסח את הבעיות שלו בצורה שלא תהיה לגמרי אמת ולא לגמרי שקר. ״מיכל חושבת שיש משהו שעובר עליי, אבל תמיד יש משהו שעובר על כולם, והיא פשוט מפחדת שהדבר הזה יפגע בהתנהלות שלי, וזה לא. אני בסדר.״

רעות חשבה על מה שהוא אמר לרגע. ״אני לא מסכימה איתך פה.״

״סליחה?״

״לגבי מיכל. אני לא חושבת שהיא אמרה לך לבוא לפה כי היא מפחדת שההתנהלות שלך תיפגע או משהו כזה.״ רעות נאנחה, ולקחה שלוק מהתרמוס הסגול שהיה לה תמיד על השולחן. אלישע לא ידע מה יש שם, אבל היה לו קשה להאמין שזה קפה, כי היא אף פעם לא נראתה לו כמו טיפוס של קפאין. אולי זה היה שוקו. ״אני חושבת,״ המשיכה אחרי כמה רגעים, ״שמיכל אמרה לך שאתה חייב לדבר איתי כי אכפת לה ממך. אתה יודע, כמו שחברים עושים לפעמים.״

״רעות,״ אמר אלישע, והוא ניסה לעשות את זה בהכי הרבה קלילות שהצליח לגייס לקול שלו. ״אני מעריך את ההתעניינות, באמת. גם שלך וגם של מיכל. אבל אני לא הולך לדבר על הבעיות שלי כי זה לא מעניין אף אחד, וכי הן לא רלוונטיות לתפקוד שלי בצה׳׳ל. אני הולך להמשיך לעשות את התפקיד שלי ולעשות אותו טוב. נחמד שמיכל מתעניינת בי, ונחמד שאת מאמינה לה שמשהו עובר עליי, אבל כמו שאמרתי, על כולם עובר משהו כל הזמן, אז אני לא יוצא דופן פה.״

רעות הרימה ידיים. ״בסדר. אני לא רוצה ללחוץ. אבל אני כן רוצה לשמוע מה שלומך. עזוב רגע תפקיד, בתור חברה.״ היא הרימה גבה, ואלישע ידע מה היא עושה. רעות ידעה לקרוא אנשים - לא טוב כמו ליזי, אבל היא ידעה להבין מתי אנשים רוצים לדבר ומתי הם לא רוצים לדבר ומתי הם ידברו אם ידחפו אותם עוד קצת. הוא גם ידע שהוא לא חסין לראיית הרנטגן הזאת שלה, והוא ידע שהיא מנסה לפתח איתו שיחה כדי להוציא ממנו משהו. הבעיה הייתה שגם לו היה מאוד אכפת ממנה ובסוף היא תמיד הייתה נחמדה אליו, אז הוא לא רצה להיות מי שיוצא מניאק.

״אני בסדר, ברוך השם. איך את?״

רעות חייכה, אבל אלישע ידע שהיא לא סיימה עם התחקור שלה. ״אני סבבה. אתמול עזרתי לאחותי לצבוע את השיער בכחול וכל המקלחת שלנו נצבעה תוך כדי, אז נשארנו שתינו ערות עד מאוחר לנקות הכל.״ היא קרצה אליו, ״אבל זה היה מצחיק.״

אלישע המהם, וקיווה שהיא תמשיך לדבר וזהו. רעות הייתה שותפת שיחה נהדרת, כי היא ידעה מתי הוא רוצה לדבר ומתי הוא לא רוצה לדבר ומתי הוא צריך לדבר ואת כל הרגעים האלה באמצע היא מילאה בסיפורים שיש בהם מספיק אופי כדי שהם לא ירגישו תלושים אבל שגם יש בהם מספיק ריחוק מהחיים שלה כדי שהוא לא ירגיש מחויב לעזור.

״אתה בטוח שהכל איתך בסדר? מאז האזכרה שסיפרת לי עליה אתה לא ממש עצמך.״ הייתה דאגה בפנים של רעות, ואלישע לא הצליח להבין על מה היא מדברת.

״מה?״

״האזכרה? הזאת שהיית בה לפני איזה שלושה שבועות? שסימסת לי עליה ערב לפני?״

אלישע הרגיש את כל הדם נעלם לו מהפנים. ברור שהוא ידע על מה היא מדברת. הוא לא יכל להגיד לה שהוא בהלוויה של מיכה, אז הוא אמר לה משהו על אזכרה. איך הוא היה יכול לשכוח את זה? ״כן, כן, הכל בסדר. סתם הספקתי לשכוח מזה כבר.״

רעות הרימה גבה. ״הספקת לשכוח מהאזכרה של סבא שלך?״

״אף פעם לא היינו מאוד קרובים.״

״הממ.״ רעות לא נראתה משוכנעת. בכנות, גם אלישע לא היה משוכנע מהשקר של עצמו. בדרך כלל הוא יותר טוב בזה. מצד שני, בדרך כלל לא תופסים אותו בהפתעה. ״אוקיי. מה שתגיד.״ הייתה שתיקה אחרי זה. בדרך כלל רעות הייתה ממלאת אותה, אבל זה נראה כאילו היא מחכה שאלישע יגיד משהו. הוא לא תכנן, כמובן, אבל היא עדיין נתנה לו את ההזדמנות. ״טוב, תקשיב,״ החליטה אחרי כמה שניות של דממה מצידו, ״אני לא אשאיר אותך פה אם אתה לא רוצה להיות כאן. אבל אני רוצה שתיקח בחשבון שלאנשים פה אכפת ממך. לא רק אני ולא רק מיכל. יש לך חברים פה ויש מספיק אנשים שהיו רוצים לשמוע מה שלומך, גם אם התשובה הזאת מבאסת. וכל עוד אתה לא הולך לספר לי משהו שדורש דיווח לרשויות, כל עוד זה לא מסכן אף אחד, אני מבטיחה לך שאני לא אגיד למיכל.״

״אמין מאוד, רעות.״

״אויש, נו, בחייאת ראבק, אלישע,״ אמרה בתסכול, והוא הסתכל עליה בהפתעה. ״סליחה, אבל באמת. אני לא משקרת ואתה יודע את זה. לא אכפת לי אם משקרים לי, אבל אני לא משקרת לאחרים. אני רצינית לגבי זה. אם אתה רוצה לדבר על משהו רק איתי ושמיכל לא תדע מזה, כל עוד אני לא מחויבת על פי חוק להגיד לה כלום אני גם לא אגיד. כל מה שאתה צריך לעשות זה לבקש.״

זה לא התאים לרעות, למרות שאלישע ראה אותה מתעצבנת כבר כמה פעמים. התסכול שלה בדרך כלל הופנה לגבי משהו מטאפורי, ולא אנשים ספציפיים. היא כעסה על המערכת, על הפערים החברתיים-כלכליים בחברה, על הצורה שמתייחסים לבריאות נפשית בצה׳׳ל, אבל לעתים מאוד רחוקות היא כעסה על אנשים. אלישע ידע שהוא לא צריך לקחת את זה אישית - רוב הסיכויים שהיא לא כועסת עליו באמת, אחרת היא מזמן הייתה אומרת לו ללכת או מנסה למצוא תירוץ להיות קצת לבד - אבל הוא עדיין הופתע. הוא לא לגמרי האמין לה שהיא לא תגיד כלום למיכל, אבל היה נחמד לשמוע שהיא מבטיחה את זה. אולי שווה לו לראות כמה היא טובה בלשמור על הבטחות. לכן, לפני שקם מהכיסא ופנה לצאת, אמר לה בכנות, ״מבטיח לחשוב על זה.״

והוא באמת חשב על זה, כי אם הוא הבטיח אולי כדאי שהוא ינסה לפחות לעשות כמוה וינסה לקיים. היה לו קצת מצחיק לראות באיזו קלות היא הצליחה להוציא ממנו את מה שהיא רוצה, והוא עדיין הרגיש שהוא נותן לה הכל מרצונו החופשי. אולי ככה זה עובד עם אנשים - הם מכירים אותך מספיק כדי לדעת על איזה כפתורים ללחוץ כדי לגרום לך לתת להם לעזור לך. הוא ידע שליזי עושה את זה הרבה, אבל הוא תמיד חשב שזה היה הקטע של ליזי. מסתבר שהחברה המתולתלת והנמוכה שלו לא הייתה היחידה שהכירה את הקטע הזה.

אולי הוא התחיל להבין את זה רק עכשיו כי רק עכשיו הוא התחיל להיות בסביבת אנשים שבאמת רצו לשמוע מה התשובה כשהם שאלו אותו מה שלומו. לא רק רעות או מיכל, למרות שהן יותר מכולם שמו לב לזה, אלא גם ורד וצבי וריטה, שהיו אמנם שלישייה בפני עצמם אבל אף פעם לא היססו להכניס עוד מישהו למעגל הזה. אלישע לא היה רגיל לאנשים שפתחו את הדלת בכזאת קלות.

מיכל תפסה אותו מאוחר יותר באותו יום, כשריטה התלוננה על האחים שלה וצבי סיפר לה שהאחים הקטנים שלו - שני זוגות תאומים, דרך אגב, מה שנשמע לאלישע כמו הסיוט הכי גדול בעולם - מתנהגים אפילו יותר גרוע. היא שאלה את אלישע אם יש לו דקה לדבר, והוא לא יכל להגיד לה לא (ובכל מקרה, באמת הייתה לו דקה לדבר).

״דיברת עם רעות?״ היה הדבר הראשון שהוא שאל אותה. גם כי הוא רצה לדעת כבר מההתחלה על מה היא רוצה לדבר, וגם כדי לראות אם רעות באמת יודעת לשמור על הסודות שמספרים לה. לא שהוא באמת אמר לה משהו היום, אבל זאת דרך לראות כמה חמים המים.

