צלילי הקסם // רוני, סיפור בהמשכים, דירוג PG

[Darth Hader]

הקפצה

[Inevitable]

חלק ב'
האיש ראה את שני הנערים שהסתכלו עליו, פנה אליו וחייך אליהם.
"שלום לכם, שבויי נגינה," הוא בירך אותם.
הם הסתכלו עליו במבטים מוזרים.
"שבויי נגינה?" חזר רונן.
"רוצים אתם כי אקרא לכם ילדי נגינה? אנשי נגן?" הציע האיש בסבלנות.
"קרא לנו בשמותינו," ביקש צליל, "אני צליל בן עשור וחברי הוא רונן בן כינור. באנו אחר חיותך אליליך כדי ללמוד קסם ישן."
היה זה תורו של האיש להסתכל על הנערים במבט מוזר.
"חיותיי אליליי?" הוא חזר.
"כן, אלה," אמר רונן והצביע בידו על אחד היצורים המפוספסים.
האיש צחק, וצליל הרגיש קצת מוזר. לא היה מנומס הדבר.
"לא אלילים הם," הוא אמר והרים יצור אחד אל ראשו, "חברים הם. והם קרויים שושבים."
"שושבים," חזר צליל. חשב הוא בליבו כי שמם חמוד.
רונן קימט מצחו. "אבל במגילה העתיקה על סוד העבר קראתי כי אליליכם הם! במצוותם ויתרתם על לחימה בקוסמי רון."
"דברי הבל אלה," הבהיר האיש, "אין הם מצווים עלינו, ואנחנו לא מצווים עליהם. חברים אנחנו."
"אם נכון הדבר אשר אתה אומר, מה היו הדברים אשר קרו?" שאל צליל.
"בחרנו שלא לנצח," סיפר האיש, "אבל לא כל הפרטים ידועים לי. בואו איתי לכפר, וחכמים ממני יספרו לכם ואם ירצו גם ילמדו אתכם מעשי קסם משל עמנו."
צליל לקח את רון הצידה.
"איך נדע כי לא יחטפנו?" הוא שאל את חברו בשקט. "נחטפנו פעמים רבות."
"ראית את הקסם אשר עשה," ענה רונן בשקט גם הוא, "אם ירצה לחוטפנו, ייקח את שנינו באד ירוק ונרחף אחריו כשטיח."
צליל הזעיף את פניו. "'נרחף כשטיח' לא ביטוי הוא," הוא לחש.
"עכשיו הוא כן," לחש רונן בחזרה. הם התקרבו שוב אל האיש, שחיכה בסבלנות, וצליל אמר לו: "אמור לנו שמך, ונבוא עמך."
"נרבל הירוק אני," ענה האיש.
צליל ורונן הסתכלו עליו במבטים עקומים.
"מה?" הם הגיבו כאחד.
נרבל לא היתה מילה, והיה מוזר לשניים להעלות בדעתם כי 'ירוק' הוא שם אביו. ומדוע לא אמר הוא 'בן ירוק'?
"ירוק על שם אד קסמי ושיערי, אוהב אני להתאמן בקסמי ולכם קוראים לי ירוק," הסביר נרבל לנערים המבולבלים בבירור, "ואמי חשבה כי נרבל שם יפה הוא."
