דממת השחת || תם, סיפור בהמשכים (גמור!), PG13

[Nico di Angelo]

אכזבתםן אותי שליזי לא קיבלה תגובות בכלל
סליחה על הדיליי אגב, תכננתי להעלות בצהריים אבל.......... זמן
האמת שסתם שכחתי
תהנו מחלק 3 החגיגי שלנו 3>

חלק 3, פרק 1

אלישע בהחלט היה צריך את השבת הזאת, אבל לא בצורה שהוא היה רגיל לחכות לסופי שבוע. הוא היה צריך את השבת הזאת לא כדי לנקות את הראש או לבלות עם המשפחה שלו, למרות שכהרגלו הוא העביר את רוב היום עם ההורים שלו. לא, אלישע היה צריך את השבת הזאת כדי להצליח לחשוב כמו שצריך. אולי הוא היה צריך את השקט כדי לתת לכל הרעש בראש שלו לזלוג קצת החוצה כדי שיהיה לו יותר נוח למיין הכל.

למרות שהוא היה בבית, המכתב של מיכה עדיין היה בכיס שלו כהרגלו. הוא לא קרא אותו מאז השיחה שלו עם ליזי - מאז השיחה שלו מוקדם יותר באותו יום עם סבתא שלו, בעצם - וככל שעבר הזמן הוא יותר ויותר חשב שכדאי שהוא יימנע מהקריאה של המכתב הזה. אולי עדיין היה בו חלק שפחד שהמילים על הדף ישתנו ושהאותיות יסתדרו מחדש והוא יצטרך להתמודד עם אמת חדשה שהוא לא חשב שהוא יכול להתמודד איתה עכשיו, גם אם הוא לא רצה להודות בזה. או שאולי הסיבה שהוא כל כך פחד לפתוח שוב את כל הקיפולים של הדף היא לא שהוא פחד שהמילים ישתנו, אלא שהן יישארו כמו שהן תמיד היו. כי הרי, אם המילים האלה יישארו, יהיה אפשר לחשוב שמיכה לא באמת מסתכל עליו.

אלישע זז קצת בתנוחה שלו על הספה. הוא ניסה להתמקד בספר שהיה לו בידיים, למרות שלא היה שום סיכוי שהוא יצליח להתרכז בו עכשיו. אם אמא שלו הייתה באה, חוטפת לו את הספר ומבקשת ממנו לספר מה השם של הדמות הראשית, אלישע לא חשב שהוא ידע לענות לה. זה היה קצת חבל - הוא אהב לקרוא ספרים בשבת, וגם אם לקח לו קצת זמן להתרגל אליהם, רוב הספרים שאמא שלו המליצה לו לקרוא לא היו רעים בכלל. אולי לא בדיוק הסגנון שלו, אבל קשה להאשים אותה בהתחשב בזה שהוא המשיך לשמור חלקים נכבדים מהאישיות שלו בסוד.

הוא הרגיש את המשקל של הפתק בכיס שלו, למרות שהוא ידע שזה טיפשי. אמא שלו הייתה אצל השכנים ממול והחליפה איתם סיפורים על השבוע ואבא שלו עדיין לא חזר מהשיחות עם חברים שלו בבית הכנסת, אז בצורה מאוד מוזרה, אלישע היה לבד בבית. הוא ידע שזה לא יהיה חכם לפתוח את הפתק באמצע הסלון ולהתחיל לקרוא, אז הוא קם והלך בכבדות לחדר שלו. הצעדים שלו הרגישו כאילו להרים את הרגל מהרצפה זה קשה מהרגיל, והוא בכלל לא ידע אם לקרוא שוב את המכתב זה רעיון טוב, אבל לא הייתה דרך להכחיש את זה שזה מה שהוא היה צריך לעשות. הוא לא סגר לגמרי את הדלת של החדר שלו אבל גם לא השאיר אותה לגמרי פתוחה, והוא התיישב על קצה המיטה שלו והוציא את הדף המקומט מהכיס בידיים רועדות.

אפילו לא היה לו משנה שהוא זכר את כל המכתב הזה בעל פה. הוא קרא אותו שוב ושוב ושוב עד שהוא הרגיש שהוא לא יכול יותר, ואז קרא אותו עוד כמה פעמים מתוך כבוד למתים. נראה לו שזה הדבר הכי הוגן שהוא היה יכול לתת למיכה, כבוד למת. למרות שעדיין היה קשה לו לעכל את העובדה שמיכה מת. הוא ידע את זה, ברמה הרעיונית והפרקטית, והוא כבר הצליח להתגבר על האינסטינקטים שלו לדבר עם מיכה כשמיכה מת, אבל איפושהו בתת-המודע שלו היה קול שצעק לו שהוא לא באמת מת ושעם עוד קצת רצון אלישע יוכל לקבל אותו בחזרה. אלישע ניסה לשכנע את עצמו שזה שקר.

הוא עבר שוב על המכתב. מיכה, כמו שהכי מתאים לו בעולם, התחיל בהתנצלות. אלישע לא ידע למה הוא כל כך אוהב לבקש סליחה, מה גורם לו לתחושת האשמה המתמדת הזאת, כי אם יש מישהו אחד שאלישע לא כעס עליו זה מיכה. הוא לא היה אשם בזה, לא בחר להישאר מאחורה ולא בחר שיפגע בו כדור - לא שאלישע ידע איך בדיוק הוא מת, אבל הוא דמיין שזה משהו בסגנון. מההיכרות שלו עם מיכה, הוא ידע שהסליחה הזאת היא לא באמת סליחה לאלישע אלא סליחה לעצמו. מיכה ביקש מעצמו סליחה על עתיד שלא יהיה לו וחיים שהוא לא יחייה.

ולמרות שאלישע לא רצה לחשוב על הורים עכשיו, הדבר הבא שמיכה כתב גרם לו לחשוב על הורים. מיכה והמשפחה שלו היו קרובים - קרובים מאוד, לפעמים גם אפשר להגיד שהם היו קרובים מדי - ואלישע לא ידע איך הוא הצליח גם להישאר בארון וגם להיות כל כך קרוב אליהם. אולי הם הגיעו מרקע שונה, אולי המשפחות שלהם היו שונות, ואולי הם פשוט היו אנשים שונים, אבל אלישע כל הזמן הרגיש שליד המשפחה שלו הוא נמצא עם מסכה שלא הולכת לרדת. והמסכה הזאת אמנם הסתירה את הסודות שלו, אבל היה קשה לראות מאחוריה חיוך אמיתי.

אלישע תהה איך ההורים של מיכה מתמודדים עם כל מה שקורה עכשיו. הם בטח הרוסים, עדיין הרוסים, כי הם איבדו את הילד שלהם ואת אח שלהם ואת מי שהכי יקר להם בעולם. קשה להאשים אותם, וקשה לא לרחם עליהם. ועדיין, אלישע הרגיש רע על הרחמים האלה. הוא ידע שאנשים שישמעו את הסיפור שלו ירחמו עליו גם, ידברו על כמה זה לא הוגן וכמה זה עצוב שזה קורה לו, אבל אלישע לא חשב שהוא צריך רחמים. והוא אמנם לא ממש הכיר את המשפחה של מיכה, אבל מהסיפורים שהוא שמע, זה גם לא נשמע כאילו זה מה שהם צריכים.

הוא חשב לעצמו במרירות שהכל היה הרבה יותר קל אם הוא היה יודע בכלל מה הוא צריך, אבל החליט שלא כדאי לחשוב על זה עכשיו. יש לו עוד הרבה זמן. למסקנה הזאת הוא יוכל להגיע מתי שהוא ירצה. הוא לא ידע עם העזרה של מי - ליזי לא ענתה לו כבר כמה ימים והוא היה בספק שאור ידע מה הוא רוצה - אבל הוא ידע שהוא יוכל עוד להגיע לזה. יום אחד. בלי לחץ.

הוא חשב על מה שמיכה כתב על זה שזה לא הוגן כלפיו. אלישע ידע שזה לא הוגן. נראה לו שהיו מעט דברים בעולם שהיו פחות הוגנים מזה, להתאבל בסוד על מישהו שאם רק היה לו עוד קצת זמן היה גורם להכל להיראות לגמרי אחרת. אם זה היה תלוי במיכה, הוא היה מוודא שהאנשים הנכונים ידברו עם אלישע ולא שהוא יקבל שיחת טלפון מעומר באמצע הלילה. אם זה היה תלוי במיכה, אמא שלו הייתה יודעת מי זה אלישע, ובהלוויה היא לא הייתה מסתכלת עליו כמו עוף מוזר אלא מחבקת אותו חזק ואומרת לו שהכל יהיה בסדר. אבל, חשב אלישע במרירות, זה לא היה תלוי במיכה. זה לא היה תלוי באף אחד חוץ מאולי אלוהים, למרות שככל שאלישע חשב על זה, הוא לא ידע אם הוא מאמין שאלוהים באמת בוחן את הסיפור של כל אחד מהאנשים בזמן שהוא קורה.

העיניים שלו רפרפו על המשפט הבא במכתב של מיכה, ואלישע הרגיש משקולת מונחת על החזה שלו כשהוא קרא את השם של עומר. אלישע לא אהב לחשוב על אנשים בתור מסכנים, אבל אלוהים, עומר באמת היה מסכן. הוא התמודד עם כל כך הרבה קשיים והיו לו כל כך הרבה דברים לדאוג להם ועם כל זה הוא היה צריך להיראות מספיק חזק כדי שאף אחד מסביבו לא יישבר. הוא החזיק על הגב שלו את האחריות על כמעט כל דבר והוא עשה את זה בזמן שהוא צריך שמישהו יחזיק אותו. אלישע לא ממש דיבר איתו, לא באמת, כי הוא לא רצה להקשות עליו וגם כי הוא היה בספק שהוא יבין, אבל הוא לא יכל שלא לחשוב שעומר הוא בהחלט טיפוס מיוחד.

זה לא היה פייר לחשוב את זה, אבל אלישע שמח שלעומר יש לפחות את אור לדבר איתו. ברור שאור לא צריך להיות מי שלוקח עליו אחריות - הצבא אמור להיות מי שנותן לו את החיבוק ומפנה אותו לטיפול - אבל הוא לא יכל שלא לחשוב שמזל שאור נמצא שם. עם כמה שאלישע לא היה החבר הכי טוב כלפיו בזמן האחרון, הוא ידע כמה הוא אכפתי וכמה הוא ילך עד סוף העולם בשביל אנשים שחשובים לו. ועומר בהחלט היה חשוב לו, גם אם אלישע לא ממש הכיר אותו באופן אישי.

אולי, הוא חשב, הוא לא נתן לאור את הקרדיט שהגיע לו. אחרי הכל, אם יש מישהו מתוך הרשימה המאוד מצומצמת של אנשים שידעו עליו ועל מיכה שיכול להיות שאולי יבין מה עובר עליו, זה אור. לא בגלל שהוא עבר משהו דומה - אלישע לא רצה לחשוב אפילו על הדבר הזה - אלא כי הוא ידע מה זה להיות הומו בצה׳׳ל. אור אמנם היה מחוץ לארון וכל הבסיס שלו ידע שיש לו חבר, אבל הוא ידע מה התחושה. הוא ידע למה אלישע לא אמר לאף אחד והוא ידע למה הוא ומיכה היו סוד עד הרגע האחרון, ויותר מהכל, הוא ידע מה זה להרגיש לבד. הדבר הזה לא היה ייחודי רק לאור - מן הסתם גם ליזי ידעה את זה, ולמרות שהוא אמר לה אחרת, היא ידעה טוב מאוד איך זה מרגיש להישאר בודדה - אבל הייתה לאלישע תחושה שאור יבין אותו קצת יותר טוב מליזי.

זה לא אמר שהוא ממש רצה לדבר איתו. הוא ידע שהוא צריך, כי אין מצב בעולם שהוא יצליח לספר להורים של מיכה על זה שהם היו ביחד בלי שמישהו ידבר איתו קודם בכנות ולעומק על מה שעובר עליו, אבל הוא עדיין לא רצה לעשות את זה. אולי זה בסדר שהוא ייקח את הזמן שלו הפעם. מיכה לא כתב עד מתי כדאי לו לספר להורים שלו, ובגלל שלאלישע לא היה מושג בכלל מאיפה להתחיל, הוא החליט לדחות את המחשבה הזאת לזמן שירגיש לו קצת פחות כאילו מישהו מכוון לו אקדח לראש. הוא התחרט על המחשבה הזאת ברגע, כמובן, כי עכשיו אקדח מכוון לראש הוא לא רק מציאות תיאורטית אלא דבר מאוד אמיתי שיכול להיות שממש קרה בצורה הזאת למיכה. הצמרמורת שעברה בו כאילו ניסתה להגיד לו, לא היום.

הוא חשב על המשפט האחרון במכתב של מיכה. אנחנו בחיים האלה, והם גרועים ונוראיים, אבל עדיין אפשר להפיק מהם את המיטב. כמו שאפשר להפיק את המיטב מהכל. אתה יכול להגיד שאני אופטימי. אלישע באמת חשב שמיכה אופטימי - הוא לא ממש האמין שלעשות דברים עם חיוך יהיה פקטור משמעותי בקביעת התוצאה של המעשים - אבל המשפט הזה הפריח בו תקווה מסוג אחר ממה שהוא היה רגיל להרגיש. כי זאת לא הייתה אופטימיות עיוורת. מיכה לא ציפה מאלישע לצפות לעתיד ורוד מלא בנצנצים. לא, זה היה יותר מסובך מזה. מה שהוא ניסה להגיד היה דבר שונה. זה לא היה ׳הכל בסדר עכשיו והכל יהיה בסדר גם בעתיד׳, אלא ׳יש דברים שהם נוראיים עכשיו אבל אם תעבוד מספיק קשה ולא תוותר לעצמך הם יהיו פחות נוראיים אחר כך׳. וזה משהו שאלישע יכל לעמוד מאחוריו.

לעזאזל, הוא התגעגע אליו. מיכה היה חסר לו כמו שאף אחד לא היה חסר לו אף פעם. הוא לא ידע מאיפה פרץ הגעגועים הזה תקף אותו פתאום, אבל הוא לא היה מאוד מפתיע. הוא מחה דמעה מהלחי שלו ומשך באף וקיווה שאמא שלו לא שומעת אותו מהבית של השכנים. מה הוא הולך לעשות עכשיו? הוא הולך לוותר על לנסות למצוא את מיכה? איך הוא יוכל לדעת אם זה היה יכול לעבוד או לא? מה אם הוא היה מצליח, והוא ומיכה היו יכולים לחיות באושר ועושר? האם זה מה שמיכה היה רוצה בכלל? אולי זאת הייתה השאלה שהוא היה צריך לשאול את עצמו, כי היא סיכמה פחות או יותר את הכל.

לא, אלישע לא חשב שמיכה היה רוצה שהוא יעשה את זה. ולמרות שזה לא היה פייר שהוא מנחש מה אדם מת היה רוצה, הוא חשב שיש לו את הזכות לעשות את זה בהתחשב בכמה הם הכירו אחד את השני. מיכה כנראה היה מחבק אותו ואומר לו שמה שעבר עבר, ומה שקורה אמנם נורא אבל אף פעם אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. כל מה שאפשר להחזיר הם זכרונות, ולאלישע היו כאלה בשפע. אלישע חשב אם מיכה היה רוצה שהוא יבלה את רוב היום שלו שט על כנפי זיכרון כמו שהוא עשה בחודשים האחרונים. כנראה שהתשובה היא לא, למרות שאלישע קיווה שמיכה יסלח לו על זה. היה לו מאוד קשה להפריד את עצמו מהזיכרון של החיוך המלא הזה שתמיד הגיע למיכה עד העיניים.

הוא קיפל את הפתק שוב בחזרה והחזיר אותו לכיס, והלך להסתכל על עצמו במראה. הוא לא ממש נראה כאילו הוא בכה - העיניים שלו נראו קצת אדומות, אבל בקלות הוא היה יכול להגיד שהוא נרדם והאדמדמות היא מעייפות - ובנשימה כבדה הוא חזר לסלון וניסה להמשיך לקרוא את הספר שהוא השאיר שם, למרות שהוא בהחלט היה בספק שזה הולך להצליח לו הפעם. ההבדל היחיד, אולי, הוא שהפעם המחשבות שלו יהיו מלאות בפחות תסכול.