״ניסיתי,״ הודתה מיכל. ״היא לא ממש אמרה לי כלום, רק שאין לי מה לדאוג.״

״אז למה את מדברת איתי?״ שאל אלישע בחלקלקות. היה מעניין לשמוע שרעות לא הייתה צריכה שהוא יגיד לה לא לדבר על שני המשפטים שהוא אמר לה כדי לא לספר למיכל מה קרה. ״אם היא אמרה שאין לך מה לדאוג, לא כדאי שתסמכי עליה?״

מיכל הסתכלה עליו במבט חד. ״בדיוק בגלל זה אני מדברת איתך. אני לא יודעת איפה ניסית לחרטט אותה, אלישע, אבל זה לא הולך לעבוד עליי. אני שונאת שמשקרים לי, ואני רואה שאתה משקר כל פעם שאתה אומר שהכל איתך בסדר.״ משהו בעיניים שלה התרכך, ואלישע לא היה בטוח אם הוא אוהב את זה או לא. ״תקשיב, אני לא רוצה להכריח אותך לעשות שום דבר. זאת בחירה שלך אם לספר לי דברים או לא, ואני אבין אם אתה לא רוצה. אבל אל תשקר לי ותצפה שאני אקנה את זה. אין שום דבר מביך בלהגיד שעכשיו עובר עליך משהו ובעתיד יהיה קצת יותר טוב.״

אלישע חשב על הפעם האחרונה שדיבר עם ליזי ועל העובדה שהם החליטו להתחיל לחפש חומר על העלאה באוב, וקיווה בכל לבו שאולי זה משהו שיגרום לעתיד להיות קצת יותר טוב.

״היי,״ אמרה מיכל. היא ניסתה לתפוס את המבט שלו, אבל אלישע עשה כמיטב יכולתו לא להסתכל לה בעיניים. ״אכפת לי ממך באמת. אני רוצה שיהיה לך טוב, ואני מודה שקצת קשה לי לעשות את זה אם זה לא נראה כאילו אתה בעצמך רוצה שיהיה לך טוב. הצעד הראשון בדרך ללהתגבר על משהו רע שקורה בחיים זה להכיר בזה שאתה לא באמת בסדר.״

״איפה קראת את זה, גוגל?״ שאל אותה אלישע בצחוק מאולץ. הוא ניסה מאוד לא להסתכל לה בעיניים, כי ככל שהשיחה הזאת המשיכה יותר הוא הרגיש שהוא קרוב יותר ללבכות. ״אני אהיה בסדר, מיכל. כמה פעמים אפשר להגיד לך את זה? איך לך שום סיבה לדאוג לי. אני הולך להמשיך להגיע ולעשות את התפקיד הזה ואם אני אפילו אחשוב על איזשהו שינוי בתכניות את תהיי הראשונה לדעת.״

מנשיפת האוויר החדה של מיכל זה לא נשמע שהיא ממש קנתה את זה, אבל זה לא כאילו אלישע השאיר לה הרבה ברירות. ״פשוט תדאג לעצמך, בסדר?״ היא הסתכלה מאחורי הכתף שלו על שאר האנשים בחדר. ״אני דואגת לכולכם לא רק כי אתם החיילים שלי ואכפת לי מהתפקוד שלכם. אני דואגת לכם כי אתם בני אדם ואני נמצאת איתכם פה בבסיס יותר מחצי מהיום שלי, ועם כמה שאתה מנסה להעמיד פנים שזה לא עובד ככה, עדיין מאוד אכפת לי מכם. אז מה אם אתם לא החברים הכי טובים שאי פעם היו לי, אתם עדיין חברים שלי. זה למה אני מקשיבה לסיפורים של ריטה ושומעת את ורד מתלוננת ולא אומרת לצבי לסתום את הפה כשהוא לא מפסיק לדבר על החברה שלו. אני אוהבת לשמוע אתכם ואני פה לעזור גם כשהכל לא ורוד. לא רק בתור מפקדת, אלא בתור חברה.״

אלישע קיווה שהיא פשוט תסתובב ותלך, או תעשה משהו אחר, או פשוט תניח לו לנפשו, אבל נראה שהיא חיכתה לתשובה. הוא לא ידע מה להגיד לה באמת. העניין לא היה שהוא לא חשב שאכפת לה. הוא ידע שאכפת לה, כי היא טיפוס אכפתי, והיא לא הייתה מגיעה לדרגה הזאת סתם. הבעיה הגדולה שלו הייתה עם העובדה שהיא חשבה שהיא יכולה להוריד את הכובע של הבוסית ולשים את הכובע של החברה ושהיא תהיה בן אדם שונה כשהיא לובשת כל אחד מהם. החיים לא עבדו ככה, וגם הוא וגם היא ידעו את זה. אם היא עוזרת לו בתור חברה, זה משהו שהיא הולכת לדעת גם בתור מפקדת. ״סגור,״ מלמל, וקיווה שזה יהיה מספיק בשבילה.

איזה כיף שהתחיל חלק 2! אז ככה הפרק ממש יפה. אהבתי שלמרות כל העלילה הכל כך לא מציאותית (מה הסיכוי לראות רוחוות ככה? אפס) עדיין יש את הצבא והבית שמזכירים שיש גם מציאות בעלילה וגורמים לעלילה להראות יותר מציאותית ואפשר לראות כאילו זה קורה. בסיפור אפשר לראות את הכל מנקודת מבט של אלישע מה שגורם גם לדעת את הרגשות שלו ולהכיר אותו קצת יותר. אני מנחשת של פרסמת עוד חלק כי לא היו תגובות אז אני מקווה שהיום יתפרסם עוד חלק....

בהחלט תכננתי לפרסם גם בסופש אבל לא רציתי לרוץ אם אנשים לא קוראים אז פשוט נתקדם קצת יותר לאט לא נורא
כן שווה לציין שחלק 2 יותר ארוך מחלק 1 אז הpacing פה יהיה קצת שונה. פרק ארוך aka שתי סצנות!! שווה לציין שהמחקר שעשיתי לפני הכתיבה פה היה מאוד קטן וכלל בעיקר חיפוש בגוגל וקצת הסתכלות על איזו קבוצה בפייסבוק אז ייתכן מאוד שבמהלך הפרק הזה אני אכתוב קצת שטויות. תרגישו חופשי להגיד לי שהן שטויות אם יוצא לכם לראות כאלה :))

חלק 2, פרק 2

אלישע לא ידע עדיין להחליט אם הפגישה הזאת הייתה רעיון של ליזי או שלו, בעיקר בגלל שהוא לא זכר באיזה שלב הם התחילו לדבר על זה. הוא זכר שהוא סיפר לה, זה ברור, זכר שהוא אמר לה שהוא מנסה להשיג את הרוח של מיכה, אבל הוא לא זכר איך הם הגיעו מהנקודה ההיא לעכשיו. הם ישבו בבית קפה, אחד קטן וקצת מעפן שהיה מספיק קרוב לשניהם כדי שיהיה נוח ומספיק אכיל כדי שיהיה שווה את זה, וליזי נראתה הרבה יותר להוטה מהרעיון של העלאה באוב ממה שאלישע חשב שהיא תהיה. אולי זה חיובי. אחרי הכל, זאת ליזי, וכשהיא רוצה לעשות משהו היא רוצה לעשות אותו באמת.

ועדיין, משהו הרגיש לו לא בסדר. הוא היה מי שהזמין את ליזי לסיטואציה הזאת, מי שסיפר לה את מה שעובר עליו בזמן האחרון בתקווה שהיא תסמוך עליו, והוא ידע שהוא אמור להרגיש הקלה על זה שהיא שיתפה איתו פעולה. אבל הוא לא הרגיש הקלה. הוא עדיין לא היה בטוח מה בדיוק הוא מרגיש, אבל הייתה לו תחושה שהוא משקר לעצמו כבר כמה ימים. הבעיה שלו הייתה שהוא שקרן יותר מדי טוב כדי להצליח לעלות על הדבר הספציפי שהוא משקר לגביו.

״אוקיי,״ אמרה ליזי בפה מלא, וניגבה את הידיים שלה על המפית, ״אז מה בעצם אנחנו יודעים?״

אלישע התמתח אחורה בכיסא שלו. ״לא הרבה. סבתא שלי לא ממש מועילה, כי היא כבר תקופה לא מופיעה, אז אין לי איך לשאול אותה מה קורה. גוגל גם לא ממש עוזר.״

ליזי הרימה גבה. ״דווקא מצאתי מלא דברים. חלק נשמעו קצת פחות הגיוניים מהאחרים, אבל -״

״אני לא חושב שכדאי שנעשה סיאנס, ליזי,״ אמר אלישע בעדינות. הוא לא ידע בדיוק להסביר לה למה, אבל הייתה לו תחושה שזה לא הולך לעבוד. הוא בספק שסבתא שלו, עם סיפורי הגבורה שלה על יהדות ואחריות לאומית וכמה דת משה וישראל חשובה לה, הייתה מתגלה לו דרך העלאה באוב שלא קיימת ביהדות. ״לפחות לא סיאנס… כזה. יש לי תחושה שצריך לחפש דברים בתנ׳׳ך.״

״הממ.״ ליזי נראתה קצת מבולבלת, ובכנות, אלישע לא יכל שלא להבין אותה. ״אני זורמת איתך, אבל למה?״

הוא משך בכתפיו. היא לא תבין. אין מצב שהיא תבין. הבעיה עם ליזי היא שגם אם הוא יגיד לה משהו שהיא לא מבינה, היא לא תגיד שהיא לא מבינה. היא תעמיד פנים שהיא מבינה - או, יותר גרוע, תחשוב שהיא מבינה - אבל לא באמת תבין. ואלישע, עם כל השקרים והסודות והרגעים האלה שהוא לא סמך על אף אחד חוץ מעצמו, ידע שלא צריך להיות לו אכפת מזה. אבל משום מה, ברגעים שהוא נתן לאנשים אמיתות, הוא תמיד ציפה מהם לאמיתות בחזרה. ״סתם תחושה. אני מעדיף לא להיכנס לזה.״ הוא היסס לרגע, ואז הוסיף בחוסר רצון בגלל הבלבול שלא נעלם מהעיניים של ליזי, ״זה פשוט ממש ההגדרה של עבודת אלילים וזה לא מתאים לסבתא שלי.״

העיניים של ליזי נפערו לרגע. ״אה! אוקיי, לא חשבתי על זה, כן. אז סבבה. איפה כדאי לנו להתחיל לחפש?״

אלישע הרים ידיים בייאוש. ״אני באמת לא יודע. ניסיתי לעבור על הסיפורים המוכרים - שזה בעיקר כל העניין של תחיית המתים ובעלת האוב בעין דור - אבל לפחות בטקסט התנ׳׳כי אין שום דבר מעניין. תחיית המתים לא נראה לי רלוונטי, אז נשארנו עם בעלת האוב בעין דור, ואני בספק שיש עליה תוכן בכל מקור כלשהו שהוא לא מיזוגני או שקורא לה כופרת.״

