בן הכוכבים|וריאן, סיפור בהמשכים, R כנראה

הקפצה

תנו לי
לא לערוך
יותר לעולם.
במילא הוספתי איזה טוויסט ממש בסוף אז אצטרך לערוך את הכל אחר כך במילא, אז תסרדו עם עוד שני פרקים ללא עריכה, נכון?

פרק 15

"אתה בטוח?" שאל קאלן בהיסוס, והביט שוב פעם בשמיים. "לא נראה לי שהיו מחזירים אותו אם הוא לא היה נרפא לגמרי."
"הקולות נעלמו לעכשיו, אבל זה לא אומר שהם יעלמו לנצח. אם לא ניפטר מהם אחת ולתמיד, הם ימשיכו לרדוף את אופיוקוס עד שהוא ישתגע לגמרי." ג'מי חתך את האוויר עם החרב בתנועת ראווה מהירה, לא שמישהו מהם הסתכל עליו באותו הרגע. "אתם לא הייתם רוצים שהמוות של ארצ'ר יהיה לשווא, נכון?"
המשפט האחרון היה מכוון לשרלוט, ונראה שהוא פגע בדיוק בנקודה הנכונה. היא כיווצה את שפתיה והנהנה. "קדימה. תראה לנו את המפה."
"המפה?" שאל ג'מי בבלבול. "חשבתי שהיא אצלך."
השניים פנו אל קאלן, שהרים את ידיו במהירות. "אל תסתכלו עליי ככה. זה לא אצלי."
כל השלושה החליפו מבטים, ואז ג'מי בעט באבן הכי קרובה אליו בתסכול. "לעזאזל, למה זה היה אצל ארצ'ר מההתחלה?! עכשיו אין לנו לא מדריך ולא מפה!"
"טוב, זה כבר מאוחר מדי לעשות לגבי זה משהו, אז תפסיק להתלונן," ענתה שרלוט בכעס. "חוץ מזה, זאת אשמתך שארצ'ר קבור שם עכשיו."
"תפסיקי להאשים אותי!"
"תפסיקו לריב כבר!" קטע אותם קאלן במהירות, והשניים השתתקו מיד. "בכל מקרה," הוא המשיך, "נקודת האיסוף היא במזרח, לא? אז כל מה שצריך לעשות זה להמשיך ללכת מזרחה עד שנגיע לשם."
לא ג'מי ולא שרלוט התלוננו, וקאלן הנהן בהסכמה. "קדימה, בואו נזוז."
השלושה התחילו לצעוד בהובלת קאלן, ורק אחרי דקה ג'מי ריחם על הנער והחליט לתקן אותו. "אתה הולך צפונה."
אפילו בחשיכה היה אפשר לראות את הסומק שהציף את פניו של קאלן. הוא הסתובב מזרחה והמשיך ללכת בלי להגיד עוד מילה נוספת. שרלוט גיחכה מאחוריו.
החבורה המשיכה לצעוד בשתיקה, חוץ מהפעמים שבהם שרלוט מלמלה משהו שקשור לארצ'ר. בסופו של דבר לג'מי נמאס.
"אז פעם הבאה את תלכי איתו!" הוא התפרץ בכעס.
"לא תהיה פעם הבאה, כי איזה אידיוט החליט לתת לו להימחץ מתחת להריסות!" ענתה שרלוט באותו הטון. "חוץ מזה, לא אתה ולא קאלן יכלתם להדליק את הלפידים, לא יכולתי ללכת איתו גם אם הייתי רוצה."
"כן, טוב, נראה שאת וקאלן בהחלט לקחתם את הזמן שלכם עד שהגעתם אלינו. אולי אם הייתם מגיעים מוקדם יותר, היית יכולה לעזור לארצ'ר בעצמך."
שרלוט הסמיקה מכעס. "חבל באמת שלא מצאנו את הלפידים מוקדם יותר. ככה הייתי יכולה באמת לעזור לארצ'ר! אבל רגע, איך בדיוק? אני לא יכולה להרים סלעים כמוך!"
"תפסיקו כבר!"
הצעקה של קאלן הייתה רמה יותר מהצעקות של ילידי הכוכבים. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה שג'מי שמע אותו צועק.
זאת הייתה גם הפעם הראשונה שהוא שמע אותו כועס כל כך.
הנער נעצר והסתובב אליהם בזעם. "פשוט תסתמו כבר שניכם! אנחנו לא יכולים להחזיר את ארצ'ר לא חשוב כמה נתווכח, וזה בכלל לא חשוב אשמת מי זה היה. אנחנו לא יכולים להתחיל לריב עכשיו. אנחנו כל כך קרובים."
שרלוט וג'מי לא אמרו כלום. זה היה נכון שהם היו קרובים, אבל ג'מי היה משוכנע לגמרי שהם יכלו לעשות את זה גם בלי שרלוט. למעשה, עכשיו כשהמחשבה עלתה בראשו הוא הבין איזה רעיון גאוני זה יהיה להשאיר את שרלוט מאחור ולהביא רק את קאלן. זה יחסוך כל כך הרבה צרות אחר כך.
אבל הוא לא יכל להגיד את זה בקול, אז הוא נשאר בשקט במשך כל הדרך.
הפעם גם שרלוט שתקה.