[Hot Chocolate]

הקפצה

[Nico di Angelo]

חבריםםםם אני רוצה תגובות בבקשה 33>

חלק 3, פרק 2

למרות שאף פעם לא היה שום ספק שהוא גר הכי רחוק, אלישע תמיד היה מהראשונים להגיע לבסיס. אף פעם לא היה לו ממש אכפת - רוב האנשים ששירתו איתו לא היו אנשים של בוקר, ורובם הרשו לעצמם לפספס אוטובוס בידיעה שהבא מגיע רק עשר דקות אחריו - אבל גם אחרי כל הזמן הזה, היה לו מוזר להיות כמעט לבד בבסיס ריק. תמיד היו שם אנשים, בין אם הם אחרי שמירה או סתם גרים באזור, אבל בשעות שהוא היה רגיל להגיע היו משמעותית פחות. בדרך כלל ברבע השעה אחרי שהוא מגיע הבסיס כבר מספיק להתמלא, כל המאחרים מגיעים ישר בזמן או בכמה דקות קטנות של איחור. הוא התיישב ליד השולחן הקבוע שלו וקיווה שלא יהיו לו הרבה דברים לעשות היום.

הפתק של מיכה, כמו תמיד, היה עמוק בתוך הכיס שלו, והפעם אלישע הרשה לעצמו לחשוב מה המשמעות של הפתק בתוך הכיס של המדים. הוא שמר את הזיכרון של מיכה עמוק בתוך הבגדים של אותה מערכת שגרמה לו למות. כלל שעבר הזמן, אלישע הבין את זה פחות ופחות - האינטרס של מערכות צבאיות צריך להיות לשמור על החיילים ולא להשאיר אותם מאחור, האינטרס של צה׳׳ל צריך להיות לא לשלוח אף אחד לשטח. זה לא היה הוגן.

זה לא כאילו משהו נחשב באמת הוגן, אחרי כל הסיפור הזה, אבל אלישע הרשה לעצמו לחשוב על זה כאילו מדובר באי-צדק נקודתי ולא בבעיה שהמקור שלה הוא בשורשים שנמצאים עמוק בתוך האדמה.

קו המחשבה שלו נקטע כשורד נכנסה לחדר. היא נראתה עייפה מאוד, אפילו יחסית לבקרים רגילים, ואם לאלישע היו קצת יותר אנרגיות אחרי המחשבה החטופה על מיכה הוא היה שואל אותה מה שלומה. אבל עם כל זה, הוא לא הצליח להביא את עצמו לשאול אותה מה קורה. הוא פשוט לא היה בטוח שהוא ממש מבין מה הפואנטה.

מיכה לא הולך לחזור. הוא הבין את זה עכשיו, עם כמה שהוא ניסה להכחיש ולכעוס ולהתמקח. מיכה לא הולך לחזור כי אלישע הבין שגם אם זה אפשרי, להחזיר אותו תהיה טעות. אלישע היה טיפוס של לוגיקה עם כמה שהוא אהב לפעול לפי הרגש, והוא ידע שבדיוק בגלל הסיבה זאת הוא צריך להפסיק עם כל החיפושים שלו ולהבין שהוא לא הולך לקבל תשובה מספקת. בצורה מסוימת, זה גם מה שהוא עשה - הוא באמת הפסיק לחפש, ומחק את כל הסימניות שהיו לו לאתרים שונים בטלפון. זה לא אמר שהוא גם הפסיק לחשוב על זה. זאת הייתה משימה הרבה יותר קשה.

עד שריטה נכנסה לחדר גם כן, ורד הספיקה לשים רגליים על השולחן ולהשעין את הראש שלה על הכיסא בנסיון לנמנם קצת לפני שהיום שלה מתחיל.

״בוקר טוב,״ אמרה ריטה בקלילות, ואלישע ידע שהוא אמור לחייך ולענות לה ב׳בוקר טוב׳ משלו, אבל המילים נעלמו בדרך מהמחשבה לפה שלו.

״תסתמי,״ רטנה ורד, עיניים עדיין עצומות. ריטה צחקה.

״מה קרה, חיים שלי?״

״לא ישנתי דקה. עשו בבניין מולנו מסיבת קריוקי ולא משנה כמה פעמים הזמנו להם משטרה הם לא הפסיקו.״ ורד נשפה אוויר בחדות והזיזה קצת את הראש שלה בנסיון למצוא תנוחה קצת יותר נוחה. ״תעירי אותי כשמיכל מגיעה,״ מלמלה.

ריטה הרימה ידיים בתבוסה. היא הסתכלה על אלישע. ״איך אתה?״

״ברוך השם,״ ענה אלישע, למרות שכל תשובה אחרת הייתה יכולה להיות יותר מדויקת מזאת. ״איך את?״ שאל בחזרה, למרות שהוא ידע שהוא לא יצליח לעכל כמו שצריך את התשובה שלה לא משנה כמה הוא ינסה.

ריטה חייכה. ״קמתי במצב רוח טוב היום, אז אני בסדר גמור. היית מאמין שאני קמתי במצב רוח טוב?״

אלישע משך בכתפיו. הוא קצת רצה לסיים את השיחה הזאת. לא בגללה, חלילה, אלא בגלל שהוא לא רצה לחשוב עכשיו כל כך, ושיחות עם אנשים דרשו ממנו קצת חשיבה. הוא רצה לזחול מתחת לאיזו שמיכה חמה ולא לצאת משם אף פעם. החיוך של מיכה המשיך לקפוץ לו לראש והוא כל פעם מחדש הבין שהוא לא הולך לחזור. מה לעזאזל הוא אמור לעשות עכשיו? אין לו עם מי לדבר על זה. ליזי עדיין לא דיברה איתו וזה לא כאילו היה לו עם מי לדבר חוץ ממנה. הוא הרגיש כל כך לבד.

אולי, הוא חשב בעצב, הוא היה לבד כל הזמן הזה, והוא פשוט התחיל להבין את זה רק עכשיו. זה לא כאילו קודם אנשים סביבו באמת הבינו מה הוא מרגיש או עם מה הוא צריך להתמודד, זה לא כאילו קודם הוא היה פחות לבד. ההבדל היחיד היה שלפני שבוע, הוא עדיין שיקר לעצמו שדברים יצליחו להסתדר אם הוא רק ינסה חזק מספיק. עכשיו הוא הבין שזה לא יכול לקרות, אבל הוא עדיין לא מצא שום דרך להתחיל להתמודד עם מה שיש.

לעזאזל, הוא התגעגע למיכה. הוא כל הזמן התגעגע למיכה בשלב הזה, אבל הימים האחרונים היו כמעט משתקים. הוא לא ממש הצליח לחשוב על דברים אחרים, עם כמה שהוא ניסה, ואם הוא חשב על דברים אחרים הם היו קשורים לזכרונות. מה הוא הולך לעשות עכשיו אם הוא מוותר ככה על האפשרות למצוא את מיכה? איך הוא אמור להתקדם? זה לא כאילו יש לו מושג לאן הוא אמור ללכת מכאן. הוא הרגיש כמו ילד קטן שהלך לאיבוד ולא יודע איך להתחיל לחפש את האנשים שנעלמו מטווח הראייה שלו בן רגע.

מיכל נכנסה לחדר ופיהקה. ״בוקר טוב,״ אמרה בקול ישנוני אחרי שסיימה לפהק. היא הסתכלה על שלושתם וצחקה לעצמה. ״אני רואה שאנחנו במיטב כוחותינו היום.״

״מיכל, תנמיכי ווליום, אני חייבת לנמנם,״ מלמלה ורד בעיניים עצומות.

״אני דווקא באמת במיטב כוחותיי,״ הודתה ריטה, וחייכה לעצמה בגאווה. ״קמתי על הצד הטוב היום.״

מיכל חייכה בשעשוע. ״שמחה לשמוע,״ הודתה בכנות. היא הסתכלה על אלישע, והחיוך שלה אמנם היה משועשע, אבל העיניים שלה היו רציניות לגמרי. ״איך אתה?״

״גם עייף קצת,״ ענה בקול שקט, למרות שגם הוא וגם מיכל ידעו שזה שקר. כשאלישע היה עייף, הוא היה קצת עצבני ואז הוא היה יוצא להליכה מהירה מסביב לבניינים באזור שלהם כדי להחזיר לעצמו את האדרנלין. זה לא היה המצב עכשיו, אבל מיכל - אלוהים יברך אותה - החליטה להניח לזה. היא פנתה לשולחן שלה והניחה עליו את תיק הגב שלה בכבדות.

״בא לך להתנדב לסגור שבת גם השבוע, ריטה?״ שאלה בהומור, והעיניים של ריטה נפערו בצורה כל כך קומית שאלישע הפתיע את עצמו עם הצחוק שיצא ממנו.

״זה היה רעיון של הילי, אל תגררי אותי לתוך זה,״ התגוננה, ״היא מי שהחליטה שזה יהיה רעיון טוב לעשות סיאנס. עזבי אותי. אני לא נשארת שבת אלא אם כן זה אומר שאני אלך לאיזה כלא צבאי.״

״אני בספק שהיא תשלח אותך לכלא צבאי כי לא רצית להתנדב לסגור שבת, ריטה,״ מלמלה ורד, עדיין חצי רדומה.

״כל עוד הפז׳׳ם שלי דופק לא אכפת לי מכלום,״ הודתה ריטה, ונשענה אחורה בכיסא שלה ככל שיכלה. ״וואי, כואב לי הגב.״

״אלה מילים מסוכנות להגיד ליד המפקדת שלך,״ הזהירה מיכל, מה שגרם לריטה לצחוק.

״את אומרת את זה כאילו אני הולכת לצאת לקצונה וכל העתיד שלי תלוי במה שאת חושבת. וחוץ מזה, את לא תגעי לי בפז׳׳ם כי את נחמדה מדי.״

מיכל גלגלה עיניים. ״אני עדיין צריכה מישהי שתסגור שבת השבוע.״

״אני בעד לנדב את הילי. היא גם ככה גררה את כולנו לתוך זה. שתתמודד עם ההשלכות של המעשים שלה.״ אחרי המשפט הזה ורד פיהקה עוד פעם והטתה את ראשה לצד השני של הכיסא, לכיוון החלון ולא אליהם.

מיכל הנהנה. ״יפה, אז הילי. ורד, את גם נשארת איתה.״

ורד המהמה בתסכול. ״מיכל, יש לי מיגרנה!״

״נקווה שעד שבת תעבור לך המיגרנה,״ החליטה מיכל. היא הסתכלה על אלישע. ״בטוח שהכל טוב?״ שאלה בכנות.

אלישע היה קצת מופתע מהשאלה. לא כי הוא לא ציפה לה - היה לו מאוד הגיוני שמיכל תמשיך ללחוץ כשהוא משקר לה בצורה כל כך ברורה - אלא כי הוא היה כל כך עסוק בזיכרון אחד ספציפי מהדייט הראשון שלו ושל מיכה כדי לשים לב שיש שיחה שמתרחשת סביבו שהוא בכלל לא היה מודע לה. התגובה הכי טובה שהוא יכל לחשוב עליה הייתה, ״הממ?״

״אתה בטוח שהכל טוב?״ שאלה מיכל שוב, ואלישע מצא את עצמו מהנהן במהירות.

״כן, הכל טוב, סתם קצת מבולגן. איך את, מיכל?״ הוא לא באמת התכוון להקשיב לתשובה - הוא היה שמח לשמוע על מצב הרוח של מיכל בכל סיטואציה אחרת, אבל הפעם הוא הרגיש כאילו המוח שלו לא יכול לספוג יותר מידע ממה שכבר יש בתוכו. מיכל סיפרה על הבוקר שלה, משהו עם אח גדול וקפה שנשפך, ואלישע חזר למחשבות שלו על מיכה. מה הוא היה אומר על כל מה שקורה? אלישע לא ידע אפילו לנחש מה הייתה יכולה להיות העצה שלו. הוא לא חשב שמיכה היה רוצה שאלישע יאבד את עצמו במטרה להשיג אותו בחזרה, אבל הוא לא ידע אם הוא היה רוצה שהוא ינסה לפחות משהו אחד לפני שהוא מנסה לעבור הלאה. אולי גם למיכה יש דברים חשובים להגיד לו, פרידה שהוא לא כתב עדיין במכתב, עוד בקשה בקשר להורים שלו.

אלוהים, ההורים שלו. אלישע עדיין לא ידע מה הוא עושה עם הבקשה הזאת. איך הוא יכול לספר להורים של מיכה את הכל? איך הוא יכול לבוא ולהגיד להם שבמשך כל כך הרבה זמן הבן שלהם הסתיר מהם משהו כל כך גדול ומשמעותי? איך הוא יוכל להסתכל להם בעיניים ולהגיד שהוא, בתור זר גמור, יודע דברים על הבן שלהם שהם לא ידעו? מה תהיה התגובה שלהם בכלל? הם יחשבו שהוא משקר? האם זה אומר שהוא יצטרך להראות להם את המכתב?

המחשבה הזאת לבד גרמה לו לצמרמורת. הוא ממש לא רצה להראות להם את המכתב. זה היה שלו, אך ורק שלו, ולאף אחד אחר לא הגיע לקרוא את זה. בזה הוא דווקא היה בטוח - לא היה לו ספק שמיכה היה רוצה שהמכתב הזה יישאר אך ורק בשבילו, גם אם הוא יוכל לספק להורים שלו את כל הרקע שהם צריכים. זה ביניהם. סוד קטן שלהם, שאף פעם לא יצא להם לדבר עליו.

הוא תהה מה הוא אמור לעשות עכשיו, ושוב מצא את עצמו בלי תשובה. הוא אמור לדבר על ההורים של מיכה, זה ברור, אבל הוא לא הרגיש מוכן לזה. הוא אמור להתנצל לליזי, זה מובן, אבל אולי עכשיו זה לא ממש הזמן הנכון. הוא אמור להפסיק להתנהג מוזר כדי שמיכל תפסיק לדאוג לגביו, אבל בשלב הזה הוא לא היה בטוח כמה זה רצוני. הכל היה כל כך מבולגן אצלו בראש והוא לא ידע מאיפה להתחיל. כל הבלגן ביחד יצר איזשהו רעש סטטי יוצא דופן שגרם לו לרצות לא לעשות כלום ופשוט לשכב על הגב ולתת לכל המחשבות לכרסם בו כמו טרמיטים.

״- אלישע אמר שהוא רוצה,״ אמר קול לידו, ואלישע הרים את העיניים שלו מהנקודה שהן נדדו לה על הרצפה והופתע לראות את צבי והילי כבר יושבים ליד השולחנות שלהם.

״מה?״ אלישע הכריח את עצמו לשאול, לא יודע אם הוא מכוון את השאלה למיכל או הילי או צבי. נראה שורד עדיין הייתה רדומה, וריטה הייתה עסוקה בלעשות את העבודה שלה לשם שינוי, אז הוא החליט שלא להציק לה.

״אמרת שאתה רוצה לסגור שבת השבוע,״ אמרה הילי בעידוד, ואלישע הסתכל עליה במבט נוקב.

״בפעם הבאה שאת מנסה לגרור אותי לשבת בבסיס בלי שאני רוצה -״

״אז הילי!״ קטעה אותם מיכל בקלילות מזויפת, ״אני שמחה שקבענו שאת סוגרת שבת השבוע. אם את ממש צריכה להיות בבית תמצאי עם מי להתחלף. זה שהתנדבת לפני שבועיים לא אומר שהתורנויות הפסיקו.״

הילי עשתה פרצוף אבל ישבה בשקט, ואלישע הסתכל על השעון הגדול שהיה תלוי להם על אחד הקירות. היו לו עוד הרבה שעות עד שהוא היה יכול לעלות על הרכבת בחזרה לחיפה ולעבד את היום הזה וכל מה שקרה בו כמו שצריך.

---

בארוחת הערב אלישע היה בשקט. הוא לא ידע אם הוא רוצה לדבר, לא ידע אם הוא סומך על עצמו לא להגיד רק שטויות. אמא שלו תמיד דיברה מספיק כדי למלא את כל החדר, והיום אבא שלו החליט לדבר קצת לשם שינוי, אז הם לא היו ממש צריכים אותו כדי להחזיק את השיחה, אבל היה ברור שהקול שלו חסר. הוא ידע את זה. הוא לא יכל שלא לדעת את זה, עם הקלילות שאמא שלו התחמקה מכל נושא שקשור אליו. הוא רצה לעשות משהו מועיל, רצה שהיא לא תדאג ורצה ששניהם יחשבו שהכל איתו בסדר, אבל הוא התחיל לאט לאט להבין ששום דבר איתו לא באמת בסדר, ושהוא נהיה קצת יותר מדי עייף כדי להחליף את כל המסכות הרגילות שלו.