ליזי הצרה את עיניה בנסיון להבין. ״ובעלת האוב בעין דור היא...״

״זוכרת את שאול?״ שאל אלישע. ליזי הנהנה. ״אז בערב לפני הקרב האחרון שלו שבו הוא ויהונתן ועוד מלא אנשים מתו, הוא ניסה להעלות זבח לאדוני וזה לא עבד לו. הוא ניסה לעשות את זה כמה פעמים עד שהוא הבין שהשם לא רוצה את הזבח שלו, ואז הוא ממש נלחץ. מה שהוא עשה זה ללכת בתחפושת לבעלת האוב בעין דור ולבקש ממנה להעלות לו באוב את שמואל, שמת עד אז, כדי שהוא יוכל לחזות לו מה הולך להיות בקרב או לתת לו כיוונים או משהו. הקטע הוא ששאול הוציא מחוץ לחוק את כל העניין של עבודת אלילים והעלאה באוב, אז הוא בעצם פנה לבעלת האוב וביקש ממנה שתעשה בשבילו משהו שהוא בעצמו הוציא מחוץ לחוק. היא התווכחה איתו קצת כי היא לא רצתה לעשות משהו לא חוקי, אבל הוא שכנע אותה, והיא גילתה שהוא שאול. בסוף הוא לא עשה לה כלום, אבל שמואל אמר לו שהם הולכים להפסיד את הקרב ושהוא ויהונתן הולכים למות.״ אלישע עצר לקחת נשימה עמוקה. ״הקטע הוא שאנחנו לא ממש יודעים מה קרה עם בעלת האוב בעין דור אחר כך. לפחות, לא נראה לי. אני די בטוח שהיא לא מוזכרת בשום שלב אחר בתנ׳׳ך, ואני בספק שיש פירושים של הפרק הזה שמתמקדים בה שהם לא קריאה פמיניסטית. לא שיש משהו לא טוב בקריאה פמיניסטית!״ מיהר להבהיר, ״זה פשוט קצת פחות מה שאנחנו מחפשים.״

ליזי חשבה על זה כמה רגעים. ״אני חושבת שאני זוכרת את הסיפור הזה. למדנו אותו בכיתה ו׳, נראה לי. זה מה שקורה לפני קינת דוד, נכון?״

״ממ-הממ. אחרי הקרב הזה דוד מוצא את הגופות של שאול ויהונתן וכותב את הקינה, ומבקש שישמיעו אותה בכל הארץ.״ אלישע חשב על ההלוויה של מיכה, על העובדה שקראו שם את הקינה. הוא חשב על זה שעכשיו הוא לא יוכל להסתכל על הקינה הזאת באותה צורה, כי עד עכשיו הוא הכיר אותה בתור סיפור ועכשיו הוא מכיר אותה בתור זיכרון. מסיפורים אפשר להתעלם, סיפורים אפשר לדחוק הצידה, אבל חוויות נשארות כל הזמן.

״ובטוח שלא יודעים שום דבר על בעלת האוב הזאת?״ שאלה שוב ליזי, לוקחת עוד ביס מרול הקינמון שלה. ״אלוהים, זה דוחה, למה אני אוכלת את זה בכלל?״

אלישע קירב את הצלחת שלו אליה. ״קחי, האלפחורס הזה ממש אחלה. ואני לא יודע אם בטוח, צריך לבדוק, אבל אני לא מצליח לחשוב על שום דבר בשלוף. אולי גם אין שום דבר רלוונטי בכלל.״

ליזי לקחה ביס מהאלפחורס שלו. ״אולי,״ התחילה, וסיימה ללעוס את הביס לפני שהתחילה מחדש, ״אולי אנחנו לא צריכים לחפש בפירושים? אולי צריך לחפש בפולקלור בקשר לסיפור הזה? אולי שירה, או סיפורים?״

אלישע רצה להתווכח ולהגיד שהתורה שבעל פה היא פולקלור, שירה וסיפורים, אבל החליט לשמור את השיחה הזאת להזדמנות אחרת. ״אולי. אבל מאיפה להתחיל? מה כבר חיפוש בגוגל של ׳שירה על בעלת האוב בעין דור׳ יכול לתת לך?״

ליזי הוציאה את הטלפון שלה מהכיס בקלילות. ״בוא נראה.״ היא הקלידה כמה מילים למנוע החיפוש, והצרה את עיניה מול המסך. ״לעזאזל, אני חייבת משקפיים,״ מלמלה, ורפרפה על האפשרויות שגוגל נתן לה. ״דווקא נשמע שיש פה כמה דברים נחמדים. אני אסתכל על זה כשאני אהיה בבית. בוא נגיד שהמשימה שלך היא לחפש בפירושים וכאלה?״

אלישע ניסה לעצור את עצמו מלצחוק. ״ליזי, זה המון עבודה.״

ליזי משכה בכתפיה. ״קח את הזמן. בסוף אתה גם מבין בזה יותר ממני, אז אתה בטח תדע בלי לקרוא הכל מה רלוונטי ומה לא. אתה גם לא חייב. אפשר להסתכל על זה מכיוון אחר. רק צריך לחשוב קצת מחוץ לקופסא.״

״אני לא אוהב לחשוב מחוץ לקופסא,״ רטן אלישע ושילב את ידיו בתסכול. ״זה בדיוק למה אף פעם לא אהבתי ספרות. מי צריך לחשוב מחוץ לקופסא בכלל? קודם צריך לסיים לחקור את מה שיש בתוך הקופסא.״

ליזי הסתכלה עליו בשעשוע. ״אני לא מסכימה איתך בכל כך הרבה רמות, אבל נזרום.״ וזה - טוב, אולי זה באמת היה הקטע של ליזי. אולי הקטע שלה תמיד היה ותמיד יהיה לא להסכים אבל לזרום, כל עוד זה לא עובר את הגבולות שלה. אלישע תהה לפעמים מה הוא עשה נכון בחיים שהיה לו את המזל למצוא חן בעיני מישהי כמוה, שתמיד התעקשה לראות את הטוב באנשים ונתנה לו לחשוב מה שהוא רוצה כל עוד זה לגיטימי.

״יש לי שאלה,״ אלישע מצא את עצמו אומר, בלי לשים לב בכלל למילים שיוצאות לו מהפה. ליזי הסתכלה עליו בהפתעה.

״כן?״

״את באמת מאמינה לי?״ שאל, כי הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על זה. היא בקלות הייתה יכולה להגיד לו ללכת לראות פסיכולוג או שהוא הוזה או שזאת בדיחה ממש מצחיקה, אבל היא האמינה לו. והיא לא רק האמינה לו, היא רצתה לקחת בזה חלק. זה נשמע לו כל כך מוזר. הוא לא חשב שהוא הכיר הרבה אנשים שהיו ככה.

ליזי, בתגובה, חייכה. ״למה לא?״ היא הטתה את ראשה הצידה כשראתה את המבט המופתע על הפנים של אלישע. ״אבל באמת, למה לא? זה לא כאילו אפשר להסביר כל דבר בעולם הזה. יש המון שאנחנו לא יודעים והמון שאנחנו לא מבינים, ואני לא מדברת רק על פיזיקת קוונטים או מדעים מדויקים. אנחנו לא יודעים איך חשיבה באמת עובדת ואנחנו לא יודעים מה גורם לאנשים לעשות המון דברים, אז למה שאני לא אאמין לך שיש גם רוחות? זה לא כאילו אני מאמינה אדוקה במשהו ספציפי לגבי המוות גם ככה. אני פשוט לא חושבת שיש הרבה להפסיד מזה שאני עוזרת לך, כי הבטחת לי שאנחנו עושים את זה בתנאי שזה לא פוגע בך. ובכל מקרה, אם אני פה, אני אדאג שזה לא יפגע בך.״

״ואת באמת מאמינה שזה קורה? את לא חושבת שאני מדמיין כלום?״

״אני לא מאמינה שתשקר לי בקשר לזה, ואני חושבת שהעולם מוזר מספיק כדי שזאת תהיה אופציה אפשרית. בסוף יכול להיות שאתה מדמיין ואז אני אלמד על בעלת האוב מעין דור בשביל הכיף, אבל יכול להיות שאתה צודק ובאמת יש רוחות. ואם זה באמת דבר קיים, בא לי לפחות לנסות לראות אותן.״ היא קרצה לו. ״זה מה שקורה כשנתנו לי לקרוא יותר מדי הארי פוטר ביסודי.״

אלישע צחק. ״חשבתי שאת לא אוהבת את רולינג.״

ליזי עשתה פרצוף כאילו היא אכלה משהו מאוד חמוץ. ״אה, לא, אותה אני לא אוהבת בכלל. מוזמנת לקפוץ לי, היא והטרנספוביה שלה. אבל הנקודה שלי היא שאולי כן יש בי משהו שמאמין בקסם, וכל מה שאני צריכה זאת הוכחה. ואם אני יכולה להשיג את ההוכחה הזאת כשאני מנסה לזמן את הרוח של החבר המת של חבר טוב שלי, אז למה לא לעזור?״

אלישע ניסה לנשום עמוק. הוא לא היה בטוח כמה הוא מאמין לה באמת, אבל ליזי לא הייתה טיפוס של שקרים. ובכל מקרה, הוא ידע לקרוא אותה כמעט כמו שהיא ידעה לקרוא אותו, ונראה לו שהיא לא משקרת לו הפעם. בכנות, הוא לא הצליח לחשוב על סיבה הגיונית שהיא תשקר לו, אז הוא השתדל לא לפקפק בעצמו ובה יותר מדי. הם יצליחו לעשות את זה, כי הם תמיד מצליחים לעשות הכל. ככה הם, זוג חברים שלא יפסיקו להתווכח או לתמוך אחד בשניה עד שמישהו מהם ממש עובר את הגבול.

הוא זז קצת בכיסא שלו, והרגיש את המכתב של מיכה מתקמט לו קצת בכיס. הוא עדיין לא סיפר לליזי עליו. הוא לא ידע אם הוא לא סיפר לה כי הוא פחד ממה שהיא תגיד או כי הוא רצה לשמור את מיכה לעצמו או כי אם הוא יראה את המכתב הזה לאנשים אחרים זה אומר שהוא באמת מת. אלישע לא היה טיפש - הוא ידע שמיכה מת, ידע את זה ברמה הלוגית והרגשית ורוב הזמן הוא כבר הפסיק את המנהג הזה של לנסות לשלוח לו הודעה כל פעם שקרה לו משהו מצחיק. הוא ידע לא לעשות את זה יותר, כי הוא ידע שמיכה מת.