"היא חשבה אל ליבה כי נרבל הוא שם יפה?" חזר צליל, משוכנע כי האיש אמר דבר שקר.
"אני לא צחקתי לשמך, לחם שעורים," נעלב נרבל.
צליל הרגיש את פניו מתחממות.
האנשים אשר הולידו אותו ומתו נתנו לו שם זה, ולא היה בו כבוד לבחירתם. אבל לא היה דבר אשר היה יכול לעשות. שם לא משתנה.
"נצאה לדרך!" הכריז נרבל כדי לשבור את השתיקה המביכה. הוא יצא לדרך, והשניים אחריו.
השלושה נכנסו בחזרה אל היער, פילסו דרך בין עצים ומשום מה גם נכנסו אל מנהרה ויצאו מצידה השני. הם נעמדו בליבו של כפר בקתות פשוט.
ילדים הסתכלו עליהם.
"מי הם?" שאל אחד.
"בגדיהם מצחיקים," אמרה אחרת.
צליל הביט על כותנתו הירקרקה. היתה היא מלוכלכת והדיפה ריח ממסעו, ובכל זאת היתה טובה יותר מזאת של הילדה.
"צליל בן שאור ושלהבה," שמע צליל קול אדם מבוגר מאחוריו.
"עשור וזמרה," תיקן צליל בלי מחשבה, ואז הסתובב בפליאה.
הדובר היה אדם מבוגר, נמוך, שחור עיניים ולבן שיער. משום מה נראה הוא מוכר לצליל.
"איך יודע אתה את שמו? נרבל טרם הציגנו," התפלא רונן, שפנה לראות את האיש גם הוא.
"לא צריך אני כי יציגוך," ענה האיש לצליל אף על פי שרונן שאל, "שיערך," הוא התעכב בעיניו על שיערו הכחול-אפרורי, "כשיער בני, ופניך-" הוא התעכב בעיניו על פני צליל, "-כפני כלתי, ואוזניך קטנות כשלי."
צליל מישש אוזניו במבוכה, וראה כי אוזני האיש אכן היו כשלו.
"מה מנסה אתה לומר?" הוא שאל את הזקן.
"צליל, שמי אשתנור, ואני סביך," סיפר הזקן בהתרגשות.
"אתה מה?" שאל צליל והיטה את ראשו, לא מבין את גודל הרגע.
"אני אבי אביך," הסביר אשתנור.
"לא, אתה לא," התווכח צליל.
"אני אבי הגבר אשר הולידך," הבהיר אשתנור.
צליל לא הבין מה רצה ממנו הזקן.
"הגבר אשר הולידני איננו אבי עוד," הוא אמר בקול ברור. "עשור הוא אבי."
הזקן נאנח. "רואה אני כי רבות עלי ללמדך," הוא אמר בעצב, "אבל כעת-" הוא פיהק לפני שהמשיך בדבריו, "צריך אני ללכת. נרבל, למד את הנער מה שביכולתך."
צליל, רונן ונרבל צפו באשתנור מתרחק לעבר אחת הבקתות.
"טוב," אמר נרבל, "אלמדכם מה שקראתם קסם ישן."