•••

השלושה הלכו בשתיקה עד שהשמש כבר עמדה באמצע השמיים. מדי פעם קאלן ניסה לדבר, וג'מי ניסה לעודד אותו ולהצטרף לשיחה, אבל הן התפוגגו מהר. לאף אחד מהם לא היה מצב רוח.
אם הם היו מדברים עוד הם היו מתחילים לריב שוב.
אבל בצהריי היום ג'מי סוף סוף הבחין בזה.
"ככה נראית נקודת איסוף?" הוא שאל, למרות שלא ידע בדיוק את מי. הוא היה בטוח שקאלן אף פעם לא הלך ואחת, והוא לא הבין מה יש ליליד כוכבים למצוא שם. זאת כנראה הייתה גם הסיבה שהוא לא קיבל תשובה.
נקודת האיסוף הייתה מורכבת משלושה עמודי אבן גדולים שהקיפו צורת עיגול בחול. כשהתקרבו יותר, יכלו לראות שהדוגמה בתוך העיגול הייתה קבוצת הכוכבים של בתולה, האלה ששלטה באותו החודש. ג'מי תהה אם העיצוב נשאר אותו הדבר בכל השנה או שמשתנה בהתאם לכוכב השולט.
הם הבחינו באישה רק כשהיא צחקה.
היא ישבה על אחד מעמודי האבן והביטה בהם בחיוך משועשע. היא לא נראתה בת יותר מעשרים, אבל בכל זאת נתנה תחושה של אישה מבוגרת בהרבה.
עוד ילידת כוכבים?
היא חלצה את נעלי העקב שנעלה וירדה בקפיצה מהעמוד, ואפילו לא מעדה כשנחתה על החול החם. היא העבירה את מבטה על ג'מי, ואז עברה להסתכל על קאלן בחיוך כמעט רעב. רק כששמה לב לשרלוט הפך החיוך שלה להבעת תיעוב. "אז כן הבאת את הילדה בסוף? בסדר, פשוט נצטרך להרוג אותה." היא אמרה בקול אדיש, כאילו זה לא היה עניין של מה בכך.
אבל אל מי לעזאזל היא דיברה?
ג'מי פנה מיד אל קאלן. לא יכול להיות. כל הזמן הזה שהוא חשב שארצ'ר ניסה להכשיל אותם, זה היה בכלל קאלן מההתחלה? הוא היה סוג של סוכן כפול? הוא בסך הכל הוליך אותו ואת שרלוט שולל כל הזמן הזה?
אבל לא היה ניתן לטעות במבט האימה שעלה על פניו של הנער. זה לא היה הוא.
"הו, ג'מי, טיפש שכמוך," אמרה האישה וליקקה את שפתיה. "דיברתי עלייך, כמובן."
הפעם זה היה תורם של שרלוט וקאלן להיראות מופתעים. אבל זה לא היה הגיוני. ג'מי לא הכיר את האישה הזאת בכלל.
"אתם עדיין לא מזהים אותי?" היא שאלה באכזבה כשהסתכלה על מבטי האימה שעל פניהם. "טוב, ברור שלא תזכרו אותי. אפילו אחרי שהוא נפל, אופיוקוס זהר חזק מדי בשביל שישימו לב אליי." שרלוט נשפה בחדות, והאישה הבזיקה אליה חיוך מהיר. "בדיוק, ידעתי שתזכרי! אני קסיופאה, האלה של החושך. הרי עם כל איזון צריך חוסר איזון. עם כל אור צריך להיות חושך."