״היה תלמיד,״ התחילה אמא שלו לספר, ״שלא היה בבית הספר כבר חודש, כי הוא והמשפחה שלו היו בחופשה של חודש ליפן. הוא חזר היום, ובמקום ללמד, כל השיעור הקשבנו לסיפורים שלו. זה היה פשוט מרתק.״

אבא של אלישע המהם, אולי בנסיון לגרום לה להמשיך לדבר, ולקח עוד ביס מהסנדוויץ׳ שלו. אלישע לא הבין הרבה דברים לגבי ההורים שלו, אבל הוא כן הבין את זה - ההבנה השקטה הזאת אחד של השני, העובדה שהם ידעו בדיוק מה כל ג׳סטה קטנה אומרת.

״הם היו באקווריום גדול כזה, כמו ספארי אבל של חיות תת-ימיות. הוא אפילו הראה לנו כמה תמונות. זה נשמע מדהים.״

״אולי נלך לשם יום אחד,״ הציע אבא שלו, והיא חייכה. אלישע ידע שזה לא יקרה - לשניהם יש מספיק דברים לעשות פה, והוא בצבא, וגם ככה בשבילם לטוס לחו׳׳ל זה סיפור כי הם צריכים להיות רק במקומות שיש אפשרות להשיג בהם אוכל כשר.

״אולי,״ הסכימה אמא שלו, ואלישע השפיל מבט לצלחת. הם גרמו לו לחשוב על העתיד, על איך הוא הולך להיראות בגילם. יהיה לו עם מי לשבת לאכול ארוחת ערב? הם ידעו על זה? הוא ימשיך להסתיר מהם סודות, או יגלה להם? עם איזה שקרים הוא ירד לקבר?

״לי היה כאב ראש באמצע היום, ולא הצלחתי להתרכז בכלום מהצהריים,״ הודה אבא שלו, ואלישע הסתכל עליו בהפתעה. לפני שנים, כשאלישע עוד היה קטן, לאבא שלו היו מיגרנות יוצאות דופן - הוא היה יכול להיות מרותק למיטה במשך כמה ימים, עם כל האורות כבויים, בלי שום יכולת לזוז. אלישע זכר את עצמו בתור ילד מביא לו אוכל לחדר. בשנים האחרונות הוא שמע פחות על כאבי הראש של אבא שלו, והניח שהם פשוט עברו. ממה שהוא סיפר, נשמע שזה בכלל לא המקרה. הוא תהה למה הוא לא ידע על זה - הוא היה זוכר אם אבא שלו היה מזכיר אותם, כי למרות מערכת היחסים הדי מסובכת שלהם, לאלישע מאוד אכפת מאבא שלו.

״איך אתה מרגיש עכשיו?״ שאלה אמא שלו בהתעניינות, ואלישע הופתע מהקלילות בקול שלה. הם ידעו משהו על כאבי הראש שלו שהוא לא ידע, והוא תהה אם יש לו מה להילחץ מזה. הוא זכר במעומעם שאבא שלו התחיל לקחת כדורים כדי לסדר את הדברים האלה, אבל אם הוא לוקח כדורים, זה אמור להסתדר, לא?

״יותר טוב,״ המהם אבא שלו, ומילא את הכוס שלו במים. ״הבית הוא התרופה הכי טובה.״

וזה - זה החזיר את אלישע עמוק לתוך זיכרון. הוא ומיכה, כמה חודשים אחרי שהם התחילו לצאת, מדברים בטלפון. אלישע היה בדרך חזרה מהבסיס לחיפה, ומיכה היה צריך לסגור עוד שבת. הוא הרגיש לא טוב אז - אלישע ניסה ממש לזכור אם זה היה כאב ראש או אחת הסחרחורות שהיו תוקפות אותו מדי פעם אבל לא הצליח לזכור - ואלישע ניסה להציע לו דברים לעשות, עד שמיכה אמר, ׳אני חושב שאני פשוט צריך הביתה׳. היה משהו בקול שלו אז שאלישע לא שמע אצל מיכה עד אותה שיחה, והוא נשך את השפה וניסה לחשוב מה להגיד. הוא לא זכר בדיוק מה הוא אמר אז, משהו על כמה זה הולך להגיע בקרוב ושהוא צריך להתקשר להורים שלו ולקחת איזה כדור וללכת לישון, והוא אמנם לא ראה את מיכה, אבל הוא ידע שהוא מחייך לעצמו אז. הוא אמר, ׳כן, אני אעשה את זה. פשוט להיות בבית זאת התרופה הכי טובה׳.

זה היה כל כך מזמן. אלישע לא הצליח להפסיק לחשוב על זה - השיחה הזאת קרתה לפני כל כך הרבה זמן, עוד כשאף אחד מהם לא העז אפילו לחשוב שהם יקבלו משהו חוץ מסוף שמח. אז הם היו סתם עוד זוג מאושר שהתלוננו יותר מדי על הצבא, ואלישע זכר שאז הוא הזכיר לעצמו שהארון לא מרגיש כל כך נורא כשהוא נמצא שם עוד מישהו. זאת הייתה מחשבה לא הוגנת והוא ידע את זה, כי הוא מאוד רצה שמיכה יצא מהארון ושהוא ירגיש קצת יותר בטוח ושלם עם עצמו, אבל לתחושתו לא היה דבר יותר טוב מזה. כי בפעם הראשונה בחיים שלו, היה עוד מישהו שיחווה איתו את כל מה שעובר עליו בלי יותר מדי פילטרים. ליזי תמיד הייתה שם והוא נשען עליה והיא עליו, אבל מיכה היה הכתף הנוספת להניח עליה את הראש כשהוא היה צריך מישהו שהוא לא ליזי.

הוא הרגיש כאילו גדל בתוכו חור שחור של געגוע, ולאט לאט כל מי שהוא - האישיות, החברים, השאיפות, האמונות, המחשבות - נשאב לתוך החור השחור הזה. אלישע ידע שהמדע עדיין לא מצא דרך לצאת מחורים שחורים, כי כוח הכבידה שלהם כל כך חזק ששום דבר לא מצליח לצאת מהם. הוא תהה אם חור שחור פולט את כל מה שהוא שואב איפושהו או פשוט משאיר הכל לעצמו, כי אולי אם כל הגעגוע הזה הולך לפלוט את כל מה שהוא שואב מאלישע, יש לו עוד תקווה. הוא לא היה בטוח, וכבר נמאס לו מחוסר ודאות. הוא ידע שזאת לא מחשבה הוגנת - היו לו הרבה דברים ודאיים בחיים, והיו לו הרבה אפשרויות ליצור לעצמו מצבים ודאיים בחיים - אבל הוא עדיין הרשה לעצמו לשמור עליה. לפעמים, גם מחשבות לא הוגנות צריכות לקבל מקום.

״מה אתה חושב, אלישע?״ שאלה אמא שלו. אלישע הרים את המבט מהצלחת, למרות שהוא בכלל לא שם לב שהוא התחיל להסתכל עליה.

״מה?״

״לגבי חופשה. לאן אתה רוצה ללכת?״ אלישע הצר את עיניו בבלבול, ואמא שלו צחקה. ״לא היית איתנו, אה? חשבנו אולי באמת הגיע הזמן שנעשה לנו חופשה.״

אלישע הסתכל עליה בלי מילים. אין מצב שהיא רצינית, נכון? כאילו, הם לא יכולים פשוט ללכת. הוא לא יכול סתם להחליט לעזוב את הבסיס לכמה ימים ולעזוב את הארץ ולהם יש מספיק דברים לטפל בהם. וחוץ מזה, הם לא יצליחו להסתדר ביחד בחופשה. הם לא עשו את זה מאז שהוא היה בן שמונה, וגם אז הם הלכו לבקר את המשפחה הרחוקה בארצות הברית ולא היו לבד כל הזמן. ״אני לא יכול פשוט לעזוב את הבסיס לכמה ימים, אמא,״ החליט להגיד במקום. העיניים שלה נפערו.

״נכון! אני לא חשבתי על זה.״ היא הייתה בשקט לרגע, כאילו היא מנסה לפתור תרגיל ממש קשה במתמטיקה. ״אפשר לעשות את זה אחרי שאתה משתחרר!״

אלישע הרים גבה. ״יש עד אז בערך שנתיים, ובכל מקרה, אם אני אעשה טיול אחרי צבא זה לא יהיה איתכם.״

אמא שלו נתנה לו מכה קלה ביד. ״אל תהיה כזה. אנחנו יכולים להיות מאוד כיפיים.״

אבא שלו חייך - מחזה נדיר בבית משפחת בן מרדכי - והניח יד בעדינות על הכתף של אשתו. ״חנה, הילד צודק.״ אלישע אף פעם לא אהב את שאבא שלו קרא לו ילד כשהוא ואמא שלו דיברו עליו. ״אני לא חושב שאנחנו קהל היעד.״

״אתם יכולים ללכת שניכם,״ הציע אלישע, ״אני גם ככה כמעט כל היום בבסיס, ויהיה לכם כיף.״ ולי יהיה את הבית לעצמי ואני לא אצטרך להעמיד פנים שאני מישהו שאני לא, הוא לא הוסיף.

אמא שלו הסתכלה על אבא שלו בשאלה, והוא בתשובה משך בכתפיו. ״אני לא מתנגד לרעיון. עבר הרבה זמן מאז שעשינו משהו רק אני ואת, את לא חושבת?״ שאל. אמא שלו חייכה במתיקות.

״זה נכון. אבל זה סתם רעיון, ואנחנו לא רוצים לעשות דברים בלעדיך, אלישע. רק אם זה בסדר מצידך נתחיל להסתכל על דברים. לא הייתי רוצה שתישאר לבד במערכה פה, גם אם זה לכמה ימים.״

אלישע אילץ את עצמו לחייך. ״אני ילד גדול, אמא, מבטיח לך שהכל יהיה בסדר. ובכל מקרה, אתם לא חייבים ללכת עכשיו. אבל רק שתדעו שאני באמת אהיה בסדר. אפשר לחשוב שאני לא יודע להכין לעצמי אוכל או לנעול את הדלת כשאני יוצא בבוקר לבסיס.״

אמא שלו חייכה, והיה לה אתגר בעיניים. ״בסדר גמור. נתחיל להסתכל על דברים.״

אלישע חייך אליה בחזרה, אבל הוא חשב על דברים אחרים לגמרי. זה היה נחמד שההורים שלו רצו לשתף אותו בתהליך קבלת ההחלטות שלהם, באמת, כי זה הראה שהיה להם מאוד אכפת ממנו והוא העריך את זה מאוד. אבל הוא לא יכל שלא לחשוב שזה היה יכול להיות הרבה יותר קל אם הם היו פשוט עושים מה שבא להם בלי להתייחס אליו בתור צד כל כך משמעותי במשוואה. זה הראה שהם אוהבים אותו והוא ידע את זה, אבל זה גם הראה שהם עדיין רואים אותו בתור איזשהו מכשול לכל דבר זוגי שהם רוצים לעשות, ואלישע לא אהב את התחושה הזאת. הוא היה גדול כבר, והוא ידע שהם לא מצפים לשמור אותו שלהם לנצח, אז זה היה יכול להיות נחמד אם הם היו רואים אותו בתור עוד בן אדם ולא בתור הילד הקטן שלהם.

אולי, הוא חשב לעצמו, זה למה הוא עדיין לא סיפר להם כלום. הוא פחד לנפץ להם את הדימוי הזה שלו שהם יצרו לעצמם בראש, של ילד חמוד ומקסים עם עתיד ורוד והלכתי שאין לו אף פעם שום בעיות או קשיים. אם הוא היה נותן להם לראות מי הוא באמת, אם הוא היה מרשה להם להוריד את המסכה שכבר הפכה לחלק מהפנים שלו, הוא פשוט לא ידע מה הם יחשבו. הוא ידע איך הם יגיבו, אבל הוא לא ידע איך הם יחשבו, וזה היה כל כך מפחיד שהוא העדיף לדחות את השיחה הזאת עד שהוא ירגיש שהם רואים אותו יותר בתור אדם בכוחות עצמו מאשר בתור מי שהוא היה לפני חמש עשרה שנים.

הוא ידע שהם לא עושים את זה בכוונה, ואולי זה מה שהיה כל כך מתסכל במצב הזה. הוא ידע שהם לא עושים את זה בכוונה, ולכן הוא לא יכל להגיד להם כלום. לא הייתה לו דרך להעביר על זה ביקורת, כי הם לא חשבו שהם עושים משהו לא נכון והכוונות שלהם באמת היו טובות. התחושות האישיות שלו לא צריכות ללכת לאיבוד, זה ברור, ומותר לו להרגיש מה שהוא מרגיש, אבל עדיין הייתה לו תחושה שלדרוש מהם לראות אותו באמת יהיה לא הוגן כלפי כל האהבה וההשקעה שהם נתנו לו. הם גידלו אותו במשך שנים, נתנו לו כל מה שהוא צריך ויותר, והדרך שהוא רוצה להודות להם היא לפרוש כנפיים ולעזוב לכיוונים שהם בכלל לא חשבו שהוא יעוף אליהם.

זה גרם לו לחשוב על משהו שמיכה אמר לו פעם, בדיוק על הנושא של ארון. הוא אמר, ׳זה לא שאני מפחד שהם ידעו. אני יודע מה הם יגידו, ואני יודע שהם לא יחשבו על זה שום דבר רע. אבל אני גם לא יודע אם הם יחשבו על זה משהו טוב, וזה מה שהכי מפחיד אותי.׳ אלישע הבין למה הוא התכוון אז והוא חשב שהוא מבין את זה אפילו יותר עכשיו - הוא לא ידע לאיזו תגובה הוא מצפה, ובו זמנית הוא ידע שהוא מצפה למשהו שהוא לא יוכל לדעת אף פעם. הוא לא יודע לקרוא את המחשבות שלהם והוא לא יודע לדעת איך הם מרגישים, וזה היה הדבר הכי מפחיד, כי כשהוא היה צריך להגיד להם, הוא לקח משהו יקר ושביר ושם אותו בידיים שלהם והיה צריך לסמוך עליהם לא לנפץ אותו על הרצפה. ואלישע, עם כמה שהוא אהב את האנשים שקרובים אליו, אף פעם לא היה טיפוס שסומך על אחרים בקלות. זה למה אף פעם לא היה לו מעגל חברים רחב - היו לו כמה אנשים קרובים שהוא היה סומך עליהם עם החיים שלו, וכל האנשים בנוסף לזה לא ידעו עליו שום דבר משמעותי. הוא לא חשב שזה רע, בדיוק, פשוט שזה יוצר לו בעיות שהוא עדיין לא בטוח איך הוא יצליח להתגבר עליהן.

הוא התחיל לחשוב מה מיכה היה אומר על זה, אבל נטש את המחשבה עוד לפני שהיא התחילה. הוא ינסה לחשוב קצת פחות על מיכה בזמן הקרוב, וגם אם הוא לא יצליח, הוא לפחות יוכל להגיד לעצמו שהוא ניסה.

[Felis Alba]

וואו תם! דבר ראשון סליחה שלא הגבתי בפרקים הקודמים, פשוט שכחתי אבל הם היו מצויינים!
בנוגע לפרק הזה, הוא פשוט וואו. עוד מעט את.ה גומר.ת את הספר! ואז אני אוכל לקרוא הכל ברצף! בקיצור, אני ממש אהבתי את הפרק. העלילה כל כך יפה ופשוט כיף לקרוא למרות שלא קוראים הכל רצוף. מתי הפרק הבא?

[Nico di Angelo]

יאללה עוד פרק למה לא!! והפעם הפרק הוא ״אלישע, חתיכת מטומטם, תדבר עם החברים שלך״. אני אוהב.ת את אור כמו את החיים עצמם בערך אז אני מקווה שתהנו ממנו כמוני 333>

חלק 3, פרק 3

אלישע היה בדרך חזרה מהבסיס כשהוא החליט שהוא צריך לדבר עם אור. הוא כבר ירד מהרכבת ובדיוק התחיל את ההליכה שלו הביתה, ועוד לפני שהוא שם לב האצבעות שלו הקלידו את השם של אור בחיפוש באנשי הקשר שלו והטלפון התחיל לחייג.

בכנות, הוא לא ממש ידע מה להגיד לו. אור בטח יודע שליזי כבר לא ממש מדברת איתו - היא בטוח סיפרה לו כדי שיהיה לפחות מישהו שישים עליו עין בזמן הקרוב - אבל אלישע לא ידע אם היא באמת סיפרה לו מה קרה. הוא הכיר את אור מספיק כדי לדעת שהוא לא היה לוחץ עליה לספר, ולכן השאלה הגדולה הייתה האם ליזי רצתה לפתוח את זה מול אור או שהיא העדיפה לוותר ולתת לאלישע להסביר את עצמו אם הוא כל כך מתעקש ליצור קשר עם אנשים.