הודעה זו נערכה ע"י חולמני ב Dec 7 2020, 12:21 PM

[Darth Hader]

בהרפלנ

[Inevitable]

פרק תשיעי

חלק א'

נרבל הוביל את צליל ואת רונן בין עיניים סקרניות לעבר אחת הבקתות, אבל הוא לא הכניסם פנימה אלא הושיבם מחוצה לה.
"שיעור ראשון, הוא אמר, "מה ברצותכם לעשות?"
צליל הביט במורהו החדש ושאל עצמו אם מדובר במבחן משונה, או בהלצה. מורה לא שואל את תלמידיו מה ברצותם ללמוד, הוא נותן בידיהם כלים ומצווה שיעשו כדבריו וכתנועותיו.
"ברצותנו ללמוד קסם," צליל ענה לבסוף.
נרבל הנהן. "וקסם אתם תלמדו," הוא השיב, "אבל כדי שתלמדו צריך אני לשמוע את תשובתכם לשאלתי. מה מביא לכם הנאה?"
צליל לא הבין למה שואל אותם נרבל שאלה כזאת, ובכל זאת חשב כדי שיוכל לענות. הוא נהנה לשוחח עם חבריו, אבל החבר היחיד אשר היה עמו היה רונן, והם שוחחו די במהלך דרכם. הוא נהנה גם ללכת עם חבריו, אבל בימים האחרונים הלך די. הוא נהנה לאכול כשרעב היה, אבל אותה שעה הוא לא היה רעב. הוא נהנה ללמוד מן המגילות, אבל אנשים בכפר זה היו כה פשוטים ועניים שבוודאי לא היו מגילות בבתיהם. צליל ניסה לחשוב עוד. הנאה היתה דבר אשר התקרב אליו כשתיאר לעצמו שהוא מצליח בקסם. כשהיה קטן יותר אהב להתרוצץ ולשחק, ונהנה מזה, אבל כשגדל מוריו והוריו היו מצטטים לו אמרה אחת.
"אין הנאה אלא למצליחים בנגינתם," ציטט צליל בקול מזיכרונו.
"הה, מילים קשות," ענה נרבל, "אלמד אותך דבר חדש: אין מצליחים בנגינתם אלא מהנאה."
נרבל בבירור רק הפך את מילות האמרה. צליל הסתכל עליו בזעף. "הלץ אתה?" הוא האשים.
"רוצה אני לעשות איור בקסם," ענה רונן לנרבל וחסך לא את הצורך לענות לצליל, "מוצאים חן בעיני האיורים במגילות, ואחד האנשים אשר חטפונו אייר פנינו בקסם, ורוצה אני לעשות כדבר הזה."
צליל הסתכל על רונן. הוא לא זכר כי חברו מעוניין באיור, אבל לא התווכח.
נרבל הקים אותם ושוב הוביל אותם. הוא לקח אותם אל אישה אחת ודיבר איתה עד שנתנה לו אבנים שחורות. אז הוא המשיך להוביל אותם, והם הלכו אל מחוץ לכפר, עד שהגיעו אל קיר סלע טבעי וגבוה.
"טוב כי נקי הסלע," התרשם נרבל והנהן.
רונן התרשם גם הוא ושאל: "על הסלע נקסום את איורינו?"
בתשובה, נרבל נתן ביד כל אחד מהנערים אבן שחורה קטנה, ואת האבן אשר השאיר בידו העביר על הקיר. קו שחור נותר אחריה.
רונן וצליל התנשמו בהתרשמות, וצליל הסתכל על הקו מקרוב כדי לבוחנו, ואז על נרבל בכעס.
"לא קסם הוא!" הוא אמר, "האבן משאירה פירורים דקים מעצמה אחריה!"
הוא הראה לרונן את ידו שהחזיקה באבן והשחירה גם היא.
נרבל חייך. "לא קסם הוא," הוא אישר, "עליכם לאייר בלי קסם. להנאתכם."
"להנאתנו," חזר רונן, מהורהר, והוסיף על הקיר קו משלו.
צליל העיף לעבר נרבל מבט זועף אבל הצטרף אל רונן. הוא התווה על הקיר קווים, נקודות ופיתולים ברצינות רבה, אבל הם לא הצטרפו יחד לכדי תמונה. נרבל עמד והסתכל על הנערים המאיירים יחדיו בשקט. כשכמעט נגמר המקום אליו יכלו להגיע, צליל הניח את ידו המושחרת על הקיר, והיא השאירה עליו את טביעתה. רונן עשה כמוהו, והשניים פסעו לאחור כדי לחזות בכל איוריהם.
לא היה יפה הדבר בעיני צליל.
"הנהניתם?" שאל אותם נרבל.
רונן הנהן, אבל צליל לא הסכים איתו.
"לא!" הוא ענה, "לא הלכתי את המסע כדי להתוות הבלים על קיר סלע."
הוא התרחק משם.
"צליל, חכה!"

[Darth Hader]

הקפצה

[Inevitable]

חלק ב'