ג'מי זכר שאופיוקוס אמר את המשפט הזה הרבה פעמים. הוא תמיד דיבר על החשיכה שבאה עם האור.
הוא אף פעם לא ידע שיש אלה כזאת.
"ברור שלא ידעת," אמרה קסיופאה, ממש כאילו יכלה לקרוא את מחשבותיו. "אבל זה לא מה שחשוב עכשיו. הגעתם לסוף המסע שלכם."
קאלן היה הראשון שהצליח לדבר. "איך ידעת בכלל שנגיע לכאן? מה את רוצה מאיתנו?"
"טיפשון קטן, אל תתגרה בגורל שלך." ולמרבה הזוועה, המבט הרעב חזר לפניה של האלה. היא אפילו ליקקה את שפתייה. "אני הובלתי אתכם לכאן. אני זאת שגרמה לאופיוקוס לספר לג'מי לאן הוא צריך להגיע. אני זאת שאמרה לארצ'ר לפגוש אתכם בכפר. כמובן שהילד המטומטם הזה לא הצליח להבדיל ביני לבין סאגיטריוס, אבל אני תמיד הייתי טובה בחיקויים."
שרלוט כיווצה את אגרופיה.
"איך אתה חושב שידעת על החרב? איך אתה חושב שידעת להגיע לכאן? איך אתה חושב שידעת בדיוק איך לגרום למקדש לקרוס בשביל למחוץ את מגיד העתידות המעצבן?"
ג'מי פער את עיניו לרווחה. אז בסופו של דבר שרלוט צדקה. הוא באמת רצח את ארצ'ר.
זה היה הרגע שבו הוא הבין שהקול שלה היה הקול ששמע בזמן האחרון, מאז שהם עברו ליד היער של וולפי. זה היה הרגע שבו הוא הפסיק לחשוב בשביל עצמו.
פתאום הכל היה נראה לו הגיוני.
מאז ששמע את הקול שקורא לו מתוך היער, הוא תכנן למצוא דרך להיפטר מארצ'ר. מאז שהם עברו ביער, הגישה שלו כלפי קאלן השתנתה משמעותית. מאז שהם נפגשו עם וולפי, שרלוט הפסיקה להיראות כמו חברה טובה ויותר כמו נטל שהוא צריך לסחוב אחריו.
והוא אפילו לא שם לב שהוא לא היה בשליטה.
"אתה צודק. ממש טיפשי מצדך, אתה לא חושב?" שאלה קסיופאה בהתגרות. זה לא היה כאילו היא קוראת את המחשבות שלו. היא באמת קראה אותן. היא שלטה בכל המעשים שלו כל הזמן הזה.
היא הייתה הקול של אופיוקוס.
"אם זה מעודד אתכם, אופיוקוס באמת נרפא. השאלה האם זה ישאר ככה לעוד הרבה זמן או לא תלויה בכם."
היא הביטה ישר בעיניו של ג'מי, ועיניה הבזיקו בסגול.
"תהרוג את שרלוט."