אבל עדיין היה בו חוט של תקווה שלא שחרר. אולי הוא יצליח להחזיר את מיכה, כי עם מספיק עקשנות ומספיק הקרבה הוא בטוח יצליח להשיג משהו. ואם הוא יצליח להשיג את מיכה, גם אם אף אחד לא הולך לראות או לשמוע אותו חוץ ממנו, הוא היה בטוח שזה יהיה שווה את זה. אם לא בשביל עצמו, אז בשביל מיכה. כי הוא הכיר את החבר שלו, הכיר אותו הרבה יותר טוב ממה שמיכה כנראה ידע, והוא ידע שמיכה לא היה רוצה להיות לבד. אלישע לא רצה לחשוב על האם הם היו יכולים לנצל את כל הנצח ביקום אחר ולהיות ביחד עד שהם זקנים, כי זאת לא האפשרות שנינתה לו. אבל הוא חשב לעצמו שאם הוא יצליח לנסות ליצור לפחות איזה עותק של זה, רפליקה של חיים יותר שמחים שהיו יכולים להיות להם אם העולם היה קצת פחות אכזר, זה יהיה שווה את זה.

אז הוא עדיין לא סיפר לליזי על המכתב של מיכה. הוא ידע שיכול להיות שהוא יצטרך לספר לה מתישהו, אבל הוא גם ידע שהוא לא יכול לעשות את זה עכשיו. זה בסדר. הדף המקומט היה בטוח בכיס שלו עד שאלישע הרגיש נכון להוציא אותו החוצה.

---

אלישע נכנס הביתה בשקט. השעה לא הייתה מאוד מאוחרת, אבל ההורים שלו היו כבר במיטה, והוא לא רצה למשוך יותר מדי תשומת לב מיותרת לעצמו. הוא נעל מאחוריו את הדלת והוריד את הנעליים בשקט, ובדרך לחדר שלו עבר גם במטבח ושתה כוס מים. הוא חשב על השיחה שלו עם ליזי - על הקלות שהיא האמינה לו ועל הרעיונות שהיו לה, על העובדה שאולי היא מבינה אותו קצת יותר ממה שהוא חשב. אלישע לא היה רגיל להרגשה של תקווה - הוא תמיד היה טיפוס של להנמיך ציפיות כדי לא להתאכזב - אבל הוא הרגיש את עצמו מתחיל לקוות.

העניין עם תקווה, הוא חשב, זה שהיא מעריכית. הוא זכר במעומעם את שיעורי המתמטיקה שלו בתיכון, ולמרות שהוא אף פעם לא הקשיב, הוא כן זכר את הקונספט של חזקות. הוא חשב שבצורה מסוימת, תקווה היא מאוד כמו חזקה - היא מכפילה את עצמה כל הזמן, ובלי ששמים לב, היא מגיעה לרמות שקשה מאוד להשתלט עליהן. היו הרבה דברים מעריכיים בעולם, אלישע ידע את זה, אבל הוא לא היה חושב לתאר רגשות בכלים כל כך מתמטיים. מסתבר שזה לא רק אפשרי, אלא גם הגיוני. אולי הוא לומד הרבה יותר מרק זימון רוחות מהנסיון הזה שלו במחקר.

הוא החליף לפיג׳מה ותכנן לקרוא כמה עמודים של איזה ספר חסר משמעות לפני שהוא הולך לישון בשביל כמה דקות של אסקפיזם, אבל אמא שלו נכנסה לחדר לפני שהוא הספיק להתקרב לספרייה שלו. גם היא הייתה בפיג׳מה וזה נראה כאילו היא כמעט נרדמה לפני שהיא קמה אליו, והמבט העייף בעיניים שלה אמר לאלישע שכנראה יש לה כאב ראש.

״איך היה?״ שאלה בשקט, העניין ברור בקול שלה אבל חסר בעיניים. ״חזרת מאוד מאוחר.״

אלישע לא רצה להגיד לה שהוא לא ממש רצה לחזור הביתה אז מצא את עצמו מסתובב בשכונה עד מאוחר, אז אמר, ״כן, נשארנו לדבר אחרי. היה נחמד. את מרגישה טוב?״

אמא שלו הניחה יד על הראש שלה בעדינות. ״קצת כואב לי הראש, אבל הכל יהיה בסדר.״ היא שתקה לרגע, ואלישע הבין שהיא ציפתה שהוא יגיד משהו רק אחרי שהיא התחילה לדבר שוב. ״אנחנו יכולים לדבר קצת?״

אלישע היסס. לא בגלל שהוא לא רצה לדבר עם אמא שלו - דווקא היא הייתה הכי נסבלת בלילות, כשהיא הייתה מספיק סהרורית כדי לא לזכור אם היה אפשר לזהות את השקר במבט שלו - אלא בגלל שהיה לה כאב ראש. נראה שלאמא שלו תמיד יש רצון כזה לדבר עם אנשים דווקא כשהיא לא מרגישה טוב. אלישע אף פעם לא הבין למה. היא אהבה לתת לאנשים לראות אותה במצבים הפחות יפים שלה, והשתדלה לעשות את זה כמה שאפשר. הוא לא ידע אם הוא רוצה לעשות את זה עכשיו.

ועם זאת, המבט בעיניים שלה היה עייף אבל משכנע.

״כן, אבל רק אם את מרגישה טוב,״ אמר, וזאת כנראה הייתה התשובה שהיא הייתה צריכה לשמוע, כי היא התיישבה על קצה המיטה שלו בחיוך.

״ברוך השם, אני בסדר,״ מלמלה, ״יכולה להיות יותר בסדר, אבל אני לא אהיה חמדנית. אני רוצה לשאול אותך, עכשיו באמת, אם הכל איתך בסדר. בשבועות האחרונים קצת נעלמת לנו, ועכשיו אתה סתם מתנהג קצת מוזר. יש משהו שאתה רוצה לדבר עליו? משהו שאתה צריך לספר לי?״

אם אלישע לא היה רגיל לשקרים, כנראה שהוא היה נשבר עכשיו. אם אלישע לא היה טיפוס של חצאי אמיתות וסיפורים לא שלמים, הוא היה מספר לה הכל - על מיכה, על זה שהוא הומו, על סבתא, על זה שבפעם הראשונה מאז שמיכה מת הוא מרגיש שיש אולי הזדמנות להחזיר את הדברים למה שהם היו פעם. אם אלישע לא היה מפחד להגיד את המילים האלה בקול, הוא היה אומר אותן. אבל אלישע, עם כל השקרים וכל סילופי המילים שלו, פחד להגיד את הדברים שיש לו להגיד ישירות. הוא חשב, לפעמים, שהאמת היא כלי יותר מדי הרסני. עם אמת אין לאן לברוח, ועל אמת אי אפשר להמציא שקרים. אמת היא מבחן אמון אחד גדול, ואלישע אהב הרבה אנשים, אבל במעט מאוד מהם הוא האמין. אם אלישע היה אדם של אמת, הוא היה מספר הכל לאמא שלו. אבל אלישע ידע שאחת המגרעות שלו היא העובדה שהוא לא מסוגל להפסיק לשמור סודות, אז הוא מצא את עצמו אומר, ״אני לא ממש רוצה לדבר על זה,״ למרות שהאמת עמדה לו על קצה הלשון כמו צרחה של דמויות בסרט אימה בדיוק כשהן נכנסות למרתף.

אמא שלו הסתכלה עליו בהיסוס. ״אתה לא חייב לדבר על זה,״ אמרה, ולמרות שאלישע ראה שהיא מנסה להוציא את המילים דרך כאב הראש שלה, הוא ידע שהיא מתכוונת לכל אחת מהן. ״אני לא אכריח אותך לעשות כלום כי אתה גבר בכוחות עצמך, אלישע, ואני אמנם אמא שלך אבל אני לא שולטת בך. אבל,״ הוסיפה, והפעם היא הסתכלה לו ישר בעיניים, ״אני רוצה שתזכור שאתה תמיד יכול לדבר איתי. גם אם פישלת. גם אם דברים לא הולכים כמו שאתה רוצה. גם אם אתה מתבייש במשהו. גם אם זה סוד. דברים שאתה תרצה להגיד לי לא יצאו ממני, כי אני אמא שלך. קיבלתי אותך במתנה מהקדוש ברוך הוא ואני הולכת להזכיר לך כל פעם שאני אסירת תודה על כל מה שאתה כן בוחר לשתף איתי, רק למקרה שאולי תשכח.״ היא הניחה את היד שלה על הכתף שלו בעדינות. ״אתה לא צריך לשמור סודות ממני, אבל אם אתה רוצה, אני מבינה את זה. חשוב לי פשוט שתדע שאני אהיה פה אם תחליט שאתה לא רוצה לשמור אותם יותר. שקרים הם עסק מלוכלך, אלישע, וברגע שאתה נופל אליהם מאוד קשה למצוא את הדרך חזרה. אני לא רוצה שתלך לאיבוד.״

ואלישע - הוא לא באמת ידע מה להגיד לה. הייתה סיבה לכל אחד מהשקרים שלו, וכל אחד מהסודות שלו נשמר בכספת סגורה מסיבה מאוד ברורה ומפורטת. הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה לשחרר את הסודות האלה עדיין, עכשיו או אי פעם, והוא השתדל לשמור עליהם סגורים כל עוד הוא יכל. הוא השתדל, גם, לא לתת לאנשים לדעת שיש לו אינספור כספות עם אינספור מנעולים שונים. הוא השתדל לא לתת לאנשים שאין להם את המפתח לדעת למי כן יש אותו. להורים שלו היה מפתח לחלק קטן מאוד מהכספות האלה, ואלישע ידע שהם יודעים שיש כספות שהם לא יכולים לפתוח. הוא תהה לעצמו אם הם יודעים כמה כאלה יש. לכמה מהשקרים שלו הם מאמינים, וכמה מהם הם מניחים בצד ומחכים בסבלנות לקבל את האמת שמתחבאת במומחיות מאחוריהם?