הוא לא ידע איזה מהאופציות הייתה עדיפה. הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה לפתוח את השיחה הזאת כשאור כועס עליו או לספר לו בעצמו למה הוא צריך לכעוס עליו. למזלו - או לא למזלו, כי גם על זה הוא לא הצליח להחליט - אור ענה לו לפני שהוא שם לב.

״היי לך,״ אמר אור מהקצה השני של הקו בקול מופתע.

״היי,״ אמר אלישע בהיסוס, ״אתה יכול לדבר?״

״כן, ברור,״ מיהר אור להגיד, ואלישע קיווה שהוא לא משקר רק בשביל ההזדמנות לדבר איתו. אור לא היה טיפש - הוא כנראה ידע שאם אלישע התקשר הוא כנראה באמת צריך עזרה, אבל אלישע לא רצה להיות עול. הוא קיווה שהוא לא מפריע באמצע משהו חשוב. ״מה יש?״

אלישע פתח את הפה לענות, אבל המילים לא יצאו החוצה. הוא לא ידע אפילו מאיפה להתחיל להסביר, אז הוא התחיל בלהגיד, ״אני מרגיש קצת אבוד.״

״אוקיי,״ נשמע הקול של אור בטון מבין, ״בוא תפרק את זה לחלקים. אתה רוצה להתחיל מההתחלה? או שסתם בא לך שנדבר על משהו אחר?״

אלישע היסס. הוא לא ממש היה בטוח. הוא ממש לא רצה לדבר על זה - הוא שנא להודות שהוא עשה טעות, במיוחד מול אנשים שבכל מצב אחר לא היו יודעים על הטעות הזאת, אבל הוא גם ידע שזה מה שהוא צריך לעשות. אחרי שהוא פספס דייט אחד עם מיכה והרגיש ממש נורא, מיכה אמר שטעויות קורות וכל מה שצריך לדעת בחיים זה מה לעשות איתן. אלישע חשב על הקול שלו בראש כשאמר, ״אני לא רוצה לדבר על זה, אבל אני צריך לדבר על זה.״

אור צחק קצת לתוך הקו. ״זה מסכם את זה יפה. הבמה שלך.״

אלישע חשב לרגע, אבל התברר שהוא בכלל לא היה צריך את הרגע של המחשבה. ״אני פשוט… אני נורא מתגעגע אליו. אני לא חושב שאתה יכול להבין. אני לא חושב שמישהו יכול להבין. אני - בזמן האחרון קצת איבדתי את עצמי, כי לא ידעתי איך להתמודד עם זה ונראה לי שלא עיכלתי את זה עדיין לגמרי. וליזי - טוב, אתה מכיר אותה, אני לא צריך לספר לך כמה היא פה לעזור ולהגיד את מה שצריך לשמוע ולתת את העצה שצריך לקבל. ואני ממש פישלתי, וממש פגעתי בה, והיא לא מדברת איתי כבר איזה שבוע. אני לא ממש יודע מה לעשות. הוא השאיר לי פתק והוא אמר לי שכשאני ארגיש מוכן הוא רוצה שאני אספר להורים שלו, אבל אין לי מושג איך לעשות את זה. אני לא מצליח להפסיק לחשוב עליו, וזה לא רע אבל זה גם לא טוב, כי אני אמור להתגבר על זה, אבל אני לא יודע איך אני אמור לעשות את זה בכלל. אני לא רוצה לשכוח אותו, אבל אני גם לא רוצה להישאר ככה לנצח. זה מרגיש כאילו אני טובע, ואף אחד בכלל לא יודע.״

אור שתק לכמה רגעים, אולי כדי לתת לו את ההזדמנות להמשיך לדבר, אבל אלישע נשאר בשקט. זה לא היה הכל, אבל הוא לא רצה לספר לאור את הכל, כי לא ממש היה לו מושג איך הוא יגיב. ״אני חושב,״ התחיל אור באיטיות, ״שאתה צריך לפרק את זה לחלקים. עם מה אתה צריך להתמודד עכשיו, בעצם?״

אלישע נשף נשימה רועדת. הוא לא רצה לבכות עכשיו. ״אני לא יודע. עם הכל. אני צריך להגיד לליזי סליחה, אבל היא לא עונה לי בשביל שאני אעשה את זה, אז אני לא יודע מה לעשות. אני לא רוצה לרדוף אחריה אם היא לא רוצה לדבר איתי, כי אני לא הייתי רוצה שהיא תעשה את זה גם, אבל אני גם לא רוצה שהיא תחשוב שזה מה שאני באמת חושב. אני לא יודע למה אמרתי את זה, אבל אמרתי את זה כדי לעצבן אותה, וזה עבד, אבל אני גם רוצה פשוט למחוק את זה ולהתחיל מחדש.״

״אוקיי, אז זה משהו אחד שאתה צריך לעשות,״ אמר אור בנסיון להישמע לוגי בתוך ים הרגשות הזה, ״אבל אני חושב שלזה כדאי שתניח בינתיים, לפחות עד שהיא תרצה לענות לך. אני מבין אותה גם אם אין לי מושג מה ממש קרה, ונראה לי שגם אתה מבין אותה. מותר לה לרצות להיות קצת לבד. לא נראה לי שאני צריך לספר לך למה היא כל כך פגועה.״

אלישע היה בשקט. הוא לא רצה לחשוב על זה. בכנות, הוא ממש הרגיש נורא - בדרך כלל הוא ידע לתזמן כל מילה שיוצאת לו מהפה ואף פעם לא אמר משהו שאפילו סוטה קצת ממה שהוא תכנן להגיד. הוא לא ידע מה עבר עליו אז, כי מצד אחד הוא התכוון לזה, ומצד שני הוא גם ממש לא התכוון לזה. הוא אמר את זה כדי להכאיב כי היה בתוכו כל כך הרבה כאב שהוא היה חייב להוציא אותו החוצה, והוא הרגיש נורא שזה מה שהיה צריך לקרות. זה לא היה צריך לצאת על ליזי או על כל אחד אחר. זה משהו שהוא היה אמור להתמודד איתו בעצמו, והוא הרגיש כל כך הרבה בושה שהוא לא ידע לאן לכוון את הרצון שלו להיעלם לתוך האדמה.

״מה עוד יש?״ שאל אור בעדינות, ואלישע פתאום נזכר שהוא שם.

״יש… כל מה שיש עם מיכה,״ חשב אלישע בקול, ״יש את הקטע עם המכתב שלו, ואת העניין עם העובדה שהוא פשוט לא יוצא לי מהראש ואני בכלל לא יודע מה לעשות. זה כאילו אני לא מצליח להרגיש שום דבר חוץ מגעגוע.״

״אתה רוצה שנייה לפרט מה הקטע עם המכתב שלו?״ הקול של אור היה זהיר, כמו מה שתמיד היה כשהוא שאל שאלה. ״אתה לא חייב, כמובן, אבל זה אולי יכול לעזור לך לארגן את המחשבות.״

״הוא פשוט ביקש ממני לספר להורים שלו אם אני ארצה,״ קיצר אלישע. הוא ידע את המכתב בעל פה, כמובן, אבל הוא לא רצה פשוט להקריא אותו לאור. זה הרגיש יותר מדי פרטי. ״ו… לא יודע. ראיתי אותם בהלוויה, אבל לא ממש דיברנו מאז, ואני לא רוצה לעשות את זה אבל אני גם יודע שזה יהיה לא פייר אם אני אחליט שלא. כאילו, הוא מת, וזה מה שהוא ביקש ממני, ואפילו את זה אני לא יכול לעשות?״

״אתה יודע,״ התחיל אור, והיה ברור בקול שלו שהוא חושב מאוד חזק, ״אתה בטח תשנא שאני אומר את זה, אבל אתה לא חייב לו כלום. הוא ביקש, לא דרש, ואם הוא היה דורש זה כנראה היה אומר שאתה עדיין לא צריך לעשות את זה. אם אתה לא רוצה לעשות את זה עכשיו, אל תעשה את זה עכשיו. אם אף פעם לא תרצה לעשות את זה, אל תעשה את זה. זה יופי שהוא רצה שתעשה את זה, אבל אני מבטיח לך שמכל הסיפורים עליו ששמעתי הוא לא יכעס אם לא תעשה את זה. יש לך מספיק דברים להתמודד איתם גם בלי זה.״

״אני לא יודע,״ הודה אלישע, ״זה לא כל כך פשוט. זה - אולי אני הייתי מבקש ממנו את אותו הדבר, אתה יודע. והייתי ממש רוצה שהוא יעשה את זה.״

״היית כועס עליו?״ שאל אור, ״היית כועס עליו אם הוא לא היה עושה את זה?״

ועם כמה שאלישע לא אהב תרחישים דמיוניים, את זה הוא ידע. ״לא,״ אמר בהחלטיות, ״ברור שלא. זאת בקשה לא הוגנת וזאת לא אשמתו אם הוא לא רוצה לעשות את זה.״

״אז זאת התשובה שלך,״ החליט אור, ״אולי זה כן פשוט. אולי אתה צריך להיות יותר נחמד לעצמך.״

אלישע לקח נשימה עמוקה. ״אבל חוץ מזה, אני מרגיש כאילו נפלתי לתוך חור שחור. אני לא - אני באמת לא יודע מה לעשות, אור. כל יום מרגיש כמו היום שלפניו ושום דבר לא חשוב יותר. אני לא מבין איך אני אמור להמשיך אם זה איך שהעתיד הולך להיראות.״

אור צחק, וזה הפתיע את אלישע. ״סליחה,״ מיהר להגיד, ״זה פשוט באמת מצחיק. אלישע, אתה עברת משהו שרוב האנשים בעולם לא עוברים, וטוב שכך. זה נורא, ואני מקווה שאתה יודע את זה. מותר לך להיכנס קצת לדיכאון, אבל אתה צריך לדאוג לעצמך. אני לא יודע כמה אתה בקטע של ללכת לפסיכולוג או משהו, אבל אם אתה צריך, אני יכול לעזור לך עם זה. וכאילו - תזכור שזה יעבור. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח, אבל בסוף הזמן מצליח להפוך אבנים לחול, אז יגיע יום שבו זה לא יהיה פצע פתוח אלא יותר כמו צלקת. אתה לא תצטרך לחשוב על זה כל הזמן. אני לא מנסה להגיד שתשכח ממנו - אני לא חושב שתוכל לשכוח ממנו, לא רק בגלל שהוא מת אלא בגלל שבדרך כלל ממש קשה לשכוח אנשים שהיית איתם במערכת יחסים - אבל אתה כן תדע להתמודד עם האובדן הזה. זה נורא, ואני לא ממש יכול לנחש כמה נורא, אבל אני יכול לפחות לנסות, ורק המחשבה הזאת משתקת. אתה לא לבד בזה. פשוט - תיתן לזמן לעשות את שלו, גם אם זה ייקח חודש או שנה או עשור.״

אלישע נשך את השפה שלו. הוא ידע שאור צודק, אבל היה מאוד קשה לתרגם את המילים האלה למשהו שהוא באמת מאמין בו. ״ועד אז?״ שאל, והקול שלו היה כל כך קטן שהוא לא ידע אם אור שומע אותו, ״ומה אני הולך לעשות עד אז? כי אני לא יכול להמשיך ככה, זה מרגיש כאילו אני נחנק.״

אור לקח נשימה עמוקה שהייתה רועשת באופן די מוזר דרך הטלפון. ״בוא נחשוב. מה הכי חסר לך? מה היה יכול לעזור לך בזמן הזה בינתיים?״

אלישע אף פעם לא חשב על זה. הוא לא ממש ידע. בדרך כלל הוא שמר את כל הבעיות שלו בפנים עד שהוא התפוצץ, ואז תמיד היה חבר או שניים שירים את החתיכות שלו מהרצפה וירכיב אותו בחזרה למי שהוא רגיל להיות. זה לא היה אותו דבר פה, כי הפעם הבעיות שלו לא גרמו לו להתפוצץ - הן פשוט נזלו ממנו בגלים. ״אני לא יודע,״ ענה בכנות, ״אולי לדבר על זה יעזור, אבל זה לא כאילו זה נושא שאפשר סתם להעלות. וזה לא כאילו יש הרבה אנשים שיודעים מזה גם ככה.״

״אתה פשוט לא צריך להיות לבד במצב הזה,״ הסכים אור, ״אני חושב שזה מה שאתה מנסה להגיד. כאילו, תחשוב על זה. אנשים צריכים אנשים, לא? אנשים צריכים לא להיות לבד, וכשהם צריכים עזרה הם צריכים שמישהו יעזור להם. ואתה צריך מישהו שיעזור לך, ואני שוב אומר, אם אתה רוצה לדבר עם פסיכולוג אני יכול לעזור לך למצוא באזור שלך. אבל אני חושב שמה שאתה הכי צריך זה פשוט להישען קצת על האנשים שכן יודעים ונמצאים במצב לעזור לך. אני פה ואתה כבר יודע את זה, אז אם אתה צריך משהו אתה תמיד יכול לדבר איתי. גם עם עומר אתה יכול לדבר, ואני בטוח שהוא יבין אותך הרבה יותר ממני. עזוב את ליזי בינתיים, כי היא צריכה קצת לבד אחרי החודשים האחרונים, אבל יש מספיק אנשים שיכולים להיות פה בשבילך וכל מה שאתה צריך לעשות זה לבקש. אתה לא צריך להיות לבד פה, כי אני מבטיח לך שאנשים אחרים צריכים את המישהו לדבר איתו בדיוק כמוך.״

אלישע חשב על זה לרגע, אבל זה עדיין לא הסתדר. ״אבל - מאיפה אני מתחיל בכלל? כי זה נראה כמו הדבר הכי קשה. איך אני מתחיל? למי אני מספר?״

״אתה לא חייב לספר כלום לאף אחד,״ הבהיר אור, ״אתה יכול אפילו להרים טלפון למישהו ולבקש סתם לדבר. אל תבודד את עצמך, כי הכל הרבה יותר נורא כשאתה לבד. אפילו סתם אנשים שאיתך בבסיס - הם לא צריכים לדעת את הסיפור, ואם הם אנשים טובים, הם גם לא יבקשו. דבר איתם. תיתן לעצמך קצת לשכוח. וכשאתה כן רוצה לזכור, אתה יודע עם מי אתה יכול לדבר. צעד צעד.״

וזה - זה נשמע קצת יותר הגיוני. ״אוקיי,״ ענה בהיסוס, ״ננסה את זה. בוא נקווה שאתה לא טועה.״

אור צחק. ״אני אף פעם לא טועה. אתה אמור לדעת את זה כבר.״

אלישע הרשה לעצמו לחייך. הוא באמת התגעגע לשיחות שלו עם אור. ״אפשר שנדבר על משהו אחר עכשיו?״

[Hot Chocolate]

הקפצה

[Nico di Angelo]

למה תמיד הדמויות האהובות עליי לא מקבלות צומי :// בכל מקרה צמצמנו את הפער!! אתמול ושלשום לא כתבתי אז הפרק הזה. הוא הפרק האחרון בהחלט שיש לי, מעכשיו כל מה שיתפרסם יתפרסם ישר אחרי שאני אכתוב אותו.

חלק 3, פרק 4

אלישע הרגיש כאילו יש סביבו חומה והוא לא מצליח לראות דרכה שום דבר. לא פיזית - האמת שלא היו הרבה אנשים סביבו היום, מה שהיה שיפור מרענן - אבל בכל פן אחר. הוא אפילו לא ידע אם זה טוב או לא, כי הוא מצא את עצמו פחות ופחות נחנק מגעגועים למיכה. הוא גם מצא את עצמו פחות ופחות מרגיש דברים, בין אם הם חיוביים או לא, אבל לדעתו זה היה עוד זניח. הוא פשוט לא היה בטוח אם הוא אוהב את זה או לא. הוא שמח שהמחשבות על מיכה קצת פחות חונקות אותו, אבל מצד שני, זה לא כאילו הן נעלמו. והוא לא היה בטוח שלזה אור התכוון.

הוא היה בבסיס, ליד השולחן שלו, וניסה להתעלם מהעובדה שיש לו שעתיים לסיים את כל המשימות שהוא דחה כבר שבוע. אולי מישהי מהבנות תוכל לעזור לו, כי הילי מבינה בזה הרבה יותר ולורד יש הרבה יותר סבלנות, אבל לא היה לו נעים לשאול. אלה משימות שהוא ביקש מתוך כל מה שהיה צריך לעשות, והוא רצה להצליח לעשות לפחות משהו אחד השבוע.