הקפצה

פרק אחרון אנשים!!
אני אערוך אחר כך.
הילד שלי קאלן התבגר כל כך *סניף סניף*

פרק 16

ג'מי תקף במהירות כזאת שקאלן אפילו לא הצליח לקלוט מה קורה.
רגע אחד הוא עמד לידם, המום בדיוק כמוהם, וברגע השני הוא כבר זינק על שרלוט בצורה השמיימית שלו, מצליף עם החרבה במטרה להרוג.
שרלוט שינתה צורה גם והדפה את כל המתקפות שלו, אבל היה אפשר לראות שזה קשה לה. כל פעם שכמעט פגעה בו היא עצרה, אבל ג'מי נשאר חסר רחמים.
וקאלן לא היה יכול לעשות כלום חוץ מלבהות בהם.
זה לא הגיוני שג'מי יתקוף אותם ככה. גם אם האישה הזאת – האלה הזאת – אמרה לו לעשות את זה, זה פשוט לא הגיוני. למרות שאם הוא באמת היה שטוף מוח מההתחלה, זה יוכל להסביר את ההתנהגות המוזרה שלו מאז שהגיעו אל כבר סטרילקה. זה יוכל להסביר למה הוא שנא כל כך את ארצ'ר. למה הוא התרחק כל כך משרלוט.
למה הוא אהב פתאום את קאלן.
הנער הניד בראשו במהירות. לא היה שום סיכוי שג'מי היה שטוף מוח, אין מה לנסות להבין את זה בכלל. זה היה סתם בזבוז של זמן.
"קאלן ראו. טוב לפגוש אותך סוף סוף."
הוא הסתובב מיד אל מקור הקול. "איך את יודעת איך קוראים לי?"
קסיופאה חייכה את אותו החיוך הרעב שחייכה בכל פעם שהסתכלה עליו. זה היה מטריד. "אל תמעיט בערכי, ילד. אני יודעת הכל עלייך."
וזה הפך לאפילו יותר מטריד.
"אני יודעת איפה אתה גר, מתי נולדת, מי החברים והמשפחה שלך. אני יודעת את כל המחשבות העמוקות שאתה מנסה להסתיר מכולם."
שרלוט צווחה לצידם. קאלן התחיל להפנות את מבטו לראות מה קרה, אבל קסיופאה תפסה את סנטרו בחוזקה והכריחה אותו להסתכל ישר עליה.
"אני יכולה לעזור לך. אתה רוצה להיות מיוחד, נכון? אתה רוצה להוכיח שבני אדם טובים בדיוק כמו ילידי כוכבים. זה לא הוגן שהאלים מתייחסים רק לבני האלמוות שהם יצרו, אבל לא מתייחסים לבני התמותה שבתחום השליטה שלהם."
קאלן פער את עיניו. זה היה ממש כאילו היא קוראת את המחשבות שלו.
"אני יכולה לתת לך עולם שבו בני התמותה יהיו שווים לילידי הכוכבים. אני אוכל לתקן את היד שלך." היא החוותה אל ידו של קאלן, שעדיין הייתה כרוכה בתחבושות של ג'מי. "אבל אני אצטרך שאתה תעזור לי בתמורה."
הנער צמצם את עיניו. "תני לג'מי ולשרלוט ללכת, ואני אצטרף אלייך."
האלה חייכה חיוך מזלזל. "אני חוששת שזה בלתי אפשרי. שרלוט נחשבה כמתה ברגע שרגלה דרכה בתוך נקודת האיסוף. ובקשר לג'מי... אני חוששת שהוא כבר מת."
קאלן השתחרר במהירות מהאחיזה שלה והתרחק חמישה צעדים לפני שהעביר את מבטו אל הקרב. ג'מי המשיך לתקוף את שרלוט ללא רחמים, ועכשיו קאלן שם לב שהמצב ממש לא טוב בשביל ילידת הכוכבים.
אבל הוא לא היה מת.
"הוא כבר לא יכול לחשוב בשביל עצמו. הג'מי שהכרת לא קיים עוד. הוא בסך הכל כלי בידיים שלי," המשיכה קסיופאה, מתעלמת מהבעת הזעזוע שעלתה על פניו של קאלן. "אם רק היה קל כל כך לשלוט באופיוקוס באותה הדרך. טוב, נו, אני מניחה שהיה יותר קל לו להתגבר על זה אם הוא היה מספר לכם דברים. או אם הוא היה אל."
קאלן חרק את שיניו בכעס. "שכחי מזה," הוא ירק לכיוונה ואז זינק לכיוון ילידי הכוכבים שנלחמו. הוא ניצל את גורם ההפתעה ולקח מג'מי את החרב, אבל זה רק גרם לו להיות מסוכן יותר. ג'מי שאף אוויר, ממלא את ראותיו עד אפס מקום. קאלן ידע מה יקרה כשהוא ינשוף הכל.
הוא הסתכל על החרב בידו. ג'מי לא קיים יותר. מי שזה לא יהיה, הוא רק כלי בשביל קסיופאה. הוא היה צריך להרוג אותו לפני שהוא יספיק לעשות משהו מסוכן. הוא הרים את החרב ביד רועדת והסתכל על צווארו החשוף של ג'מי. פגיעה אחת נכונה, והוא ימות.
הוא לא היה מסוגל לעשות את זה.
במקום זה, הוא ניסה לתפוס את ידו של שרלוט בשביל למשוך אותה משם, אבל היד שלו עדיין הייתה חסרת תועלת מהנשיכה של הזאב. במקום זה הוא שילב את הזרוע שלו בזרועה שלה ומשך אותה משם מהר.
הקול המלגלג של קסיופאה עקב אחריהם.
"ההצעה שלי עדיין בתוקף. יום אחד אתה עוד תקבל את ההחלטה הנכונה."