ליזי ניסתה לשכנע אותו פעם שלהיות בארון זה לא סוד וזה לא שקר, אבל אלישע לא חשב שהוא הסכים איתה אז. זה כן היה שקר וזה כן היה סוד, אבל אף אחד מהדברים האלה לא היה רע בהכרח. אולי זאת הייתה הבעיה שלו עם רוב האנשים - הם לא הבינו שהוא לא מרגיש רע על העובדה שהוא משקר. אלישע תמיד האמין ששקרים הם חלק מהחיים, עוד משהו שאנשים עושים. הוא אף פעם לא חשב על סודות בתור משהו להתבייש בו, לא הסודות שלו ולא הסודות של אף אחד אחר. לכל אחד יש את החלקים של עצמו שהוא רוצה לשתף רק עם אנשים מסוימים, והעובדה הפשוטה הזאת גורמת לו לשקר. זה בסדר. הוא לא חשב שיש בזה משהו פסול. כל עוד שום שקר לא הולך להוביל באופן מכוון לפגיעה במישהו, הוא לא חשב שהיה לו ממש אכפת.

״תודה, אמא,״ השיב באיטיות אחרי יותר מדי זמן, ״אבל נראה לי שאני אחכה עם זה. יש דברים שאני לא רוצה להגיד עדיין, לא לך ולא לאבא ולא לאף אחד.״ וזה, כמו שאלישע ידע טוב מאוד לעשות, לא היה שקר מוחלט. בהחלט היו דברים כאלה. הוא חשב גם שהיו סודות שהוא שמר מעצמו, כמו שהוא קרא פעם באיזה ספר, והוא עדיין לא היה מוכן לספר לעצמו את הסודות האלה. והוא סיפר לאמא שלו על השקרים האלה, למרות שהיא שאלה על שקרים אחרים. הדבר הספציפי הזה לא היה שקר, אלא התחמקות. ואולי זה עוד משהו שאלישע היה מוכשר בו.

עברה לו אז בראש תמונה חטופה של מיכה, שהוא אפילו לא זכר ממתי. אולי זאת הייתה פעם שהם עשו פיקניק? הלכו לראות ביחד סרט? הוא ניסה להתחמק מדבורה שרדפה אחריו, ולמרות שאלישע אמר לו פשוט לא לזוז והיא תלך, הוא המשיך לזוז ולנסות לברוח ממנה. מיכה בסוף הצליח להתחמק מהדבורה ההיא, אבל אלישע חשב על זה עכשיו והחליט שאולי ככה חלק ממערכות היחסים בחיים עובדות. התחמקות היא משהו שהרבה אנשים עושים, לא רק הוא ולא רק מיכה, והוא חשב שיש בזה משהו לגיטימי. ״אני מקווה שאתה יודע שאני אוהבת אותך לא משנה מה,״ אמא שלו אמרה, וזה לא היה מה שאלישע ציפה לשמוע. הוא ידע, כמובן, שהיא מאמינה שהיא תאהב אותו לא משנה מה, אבל הוא לא ציפה לשמוע את זה ממנה עכשיו. השיחה הזאת הרגישה לו יותר מדי כמו איך שהוא דמיין את היציאה שלו מהארון, רק שהפעם אמא שלו אומרת את כל הדברים שהוא מקווה שהיא תגיד בלי שהוא יגיד לה כלום. הוא ידע שהיא כנראה לא ניחשה שהוא הומו - הוא בספק שהיא אי פעם חשבה שהוא אפילו מתקרב לכיוון הזה - אבל זה לא הצליח לעצור את הלב שלו מלהתחיל לפעום קצת יותר חזק. אם הוא לא הולך להיזהר, אולי הוא ימצא את עצמו אומר דברים שהוא לא רוצה להגיד.

״לכי לישון, אמא,״ השיב בשקט, והפעם ניסה לגייס את כל הכנות שהצליח למבט הדואג בעיניים שלו. ״חבל שתקומי שוב עם כאב ראש. אני אהיה פה גם מחר, אז אם תרגישי שצריך, תוכלי לשאול אותי מה קורה גם מחר. ואולי תקבלי תשובה שתהיי קצת יותר מרוצה ממנה.״

אמא שלו חייכה ונישקה את המצח שלו למשך כמה שניות לפני שזזה קצת אחורה והסתכלה לו בעיניים. ״תינוק שלי,״ אמרה באהבה, ״כל תשובה שאתה נותן לי גורמת לי להיות מרוצה. גם אם התשובה הזאת היא שקר. כל עוד אתה פה לענות לי, וכל עוד אתה מרשה לעצמך לדבר איתי, אני שמחה לשמוע את מה שיש לך להגיד. לטוב או לרע, זה לא משנה. כל עוד אתה רוצה לשתף, אני פה לשמוע.״ היא הסתכלה עליו עוד כמה שניות, ובלי לשים לב, אלישע התחיל להרגיש את המשקל של הפתק של מיכה בכיס שלו שוב, בדיוק כמו שהיה עם ליזי. ״אני אלך לישון עכשיו,״ מלמלה, והניחה יד על המצח שלה בנסיון להרגיע את המיגרנה. ״אני מקווה שאני אקום קצת יותר בריאה. לילה טוב, ילד שלי,״ אמרה, ויצאה מהחדר שלו. אלישע תהה לכמה רגעים אם כדאי לו לסגור אחריה את הדלת, אבל החליט שאין בזה שום משמעות.

הוא הוציא את המכתב של מיכה מהכיס שלו וקרא אותו שוב, למרות שהוא ידע אותו בעל פה בשלב הזה. אלי, אולי אני צריך להתחיל בלהגיד סליחה. יצא לאלישע לתהות אם השורה הזאת נכונה. האם זה באמת היה מקומו של מיכה להגיד את הסליחה הזאת? האם הוא, מי שמת, צריך להיות מי שמתנצל? או שמי שצריך להתנצל זה כל מי שבדרך גורל כזאת או אחרת הצליח להישאר בחיים?

למה החיים הם מי ששומעים את כל הסליחות וההשתתפות בצער? אלישע תהה אם המתים מרגישים דברים, ואם יש מתים כמו סבתא שלו, אז אולי הסליחה והצער צריכים לבוא בכלל לכיוון המתים. אולי עולם החיים צריך להתנצל בפני עולם המתים ולהגיד שהחיים האלה שניתנו להם לא הוגנים, כי הם ניתנו על חשבון חיים של מישהו אחר? או שבכלל אין לאף אחד זכות לדרוש דבר כזה, כי כל החיים מקודשים, וכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו?

אלישע לא רצה לחשוב על זה עכשיו. הוא היה צריך לקום מוקדם והיו לו מספיק דאגות גם ככה. מחשבות פילוסופיות על האשמה שבמוות לא היו רלוונטיות בכלל. אף אחד לא היה אשם במוות בדיוק כמו שאף אחד לא היה אשם בחיים, ואם כבר היו לו תלונות, אולי הוא בכלל היה צריך להפנות אותן לאלוהים. ובגלל שנראה שאלוהים לא ממש מקשיב לבקשות שלו, אלישע חשב שאולי זה לא שווה את הטרחה. הוא קיפל את הפתק של מיכה, לקח נשימה עמוקה, נכנס מתחת לשמיכה שלו וכיבה את האור. הוא יחשוב על זה מחר.

וואו אהבתי ממש את החלק העלילה מתחילה להסתבך. ואלישע מתחיל להבין שמסכת השקרים הזאת יכולה באמת לסבך אותו. שקר מוביל לשקר מוביל לשקר ולא נגמר. הפרק הזה היה לי קצת פחות זורם לקריאה מהאחרים אבל יכול להיות שזה כי העלילה עולה שלב... הפרק מאוד יפה.

שכחתי לפרסם עוד פרק אתמול סליחה הנה פרק מקסים שאני מאוד אוהב.ת!!

חלק 2, פרק 3

אלישע תמיד היה טיפוס של בוקר, והבוקר הזה לא היה שונה. ההליכה שלו לרכבת, העובדה שהוא ראה את חיפה ברגעים של התעוררות, התחושה הזאת של יום עם אינספור הזדמנויות שרק מתחיל - הוא לא חשב שאי פעם יימאס לו מזה. הבעיה התחילה כשהוא כבר היה על הרכבת שלו לבסיס, מסתכל החוצה מהחלון ונותן למחשבות לרוץ לו בראש. הוא לא זכר אפילו על מה הוא חשב - על מיכה או על סבתא שלו או על כל דבר אחר - אבל איזו מחשבה שזאת לא תהיה נעלמה ברגע שליזי שלחה לו הודעה.

זה לא היה מתאים לה, כי היא לא הייתה עצמה לפני השעה עשר בבוקר ושלוש כוסות קפה, אבל משום מה היא הייתה ערה בשעה שבע והחליטה לשלוח לו הודעה.

ליזי: חשבתי על משהו
ליזי: יש שיר כזה של טשרניחובסקי, אני אשלח לך קישור רגע
ליזי: https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A2%...%93%D7%95%D7%A8
ליזי: אולי הוא יכול להיות רלוונטי?

אלישע חייך לעצמו לפני שאפילו הסתכל מה היה בקישור ששלחה לו.

את/ה: בוקר טוב גם לך
ליזי: מעולם לא שנאתי יותר להיות ערה
ליזי: אני לא מבינה איך אתה עושה את זה
ליזי: אלה שעות שהגוף שלי לא יודע לתפקד בהן

אלישע הבין שיש אנשים שהם לא טיפוסים של בוקר, הוא באמת הבין את זה, אבל מה שהוא לא הצליח להבין זה איך יש אנשים שלא רוצים לפחות להסתכל למעלה לשמיים כשיוצא להם להתעורר מוקדם. לשעות-לא-שעות האלה הייתה תחושה ששום דבר אחר לא הצליח לגרום לו, ואלישע לא הבין איך היו אנשים שבאופן מודע מנעו מעצמם את ההנאה הקטנה הזאת. ליזי פעם אמרה לו שזה פשוט בגלל שהיא עייפה מדי לחשוב בשעות האלה, והוא אמר לה שהוא עדיין לא מבין אותה. הוא לא היה טיפוס של לילה, אבל הוא ידע להעריך את העובדה שאי אפשר לספור את כמות הכוכבים בשמיים ואת השקט הכמעט לא טבעי של השמיים הכהים. הוא אהב יותר את השמש מאשר את הירח, אבל עדיין יכל לבלות שעות ולהסתכל עליו בטלסקופ. אולי הוא לא יבין איך יש אנשים שלא אוהבים את הבוקר.