״אני הולכת למות,״ הכריזה ורד בדרמטיות ונשענה אחורה על הכיסא שלה. ״הילי, אני מורישה לך את המרקרים שלי.״

הילי מחאה כפיים בהתלהבות. ״בלי חרטות!״

״די, ורד, את לא הולכת למות, את פשוט מצוננת,״ התווכחה ריטה מהקצה השני של החדר, ״די להיות כזאת דרמה קווין, אני באמת אתן לך מכות.״

״ואז אני אמות יותר מהר,״ נאנחה ורד, ״רעיון נפלא. בואי לגאול אותי מייסוריי.״

״קחי אקמול כבר, קרצייה,״ התחנן צבי, ״או שתלכי לקבל גימלים. את מי שהחלטת שאת לא רוצה לעשות את הדברים האלה. זה למה את חולה.״

״היא אפילו לא חולה!״ התווכחה ריטה, ״היא סתם מצוננת!״

״אתן עושות כל כך הרבה רעש,״ נאנחה מיכל מהשולחן שלה, ״זה למה אני אף פעם לא רוצה לעבוד לידכן.״

צבי נחר בצחוק. ״זה מעליב, כבוד המפקדת.״

מיכל הסתכלה עליו במבט קטלני. ״תמשיך ככה ואתה סוגר שבת השבוע במקום הילי.״

צבי שתק.

״מיכל, מה הולך לקרות עם השולחן שלי אם אני אמות?״ שאלה ורד בהתעניינות שלא הייתה אופיינית למישהי שאמורה להיות חולה כמו שהיא טוענת שהיא.

מיכל הסתכלה עליה כאילו היא נפלה עכשיו מהירח והייתה בצבע ורוד זוהר. ״אני לא מבינה מה את רוצה מהחיים שלי, ורד, פשוט תקחי אקמול. או שלא תבואי מחר ופשוט תוציאי גימל והכל יהיה בסדר. תחסכי לכולנו את הגסיסה שלך.״

הילי כמעט נחנקה מהמים שלה, מה שגרם לריטה לצחוק בקול. ״מיכל, אני באמת חולה עלייך.״

מיכל קרצה לה. ״ברור שאת חולה עליי. אם לא היית חולה עליי היה לך ממש חבל. עכשיו כדאי שתסתמו כי אני מנסה לעבוד כי ממש לא בא לי לעשות את הדברים האלה מהבית.״

ורד עשתה פרצוף. ״אני הולכת למות פה, וכל מה שאכפת לך זה לתקן איזה באג?״

ריטה זרקה עליה את בובת הצפרדע שתמיד הייתה לה על השולחן. ורד כל כך הופתעה שהיא כמעט נפלה מהכיסא. ״את לא נורמלית!״

״אני רוצה שתפסיקי לבכות כבר,״ התווכחה, ״כשאת חולה את מתחילה להתנהג כמו הילי כשהיא עייפה, ושתינו יודעות שזה לא מחמאה.״

הילי הסתכלה עליה בהפתעה. ״למה, איך אני מתנהגת כשאני עייפה?״

צבי הרים גבה. ״את יודעת, כשאת עייפה את פשוט מאוד אוהבת להתלונן. מאוד. כאילו, ממש.״

הילי שילבה ידיים. ״אני כל הזמן אוהבת להתלונן.״

השיחה הזאת המשיכה, ואלישע באמת ניסה להתרכז במשימות שיש לו לעשות, אבל הוא גם ממש לא רצה לעשות אף אחת מהן. הוא הרגיש כאילו כבר שבועות הוא לא נשם באמת, וזאת הייתה תחושה מאוד מוזרה כי הוא לא הבין מה הוא עושה לא נכון. הוא ידע שאמור להיות לו קשה, אבל יש גבול אפילו לזה, והוא לא הבין מתי הוא הולך להגיע אליו. זה כאילו כל יום שעובר מביא איתו עוד עשרה אתגרים חדשים שהוא צריך להתמודד איתם כשהוא עדיין לא הצליח להבין מה עשרת האתגרים של היום הקודם. זה היה מתיש.

אולי יעזור לו לעשות סיבוב בחוץ. הוא הסתכל על השעה - אם הוא ילך עכשיו לרבע שעה ובאמת יחזור עם אנרגיות, הוא יספיק לעשות את רוב הדברים האלה. זה נראה לו מספיק. הוא קם בלי למשוך יותר מדי תשומת לב ויצא מהחדר, ירד במדרגות והתחיל לעשות סיבוב מסביב למבנה שלהם בבסיס. הוא תכנן סתם ללכת במעגלים עד שיימאס לו והוא ירגיש שיש לו את הכוחות לעשות משהו משמעותי, והוא ממש קיווה שזה הולך לעבוד, כי בינתיים נראה שהוא בכלל לא בכיוון.

הוא חשב שוב על מיכה, אבל כמו מה שהיה מאז השיחה שלו עם אור, זאת הייתה רק מחשבה. זה כאילו הרגשות שלו והמחשבות שלו התנתקו ברגע שהוא התחיל לחשוב על מיכה, והוא לא ממש ידע מה לעשות עם זה. הוא מאוד פחד מהקונספט הזה של לא להרגיש - אם הוא לא מצליח להרגיש את העצב הכי בסיסי על זה שהחבר שלו מת, איך הוא אמור להרגיש דברים אחרים? זה היה יותר מדי מסובך בשבילו. הלוואי שהייתה לו דרך לתקן את זה בלי להלאות את עצמו בפחדים מיותרים וחרדות חסרות תועלת.

הוא הופתע לראות, כמה מטרים ממנו, את רעות. היא החזיקה ביד שקית פלסטיק לבנה מלאה בהרבה ניירות - הייתה לו תחושה שחלק מהם היו טישואים משומשים - והלכה לכיוון הפח. היא נראתה כמו תמיד, רק עם שתי צמות במקום קוקו הפעם, ועלתה לו המחשבה המטורפת לשאול אותה אם הם יכולים לדבר. זה בטח היה רעיון ממש רע, כי היא רעות ואם הוא אומר לה זה אומר באמת להגיד לה והיא אולי תספר למיכל, אבל אולי זה גם היה רעיון טוב, כי אור אמר לו משהו על פסיכולוג. אלישע לא רצה ללכת לפסיכולוג, אבל הוא גם רצה לעשות משהו עם כל הבלגן הזה שהיה לו בראש, אז אולי רעות תוכל לעזור. ברור שבסופו של דבר המטרה שלה היא לתת את ההקלות הנדרשות, אבל אולי השיחה שתקדים לזה תוכל לעזור לו הרבה יותר.

ובכל מקרה, הוא תמיד יוכל להגיד לה שבסוף לא משנה. זה לא כאילו היא תשאל שאלות, והוא היה בטוח שהיא תבין. אין מצב שהיא תצליח לנחש מה באמת עובר עליו, אבל היא חכמה מספיק כדי לדעת עד כמה זה משמעותי עבורו, אז אולי לדעתה זה יהיה הגיוני שהוא לא רוצה לדבר על זה חלק מהזמן. היא לא תרדוף אחריו - או ככה הוא קיווה.

״רעות!״ קרא אחריה כשהתחילה ללכת חזרה לכיוון הכניסה. היא הסתובבה אליו בהפתעה.

״מה קורה?״ שאלה בחיוך מתוק.

״אנחנו יכולים לדבר?״ שאל בתשובה, והפתיע אפילו את עצמו עם הישירות והמהירות. בדרך כלל היה לוקח לו קצת זמן להגיד את מה שהוא רוצה להגיד.

היא מצמצה בהפתעה. ״עכשיו?״

״לא, לא! פשוט - מתישהו. אני חושב ש...״ הוא היסס. איך הוא יכול להסביר את זה? אני חושב שאני יכול לסמוך עלייך? אני חושב שאת מספיק מכירה אותי כדי להבין מה אני עובר? ״אני חושב שאני צריך עזרה,״ אמר בהיסוס, ״ושאת יכולה לעזור לי.״

ורעות, עם העיניים הגדולות שלה והצמות שלא היו לוק רגיל עבורה, חייכה את החיוך הרגיל שלה. ״ברור. אני לא זוכרת באיזה שעות קבעתי עם עוד אנשים מחר, אבל אני אגיד לך.״ היא עצרה לרגע, אבל החיוך נשאר בעיניים שלה. ״תודה שאתה פונה אליי.״

זה קצת הפתיע את אלישע. ״חכי שנדבר, אולי לא תרצי להגיד תודה.״

היא הרימה גבה. ״כן? נסה אותי. אני אומרת תודה על זה שאתה סומך עליי. אני שמחה שאני שווה את האמון שלך.״ היא הסתכלה לו ישר בעיניים, והוא לא חשב שהוא אי פעם ראה אותה כל כך רצינית. ״זה באמת אומר המון. אני מקווה שאני לא אאכזב.״

אלישע בלע רוק ולא ידע מה להגיד. תודה? בבקשה? ללכת? להמשיך את השיחה? הוא לא רצה להפריע, אבל הוא גם לא רצה לוותר על הזדמנות אם היא נמצאת מולו. הוא לא הולך לספר לה על כל העניין של הרוחות, זה ברור, אבל אולי הוא יצליח לשנות מספיק את הסיפור כדי שזה ירגיש כאילו הוא לא מסתיר ממנה כלום. הוא שנא לשקר לה.

היא חייכה אליו. ״אל תדאג, הכל טוב,״ הבטיחה. היא החוותה בראשה לכניסה למבנה. ״אני צריכה ללכת, אבל נדבר. אני אכתוב לך מתי אני פנויה ותגיד מתי אתה רוצה שנדבר.״ הוא הנהן, עדיין בלי מילים, והיא התחילה ללכת בקלילות. ״שוב תודה, אלישע!״

אלישע נשאר לעמוד שם וניסה לחשוב מה הולך להיות. אוקיי, הוא ידבר עם רעות, ואז מה? הוא קיווה שהיא תיתן לו מספיק עצות שהוא יוכל לפחות לנסות לממש. זה אומר שהוא יצטרך להמשיך לדבר איתה גם אחרי שיחה אחת? הוא לא ממש האמין בזה, אבל עדיין תהה לעצמו אם היא תספר למיכל כשהיא תשמע מה קרה באמת. זה עניין גדול, זה משמעותי, זה לא משהו שאפשר לטאטא מתחת לשטיח. אולי זה אומר שהוא יצטרך להגיד גם למיכל? הוא רוצה בכלל להגיד למיכל?

הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל ללכת בעקבותיה של רעות חזרה לתוך המבנה. היו לו עוד משימות לעשות והוא הצליח להצית בתוכו משהו, והוא האמין שזה מספיק בשביל לסיים לפחות את רוב המשימות שיש לו לעשות. אולי מיכל קצת תכעס כי המפקדים שלה יכעסו עליה, אבל אלישע יהיה בסדר. היא אף פעם לא תדחוף אחד מהם לכביש, וגם כשזה לא נכון, היא תיקח את האחריות על עצמה. היא פשוט כזאת, והוא מאוד העריך אותה על זה.

בדרך חזרה לחדר שהוא שלהם, הוא ראה את מיכל ורעות מדברות במזדרון ועצר בהפתעה. הן מדברות עליו? הן מדברות על מישהו אחר? שתיהן נראו די רציניות. רעות סיפרה לה? רעות שמרה את זה בסוד? מיכל שאלה על זה? אם מיכל הייתה שואלת, מה רעות הייתה עונה לה? אולי הן בכלל מדברות על משהו אחר והוא סתם מלחיץ את עצמו. אלישע ניסה להכריח את הגוף שלו לזוז ולהפסיק לקפוא על כל אי נוחות זמנית, ובנשימה עמוקה הוא חזר לחדר שלהם. ורד וריטה עדיין רבו - או, יותר נכון, ורד התלוננה שהיא הולכת למות וריטה צעקה על ורד לקחת תרופה - ונראה שהן לא ממש שמו לב שהוא נעלם, או שמשהו עובר עליו. זה טוב. דאגה אחת שירדה לו מהלב, לפחות לבינתיים.

הוא פתח את המשימות שהיו לו לעשות במחשב, ורק הרשימה עשתה לו סחרחורת. הן לא היו קשות, אבל היו הרבה מהן, וזה היה מה שהוא הכי שנא. הוא שפשף את הידיים שלו אחת בשנייה בנסיון להזרים קצת דם לאצבעות, והתחיל להקליד. הוא לא ידע כמה זמן עבר - לא יכל להיות יותר מעשרים דקות - לפני שמיכל חזרה. הוא הסתכל עליה חוצה את החדר מהדלת עד השולחן שלה, וכשהיא הסתכלה עליו, לא היה שום דבר מחשיד במבט שלה. אלישע ידע שלא כדאי לו להאמין - הוא ידע על בשרו כמה קל לזייף מבטים - אבל הוא עדיין הרגיש אבן יורדת לו מהלב. הוא לא ידע כמה מיכל יודעת לשקר, אבל זה לא נראה מאוד סביר שהיא יודעת עכשיו משהו שהיא לא הייתה צריכה לדעת.

הוא ניסה לחזור למשימות שלו, אבל המחשבות הציפו לו את הראש. הוא היה צריך את ליזי. אולי הוא ישאל את רעות מה לעשות עם ליזי? בטח תהיה לה עצה טובה, כי האינטיליגנציה הרגשית שלה הייתה מאוד קרובה לשל ליזי, וליזי תמיד ידעה מה צריך לעשות במצבים כאלה. אלישע לא הצליח לחשוב על כל הפעמים שהיא פתרה לו בעיות כאילו כלום. הוא באמת היה חייב לה לא מעט, למרות שהוא ניסה להתעלם קצת מהמחשבה הזאת. ברור שהוא היה חייב לה לא מעט. זה לא אומר שהוא התייחס לחוב הענקי הזה כמו שהוא היה אמור להתייחס אליו. זה כאילו לא אכפת לו ממנה מספיק כדי להצליח להבין מה היא צריכה.

הוא חשב על מה שאור אמר, שהיא יודעת מה היא צריכה וכנראה שהדבר הזה זה להיות קצת לבד. הוא יכל להבין את זה, באמת, אבל הוא עדיין הרגיש אשם. אולי האשמה הזאת היא חלק מהעניין - לא היה לו מושג. הוא לא רצה לגלות ככה, אבל נראה שלא הייתה לו ממש ברירה.

[Felis Alba]

טוב תם, ביקשת תגובה אז הנה. אני מאוד אהבתי את החלק הזה
העלילה קצת נרגעת ויש תחושה של סוף קרוב. אני רק לא הבנתי אור זה בן או בת? אבל חוץ מזה מדהים! ואני מקווה שהפרק הבא כבר בדרך...

[רונית השונית]

*אני מדברת על לפני השני מקפים של הפרק הראשון


אני אקרא את זה שוב מחר כי אני עוד שנייה נרדמת אבל זה ממש מהמם! הקטע עם הכלב היה מגניב, מעניין אם זה יהיה חלק מהעלילה בהמשך
הכתעבה מהממת ממש! זה כאילו אני קוראת ספר שתורגם ל23 שפות וכל החברים שלי מדברים עליו עד שאני קוראת לבסוף
הכתיבה באמת ממש מעולה

[Nico di Angelo]

טוב עכשיו סיימתי לכתוב את הפרק הזה!! כמה נוטס:
1. את ה1000~ מילים הראשונות שלו כתבתי אתמול בלילה אז יכול להיות שיש שם קצת שטויות, אם יצא לכםן לשים לב לזה תגידו ואני אזכור את זה לשלב העריכה
2. אני רוצה להתחתן עם רעות בקטע לסבי, פמיניסטי ומכבד
3. את כל ההערות שיש לכם מעכשיו והלאה יהיה לי הרבה יותר נוח ליישם כי אני כותב.ת פרק וישר מפרסםת אותו, אז אל תתביישו לקטול אותי כי יש פה המון על מה להעביר ביקורת :))

חלק 3, פרק 5, i

״אוקיי,״ פתחה רעות, ״אז מה קורה?״

הם ישבו בחדר שלה בבסיס, מקום קטן עם הרבה תמונות על הקירות. אלישע אף פעם לא עצר להסתכל על איך רעות עיצבה את המקום הזה - בדרך כלל הוא היה ממוקד בה ובסיפורים שהוא רצה לסלף, אבל הוא עכשיו רצה לעשות כל דבר חוץ מלהסתכל לה בעיניים. היא חיכתה בסבלנות, והוא באמת העריך את זה, אבל הוא גם ידע שהוא חייב לדבר. ״אני… לא חושב שאני ממש בסדר,״ הודה, ובמקום לצחוק עליו רעות פשוט הנהנה. היה לו ברור שהוא מנסה לתפוס את המבט שלו, והוא ידע שהיה לה ברור שהוא ניסה להתחמק ממנו.