•••

הם יכלו לשמוע את עמודי האבן מתרסקים גם אחרי שהתרחקו מנקודת האיסוף לפחות חצי קילומטר.
קאלן התפתה להסתובב להסתכל, אבל עצר בעצמו. הם לא יכלו להתעכב שם. הם היו חייבים ללכת.
"תחזיקי את זה," הוא הושיט לשרלוט את החרב שהחזיק בידו הבריאה, והיא לקחה אותה בבלבול.
"אבל... ג'מי עדיין שם..."
"תשכחי ממנו."
זה היה קשה גם לקאלן, והוא הכיר אותו בקושי שבועיים. הוא היה יכול להבין את ההבעה השבורה על פניה של שרלוט, שהכירה אותו מאז שיליד הכוכבים הגיע לכפר.
"מי היא רצתה ממך?" שאלה שרלוט, "קסיופאה." כאילו שהוא לא הבין לבד על מי היא מדברת.
"זה לא משנה עכשיו." קאלן שם לב ששרלוט פתחה את פיה לדבר, אז המשיך במהירות. "צריך למצוא את הדרך חזרה בלי מפה או מדריך."
ילידת הכוכבים הביטה בו לרגע, ואז נאנחה והפנתה את פניה. "בוא נחזור למקדש. נחשוב מה נעשה אז."
הם המשיכו ללכת בשתיקה מתוחה, שניהם לא באמת מבינים מה קרה הרגע. בפחות מיומיים הם איבדו שני חברים למסע. בפחות מיומיים הם איבדו גם את המדריך וגם את המנהיג. גיחוך מריר עלה בגרונו של קאלן כשחשב על כך, אבל הוא החניק את זה. שתי הדמויות חסרות התועלת היו שתי הדמויות שנשארו בחיים.
קצב ההתקדמות שלהם היה איטי יותר ממקודם, למרות ששניהם רצו להתרחק מנקודת האיסוף כמה שיותר מהר. ברגע שהגיעו אל ההריסות של המקדש, ההריסות שקברו תחתן את גופתו של חברם, הם קרסו על האדמה בהקלה. קאלן לא חשב שהוא יוכל ללכת במשך כמה ימים.
"קאלן," שרלוט התחילה להגיד, אבל הנער הסתובב ונשכב עם הגב לכיוונה לפני שהספיקה לסיים את המשפט.
"אני הולך לישון."
לא נשמעה תשובה.
קאלן בהה באוויר וחשב על כל מה שקרה רק לפני כמה שעות. קודם ארצ'ר, ואז ג'מי. אבל מה שהכי הטריד אותו הייתה קסיופאה. איך יכול להיות שידעה עליו כל כך הרבה? למה היא פנתה דווקא אליו?
הוא נאנק בתסכול ועצם את עיניו. לחשוב על זה לא יגרום לו להבין יותר.
כשפקח את עיניו חזרה, זאב עמד מול פניו.
קאלן פלט צעקה והתרחק במהירות. כנראה הוא נרדם, כי עכשיו השמיים היו כחולים ולהקת זאבים הקיפה אותם. הנער שפשף את עיניו. "וולפי?"
"הם הגיעו לכאן קודם," הסבירה שרלוט בלי אפילו להסתכל לכיוונו. "אולי סאגיטריוס ביקש מהם לבוא. אני חושבת שהם רוצים להראות לנו את הדרך חזרה."
קאלן פנה אל וולפי כאילו הוא מחכה לאישור שלו, אבל ברור שהזאב לא הבין מילה. הוא הביט בהם בקוצר רוח וחיכה שיקומו כבר.
קאלן לא רצה להודות בזה, אבל זה היה די חמוד.
ברגע שהוא נעמד הזאבים זינקו לדרך, בלי לחכות לראות אם שרלוט וקאלן באים אחריהם. לא הייתה להם ברירה אבל לרוץ בעקבותיהם.
כנראה שבכל זאת היה להם מדריך בסוף, אחרי הכל.