את/ה: אני בחיים לא אבין אותך
את/ה: אני אסתכל על הקישור הזה רגע

מה שהוא מצא בקישור לא היה כל כך על העלאה באוב, אלא בלדה. הערך בויקיפדיה סיפר על הבלדה ׳בעין-דור׳ של טשרניחובסקי, ואלישע רפרף עליה בחוסר עניין. היו רגעים שהוא הצליח להנות משירה, אבל הוא לא חשב שהיום הולך להיות יום כזה. הוא היה עסוק מדי בלנסות לזהות איזשהו רמז, איזה סוד בין השורות. אולי הבלדה עצמה הייתה חידה, וכל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבלות מספיק זמן בלנסות לפתור אותה. הוא ידע שזה לא מאוד סביר - טשרניחובסקי כתב הרבה שירה על הרבה מאוד נושאים, והבלדה הזאת הייתה אחת מני רבים. רוב הסיכויים שאין לו מה להתמקד בה יותר מדי, כי יש גבול לכמה פעמים הוא יכול לחפש בגוגל מילים שונות שבעברית קצת יותר גבוהה יש להן משמעות אחרת לגמרי ממה שהוא רגיל.

את/ה: זה נראה אחלה אבל אני לא חושב שיש שם משהו באמת חשוב?
את/ה: כאילו, אני לא חושב שיש שם משהו על העלאה באוב ממש
ליזי: כאילו
ליזי: אין
ליזי: אבל זה נותן ראייה תרבותית על הנושא קצת, לא?
את/ה: מזתומרת
ליזי: אני מתכוונת שכשקוראים זה אפשר להבין מה הוא חושב על העלאה באוב
ליזי: לא שמאוד רלוונטי מה טשרניחובסקי חושב על העלאה באוב, אבל זה מעניין

אלישע השתדל לא לעשות פרצוף. זה כן היה מעניין, זה ברור, אבל הייתה לו תחושה שליזי לא ממש הבינה מה היא אמורה לחפש. נקודות מבט מודרניות שונות על הנושא זה מעניין והכל, אבל אלישע לא ממש רוצה לעשות מחקר בהיסטוריה. מה שמעניין אותו זה לראות אם איפושהו מתוארת איזושהי דרך לזמן את המתים, כי בטוח חייבת להיות דרך כזאת. הוא היה בטוח שבשלב כלשהו בהיסטוריה היה מישהו שהיה מספיק משועמם כדי לנסות לעשות סיאנס יהודי, והוא גם היה בטוח שמי שזה לא יהיה כתב את מה שהוא ניסה לעשות. זה היה פחות רלוונטי אם הוא הצליח או לא, כי גם אם הוא לא היה מצליח, אלישע היה מנסה את זה. זה לא כאילו יש לו יותר מדי מה להפסיד.

וחוץ מזה, חייבת להיות דרך כזאת כי בעלת האוב בעין דור השתמשה בה. היא פשוט לא מפורטת בשום מקום. אולי בגלל שהעלאה באוב באמת נחשבת לחטא, אבל אלישע האמין שעל זה אלוהים יכול לסלוח לו. הוא בסך הכל רוצה בטובתו של מיכה ואולי קצת להקל על עצמו. הוא פשוט ידע שלראות את מיכה, גם אם הוא רוח וגם אם הוא לא לגמרי עצמו, יגרום לו להרגיש קצת יותר כמו מי שהוא היה לפני שהוא מת.

אולי זה חלק מהעניין של אבל, הוא חשב לעצמו, לדעת מה אתה צריך. הוא ידע שרוב האנשים ירצו לראות את המתים, אבל חלק גדול מהם יתחילו בחיפוש חסר משמעות וכוונה. אלישע ידע שזה לא המצב איתו, כי הייתה משמעות והייתה לו כוונה והוא ידע שאם הוא יחפש מספיק הוא יצליח. לראות רוחות זה כבר לא משהו שרק הופיע לו בספרי הפנטזיה או בסרטי אימה גרועים שאור הכריח אותו לראות בשביל שהם יוכלו לצחוק עליהם ביחד - זה הפך למשהו אפשרי, שעבודה מספיק קשה תצליח להשיג. ואם זאת לא סיבה מספקת להתחיל את החיפושים האלה, אלישע לא ידע מה כן.

ליזי: ...אם זה פחות רלוונטי לדעתך אפשר לשכוח מזה
ליזי: אני גם ממשיכה לחפש
ליזי: אבל קשה לי להבטיח כמה אני אמצא דברים מועילים עכשיו
ליזי: אני עייפה בקטע לא רגיל

אלישע שלח לה אימוג׳י הסכמה כלשהו והניח את הטלפון שלו בצד, כי לא ממש היה לו כוח להתחיל להסביר לליזי מה הם צריכים לחפש. הוא יעשה את זה אחר כך, כשהיא קצת יותר ערנית וקצת פחות מרגישה כמו זומבי. זה היה פייר - בדיוק כמו שהיא ידעה שאם היא שולחת לו הודעה אחרי אחת עשרה בלילה אין עם מי לדבר, הוא ידע שאם שולחים לה הודעה לפני עשר בבוקר היא לא תדע להיות כל כך קוהרנטית. זה היה נחמד, לפעמים, כי ליזי הייתה מתחילה שיחה עם עצמה בהודעות לאלישע בשלוש לפנות בוקר, והוא היה עונה לה בחמש וחצי והיא לא הייתה מגיבה עד שכמות הקפאין בגוף שלה התאזנה.

הוא הסתכל על הנוף שעבר מהחלון וחשב על סבתא שלו. הוא לא הבין למה עבר כל כך הרבה זמן מאז שהיא הופיעה, כי נראה שהיא מאוד אהבה להציק לו. אולי היא פחדה שהוא ירצה להחליף אותה במיכה, או שהוא היה מנסה לגרום לה להיעלם. אם זה מה שהיא חשבה, היא בהחלט חשבה בכיוון הנכון - המטרה שלו אמנם לא הייתה להעלים אותה, אבל הוא בהחלט קיווה לראות אותה הרבה פחות אחרי שהוא יצליח לזמן את מיכה. הוא חשב אז על המכתב של מיכה, שעבר לו מכיס לכיס מחשש שאם הוא ישאיר אותו בבית אמא או אבא שלו בטעות יקראו אותו. הוא חשב על ההורים שלו. הוא היה בטוח שהם היו רוצים לראות מיכה, אולי להיפרד ממנו כמו שצריך או פשוט לשמור אותו ככה לנצח. זה לא נשמע כאילו המוות החלקי הזה הפריע יותר מדי לסבתא שלו, והכלב ההוא נראה די מאושר. אולי גם מיכה יוכל להיות מאושר ככה.

הוא נזכר בעיניים של אמא שלו מההלוויה, המבט הזה שהיה לה. זה נראה כאילו מישהו קרע מתוכה את הנשמה בכוח. אלישע חשב שהיא בטח תשמח לשמוע אם הוא יוכל לתת לה את האפשרות לדבר עם מיכה. הוא הילד שלה, אחרי הכל. זה הגיוני שהיא תרצה לשמוע ממנו עוד פעם, לא משנה מה המחיר. הוא הרגיש שוב את המשקל של הפתק בכיס שלו, וחשב על הבקשה של מיכה.

אלישע ידע שזה לא פייר שמיכה ביקש ממנו לספר להורים שלו, אבל באותו זמן, הוא ידע שהוא היה מבקש ממיכה את אותו הדבר. כי זה לא היה פייר, אבל שום דבר לא פייר כשאתה בארון, אז עדיף כבר לרכז את כל הדברים שהם לא פיירים לרגע אחד ולהיפטר מהם בו זמנית. אלישע לא ידע אם מיכה ציפה ממנו לספר להם עוד בהלוויה. הוא קיווה שלא. המשפט הקצר שהחליף עם אמא שלו היה מספיק כדי להעלות בו סחרחורת אפילו בתור זיכרון עכשיו. הוא היה צריך עוד זמן. אם הכל יעבוד לפני התכנית שלו, מיכה יוכל לספר להם בעצמם.

זאת הייתה מחשבה מנחמת, והוא ניסה להתמקד בה בינתיים. אולי הוא יצליח להחזיר את מיכה, ואז מיכה יעזור לו. אולי הוא יצליח להחזיר את מיכה, והוא לא יצטרך לסבול את המשקל של שני ארונות אלא רק של האחד של עצמו. אולי, אם הוא יחזיר את מיכה ובאמת כולם יוכלו לראות אותו, הוא יצליח לספר להורים שלו. אמא שלו תקבל, לפחות ככה הוא האמין, והוא לא חשב שלאבא שלו אכפת מספיק כדי לא לקבל.

הוא לא הרשה לעצמו לחשוב שהעובדה שהוא צריך לצאת מהארון היא לא הוגנת, כי כל פעם שהוא נפל למחשבות האלה הן לא לקחו אותו לשום מקום. הוא ידע שזה לא הוגן, כי שום דבר לא הוגן, ולפחות ככה הוא יכול לא להגיד את האמת ולא להרגיש שהוא משקר. כי אלישע היה אדם של שקרים, אבל הארון שלו לא היה שקר. אור אמר לו פעם שארון לא יכול להיות שקר והוא לא יכול להיות סוד, כי ברוב הפעמים אם מישהו רק ינסה לפתוח את הדלת הוא יקבל את התשובה שהוא מבקש. לא, אלישע לא קרא לארון שלו שקר והוא לא קרא לו סוד, כי הוא אף פעם לא שם עליו שום מנעול והיחידים שהיו אשמים בעובדה שהם עדיין לא יודעים שהוא הומו היו כל האנשים שאף פעם לא הצליחו לאזור אומץ לשאול.

הוא ידע שהוא לא היה אומר לכולם אם הם היו שואלים - היו כמה אנשים שלמדו איתו בתיכון שהוא לא היה מספר להם גם אם החיים שלו היו תלויים בזה - אבל הרוב המוחלט? זאת הייתה הסיטואציה, פחות או יותר. הוא ידע שלרובם לא אכפת מספיק לזרוק אותו מהבית אבל הם גם לא מתחשבים מספיק כדי לשאול, כי אף אחד אף פעם לא גרם להם להעביר ביקורת על ברירת המחדל שלהם. היו מקרים שזה עבד מעולה בשביל אלישע, כי הרבה אנשים הניחו שהוא לא הומו והוא אף פעם לא היה צריך לתקן אותם מחשש לחייו. אבל היו גם הרבה מקרים שהוא קיווה שדברים היו עובדים קצת יותר שונה והוא בכלל לא היה צריך לשאול את עצמו מי יקבל אותו ומי לא.