״זה כבר משהו,״ אמרה אחרי שתיקה של כמה שניות. היא הניחה את העט שלה על השולחן ונשענה אחורה בכיסא שלה. ״מוזמן להתחיל לדבר כשבא לך.״

והמילים יצאו מאלישע כמו מפל. ״אני שיקרתי לך אז,״ הודה, ״אני לא הייתי באזכרה, אני הייתי בהלוויה. של...״ הוא לקח נשימה עמוקה, כי כל פעם מחדש הייתה מפחידה. ״של החבר שלי. לשעבר, אולי? אני לא יודע. הוא שירת באזור עזה, קרבי והכל, והוציאו אותם לאיזה משימה חשאית ו… זהו. שם זה נגמר.״ הוא עדיין ניסה להתעלם מהמבט שלה, אבל נראה שהכל היה הרבה יותר קל עכשיו. ״ממש מעט אנשים ידעו, רק כמה חברים. לא ההורים שלו ולא ההורים שלי. הייתי בהלוויה והם לא ידעו מי אני בכלל. המפקד שלו התקשר להגיד לי, למרות שדיברנו בדיוק פעמיים.״

בשלב הזה אלישע שתק. הוא רצה לדבר עוד, רצה לתת לה עוד רקע של כל מה שקרה, אבל הוא לא ידע מאיפה להתחיל בכלל. הוא לא הולך לספר לה על סבתא שלו, זה היה ברור, אבל כמה לעומק היא מצפה ממנו ללכת? אולי היא הכירה את מיכה, ויודעת על מי הוא מדבר? מה מיכה היה חושב על זה בכלל, שהוא מדבר עליו בלשון עבר עם אנשים זרים?

ועם זאת, אלישע ידע שהוא חייב לעשות את זה. אולי לא בשביל מיכה, אבל בשביל עצמו ובשביל כל מה שיש לו. הוא לא רצה לאבד את עצמו, לא עכשיו, לא אף פעם.

״אוקיי,״ אמרה רעות בעדינות, ״זה הכל?״

״הייתה חברה,״ הודה, ״שהיא ממש עזרה לי בהתחלה והכל. אנחנו מכירים כבר שנים, אז זה לא היה ממש מוזר. אבל קצת חציתי גבול וממש פגעתי בה, והיא לא ממש מדברת איתי מאז.״ הוא הכריח את עצמו להרים מבט לרעות. ״אני יודע שפישלתי, וזה הגיוני שהיא כועסת, אבל אני באמת ממש צריך אותה.״

״הממ,״ חשבה רעות. היא הסתכלה עליו כאילו הוא ספר עם גודל כתב מאוד קטן. ״בשבילך או בשבילה?״

אלישע לא הבין מה היא רוצה. ״מה?״

״אמרת שאתה צריך אותה. בשביל מה? בשבילך, כי אתה צריך מישהו שיתן לך גב, או בשבילה כי אתה לא רוצה שהתקשורת שלכם תיגמר בזה שהיה פה עלבון?״ אלישע כנראה עדיין נראה מבולבל, כי רעות ניסתה הפעם מכיוון אחר. ״אני בסך הכל חושבת,״ ניסתה להסביר, ״שאתה צריך להבין למה אתה כל כך רוצה שהיא תסלח לך ושתחזרו לדבר. כאילו, מה יותר כואב לך? זה שאתה לבד או זה שהיא נעלבה ממך? כי אם מה שכואב לך זה שאתה לבד, אולי אתה צריך למצוא חברים אחרים. נשמע שהיא ממש הייתה שם בשבילך ויצאת לא במקום. זה בסדר, דרך אגב,״ מיהרה להבהיר, ״אתה עובר משהו ממש קשה ואני חושבת שזה אמנם לא נחמד אבל לא ממש בלתי ניתן לתיקון שיצאת עליה. אבל - וזה אבל גדול - זה לא אומר שרק בגלל שהייתה לך סיבה הגיונית היא חייבת לסלוח לך. אם אתה רוצה שהיא תסלח לך רק כדי שהיא תוכל לחזור להיות התמיכה שאתה צריך, אתה עושה משהו לא נכון ואין מצב שזה יקרה. אבל אם אתה רוצה שהיא תסלח לך ואתה הולך להתנהג אחרת כי אתה יודע שההתנהגות הזאת פוגעת בה, אתה בטוח תמצא את הדרך להשיג אותה ולבקש סליחה.״

אלישע חשב על זה רגע. היה הרבה היגיון במה שרעות אמרה - הוא הרגיש היא הסבירה לו את הבעיה בצורה מתומצתת ופשוטה, מה שתמיד היה טוב - אבל הייתה לו בעיה. ״ומה אם אני לא יודע?״ שאל בקול קטן. ״מה אם אני לא יודע למה כל כך חשוב לי שהיא תסלח לי?״

רעות חייכה. ״אני חושבת שזה בסך הכל אומר שאתה צריך לשבת עם עצמך ולעשות חושבים. אני שמחה להיות הקהל ומי שמנסה לעזור עם החושבים הזה,״ אמרה בחיוך, ״אבל מההיכרות שלי איתך נראה לי שאתה צריך קצת זמן לבד לחשוב על זה.״

אלישע חשב על זה, ואולי בפעם הראשונה, הוא חשב שרעות טועה. הוא לא רוצה לחשוב על זה לבד, הוא לא צריך לחשוב על זה לבד. הוא צריך מישהו אובייקטיבי שיקשיב לכל הסיפור ויגיד לו מה לעשות, ובשביל זה יש לו את רעות.

״בכל מקרה, גם אם אתה רוצה, אני חושבת שכדאי שנדבר על זה בפעם אחרת כי אני גם רוצה להספיק לאכול את הצהריים שלי היום,״ החליטה רעות. היא התמקמה מחדש בכיסא שלה והחזיקה את העט שלה ביד, אבל הוא היה עדיין סגור. ״מה עם כל שאר הדברים? איך אתה מתמודד?״

אלישע ניסה לנשום נשימה עמוקה, אבל היא יצאה רועדת והוא הרגיש שהוא על סף לבכות. זה בסך הכל מיכה והוא ידע את זה, וזה לא כאילו עד עכשיו הוא באמת האמין שמיכה יוכל לחזור איכשהו, אבל השאלה תפסה אותו בהפתעה. ״אני כל כך מתגעגע אליו,״ אמר בקול חלש ושבור, והוא קיווה שראות לא יכולה לראות את הדמעות בעיניים שלו. הוא מיהר להשתעל ולהחזיק את העפעפיים במקומם כדי שלא תיפול שום דמעה. ״אני - הוא כל כך חסר לי. אני יודע שהוא לא יחזור, אבל… אני לא יודע. זה פשוט כל כך לא פייר.״

רעות הסתכלה עליו בעצב. ״אני לא יכולה להגיד שאני מבינה, אבל אני יכולה לדמיין,״ הודתה, וניסתה לתפוס את המבט של אלישע שוב. הוא מצמץ בלי לשים לב והדמעות התחילו להתגלגל במורד הלחיים שלו ברגע שהעיניים שלו פגשו את של רעות. היה משהו במבט שלה שאלישע לא הצליח להבין, והוא לא ידע אם הוא מרוצה מזה או לא.

״הוא השאיר לי מכתב,״ הודה בקול רועד. ״הוא - נשמע כמו עצמו. הוא אמר שזה לא פייר אבל שזה מה יש, ושהוא רוצה שאני אספר להורים שלו. עלינו. כשאני מרגיש מוכן.״

העיניים של רעות נפערו לרגע ואז היא נזכרה לשמור בפנים את המחשבות שלה. ״אלישע, זאת בקשה גדולה.״

הוא הנהן. ״אני יודע. אני גם יודע שהייתי מבקש את אותו הדבר ממנו, ושהוא לא יכעס עליי אם אני לא אעשה את זה כמו שלא הייתי כועס אם הוא לא היה עושה את זה, אבל כן. אני רוצה לעשות את זה, אני חושב.״ זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא הרשה לעצמו להתמודד עם המחשבה הזאת, בראש שלו או בקול - הוא באמת רצה לעשות את זה. לא בשביל עצמו - אלוהים יודע שאין דבר שהוא רצה יותר מלעבור למדינה אחר שבה אף אחד לא יודע מי זה מיכה - אבל כן בשבילו. כי אם מיכה הוא באמת רוח והוא צופה, הוא אמנם לא יכעס ולא יתאכזב, אבל הוא ישמח אם זה כן יקרה. הוא חשב שמגיעה להורים הזכות לדעת אם מיכה רצה לתת להם אותה.

״אוקיי,״ אמרה רעות בזהירות, ״אני עדיין רוצה שתזכור שאתה לא ממש חייב לו את זה. זאת בקשה לא הוגנת, ועם כמה שנורא לחשוב על זה ככה, הוא לא פה יותר.״ היא הסתכלה על אלישע בעצב. ״אני יודע שזה נשמע נורא, אבל אל תרדוף אחרי צללים. הוא לא הולך לחזור, ואם תמשיך לחשוב עליו בתור מישהו שאולי חי בצורה שאתה לא יכול לראות אתה לא תצא מזה. תחיה את החיים שלך. זה לא אומר שאתה צריך לשכוח ממנו, אבל דברים שאתה עושה אתה צריך לעשות בשביל עצמך ולא בשביל מה שהוא היה אומר אם הוא היה פה.״ היא הטתה את ראשה קצת הצידה, ואלישע הבין בדיוק למה היא מתכוונת. ״זה לא הוגן כלפיך.״

אולי הדבר הכי גרוע היה זה שאלישע ידע שהיא צודקת. הוא לא יכול להמשיך להתנהג כאילו מיכה צופה בו, גם אם באמת יש סיכוי לא קטן שזה קורה. הוא לא יכול להמשיך להתנהג כאילו, אם הוא יתנהג מספיק טוב, מיכה יחזור. הוא צריך להתחיל להסתכל על עצמו. ״אני לא יודע איפה להתחיל,״ הודה, כי זאת הייתה הבעיה הכי גדולה שלו.

״אז בוא נעשה את זה צעד-צעד. מה הכי חשוב לך עכשיו? מה הכי חסר? מה אתה הכי צריך?״

ליזי, אלישע חשב, כי זה היה מובן מאליו. אם הוא ידע להתנצל כמו שצריך, אולי היא תסלח לו. ורעות צדקה - הוא צריך להבין מה הוא מצפה מהסליחה הזאת. יותר מהכל, הוא רצה את ליזי בחזרה. הוא הרגיש נורא על זה שהוא פגע בה, הרגיש נורא על זה שהוא דיבר אליה ככה, והוא ידע שיש סיכוי לא רע שהיא לא תסלח לו. אבל הוא לא ידע מה הוא הולך לעשות אם הוא לא לפחות ינסה להגיד לה שהוא באמת עבר את הגבול. ״אני צריך לדבר עם החברה ההיא,״ הודה בקול. רעות הנהנה.

״אין לי מושג מי זאת אז אני לא רוצה לתת לך טיפים,״ היא עוד פעם התחילה לשחק עם העט שלה, ״אז אני רק אגיד בהצלחה. מותר לה לקחת זמן, אבל גם מותר לך לרצות לבקש סליחה. אל תפספס את ההזדמנות הזאת. היא לא ידע שאתה מצטער אם לא תגיד לה את זה.״

אלישע הנהן. הוא ידבר איתה. היום, מחר, לא היה לו מושג, אבל הוא ידבר איתה. הוא חייב לדבר איתה.

״אז תתחיל מזה,״ החליטה רעות, ״ונראה לי תתקדם משם. אני פה לשמוע, אגב, אם אתה רוצה. ואם אתה צריך משהו, גם אם זה סתם יום חופש כדי לעכל, יש לי את הסמכות לתת לך את זה. מוות של אדם קרוב זה משהו מספיק משמעותי כדי שאני אשקר קצת בשבילך.״ היא קרצה לו. ״אבל לא שמעת את זה ממני. אני מניחה שאתה לא רוצה שאני אספר למיכל, נכון?״

אלישע ניסה להכריח את עצמו לא לקפוא. ״לא, אם -״

״אז אני לא אגיד לה,״ מיהרה רעות להשיב. ״אתה לא צריך להסביר, זה בסדר. פשוט רציתי לוודא. היא לא תשאל כי היא אף פעם לא שואלת, בסוף היא יודעת שאני בונקר אם צריך, אבל אני יודעת לזהות אם היא מתעניינת. אני לא אתן לה רמזים.״ היא הסתכלה על אלישע ברצינות. ״זה שמור אצלי. אל תדאג.״

אלישע הנהן. איך הוא יכול להתחיל להגיד לה תודה בכלל? זאת הייתה שיחה קצרה, באמת, אבל היא סידרה לו את המחשבות בצורה שהוא בכלל לא ציפה לה. אור אמר לו לתת לליזי זמן, וזה מה שהוא ניסה לעשות, אבל גם רעות צדקה - היא לא תדע שהוא מצטער אם הוא לא יגיד לה. והוא לא הולך לתת לחברות הזאת ללכת לאיבוד רק בגלל שהוא מפחד להרים טלפון. הוא כבר כמה ימים לא ניסה לדבר איתה, כי הוא לא רצה להיות יותר מדי מציק, והוא קיווה שהכל יהיה בסדר, אבל זה לא המצב. דברים לא יהיו בסדר אם הוא לא יבוא ויהפוך אותם לבסדר.

״אז,״ אמרה רעות בטון החלטי, ״אני רוצה לאכול צהריים. אתה בא איתי?״ היא התחילה לחטט בתיק שלה.

״נראה לי אני אלך אחר כך,״ הודה, כי לא ממש היה לו מצב רוח לאכול עכשיו. הוא צריך לחשוב קצת, לתכנן מה הוא הולך לעשות, והוא צריך לעשות את זה לבד. ״אבל בתיאבון לך.״

שניהם קמו ויצאו מהחדר, כל אחד לכיוון אחר. אלישע חזר למשימות שלו, ועם כמה שדעתו הייתה מוסחת, הוא הצליח לעשות הכל. הוא הרגיש הרבה יותר רגוע וממוקד אחרי השיחה הזאת. התחושה הזאת שנופלים עליו השמיים קצת דעכה, והוא התחיל להבין בדיוק למה אור התכוון אז. זה לא שהזיכרון הולך להיעלם, כי הוא עדיין התגעגע למיכה יותר ממה שהוא אי פעם היה יכול לדמיין, אבל הוא התחיל להבין שהוא לא יכול לתת לזה לבוא על חשבון הבריאות שלו. יש לו עוד דברים לעשות, יש לו עוד חיים שלמים לחיות, והוא הולך לעשות אותם כשהזיכרון של מיכה נמצא לידו ולא חונק אותו עם געגוע. אלישע ידע שהוא לא בסדר עכשיו, אבל הוא התחיל לראות איך הוא עוד יהיה בסדר מתישהו, וזאת הייתה המחשבה הכי מרגיעה שהייתה לו בזמן האחרון. אם הזמן מצליח להפוך אבנים לחול, אולי הוא יצליח להפוך אבל להד של געגוע.

[Felis Alba]

טוב תם, אני ממש אוהבת את העלילה של הסיפור (מעניין כמה פעמים אמרתי לך את זה...) אבל צורת הכתיבה שלך עושה את העלילה לוואו! אם אני הייתי כותבת משהו כזה כנראה שהוא היה נראה יותר כמו טקסט... את.ה משתמשת המון ברגשות מה שמוסיף המון (אין דבר כזה יותר מדי תיאורים של רגשות. רגשות זה מאוד חשוב כדי להצליח להבין את הדמות) והדרך שבה הסיפור כתוב אני יכולה לדמיין אותו. אני ממש אוהבת את הסיפור. איזה כיף שעוד מעט את.ה גומר.ת ואני אוכל לדעת את הסוף!