•••

רק אחרי שבוע של רדיפה אחרי זאבים השניים הגיעו אל כפר סטרילקה. הכפר של ארצ'ר. הם עצרו את הבן אדם הראשון שעבר מולם ובישרו לו את החדשות הרעות. קאלן לא זכה לראות כיצד הוא הגיב בגלל ששרלוט מיהרה למשוך אותו משם.
זה היה כל כך קשה לה.
הם צעדו בשתיקה את שאר הדרך שנשארה להם עד לכפר שלהם, הפעם משתמשים בכוכבים בניווט.
רק לפני שבועיים ג'מי וקאלן קרסו מרוב תשישות בקרחת היער הזאת, בעוד שרלוט סידרה את המקום בשבילם. רק לפני שבועיים השלושה הסתתרו בין העצים האלו והקשיבו לשיחה בין מנהלת בית היתומים לאופיוקוס.
קאלן ניגב את הדמעות לפני שהן עזבו את עיניו.
"אנחנו נצטרך להגיד לו," אמר קאלן לבסוף.
"הוא בטח עזב כבר את הכפר," ענתה שרלוט מבלי לשאול אפילו על מי הוא מדבר. זה היה ברור. "הוא צריך לחזור לשמיים."
הם יצאו מבין העצים הצפופים של החורשה, והביטו המומים בכפר שרק לפני שבועיים היה נראה כל כך מוכר.
הראשונה שהבחינה בהם הייתה מנהלת בית היתומים. קאלן לא היה יכול שלא לחשוב שזה אירוני. היא עזבה את המטאטא שבו השתמשה כדי לנקות את המדרכה שמול בית היתומים ומיהרה אליהם בריצה.
"חזרתם!" היא זינקה על שרלוט בחיבוק, וקאלן הופתע שהגוף השברירי של ילידת הכוכבים לא נשבר תחת המתקפה. הוא היה צריך להזכיר לעצמו שוב שהיא לא הייתה חלשה כמו שהיא נראתה.
"אופיוקוס מחכה לכם. הוא לא הסכים לחזור אל השמיים עד שתחזרו," המשיכה המנהלת ושיחררה את שרלוט. נראה שרק עכשיו היא הבחינה שמישהו חסר. "איפה ג'מי?"
שרלוט וקאלן החליפו מבטים. בסופו של דבר הם כן היו צריכים להתמודד עם הכוכב. קאלן הנהן פעם אחת, ושרלוט הניחה יד על כתפה של האישה הצעירה. "אנחנו נלך לאופיוקוס עכשיו."
הם לא השאירו שום הסברים נוספים לפני שהלכו.
האנשים ברחוב נעצו בהם מבטים והתלחששו בניהם. פתאום אנשים באמת הכירו אותם, ולא סתם חיו איתם באותו המקום.
אבל קאלן ידע ששרלוט היא זאת שמדהימה את כולם, ולא הוא. הוא השפיל את עיניו בשביל לא לפגוש את מבטם של אנשי הכפר.
הוא לא הרים את מבטו עד שהם הגיעו אל דלת הבית של אופיוקוס. קאלן הרים את מבטו והסתכל על שרלוט, שהסתכלה ישר עליו.
"מוכן?"
קאלן הפנה את מבטו אל הדלת ונשם עמוק. "מוכן."
הדלת נפתחה לפני ששרלוט הספיקה אפילו לדפוק, ואופיוקוס הופיע בפתח. הוא נראה יותר נורא ממה שקאלן אי פעם ראה אותו.
"איפה ג'מי?"

הקפצה

קרינג' קרינג' קרינג'
אבל זאת הפעם הראשונה שאני לכתוב אפילוג מותר לי
הגענו לסוף! איזה כיף! תהנו!
וכמו שאמרתי כבר, אני. לא. לערוך. תודה.