מבין העצים חזר צליל אל הכפר בהתנשמויות, ניעור עלים ונשיפות כעס. הוא נעמד בלב הכפר ונתן למבטי האנשים לפנות אליו.
"צליל!" קרא בהתנשמות רונן שבא אחריו, ונרבל בא אחריו.
צליל התעלם מהשניים. "מי בכם הכפריים הפשוטים יודע ללמד קסם ישן?" הוא קרא לעוברים ושבים, "לספר על שושבים ועל החפץ הירוק, על סוד העבר?"
הרבה מהאנשים התעלמו ממנו, וכמה ילדים צחקקו.
אך אז נפתחה דלת, ואדם אחד זקן פסע קדימה מתוך בקתה.
"שנ"צ חטפתי," הוא אמר.
רונן הסתכל עליו בזעזוע. "מי היא שנץ ולמה חטפת אותה?" הוא שאל.
"אבל קמתי מתנומתי בשומעי את בן בני מחפש תשובות," המשיך אשתנור בדבריו.
צליל שמח לראות איש אשר מוכן לענות לו ולא אמר שנית כי אין הוא אבי אביו.
"תענה על שאלותי?" שאל צליל.
"אחת אחת," ענה אשתנור.
הוא לקח נשימה.
"נרבל יוכל ללמדך קסם ישן בדרכו, אם רק תחלוק לו כבוד מורים. בטוח אני כי לימדוך בקרב נגני הקסם לחלוק כבוד מורים," התחיל אשתנור לענות.
"אבל-" התווכח צליל.
"שששששש, כבוד מורים," השתיקו אשתנור. "השושבים הם יצורים חברים."
צליל רצה לומר כי נרבל סיפר להם דבר זה, אבל רצה להראות את מסוגלותו לחלוק כבוד מורים ושתק.
"חושב אני כי חכמים הם כמונו, אבל מתנהגים הם כחיות. מעטים מאיתנו כמעט מדברים עימם, אבל הם מעולם לא הטילו עלינו מרות. כשראינו אנחנו אנשי הכפר כי רצו רבים מהם לרוץ אחריכם להצילכם, הכנסנו בהם אדי קסמים למהרם ולחזקם ולגונן עליהם," המשיך אשתנור לענות.
לכן יכלו הם לגבור על מאורות הארץ חוטפינוB, הבין צליל.
"אם לא אליליכם הם, מדוע היו מאוירים במגילה העתיקה? מדוע היה כתוב כי בה נועצתם ונכנעתם במלחמה? מדוע החפץ אשר מצא חברי מפוסל היה בדמותם?" שאל רונן.
"מעולם היו חברי עמנו השושבים, ומעולם ציירנו ופיסלנו את דמויותיהם כי חביבים היו עלינו. בוודאי החפץ שמצאת הוא אחד מפסלי חיבתנו," הסביר אשתנור, "לא מאמינים אנחנו כי מולכים הם על כולנו או בראו את הארץ. חשבו אנשי עמכם כי כך האמנו, ומעולם לא ניסו להכירנו, רק לבוא עלינו במלחמה. גיבורים היינו מאנשיכם, אבל מטבע קסמנו לא אהבנו את הניצחון במלחמה. בעצמנו בחרנו להיחבא, שלא נבוא במלחמות עוד. התשאלו שאלות נוספות?"
צליל חיכה עד אז שיהיה רשאי לפתוח בדברים.
"החפץ הירוק כן נתן לי קסם," הוא מחה, "הקסם האחד שבחיי עשיתי."
"חפצים וכלים לא נותנים קסם," אשתנור ענה, "גם לא כלי ניגון."
צליל רצה להתווכח, אך הבין שהתווכח די. הוויכוחים נשארו בליבו.
מובן כי כלים נותנים קסם! כך הם עושים לכל יודע נגן ורינה! אדי הקסם עולים מן הכלים ומתפתלים כרוקדים עם המנגינה. יודע אני מה ראיתי כל חיי.
"נחזור ללימוד הקסם! עם מעט כבוד מורים," הכריז נרבל בעליזות כשאשתנור התרחק לו.
הוא הוביל את השניים לבקתתו והושיב אותם על כיסאות נוחים בשמש.
"זה הזמן לתיאור מודרך בעיני רוח," הוא קבע, "עצמו עיניכם ותארו בלבבותיכם שושבי וקטלטל..."
צליל עצם עיניו ותיאר בעיני רוחו כדבריו של נרבל.
זה היה מטופש, ולא דומה לשיעורים אשר קיבל כל חייו. אבל הוא עשה זאת. כדי ללמוד קסם אחר, קסם בלי כלים. אם יביא אותו המעשה אל מעבר לראיית האורות הצבעוניים נפלא יהיה הדבר. עד שיבוא שינוי החליט צליל לנסות להקשיב, גם מתקווה שישתנה מזלו וגם כי היה הדבר מרגיע. ייתכן שאף מהנה.