[רונית השונית]

סיימתי עכשיו את הפרק השני והוא באמת ממש יפהה
זה בשפה יומיומית שרק מוסיפה למציאותיות לעומת הרבה ספרים ופאנפיקים וקטעים שקראתי שהיו כתובים בצורה שאף אחד לא מדבר בה באמת
וזה באמת נשמע כאילו זה היה יכול להיות בקצה השני של הרחוב
באמת שנורא אהבתי, הכתיבה שלך מדהימה ומחר ישר כשאחזור מבית ספר אני אקרא את השלישי כנראה

[Nico di Angelo]

אז הנה החצי השני של פרק 5! בתכנון המקורי לא היה אמור להיות לו עוד חצי אבל הרגיש לי שהסצנות האלה צריכות להיות צמודות. אני רוצה להתחתן עם ליזי בקטע פלטוני שמכבד את היותה ארואייסית. תהנו 33>

חלק 3, פרק 5, ii

״יש לך שתי דקות,״ אמר הקול של ליזי בחדות מהצד השני של הקו. אלישע קצת הופתע - היא אפילו לא אמרה שלום או שאלה מה קורה, אלא פשוט התחילה את השיחה במשפט הזה. הוא היה על הרכבת חזרה הביתה מהבסיס, ובדרך כלל השיחות האלה שלו עם איתה היו דו-צדדיות. ליזי כנראה חשבה שלקח לו יותר מדי זמן, אז היא אמרה, ״נו? השעון מתקתק. אל תגרום לי לעצור אותך באמצע אחר כך.״

״אני מצטער,״ פלט אלישע בלי לשים לב בכלל, והדממה של ליזי מהצד השני של הקו גרמה לו להמשיך לדבר. ״אני באמת מצטער. נראה לי שלא אמרתי לך את זה עד עכשיו, מה שהופך אותי למניאק אפילו יותר גדול ממה שתכננתי לצאת. אמרתי את זה בכוונה להעליב אותך כי רציתי להוציא את העצבים שלי על מישהו אחר, ואת היית שם, אז זה יצא עלייך. זה לא הופך את זה לבסדר, אבל לא יודע, אולי כדאי שתדעי שזה לא נגדך באופן ספציפי. לקח לי יותר מדי זמן להבין שאני באמת מצטער בשבילך, ולא סתם בשביל שתחזרי לדבר איתי, אז סליחה גם על זה.״ הוא היסס לרגע, אבל החליט להגיד את זה בכל מקרה. ״אני נורא רוצה שתסלחי לי, נראה לי שאת יודעת את זה, אבל אני אבין גם אם לא. עשיתי משהו לא במקום, ואם מה שיעזור לך זה שאני אעזוב אותך בשקט, אז זה מה שאני אעשה. אבל כן חשוב לי שתדעי שאני מצטער.״ הוא לקח נשימה עמוקה. ״דיברתי עם רעות, המש׳׳קית ת׳׳ש שלנו, את יודעת. לא על הכל, לא סיפרתי לה על כל העניין הזה של הרוחות וזה, אבל היא ממש עזרה והיא גרמה לי להבין שאם אני לא אגיד לך סליחה את לא תבואי לבקש את זה. הפסקתי עם כל הקטע הזה של לנסות לזמן רוחות, כי שנאתי להודות בזה אז, אבל את צדקת. זה לא היה בריא וסתם גרם לי לעשות שטויות ולפגוע באנשים מסביבי ואולי גם בעצמי. לא סיפרתי לאף אחד אחר על זה, אני לא יודע למה, אולי כי קצת התביישתי. אבל ממך אני לא מתבייש, כי ממך אני לא אצליח להסתיר דברים גם אם אני ממש ארצה, אז… כן. אני לא מצפה שפשוט תחליקי על הכל, אבל אני ממש רוצה שתסלחי לי. מותר לך גם לא! אבל אני ממש רוצה שכן. כמה זמן עוד נשאר לי?״

״עשר שניות,״ השיבה ליזי באותו טון חד ממקודם. הלב של אלישע צנח.

״אז, אממ… זהו. פשוט סליחה. יצאתי די שמוק, וזה באמת לא מגיע לך. אם -״

״נגמר הזמן,״ הכריזה ליזי. ״תכף חוזרת אליך.״ השיחה התנתקה.

אלישע הסתכל על הטלפון שלו בנסיון להבין מה בדיוק קרה עכשיו. ליזי באמת הולכת לחזור אליו? למה היה לה כל כך חשוב לנתק את השיחה? הוא הבין, ברמת העיקרון, למה - היא רצתה זמן לחשוב, אולי רצתה להתייעץ עם כמה חברות לגבי מה להגיד לו, אולי לשאול את אור אם הוא הכתיב לו מה להגיד כי זה דבר שמאוד מתאים לו לעשות - אבל הוא עדיין היה קצת מופתע. למה היא התכוונה כשהיא אמרה שהיא תחזור אליו? היא התכוונה להיום, או לשבוע מעכשיו? כמה זמן הוא צריך לחכות ליד הטלפון בציפייה? היו מעט דברים שאלישע רצה עכשיו כמו שהוא רצה לשמוע מה יש לליזי להגיד, והוא קיווה בכל ליבו שהיא לא תשאיר אותו במתח שכזה. זה קצת הלחיץ אותו.

הוא בקושי זכר מה הוא אמר לה, והוא התחיל להילחץ. הוא לא ציפה לבקשה הזאת ממנה. התכנון המקורי שלו היה לבקש שהם ייפגשו לדבר על זה, אבל נראה שהיא לא הייתה מעוניינת בזה בכלל. אולי היא בשום שלב לא תכננה לסלוח לו ופשוט רצתה לצאת מידי חובה. אולי תוך כדי שהוא דיבר היא כתבה לעצמה דברים שהוא אמר כדי שהיא תוכל לעבור עליהם ולחשוב. אולי היא צריכה לישון על זה. אולי -

הטלפון שלו זמזם שוב ביד שלו, והוא ענה תוך רגע. ״שלום,״ אמר בזהירות.

״אני הולכת לדבר עכשיו,״ אמרה ליזי, ״ואתה הולך להקשיב. מובן?״

אלישע הנהן, ואז הבין שהיא לא יכולה לראות אותו. ״ברור.״

ליזי לקחה נשימה עמוקה. ״בסדר. אז ככה. אני נורא נעלבתי ממך. אני לא חושבת שאתה יכול אפילו להבין עד כמה. הייתי איזה יומיים אצל סיוון רק כי לא רציתי לראות אותך בטעות ברחוב או משהו, ואתה גם ככה לא נמצא בעיר רוב הזמן. היא אמרה לי שאתה החלטת את ההחלטות שלך ושאני צריכה פשוט לא לענות לך ואתה תבין את המסר, ועשיתי את זה, אבל אז דיברתי עם תאיר, והיא אמרה לי שאני צריכה לתת לך חמש דקות לדבר ואז להחליט. החלטתי ללכת על האמצע, כי בדרך כלל תאיר נותנת עצות טובות אבל כל כך כעסתי עליך שלא רציתי בכלל לשמוע מה יש לך להגיד.״ היא עצרה לרגע, כאילו היא שוקלת את מילותיה בחוכמה. ״סיוון אומרת לי שהיא לא הייתה נותנת לך צ׳אנס, אבל סיוון גם לא יודעת לסלוח לאף אחד, אז אולי פחות כדאי לי להקשיב לך. תאיר לא עונה לי, אבל נראה לי שהיא הייתה משתכנעת יותר בקלות ממני. אז אנחנו הולכים לעשות את זה ככה. אני מקווה שאתה איתי.״

״אני איתך,״ אישר אלישע. הוא כנראה אף פעם לא היה יותר איתה מאז כיתה י׳׳א.

״גבולות, אלישע,״ החליטה ליזי, ״אנחנו הולכים להציב גבולות. אני יודעת מה הגבולות שלך ואני אף פעם לא מטומטמת מספיק כדי לנסות לעבור אותם, אז על זה נראה לי פחות קריטי לדבר עכשיו, אבל נראה לי שאני צריכה להבהיר כמה דברים.״

״אוקיי.״

״דבר ראשון זה שאתה אמנם יכול להיות החבר הכי גרוע בעולם, אבל יש מעט אנשים שקרובים אליי כמוך, אז אולי טעות אחת לא צריכה להיות מה שמפרק את זה. זה לא אומר שאני שוכחת לך את זה וזה לא אומר שאנחנו הולכים להתנהג כאילו זה לא קרה. זה אומר שאתה עשית טעות, וזאת טעות קריטית, אבל זה נראה כאילו אתה באמת מתנצל עליה אז אני מוכנה לקבל את הסליחה הזאת. הדבר השני זה שזה מגיע עם תנאים. רק טיפש יעשה את אותה טעות פעמיים, ואם אתה שוב מחליט שזה שאני א-מינית זאת דרך לנצח ויכוח, אני לא הולכת להיות הסתומה שתסלח לך פעמיים. אני הרבה דברים, אלישע, אבל אני בהחלט לא אוהבת תירוצים. אני לא אומרת את זה כי ניסית לתרץ את עצמך או משהו, אלא כדי שתדע. נראה לי שאתה יודע את זה כבר, אבל בכל מקרה. הדבר השלישי הוא שאני לא הולכת להיות הפסיכולוג שלך. אני אוהבת אותך מאוד ואני תמיד שמחה לעזור ולתת גב רגשי, אבל אני לא הולכת להיות שק חבטות כשאתה כועס ואני לא הולכת להיות מי שסופגת את כל האבל שלך. פסיכולוג, מש׳׳קית ת׳׳ש, מה שיעשה לך טוב, העיקר שאתה תמצא מישהו שיודע מה הוא עושה לדבר איתו על זה חוץ ממני. אישית אני חושבת שכדאי שתתחיל ללכת לפסיכולוג, כי הוא קצת יותר מתאים למצב האבסורדי הזה שאתה נמצא בו ממישהי שגדולה ממך בחצי שנה שקיבלה 5 ביום המא׳׳ה בטיפול באדם, אבל זה אני לא יכולה להכריח אותך לעשות. הבנת?״

לקחו לאלישע כמה שניות למצוא חזרה את הקול שלו. ״כן,״ אמר, והוא רצה להגיד עוד משהו, אבל שום מילים לא הצליחו לצאת. הוא היה עסוק מדי בלעכל את מה שליזי אמרה.

״אוקיי, יופי,״ החליטה, ״אני מקווה שאתה הולך להפנים את זה. אם זה שווה משהו, אלישע, אני שמחה שאתה במקום יותר טוב עכשיו. זה שהיו לך עצבים להוציא לא אומר שזה היה בסדר להוציא אותם עליי - או על כל בן אדם אחר, אם כבר מדברים על זה - אבל אני כן יכולה להבין את זה שהתמודדת לבד עם משהו שבדרך כלל קשה להתמודד איתו עם סביבה תומכת. אם יש לך עם מי לדבר עכשיו, אני חושבת ש -״

״זה לא הכל,״ הודה, כי זה באמת לא היה הכל. ״זאת אומרת, היה משהו שלא סיפרתי לך. ונראה לי שאת צריכה לדעת את זה.״

״כן?״ שאלה ליזי, ואלישע התפלל שהיא לא תחליט לחזור בה אחרי זה.

״בהלוויה של מיכה, עומר נתן לי מכתב. מסתבר שהוא כתב את זה בשבילי לפני שהם נכנסו לשטח, והוא די הכריח את עומר לתת לי את זה אם קורה לו משהו. ו… טוב, קרה לו משהו.״

״אוקיי, ולאן אתה חותר?״

״הוא ביקש ממני לספר להורים שלו,״ אמר אלישע במהירות לפני שהוא הספיק להתחרט, ״עלינו. סיפרתי לאור ולרעות, אבל חשבתי שגם לך מגיע לדעת. אני לא יודע למה לא אמרתי לך את זה קודם. אולי לא חשבתי שאני בכלל אצטרך לעשות את זה.״

ליזי נשפה אוויר בחוזקה לתוך הקו. ״שני דברים. הראשון הוא שאתה לא חייב לעשות את זה, כי עם כמה שזה נשמע נורא, אם היה למיכה ממש קריטי שההורים שלו ידעו הוא היה כותב להם פתק ולא מבקש ממך לעשות את זה. אתה לא צריך לעשות את זה. אני חושבת שזה משהו שאתה צריך לעשות רק אם אתה רוצה. דבר שני, בוא ניקח את זה בתור דוגמא. אני שמחה לשמוע על זה, שמחה שאתה משתף אותי, אבל אני לא יכולה להיות מי שנותנת לך תשובות על זה. וזה לא פייר להשוות אותי לאור פה, כי אור לא היה איתך כל השבועות האלה ונראה לי הוא פשוט היה מרוצה מזה שדיברת איתו. אז על דבר כזה אתה צריך לדבר עם פסיכולוג או עם רעות, כי אני לא יודעת לתת לך תשובות. אני יכולה רק להגיד לך שאתה לא חייב, ולהשאיר לך את הבחירה. זה לא פייר לדרוש ממני יותר מזה, ואני מקווה שלפחות את זה אתה יכול להבין. סליחה שאני לא אור, אבל בכנות, אני חושבת שיש לי פלוסים בתחומים אחרים. לפחות עליי לא היה לך קראש בכיתה י׳׳א.״

אלישע גלגל עיניים. ״עד עכשיו אני מתחרט שסיפרתי לך את זה. ואני לא התכוונתי להשוות אותך לאור, פשוט רציתי שתדעי שהוא יודע, זה הכל. את חברה הרבה יותר טובה שלי ממנו, ליזי, גם אם עלייך לא היה לי קראש בכיתה י׳׳א.״

ליזי הייתה שקטה לרגע. ״אתה באמת מתכוון לשים עין על עצמך, נכון?״ שאלה, והפעם אלישע שם לב לדאגה בקול שלה. זה היה כל כך ברור שהוא לא הבין איך הוא לא שם לב לזה עד עכשיו - לליזי היה אכפת, ממש אכפת, והיא לא רצתה שהוא יעשה משהו שהוא עוד הולך להתחרט עליו.

״כן,״ הבטיח, ״אני הולך לעשות את זה. את יכולה לסמוך עליי.״

״אוקיי,״ החליטה. ״מקווה שזאת תהיה בחירה טובה. מה חשבת לעשות לגבי המכתב הזה של מיכה?״

אלישע היסס. ״אני… לא יודע. אני רוצה לעשות את זה, אבל זה גם ממש, ממש מפחיד אותי. מיכה תמיד אמר שהם יגיבו בסדר גמור, אבל זה לא כאילו הוא היה יכול לצפות את זה. אני לא חושב שהוא אי פעם חשב מה יקרה אם הוא ימות ואני אספר להורים שלו. אני לא יודע אם הם יאמינו לי בכלל. אני לא יודע איך לספר להם.״

״זאת רק דעתי,״ הזהירה, ״אבל אולי כדאי שפשוט תתקשר להם ותסביר להם קצת את הרקע ואז תקבעו להיפגש? הם לא גרים רחוק מהבסיס שלך, לא?״

״כן, הם באזור,״ הסכים אלישע, ״האמת שזה רעיון טוב. ככה הם יוכלו לבחור אם הם רוצים לשמוע או לא, אבל אני כן אוכל להגיד שעשיתי את מה שמיכה ביקש.״

״אתה יודע שאתה לא חייב לעשות את זה, נכון?״ ניסתה ליזי שוב לוודא, ״אני חושבת שאתה מרגיש שאתה חייב לו, אבל זה בכלל לא נכון. הוא יכול לבקש, אבל הוא לא יכול לדרוש. הוא היה מבין. לא ממש יצא לי להכיר אותו, אבל מהסיפורים שלך נראה לי שהוא היה מבין. ובכל מקרה, אם הוא לא היה מבין, הוא לא היה שווה את העומס הנפשי של לעשות את זה בשבילו.״

״לא, אני יודע את זה,״ ניסה אלישע להבהיר, ״פשוט… אני רוצה לעשות את זה. נראה לי שאני חייב לו, ובכל מקרה מגיע להם לדעת אם הוא רצה להגיד להם. אני צריך לבקש את המספר שלהם עכשיו, נכון?״ שאל בלב כבד. זאת הייתה משימה לא פשוטה והוא ידע את זה, ועדיין הוא רצה לעשות אותה. הפעם הוא הרגיש שהוא לוקח על עצמו משהו לא בשביל טובתו האישית, אלא כאות תודה למישהו שיקר לו. אולי זה מה שעשה את כל ההבדל.

״אני חושבת שזה מה שתצטרך לעשות,״ הסכימה ליזי. אולי היא רצתה להגיד עוד משהו, אבל בסוף היא לא אמרה כלום. אלישע הזכיר לעצמו את מה שהיא אמרה, והוא ידע שהיא צודקת. היא לא צריכה להיות הפסיכולוג שלו ולא שום שק חבטות.

״איך את, ליזי?״ שאל, והפעם הוא באמת רצה לשמוע מה התשובה.