הוא לקח נשימה עמוקה והסתכל מהחלון. זה לא היה הזמן לחשוב על דברים כאלה. בזמן האחרון, כשסבתא שלו לא הופיעה מולו בנסיעות שלו והוא לא היה צריך להעמיד פנים שהוא מדבר בטלפון כשהוא מדבר איתה, הוא מצא את עצמו חושב הרבה יותר. היה יכול להיות מאוד נחמד אם היא הייתה מופיעה עכשיו, כי אולי היא הייתה אומרת לו משהו שהיה עוזר לו להבין קצת יותר טוב איך הוא יוכל להשיג את מיכה. וגם אם לא, היא הייתה מדברת במקומו והמוח שלו לא היה צריך לעבוד כל כך הרבה. בכנות, זה התחיל להיות קצת מייאש. המחשבות האלה רצו בראש שלו בלי הפסקה וזה לא נראה כאילו הן הולכות להפסיק כל עוד אף אחד לא מושך אותו מהן בכוח, ועכשיו לא היה אף אחד שיעשה את זה.

הוא תהה אם סבתא שלו נמצאת לידו עכשיו, ופשוט החליטה לא להודיע על קיומה. מההיכרות של אלישע איתה, זה היה סביר - יכול להיות שהיא צחקה לעצמה בדממה ממש עכשיו, מסתכלת עליו מסתכל מהחלון ומנסה להעמיד פנים שהכל איתו בסדר. אולי היא נהנתה מזה, ורק חיכתה לשלב שבו הוא יהיה נואש מספיק לבקש את עזרתה. בכנות, גם זה נשמע מאוד מתאים לה. או, אלישע חשב, שהיא בכלל נמצאת עכשיו עם אמא שלו או דודה שלו, והיא מנסה לראות איך הבנות שלה מתמודדות עם העובדה שאין להן אמא להתקשר אליה כל ערב ולשאול אותה מה שלומה. אלישע לא היה ילד כשסבתא שלו מתה, והוא זכר את השנים האחרונות שלה - אמא שלו ואחותה דאגו לה בתורות, ובכל רגע נתון היה לפחות קרוב משפחה אחד איתה בדירה או שדיבר איתה בשיחת טלפון. בשנים האחרונות לחייה, סבתא של אלישע הייתה תמיד מוקפת באהבה.

ועכשיו, חשב אלישע במרירות, היא מתה, ואת כל האנרגיה שלה היא משקיעה בנסיון לעשות חשבון נפש מול עצמה ומול אלוהים דרך העובדה שהיא המלאך השומר של המשפחה שלה. אולי עד שמיכה מת היא לא מאוד התעניינה באלישע, אלא דאגה מאוד לאמא שלו ולאחותה ולכל שאר המשפחה הקרובה שהייתה חלק מהחיים שלה יותר זמן ממנו. הוא זכר שהיא אמרה לו שהמוות של מיכה גרם לה להופיע מולו, אבל הוא תהה כמה היא הייתה צריכה לעקוב אחריו כדי לדעת עליו בכלל. האם היא הייתה שם בדייט הראשון שלהם? בפעם הראשונה שהם התנשקו? האם היא הייתה שם כשאלישע ספר את הדקות עד יציאת שבת כדי שהוא יוכל להתקשר למיכה ולאחל לו יום הולדת שמח, כי עם המזל שלהם, יום ההולדת שלו נפל על שבת?

או שבכלל היא לא הייתה באף אחד מהדברים האלה, ובמקרה ראתה אותם מתנשקים פעם אחת, וזכרה את השם, וכשהיא השגיחה על אמא שלו או דודה שלו ערב אחד ושמעה את החדשות, ידעה לעשות את החיבור בין השם לפרצוף המחייך שנישק לאלישע את הלחי? אלישע לא ידע להחליט איזה מהאופציות הייתה עדיפה עליו. אולי אף אחת מהן. אם סבתא שלו הייתה שם, הוא אולי היה שואל אותה. אבל הוא לא ידע אם היא הייתה שם, וחוסר הידיעה הזה הפריע לו יותר מכל דבר שהיא אי פעם אמרה או לא אמרה לו.

הקפצה לבקשת תם :)

תודה רבה מלכתי
אני מקווה שאנשים קוראים חחחחח אני אשמח לתגובות כמובן 33>
ֿ

חלק 2, פרק 4

ימי שלישי בערב היו ימים מתוחים בבית משפחת בן מרדכי. לא בגלל שהם היו עמוסים או בגלל שהיה איזה אירוע מיוחד - לא, זה לא היה דבר שהיה מאוד נפוץ במשפחה שלהם. ימי שלישי בערב היו מתוחים בגלל שהם היו ימים שכולם חזרו הביתה פחות או יותר באותו זמן. אמא של אלישע לימדה עד מאוחר בימי שלישי, אבא שלו היה בלמידה בחברותא עד הערב, ואלישע תמיד היה מגיע פחות או יותר באותן שעות חזרה מהבסיס. העובדה שהם כולם הגיעו ביחד הביתה לא השפיעה על השגרה שלהם - הם עדיין נכנסו לתוך הדירה הקטנה והמוכרת שלהם ופנו איש איש לענייניו - אבל היא בהחלט השפיעה על ההתאקלמות שלהם בבית.

אם יש משהו שאפשר להגיד על אלישע, אמא שלו ואבא שלו זה שהם לא טיפוסים של לעשות דברים מהר. הם אוהבים לקחת את הזמן, כי כשלוקחים את הזמן הסיכויים לפספס משהו הם הרבה יותר גבוהים. כל אחד מהם היה אדם שונה כשהוא הגיע הביתה, בדרכים שאלישע היה בטוח שהוא אפילו לא יבין, והם היו צריכים את הזמן הזה להחליף את המסכות שהם שמים על עצמם. אלישע היה רגיל להחליף מסכות בקלילות וללבוש הבעות פנים מזויפות כאילו הכל בסדר, אבל השינוי הזה בין מי שהוא היה בחוץ לבין מי שהוא היה בבית היה גדול אפילו בשבילו. הוא היה צריך את הזמן הזה להתאקלם, את הרגעים האלה בחדר שלו והנסיון להבין מה קורה.

ביום שלישי הזה, הוא היה הראשון להגיע הביתה, אז הוא מיהר לשים את הדברים שלו במקום וללכת ישר לחדר שלו. הוא ידע שאם ההורים שלו יתעכבו בעוד עשר דקות הוא ידע לקבל את פניהם כמו שצריך, ובינתיים פתח את המחשב שלו כדי לחפש יותר לעומק את מה שליזי שלחה לו אתמול. משום מה, הוא לא מצא לזה זמן מאז יום שני בבוקר, והוא היה די להוט להתחיל לחפש חומר בכיוון שהיא שלחה לו. המסכות שלו עלו וירדו בטבעיות בשלב הזה, והוא לא היה צריך להשקיע בהן את כל תשומת הלב שלו. הזמן, הוא חשב במרירות, יעשה את שלו.

הוא בדיוק לחץ על מקש האנטר במחשב והתחיל את החיפוש שלו בגוגל כשהטלפון שלו רטט עם הודעה. אור. אלישע ידע שזה לא פייר שהוא מייבש אותו ככה, אבל באמת לא היה לו כוח שהם ידברו ברצינות. לאור היו מספיק אנשים לדאוג להם, והוא לא רצה להעמיס עליו עם הצרות שלו. וחוץ מזה, הוא ידע שהוא לא יכול לספר לאור על כל העניין הזה של הרוחות. הוא בטח יתקשר לליזי ויגיד לה לא לעודד אותו, וליזי תבין למה הוא מתכוון, ואז אלישע יישאר לבד עוד פעם. זה לא רק שהוא לא רצה לתת לזה לקרות - הוא לא ידע מה הוא יעשה אם זה יקרה.

אור: היי אתה
אור: איך עבר היום שלך?

אלישע התעלם מההודעות לכמה זמן לטובת החיפוש שלו בגוגל. הוא מצא כמה עמודים בויקיפדיה שבהם לא תואר שום דבר רלוונטי על העלאה באוב, למרות שחלקם היו יכולים להיות קריאה מעניינת בסיטואציה אחרת. אלישע אף פעם לא היה טיפוס מאוד סנטימנטלי לידע, אבל הוא ידע להעריך טקסטים מעניינים, והוא קצת אכזב את עצמו כשהבין שהוא זורק הצידה כל דבר שלא מרגיש לו רלוונטי. אולי, הוא ניסה לנחם את עצמו, הוא יקרא את כל הדברים האלה אחרי שהוא יצליח להשיג את מיכה, כי אז הוא יוכל להסתכל עליהם מתוך עניין ולא כי הוא טובע בלב ים והמידע הזה הוא מצוף.

באופן לא מאוד מפתיע, הוא לא מצא הרבה. הקישורים של ליזי היו נחמדים, אבל באף אחד מהם לא תואר התהליך של העלאה באוב. הטקסטים של ויקיפדיה היו מעניינים ונתנו לו הרבה רפרנסים לתנ׳׳ך להסתכל בהם, אבל הוא הכיר מספיק את רוב הסיפורים שהערכים האלה מכוונים אליהם והוא ידע שאין שם שום תיאור של העלאה באוב. הוא עדיין בדק, כמובן, כי במקרה הטוב הוא יגלה שהוא טעה ובמקרה הרע הוא יישאר באותו מקום, אבל רוב המצבים הוכיחו את עצמם בתור המקרה הרע. אלישע ניסה לשכנע את עצמו שזה לא נורא, שהוא עוד ימצא משהו, אבל לא עבר הרבה זמן של החיפוש הזה והוא כבר התחיל להרגיש ניצנים של ייאוש.

הוא החליט לענות לאור במקום זה.

את/ה: ארוך ועם המון נסיעות רכבת
את/ה: איך אתה?