הודעה זו נערכה ע"י חולמני ב Dec 10 2020, 11:57 AM

[Hot Chocolate]

הקפצה :)

[Inevitable]

פרק עשירי

חלק א'

במשך היומיים הבאים רונן וצליל היו גורי שושבים הלומדים את יערם בהתנסויות.
בהדרכת נרבל הם התחברו עם אנשי הכפר ודיברו איתם. הם אכלו ובישלו אוכל, התרוצצו עם הילדים הצעירים והקשיבו לסיפורי הזקנים, תיקנו וניקו בגדים וקרעו ולכלכו בגדיהם במרדף אחר חיות. צליל עוד היה צריך ללעוס עשבים כדי שלא יפחד מן החיות, אבל בכפר ניתנו לו עשבים אחרים. צליל עמד בהחלטתו לנסות ולהקשיב, על אף שלא נעשו קסמים בפעילויותיהם.
בבוקר אחר היומיים צליל ורונן ישבו ולוחות עץ בידיהם, והם ניסו לאייר עליהם. לא באבן או בדיו הם עשו מלאכתם- היה הדבר שונה. הם לקחו עלים ואבקות וחפצים שונים וחיברום אל הלוחות בבוץ דביק כדי ליצור בהם תמונה.
רונן הביט על לוחו במצח מקומט.
"מרחתי על לוחי חומר אדום כשיערה של בת כינור," הוא אמר, "וכאן הנחתי אבקת פרחים צהובה כשיער רוננה, וכאן אבקת פרחים ועלה כשיער שני הגוונים אשר למקסמת, ועם כל אלה לא נראה האיור כאחיותיי." הוא הציג לצליל את הלוח כדי להראות על מה הוא מדבר. צליל הסתכל ופתח פיו על מנת לומר דבר טוב, ולא מצא מילים. היצירה נראתה כבוץ מעוטר בלכלוכים.
רונן לא היה צריך שצליל ידבר כדי שידע את מחשבתו. "הי, איורך בוודאי לא טוב משלי," הוא נעלב חצי בצחוק.
צליל הציג את לוחו, שלא היה שונה בהרבה משל רונן.
"מאייר אני את מראה פני," הוא סיפר.
רונן הסתכל בלוח ואז בצליל וחייך. "טוב כי פניך לא נראים כך," הוא הקניט.
"רק צריך אני להוסיף דבר כשיערי," לא נעלב צליל. הוא חיפש בין הדברים שהקיפום.
"נרבל, הרואה אתה דבר שצבעו כשיערי?" צליל שאל את מורהו.
"יכול אתה לתלוש ממנו קווצות ולתתן על לוחך," הציע נרבל שבקסם אייר על לוח משלו את מראה הכפר והיער.
"מה מצחיקים דבריך," רטן צליל וקם לחפש עוד.
הוא הציץ מאחורי שיח ומעט נבהל כשהציץ עליו בחזרה שושבי אחד.
"אאהה!" הוא פלט.
השושבי טיפס על צליל וחיכך ראשו בגופו, וצליל הורידו והניחו על הארץ. כשסיים לעשות זאת, ראה את ידו, ואת בגדו, והיו עליהם שיערות מפרוותו של השושבי, ירוקות וכחולות.
"הה," אמר צליל אל עצמו בשקט. הוא החל ללכת אחר השושבי.
"לאן הינך הולך?" שאל נרבל שנתן דעתו לתלמידו המתרחק.
"ללטוף שושבים!" ענה צליל בטרם המשיך בדרכו.
נרבל משך בכתפיו וחזר לאייר את איורו.
כעבור זמן מה, כשגם רונן וגם נרבל יצרו על לוח אחר, צליל חזר, וידיו עמוסות בקווצות פרווה.
"חזרת," ציין רונן כשראה את צליל מתיישב מול לוחו ובורר את השערות אשר בידיו.
שערות מצבע אחד זרק הצידה ובחר כאלה מצבע אחר, אותן הדביק על שכבה נוספת של בוץ שמרח. הוא בחן את יצירתו לרגע, הוסיף עליה עפר ואז הנהן בשביעות רצון. על לוחו נראתה דמות ולה שיער כחול-אפרורי- ממש כשיערו.
"ראו!" צליל הציג את מעשה ידיו לרונן ולנרבל.
"יפה השיער באיורך," שיבח נרבל.
"כן, יפה השיער," אמר רונן וניסה לחשוב על דבר שבח משלו. "הפנים," הוא התחיל, ונעצר. "הפנים נראים כ-" הוא ניסה שוב.
"כפני סלע שזרקו בו בוץ?" הציע צליל, והחיוך על פניו העיד כי לא נעלב.
רונן צחקק בהקלה, וצליל הצטרף אליו בקול צחוק גדול.
תוך כדי שצחק, עלה והקיף את צליל אד שקוף למחצה, כחול-כסוף, וכשנעלם הותיר אחריו מעט חול נוצץ שירד מטה.
צחוקו של צליל דעך והוא רכן להרים את החול, עיניו נפערות כשהתקשה להאמין.
"קסם עשיתי!" הוא קרא, "עם אד ו-" עם התרגשותו של צליל, נוסף ועלה אד וירד עוד חול נוצץ, מה ששימח את צליל ויצר אד נוסף ועוד אחריו, וכשהאדים שכחו היה צליל מכוסה בחולות נוצצים. ככל שהברישם וסילקם משיערו ובגדיו, נשאר כולו מנצנץ.
"קסם עשית!" קרא רונן וחיבק את צליל, ומעט מן החולות הנוצצים דבק גם בו.
"כאומרי," אמר נרבל בגאווה על תלמידו, " אין מצליחים בנגינתם אלא מהנאה."