[רונית השונית]

קראתי עכשיו את הפרק השלישי
הוא ממש חמוד
אהבתי שזה יום רגיל תכלס אבל עדיין זה מעניין לקרוא את זה

[Nico di Angelo]

טוב אז קצת נעלמתי אתמול כי החלטתי שהסצנות של אתמול ושל היום לא צריכות להיות שתי סצנות נפרדות אלא סצנה אחת. מקווה שתהנו, אני דווקא די מרוצה מזה ומקווה שגם אתםן כי יש לי מחר מבחן במזרחנות שלא למדתי אליו דקה 3>

חלק 3, פרק 6

אלישע הרגיש שבפעם הראשונה בהרבה זמן, הוא הולך להנות מהשבת שלו. הוא ממש הכין את עצמו לכל הסיטואציה - היה לו ספר לקרוא והוא הספיק לעשות במהלך השבוע את כל הדברים שבדרך כלל הטרידו אותו, שבראשם הייתה השיחה שלו עם ליזי. השיחה הזאת לא הלכה כמו שהוא ציפה בכלל, אבל מצד שני, הוא לא באמת היה בטוח למה הוא ציפה. הוא ידע למה הוא קיווה, אבל הוא לא ידע מה הוא ציפה שיקרה. אולי זה היה טוב שהוא עדיין מבולבל מזה. נותן לו קצת זמן לחשוב.

ליזי שמרה קצת על פרופיל נמוך מאז, ואלישע לא ממש יכל להאשים אותה. הוא השתדל לא להציק לה יותר מדי אבל עדיין להיות שם, וזה היה קצת מאתגר, אבל הוא ידע להתמודד עם זה. הוא בעיקר היה שמח שהשיחה הזאת הלכה כמו שצריך, כי עם כמה שהוא לא ציפה שהיא תלך ככה, הייתה לו תחושה שככה היא הייתה צריכה ללכת. הוא קיווה שליזי יודעת כמה הוא מעריך את זה שהיא סולחת לו. הוא קיווה שהיא יודעת כמה הוא מרגיש נורא על זה שהוא פגע בה.

ארוחת הצהריים של יום שישי הייתה קלילה ושמחה, אבל לאלישע הייתה תחושה שהוא שכח לעשות משהו מאוד חשוב.

״חשבתי על החופשה ההיא,״ אמרה אמא שלו בחיוך, ואלישע ראה כמה היא שמחה. ״הסתכלתי קצת על דברים, אבל אני באמת לא מבינה בזה. הכל נראה או יקר מדי או זול מדי.״

אבא שלו המהם, כי זה שאלישע היה במצב רוח יותר טוב לא היה מה שיגרום לו להפסיק עם ההמהומים הרגילים שלו. ״צריך לחפש טיולים,״ החליט, ״יהיה לנו הרבה יותר קל ככה.״

אלישע אף פעם לא הצליח להבין את ההתלהבות של ההורים שלו מטיולים מאורגנים. הוא הבין את הנוחות - לא צריך לחשוב יותר מדי לעומק, לא צריך לחפש לבד מקומות לאכול, לא צריך ללכת לישון בלי לדעת מתי הם יקומו בבוקר - אבל הוא לא הבין את הרצון להישאר במקום הנוח הזה. אלישע לא היה בהרבה חופשות בחיים שלו, לא עשה הרבה דברים לגמרי בעצמו, אבל מדי פעם הוא נזכר בפעם ההיא כשהוא היה בכיתה י׳׳א וליזי הייתה בכיתה י׳׳ב שהם החליטו לעלות על האוטובוס הראשון שמגיע לתחנה הזאת שנמצאת בין הבתים שלהם ולא לרדת עד שנמאס להם. הם החליפו אוטובוסים במשך שעה ובסוף ירדו בתחנה על כביש מהיר, שאמנם הייתה מאוד רועשת עם כל המכוניות סביבם אבל גם היה ממנה נוף פשוט מדהים של כל הר הכרמל. אולי אלישע היה טיפוס ספונטני, והוא תמיד הצליח למצוא משהו שעוצר אותו. ״אני יכול לחפש לכם דברים,״ הוא מצא את עצמו אומר, ״אבל אולי יהיה נחמד לכם אם תעשו משהו סתם ספונטנית. לקנות כרטיסי טיסה, למצוא מקום לישון וזהו. משם להסתדר לבד.״

אמא שלו צחקה, וכנראה לא הבינה שהוא מתכוון לזה ברצינות. ״מצחיק מאוד, מתוק שלי,״ אמרה בחיבה, ואלישע ניסה להזכיר לעצמו שזה בסדר שהיא פחות בעניין. אבא שלו, לעומת זאת, כנראה קלט את מה שאלישע ניסה להגיד.

״למה לא, בעצם, חנה?״ שאל בעניין, ״אף פעם לא עשינו את זה, וזה יכול להיות כיף. אולי יש לנו מה ללמוד מהילד שלנו.״ אלישע אף פעם לא אהב את זה שההורים שלו קראו לו ילד, אבל הוא הופתע לראות שאבא שלו מסכים איתו. אלישע תמיד ראה את ההורים שלו בתור יחידה אחת - הם הסכימו על הכל, בין אם התשובה היא כן או לא, והוא אף פעם לא ראה אותם בתור אנשים ספונטניים. שניהם מורים, כל אחד בדרכו שלו, והייתה לאלישע תחושה שהפעם האחרונה שהם חיו את הרגע הייתה בחתונה שלהם או כשהוא נולד.

אמא של אלישע נראתה מופתעת. ״אבל מה נעשה?״

״תמצאו איזה צוק לקפוץ ממנו ותחשבו אם בא לכם לעשות באנג׳י?״ שאל אלישע, וההורים שלו הסתכלו אחד על השנייה במבט שאמר שאולי זה רעיון לא כל כך נורא. אלישע היה שמח בשבילם, באמת, אבל המחשבות שלו כבר הספיקו לנדוד לכיוונים אחרים. הוא ומיכה, באחת הפעמים שהם נפגשו, החליטו שהם לא הולכים לתכנן שום דבר. אלישע לא היה טוב בזה, אבל מסתבר שמיכה כן, כי הוא גרר את אלישע ברחובות תל אביב בלי שום כיוון או מטרה. בסוף הם נדדו בין גלריות ביפו לדוכנים בשוק הכרמל, ואלישע סיפר למיכה על הטיולון הקטן הזה שלו עם ליזי בכיתה י׳׳א, ומיכה צחק ואמר לו שככה צריך לחיות את החיים.

אולי הוא צדק. אולי זה מה שאלישע צריך לעשות - לתת לעצמו לקפוץ מאיזה צוק מפחיד כדי שהוא לא ירגיש שיש משהו שהוא לא עשה. הוא חשב על הפתק של מיכה, מוחבא היטב מתחת לכרית שלו כל עוד הוא נמצא בבית. פתאום היה לו ממש ברור מה הוא צריך לעשות.

הם כבר סיימו לאכול, סתם ישבו סביב השולחן להמשיך את השיחה, ואלישע קם לפנות את הצלחת שלו. ״אני הולך לעשות סיבוב בחוץ, בסדר?״ שאל, ואמא שלו הרימה גבה בשאלה. ״סתם לנשום אוויר,״ הוסיף במהירות, למרות שאוויר כנראה יהיה הדבר האחרון שהוא הולך להשיג.

״אל תחזור מאוחר,״ ביקש אבא שלו, ואלישע כבר היה בחצי הדרך לחדר לקחת את הטלפון שלו והמכתב. ״שבת נכנסת מוקדם היום.״

האוויר בחוץ היה קריר, ואלישע הרגיש כאילו הוא בדיוק שטף את הפנים אחרי לילה ארוך. הוא התרחק כמה צעדים מהבית שלו, רק בשביל התחושה שאף אחד לא הולך להסתכל עליו מהחלון, וחייג למספר שהוא לא ציפה מעצמו לחייג אליו בזמן האחרון.

״היי, אלישע,״ אמר הקול המופתע של עומר מהצד השני של הקו. ״מה… מה שלומך?״

״ברוך השם,״ השיב אלישע, ״איך אתה?״

לקחו לעומר כמה שניות לענות. ״בכיוון הנכון,״ החליט. היה ברור שהוא מחכה.

״תקשיב, אה...״ אלישע ידע מה הוא רוצה לעשות, ידע מה הוא רוצה לבקש, אבל המילים כאילו התאדו לו מהלשון. ״אתה יכול לשלוח לי את המספר של אמא של מיכה?״ הצליח להגיד בסוף, מהר, כאילו הוא מפחד שאם הוא יחשוב עוד קצת על המילים הוא ייקח אותן בחזרה.

אלישע ראה את עומר רק פעמיים בחייו, אבל לא היה לו קשה לדמיין את ההבעה המופתעת שכנראה הייתה על הפנים שלו. ״אה… כן. אתה בטוח שזה רעיון טוב?״ שאל בהיסוס.

״הוא ביקש ממני,״ הבהיר אלישע, ״אל תדאג. אני פשוט רוצה לעשות את זה לפני שנכנסת שבת.״

״אוקיי,״ אמר מעומר, וזה נשמע כאילו הוא תכנן להגיד עוד משהו, אבל בסוף הוא פשוט אמר, ״אז אני כבר שולח,״ והשיחה התנתקה.

אלישע חיכה בלחץ להודעה עם המספר. הוא לא ידע אפילו מה להגיד, מה לעשות, מאיפה להתחיל, אבל הוא החליט שלא ממש אכפת לו. לא משנה איך הוא יתכנן מראש את השיחה הזאת, היא לא תעבוד כמו שהוא רוצה שהיא תעבוד, אז הוא העדיף פשוט לנסות להיות ספונטני ולראות לאן הרוח לוקחת אותו. כשעומר שלח לו את המספר, הוא בקושי הספיק להקליד לו בחזרה ׳תודה׳ לפני שהוא מצא את עצמו עם הטלפון מוצמד לאוזן עוד פעם ומחכה שצליל החיוג יתחלף בקול אנושי.

״הלו?״ שאל הקול מהצד השני של הקו, ואלישע עצר לרגע. הוא ידע איך אמא של מיכה נשמעת, הוא ראה אותה בהלוויה, אבל הוא לא היה מוכן לזה. היא ומיכה ענו לטלפון באותה צורה, אותו טון, ולרגע זה גרם לו לסחרחורת. ״מי זה?״ שאלה שוב, ואלישע הזכיר לעצמו שהוא חייב להתחיל לדבר.

״היי,״ הצליח להגיד, ואז בלע רוק, וניסה עוד פעם. ״אני אלישע. אני - הכרתי את מיכה. את יכולה לדבר לכמה רגעים?״ שאל, כי עם נושאים כאלה, זה רק מנומס לשאול.

״כמובן,״ אמרה, והבלבול בקול שלה התחלף בסמכות. ״הכל בשבילו.״

אלישע הרגיש כאילו הלב שלו היה פיסת נייר ומישהו קימט אותה. ״אני, אממ. אני החבר שלו - הייתי החבר שלו. היינו ביחד שנה וחודשיים.״ הוא עצר לרגע, אולי כדי לנסות להבין אם יש משהו שהיא רוצה להגיד, אבל אמא של מיכה לא פצתה פה. ״אני יודע שלא ידעת. האמת שכל הזמן הוא רצה להגיד לך, אבל לא הצליח למצוא את הרגע המתאים, וזה… מובן. הוא - לפני שהם יצאו למבצע, הוא כתב לי פתק, ועומר נתן לי את זה בהלוויה. הייתי שם ולא ממש הבנת מי אני, וזה מובן, גם אני הייתי מבולבל אם הייתי את, אני יודע שהייתם ממש קרובים והכרת את כל החברים שלו. בכל מקרה, אממ...״ הוא קיווה שהוא לא מתפזר יותר מדי. ״בפתק הזה שהוא כתב לי, הוא ביקש שאם אני מרגיש מוכן, אני אספר לכם, ואני יודע שעבר קצת זמן אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.״

הייתה שתיקה מהצד השני של הקו, ולרגע אלישע חשב שהשיחה התנתקה וכל הזמן הזה אף אחד לא שמע אותו, אבל אחרי הרגע של השתיקה הוא שמע נשימה רועדת. ״אתה… איך אמרת שקוראים לך?״ שאלה אמא שלו שוב.

״אלישע,״ השיב, ״בן מדרכי, אם זה אומר לך משהו.״

״ואתה היית בהלוויה? אתה הבחור הבלונדיני ההוא, נכון? עם הכיפה?״

אלישע הנהן, ורק אז הבין שהיא לא יכולה לראות אותו. ״כן, זה אני. עומר קצת שיקר אז. הוא ראה אותי רק פעם אחת לפני זה, וגם זה לא ממש היה מכוון. הוא פשוט התעקש שאני אבוא.״

״זה טוב שהוא עשה את זה,״ פסקה אמא של מיכה, ״הוא היה רוצה את זה. שתהיה שם. אתה - אנחנו יכולים להיפגש? לדבר? אני - כמה זמן אמרת שהכרתם?״

״היינו ביחד שנה וחודשיים,״ השיב אלישע, ״אבל הכרנו עוד חודש לפני זה. ואפשר להיפגש, אבל זה קצת טריקי, כי אני שומר שבת וגר בחיפה. הבסיס שלי במרכז, אז אפשר אחרי הצהריים או בערב מתישהו במהלך השבוע. אם זה נוח לך.״

״הכל נוח לי,״ הפטירה, ״שנה וחודשיים… איך הוא הצליח להסתיר את זה ממני?״

אלישע לא ידע מה לענות לה. הוא הצליח כי היא לא חשבה שהוא מסתיר ממנה כלום. הוא הצליח להסתיר את זה ממנה כי בשום שלב היא לא חשבה לפקפק באמינות של מה שהוא אומר. בשום שלב היא לא הרשתה לעצמה לחשוב שהבן שלה ישמור ממנה סודות.

״בן כמה אתה?״ שאלה שוב, ואלישע קצת הופתע מהשאלה.

״תכף עשרים,״ השיב, ואפילו הופתע מהתשובה של עצמו. מיכה היה גדול ממנו בקצת פחות משנה, ואלישע לא שם לב לזמן שעבר, אבל הוא תכף יהיה בגיל של מיכה. ואז הוא יעבור את הגיל של מיכה, אבל מיכה יישאר באותו גיל שהוא היה בו קודם.

היא לקחה נשימה עמוקה. ״אני - אני אנקה את הלו׳׳ז שלי בעבודה, רק תגיד לי מתי אתה יכול להגיע לאזור שלנו. או - או שאני אגיע לאזור של הבסיס שלך, מה שיותר נוח. אתה בטח צריך תחנת רכבת כדי להגיע הביתה, לא?״

״כן,״ אמר, אבל מיהר להוסיף, ״אבל אני רגיל לתחבורה ציבורית, אז זה בעיקר שאלה של מה נוח לך.״ זה לא היה לגמרי שקר, אבל אלישע הרגיש שהפעם זה נחוץ. היא מי שאיבדה את הבן שלה, לא הוא. הוא צריך למצוא את הדרך לא להקשות עליה, ולא להפך.

״בסדר,״ מלמלה לעצמה, ״ביום ראשון אתה יכול? אתה יודע איפה אנחנו גרים בכלל?״

״כן,״ השיב, ״לא הייתי שם הרבה, אבל כן. אני אדבר איתך ביום ראשון כשאני יוצא מהבסיס, ונראה כמה זמן ייקח לי להגיע. אני לא חושב שזה אמור לקחת יותר משעה, אבל נראה איך הפקקים.״ הוא היסס לרגע, כי הוא רצה להמשיך לדבר, אבל זאת לא הייתה הדרך וזה לא היה הזמן. ״אני צריך ללכת,״ הוסיף, ״תכף נכנסת שבת והכל, אבל תרגישי חופשי לשלוח לי דברים בשבת. אני אראה אותם מחר בערב.״

״בסדר,״ אמרה, והיה רעד בקול שלה. ״רק - שני דברים.״

״כן?״

״הראשון הוא תודה,״ אמרה, והיה ברור שהיא מנסה מאוד שלא לבכות, ״כי אתה הבנת שהוא רצה שנדע והחלטת לעשות את זה, למרות שזה קשה.״ היא לקחה נשימה עמוקה. ״והדבר השני,״ הוסיפה, ״אתה אוכל כשר?״

אלישע צחק בהפתעה, למרות שהומור היה הדבר האחרון שהיה בו באותו רגע. ״כן,״ ענה, ״אבל לא דחוף לי לאכול. אמא שלי מכינה כמויות בבית גם ככה.״

״אוקיי,״ החליטה. היא עצרה לרגע, ואלישע נתן לה את הזמן להחליט אם לשאול את השאלה הזאת או לא. ״אני יכולה לשאול עוד משהו?״

״לא צריכה לבקש.״

״ההורים שלך יודעים?״ שאלה בהיסוס, ״רק אנחנו לא ידענו?״

אלישע הרגיש חיוך עצוב מטפס על הפנים שלו. ״הם לא יודעים,״ השיב.

״בסדר,״ החליטה אמא של מיכה, ועוד פעם הטון שלה היה דומה לשלו בצורה כמעט מצמררת. ״אז אנחנו נתראה ביום ראשון, אלישע.״

היה מוזר לשמוע אותה אומרת את השם שלו. ״נתראה. שבת שלום.״