הוא המשיך לבהות במסך הטלפון שלו גם אחרי ששלח את ההודעות, כי המחשבה על להחזיר את המבט למסך המחשב ולהמשיך את החיפוש הייתה קצת מבאסת. הוא פשוט לא ידע מאיפה כדאי לו להתחיל, מה יכול לתת לו יותר רקע או כיוון. הוא הרגיש שהוא מרחף בחלל ומחכה שמשהו יבוא ויתפוס אותו בלי לדעת מה זה המשהו הזה. בגלל שהוא לא הפסיק להסתכל על הטלפון, הוא לא הצליח לפספס את העובדה שאור הקליד הרבה יותר מדי זמן בשביל התשובה הקצרה שהוא כתב לו.

אור: אני סבבה
אור: עכשיו באמת, איך אתה?
אור: אתה יודע על מה אני מדבר

וכן, אוקיי, אלישע ידע על מה הוא מדבר. הוא עדיין לא רצה לדבר על זה. איך בדיוק הוא יכול לתאר לאור את מה שעובר עליו? הוא בהחלט מרגיש יותר טוב מאשר איך שהוא הרגיש לפני חודש, כי לפני חודש התחושה שלו הייתה כאילו יש משהו שמוחץ אותו ולא משחרר עד שהוא ייחנק. הוא מרגיש אחרת עכשיו, אבל לא בגלל שהכאב נעלם, אלא בגלל שהוא סוף סוף מצא דרך להתמודד איתו. אלישע אף פעם לא היה טיפוס של כעס, אז היה ברור שהוא לא הולך להוציא את התסכול שלו על אנשים או דברים אחרים. את כל העצבים והייאוש הוא הצליח לתעל לטובת החיפוש והמחקר שלו, כי הוא ידע שיש לו הוכחות שאם הוא ינסה מספיק זמן הוא יצליח להחזיר את מיכה.

אבל אור לא יכול לדעת את כל זה, כי הוא אף פעם לא יבין. אור הוא מקסים, באמת, הוא חבר טוב והוא אכפתי ולא סתם אלישע היה דלוק עליו כל התיכון, אבל הוא לא מבין. הוא מגיע מעולם אחר ואלישע לרגע לא מזלזל בקשיים שלו, אבל הוא אף פעם לא יצטרך לעשות את זה כמו שאלישע צריך לעשות את זה. הוא לא יצא עם מישהו כשהוא והחבר שלו בארון, הוא לא יודע מה זה לאבד מישהו כשאף אחד לא יודע שגם אתה שותף לאובדן. אור הוא טיפוס אכפתי ואמפתי, אבל גם לדברים האלה יש גבולות. והגבול הזה עובר פה, כי אלה דברים שאי אפשר לדמיין. אלישע ידע שגם ליזי לא יכולה לדמיין את מה שעבר עליו, ובדיוק בגלל זה היא רוצה לעזור לו. זאת בדיוק הייתה הסיבה שהוא לא דיבר עם רעות - הוא ידע שהיא לא תבין, אבל היא תעמיד פנים שהיא מבינה.

את/ה: יותר טוב מהפעם הקודמת ששאלת
את/ה: עדיין מעכל
את/ה: איך עומר?

אלישע לא ראה את אור, לא שמע אותו, לא היה לידו מאז ההלוויה של מיכה, אבל הוא הכיר אותו מספיק כדי להרגיש את ההיסוס שלו לפני שהתחיל לענות. הוא זיהה שאלישע לא רוצה לענות לו, והוא גם הבין שאלישע ימשיך לא לרצות לענות לו גם אם הוא ימשיך לנסות להתעקש. הוא הבין שזאת התשובה שהוא הולך לקבל, ועכשיו אלישע הציב אותו מול בחירה - או לתת לו לשנות את הנושא וככה לאבד את המשמעות של השיחה, או לנסות להתעקש על תשובה אמיתית ולהתאכזב. בדרך כלל, אור היה בוחר באפשרות השנייה רק כי הוא מאוד עקשן. אבל מה שעובר על אלישע זה לא מה שעובר עליו בדרך כלל.

אור: הוא… בסדר
אור: סוף סוף מכיר בזה שהוא לא יצליח להתמודד עם זה לבד
אור: האמת שהוא מודאג ממך קצת
אור: מרגיש קצת אשם על זה שהוא לא מדבר איתך

בכנות, אלישע לא היה מופתע. מהסיפורים של מיכה על עומר היה ברור שהוא מהאנשים האלה שלוקחים אחריות על כולם בלי יוצא מן הכלל ובלי קשר להאם הוא מסוגל לקחת את האחריות הזאת או לא. בדרך כלל אלישע לא הצליח לסבול אנשים כאלה, אבל מיכה תמיד הבטיח לו שעומר הוא באמת בחור טוב. הוא לא היה צריך לדמיין יותר מדי כדי לנחש איך עומר מרגיש עכשיו וכמה הוא מנסה להחזיק את עצמו מלהתפרק לטובת כל מי שמסביבו. הוא בדיוק התכוון לענות לאור כשהוא שמע את המנעול מסתובב בדלת, והבין שאבא או אמא שלו הגיעו הביתה. הוא סגר את הטלפון וחזר לרפרף על גוגל בתקווה שהוא ייראה למי שזה לא יהיה שהגיע הביתה עסוק מספיק כדי שיעזבו אותו בשקט. הוא יענה לאור אחר כך.

להפתעתו, אבא שלו עדיין דפק על הדלת של החדר שלו ופתח אותה בעדינות. ״אתה בבית,״ ציין, ואלישע הנהן. היו אנשים שאמרו שהוא דומה לאבא שלו, והמחשבה העלתה בו חוסר נוחות. לא בגלל שאבא שלו היה מכוער - הוא גם לא היה הכי יפה בעולם, אבל בהחלט גם לא מכוער - אלא בגלל שאלישע תמיד הרגיש שאין רגשות במבט שלו. זה משהו שתמיד הפריע לו אצל אנשים, כי כשיש להם פוקר פייס הוא לא יודע לנחש מתי הם עולים על השקרים שלו ומתי לא. כל פעם שאמרו לו שהוא דומה לאבא שלו, אלישע חשב שמי שאומר את זה בעצם מתכוון להגיד שכל הגברים של משפחת בן מרדכי נראים כמו קנבס לבן וריק.

״הכל טוב, אבא?״ שאל אלישע אחרי כמה שניות של היסוס. אבא שלו נשאר לעמוד בכניסה לחדר, התיק שלו עדיין בידו, נעליים על הרגליים עם השרוכים פתוחים.

״כן,״ מיהר אבא שלו להבהיר, ״פשוט -״ הוא חשב לרגע. ״הגעת לפני.״

אלישע הנהן באיטיות. ״ככה עובדים ימי שלישי אצלנו, לא?״

״כן. כן, אני...״ הוא העיף מבט בתיק שהיה לפות ביד השמאלית שלו ובנעליים. הוא הסתובב ופנה חזרה לכיוון הכניסה לבית, ואז עוד פעם עצר. ״אתה יכול לבוא לרגע?״ שאל בהיסוס. אלישע לא היה רגיל לראות את אבא שלו כל כך מבולבל, אז הוא קם מהמיטה בחוסר רצון והלך אחריו לכיוון הסלון. הכל שם נראה כרגיל - החלון עדיין חצי פתוח בגלל ההרגל של אמא שלו לתת לאוויר להיכנס, גיגית מלאה בכביסה מקופלת על הרצפה ליד הספה והשלט של הטלוויזיה בשום מקום גלוי לעין. אבא שלו סרק את הסלון בקפדנות, כאילו מנסה לחפש מחט בערימת שחת.

״הכל בסדר, אבא?״ שאל אלישע בהיסוס, לא יכול שלא להתעלם מהבלבול הלא אופייני על הפנים שלו. אבא שלו לא היה אדם של רגשות, וכשהוא כן הביע כאלה, הם היו מאוד פשוטים. לפעמים הוא היה שמח, לפעמים עצוב, לפעמים כועס ולפעמים מופתע, אבל בלבול לא היה רגש שהפנים של אבא של אלישע הכירו מאוד טוב.

״היא...״ אמר בשקט, כמעט לעצמו, והסתכל על החלון הפתוח.

״מה רצית?״ שאל אלישע שוב, מנסה לתפוס את תשומת הלב שלו. אבא שלו הסתובב אליו בהפתעה.

״לא משנה, ילד שלי, אני כבר אסתדר לבד,״ מיהר להגיד, ואם לאלישע היה קצת יותר אכפת, הוא היה נשאר לידו עוד כמה שניות כדי לוודא שהכל באמת בסדר. אבל נראה שהכל עם אבא שלו בסדר, ואולי הוא סתם החליט לעבוד על אלישע או שפשוט עבר עליו יום מאוד ארוך, אז אלישע חזר לחדר שלו וניסה להחליט מה הוא עונה לאור.

את/ה: הוא לא צריך להרגיש אשם, אני באמת בסדר
את/ה: וחוץ מזה זאת לא העבודה שלו
אור: כן, טוב, לך תגיד לו את זה
אור: אבל זה טוב לשמוע שאתה בסדר
אור: אם בשלב כלשהו אתה לא בסדר אתה יודע שאתה תמיד יכול לדבר איתי

ואלישע ידע את זה, אבל אולי זה היה חלק מהבעיה. הוא לא רצה לדבר על זה. הוא לא רצה לבלות שעה בלהסתכל לאנשים בעיניים ולספר להם על כל הבעיות שלו בחיים. הוא לא רצה לסחור באמיתות עם אנשים עכשיו, במיוחד לא על נושאים שקשה לו איתם, במיוחד לא על מיכה. זה לא היה עניינו של אף אחד, לא אור ולא ליזי ולא ההורים שלו ולא רעות, ולעזאזל, אולי הסיבה שהיחידה שהוא יכול לדבר איתה זאת ליזי היא שליזי אף פעם לא מנסה לעבור שום גבול. ככה החברות שלהם עובדת - הם מדברים על הכל, אבל לא מנדבים בעצמם מידע שלא בטוח שהצד השני רוצה לדבר עליו. זה עובד בשבילם נהדר, כי הם מכירים מספיק זמן ומבלים מספיק ביחד כדי לדעת מתי הצד השני רוצה לדבר על נושא מסוים ומתי לא. את אור אלישע אמנם מכיר הרבה זמן, אבל הם אף פעם לא היו קרובים ברמה הזאת. אולי זאת הבעיה.

אולי, אלישע חשב, הסיבה שכל כך קשה לו עם לספר לאנשים את האמת היא שהוא הרגיל את עצמו לשקר כל כך הרבה שיש מקומות שהוא כמעט משכנע את עצמו.