אפילוג

שרלוט נכנסה אל בית היתומים והביטה בילדים ששיחקו על הרצפה. עברו כבר חמישים שנה מאז שהיא התגוררה שם – ברגע שהיא יצרה קשר עם הכוכב ונהייתה מגידת העתידות של הכפר היא קיבלה בית משל עצמה – אבל היא אהבה להגיע לשם בשביל לעזור, וללמד את ילידי הכוכבים הצעירים יותר שנמצאו שם.
הבית הראשון שאנשי הכפר הציעו לה לגור בו היה הבית הישן של אופיוקוס. היא סירבה מיד, והבית נשאר נטוש כמו שהיה בשבע מאות השנים האחרונות. אף אחד לא נגע בו מאז שאופיוקוס חזר לשמיים. אף אחד לא העז.
פיונה, ילידת הכוכבים הצעירה ביותר, עזבה את כל מה שהחזיקה בידיה ברגע שהדלת נפתחה ורצה אל שרלוט. פיונה נמצאה רק לפני אחת עשרה שנים, על ידי אחת הנערות שהתגוררו בבית היתומים. כשהסתובבה בצורתה האנושית, שתי הילדות היו נראות כמו אחיות.
אבל שרלוט לא הסכימה להסתכל על הילדה בצורתה השמיימית.
זה הזכיר לה יותר מדי מישהו שהכירה פעם.
"שלום פיונה," היא אמרה בחיוך והרימה את הילדה באוויר, בעוד היא צווחת בהנאה.
"תראי לי את הקרניים שוב!" צעקה פיונה. היא עדיין לא למדה לדבר בשקט.
"את בטוחה? אני לא רוצה שהאלים ינסו להפריע לנו ברגע המיוחד שלנו."
"אני רוצה לראות את הקרניים," ענתה פיונה ועשתה לכיוונה עיני כלבלב.
עם זה שרלוט לא הייתה מסוגלת להתמודד.
"בסדר, בסדר. הנה." היא ענתה ושינתה את צורתה אל הצורה השמיימית שלה. בכל פעם ששרלוט הסתכלה במראה היא שמה לב כמה הן הסתלסלו. הן כמעט הגיעו לאורך של קרניו של ארצ'ר.
מעניין אם היא תזכה לחיות מספיק זמן בשביל להגיע לשם.
אבל בדיוק באותו רגע קרה את מה ששרלוט פחדה שיקרה. הכוכב יצר קשר.
שמעתי שאת לא רוצה לדבר איתי, הקול המוכר הציף את ראשה. היא חייכה בעל כורחה, ופיונה הסתכלה עליה במבט מבולבל.
לא ידעתי שאתה כזה רגיש, אופיוקוס.
אין לנו זמן לבדיחות, ענה אופיוקוס. הפעם הטון שלו לא היה משועשע. הוא מגיע.
החיוך נמחק במהירות מפניה של שרלוט. מה צריך לעשות?
אין זמן לדאוג לשאר. אתם צריכים לברוח מכאן.
שרלוט הביטה בילדה הקטנה שהחזיקה בזרועותיה. היא ידעה שהיא לעולם לא תוכל להשאיר אותה שם. אפילו ילידי הכוכבים שכבר שלטו בכוחותיהם לא יכלו להתמודד מולו. בטח שלא ילדה בת אחת עשרה שלא מצליחה אפילו למלא חצי מתכולת ריאותיה באוויר.
"בואי, פיונה," היא אמרה בסופו של דבר, והתעלמה ממחאותיו של האל באוזניה. "נצא לטיול."
הילדה אפילו לא הבינה כמה נורא המצב, ורק צווחה שוב באושר. שרלוט יצאה מבית היתומים והלכה במהירות אל ביתה החדש. הווילונות היו מוגפים, כמו תמיד, והסתירו את מה שקורה בפנים.
ככה בדיוק נראה הבית של ארצ'ר כשהם הגיעו לשם בפעם הראשונה. אולי זה אחד מהתפקידים של מגידי העתידות. לשמור סודות.
שרלוט הניחה את פיונה על האדמה ותפסה את ידה. מגידת העתידות פתחה את הדלת באיטיות והציצה אל החושך שבפנים. ילידת הכוכבים לחצה את ידה בפחד.
"קאלן?"
בן התמותה הופיע כמעט מיד בדלת, כאילו רק חיכה שהיא תקרא לו. לא, בן תמותה לא היה נכון יותר. מאז שהם עזבו את נקודת האיסוף לפני שבע מאות שנים, קאלן לא התבגר אפילו ביום. ממש כאילו הוא נעצר בזמן.
זה הזכיר לשרלוט ילידי כוכבים.
"מה קרה?" שאל קאלן ופתח את הדלת לרווחה. הוא אף פעם לא עשה את זה. פיונה פלטה ציוץ מפוחד כשראתה את הגדם שהיה פעם ידו הימנית.
"אנחנו צריכים לעזוב, מיד," ענתה שרלוט. כנראה שהמבט על פניה הבהיר את חומרת המצב, כי קאלן אפילו לא היסס לפני שהוא יצא.
"מה קורה פה?" הוא שאל.
שרלוט הרימה את הילדה שוב. היא לא הייתה יכולה לתת לה לעקב אותם.
"ג'מי מגיע."