[Hot Chocolate]

הקפצה

[Inevitable]

חלק ב'

לאחר המעשה, צליל קטף ולעס עשב משכך פחד, כדי שיוכל לשחק עם השושבים. ואז הוא שמע קול שלא שמע מזה יומיים: קול נגינה.
לא סתם נגינה היתה זאת, אלא מנגינה מבוצעת היטב, של כמה כלים המלווים בקול רינה בפה. ככל שהנגינה התחזקה היה קל יותר לצליל לזהותה: היו אלה עשורו של אביו והמהומה של אימו, מנוגנים עם כלי משרתים מביתו.
צליל לא זז ממקומו עד אשר הגיעו אליו, פני עשור ופני זמרה זועפים, ואף פני המשרתים.
"אבי. אמי," הצליח צליל להגיד והשפיל את ראשו.
"צליל בני," ענתה זמרה אמו בנוקשות. "מה מעשיך בכפר עני זה ממנו לקחנוך?"
צליל פתח פיו כדי לענות, אבל עשור דיבר לפניו. "אין ברצותי לדעת מעשיך, כי לא תעשם עוד. מצא את רונן בן כינור ונשוב אל עירנו."
"לא," אמר צליל, והתפלא כי היה בו האומץ לעשות זאת, "יכול אני לעשות קסם!"
זמרה נשפה נשיפה קצרה. "יודעים אנחנו כי לא יכול אתה לעשות קסם," היא אמרה לבנה, "כל חייך הכזבתנו. שוב הביתה והתאמן על כלי מיתר, וכך תצליח."
"כן יכול אני לעשות קסם!" תיקן צליל את ניסוחו. הוא מיהר לנסות ולזמן את האד עם החולות הנוצצים, אך לא צלח. הוא נאנח כי ידע מדוע כשל. עד אותו זמן העלה את האד רק מהנאה- ועמידה מול הוריו לא הביאה לו כל הנאה.
"חכו," צליל ביקש והתרחק כדי למצוא את רונן ואת נרבל.
הוריו ומשרתיו לא חיכו, ותחת זאת הלכו אחריו זעופים.
צליל התעלם מהם והלך בכפר עד שמצא את רונן ונרבל, שהיו עומדים ליד תנור וקולים קטניות.
"תנו לי מאכל ערך לחך," ביקש מהם צליל. הם הסתכלו לרגע באנשים מאחורי צליל, ואז נענו לצליל והושיטו לו מעין פולים שצליל מעולם לא טעם לפני כן.
בידיעה שלא היה זה הזמן לחשוש לנסות דבר חדש, צליל הביא את הפולים אל פיו. הם היו מעט מלוחים. כשבא הסיפוק שבטעמם, צליל זימן את החולות הנוצצים והם עלו באד כחול-כסוף.
"ראו כי קסם עשיתי!" פנה צליל בהתרגשות אל הוריו שמאחוריו, והם לא השתתפו ברגש אלא המשיכו להזעיף פניהם.
"לא קסם זה, כי הבל הוא," נזף עשור, "ככל הכפר הזה בו נולדת."
"החולות הנוצצים אין בהם מועיל," הוסיפה זמרה בקרירות, "אך האד מראה כי תוכל לקסום קסם ביום מן הימים, אם תתמיד באימוניך. אורך בהיר, צליל. לא לך לבזות את חייך במקום הזה. אין קסם בלי נגינה ורינה."
"גבירתי זמרה," אמר רונן פתאום. "יוכל חברי- בנך," הוא תיקן עצמו משראה את זעף פניה של זמרה, ואז המשיך: "יוכל בנך לקסום ברינה אם ירון ניגון אשר יאהב."
עיניהם של רונן, נרבל, עשור, זמרה והמשרתים פנו אל צליל בציפייה.
צליל בלע רוק.
היכול אני?, שאל עצמו.
היתה רק דרך אחת לברר.
צליל עצם עיניו והתנתק שלא יוכל לחוש בלעג, והחל להמהם.
"המממ-הממ, המממ-הממ..."
הארץ והרקיע סביב צליל התכסו באד כחול-כסוף. הוא ראה גם אורות. והוא שמע קול רינה.