הצילו. פשוט מה. מאז שהם יצאו מהמקדש הכול הפך להיות כל כך עצוב ומדכא, אני לא יכולה. קודם כול, המפגש עם קסיופאה. זה פשוט טוויסט כל כך רציני בעלילה, ובאמת שחשבתי שאחרי שהם יגיעו למקדש הכול יסתיים, אבל לא. הצלחת להוסיף כל כך הרבה טוויסטים הזויים שאיכשהו השתלבו בסיפור בצורה די מושלמת, לדעתי. קראתי הרבה סופים, בין אם בספרים ובן אם בסיפורים בהמשכים בסס"ש/ווטפאד/כאלה דברים, וזה אחד הסופים הכי גאוניים שנתקלתי בהם. כל כך הרבה דברים מתהפכים, וכל מה שחשבתי פשוט מתפוצץ ומתמוגג לי מול העיניים (שקט, אני לא מגזימה).
כל הזמן חשבתי שכל מה שג'מי עשה קשור לאופי שלו, ועכשיו מעניין אותי לדעת מה האופי האמיתי שלו בלי שקסיופאה שולטת בכל מה שהוא עושה. והיי, אני אמרתי שהמהפך ביחס של ג'מי לקאלן היה מוזר! אוי, עכשיו כשאני יודעת מה גרם לשינוי הזה, אני קוראת את החלק הזה שוב, וזה פשוט כל כך עצוב משום מה.
כשאני חושבת על זה, קסיופאה היא דמות ממש גאונית ומקסימה. למרות מה שהיא עשתה לכולם שם (ג'מי :<), אני אוהבת דמויות כאלו. היא גאונה, והיא גם האלה של החושך! חושך זה קסום, זה אפל!
כל הקטע הזה של "הוא כבר מת", הוא אחד הקטעים שאני הכי אוהבת לקרוא עליהם, כי הקטעים האלה תמיד מגיעים משום מקום, וגורמים לך לשנות את כל מה שחשבת על הדמות המתה, ובאופן כללי על העלילה, ופתאום את מתחילה להיזכר בכל מיני דברים שקרו במהלך הסיפור, ורואה יותר ויותר שהדמות הזאת באמת הייתה מתה כבר הרבה מאוד זמן. זה פשוט גאוני, ועד כמה שזה שובר לי את הלב, אני אוהבת את זה.
די, רק לחשוב על כמה שאופיוקוס שבור מכל מה שקרה. אני אוהבת את זה שלא פירטת בדיוק מה קרה אחרי ששרלוט וקאלן חזרו בלי ג'מי, כי אחד הדברים הכי חשובים כשכותבים זה לדעת מתי זה הזמן לתת לקוראים לחשוב לבד מה קורה, ולא להלאות אותם בפרטים, ובכך למנוע מהם את האפשרות לדמיין. כאן עשית את זה נהדר.
קאלן כל כך התבגר פה, ולחשוב שבתחילת הסיפור שנאתי אותו שנאת נפש. מזעזע. עכשיו הוא בשלישיית הדמויות החמודות והקסומות שהייתי רוצה להתחתן איתן/לאמץ אותן/להיות אחותן הקטנה. :> אני נשמעת מוזרה, נעבור נושא.
האפילוג פשוט רצח אותי סופית. בקצב הזה אני לא אצליח להגיע לגיל 16. הוא נורא נורא מסתורי, וזה פשוט נהדר. אני באמת ממש אוהבת סופים כאלה, שלא בטוחים מה יקרה, ויש פתח ענק לדמיון (או המשך, את יודעת. יש דבר כזה שנקרא לא לרצוח לרוונה את הנשמה ולסיים בכך שלא בטוחים אם ג'מי מת בכלל, וגם אם הוא חי, הוא רק משליט טרור כי אנשים מציקים שולטים בו).
אויש, שרלוט ופיונה כל כך חמודות ביחד! למעשה, בפרקים האחרונים התחלתי לחבב פחות את שרלוט (גם בהתחלה היא לא הייתה אחת מהדמויות האהובות עליי, אבל עדיין הרגשתי חיבה מסוימת כלפיה), ואחרי שקראתי את האפילוג התחלתי להזדהות ולהתחבר אליה הרבה יותר.
יו, הידד! קאלן לא מזדקן! הוא חי! אני אוהבת את קאלן.
בעיקרון האפילוג מאוד עצוב לי, אבל הוא גם גורם לי קצת לחייך, משום מה. אפילוג מקסים מדי. :<

אין לי ממש הערות (חוץ מזה שרמסת לי את הלב באכזריות שכזו. טוב, נו, כל סיפור טוב כולל בתוכו שיברון לב, אין מה לעשות), אבל יש לי כמה דברים קטנוניים מאוד ששמתי לב אליהם:
משהו קטן ששמתי לב אליו הוא שיש קצת יותר אנטרים ממה שבאמת צריך, אבל זה לא ממש חשוב.
פרק 14:

*ידע.

פרק 15:

אממ... לא ממש הבנתי מי אלו הן. ><

*עליך.

פרק 16:

*כפר.

*הכול.
**עליך.

*מה.

כמובן, לא התכוונתי לפגוע בך, וממש אהבתי את הסיפור הזה! די, עצוב לי שהוא נגמר, והכול פשוט עצוב לי מדי, אני לא יכולה. :<