[Darth Hader]

הקפצוצה

[Inevitable]

פרק אחד עשר

חלק א'

צליל עמד בערפל קסמו, ואז רגליו התנתקו מהארץ והוא החל לרחף.
"המממ-הממ, המממ-הממ," הוא המשיך להמהם, ובפעם הראשונה נשמע לו קולו צלול ומדויק, כמנגינה אשר סביבו.
"המממ-הממ, המממ-הממ..." הוא המשיך להמהם, והתבונן באורות אשר סביבו, כאשר התבונן באורות והחפץ הירוק בידיו. אז האורות היו בחשכה, ועכשיו היו הם באד כחול-כסוף.
מה נהדר המראה, חשב צליל, וחיוך עלה על פניו, מה שהוסיף שמחה להמהומו. הוא התבונן סביב.
היו את האורות של הוריו, שהיו מרשימים אבל קרירים. היו אורות יפים מהאחרים, כאורו של רונן שזהר באדום-זהב. צליל הרחיב מבטו, וראה אורות חזקים יותר במרחק, מאורות הארץ וגם אחרים. לא היה אור שזהר בהיר וחזק וגדול יותר מאורו של צליל, אבל כל אור היה ייחודי בצבעו, בפעימותיו ורטטיו, וכל האורות רקדו יחד לאותה מנגינה. מנגינה זאת היתה הקסם. צליל ניסה להתמקד בה, והצליח בקלות מפתיעה. הוא ספק ראה, ספק שמע את הקסם מרעיד את האוויר ומתנגד לטבע אך נשזר בו. הוא ראה את הקסם בגופיהם של השושבים ושל העשבים משככי הפחד ושל יצורים חיים נוספים, ובאנשים היה הוא בצורה שונה ומיוחדת.
רוצה אני לראות את סוד העבר, איך אנשים מצאוהו לראשונה, ביקש צליל במחשבתו, ונענה.
מראה, קולות ותחושות העבר נגלו לו כדלת נפתחת.
הוא ראה כי מסקרנותם ומרגשותיהם חיפשו האנשים אותו, ברחבי כל הארצות ובמיוחד ברחבי ארץ רון, שם האורות היו על פי רוב גדולים ובהירים יותר. שם חיפשו האנשים ביתר מרץ דרכים אל הקסם, ומצאו אחת טובה: רינה. שירים ומנגינות אשר רוממו את הלב חיברו את האנשים לקסם בגופם, והאנשים אשר גילו זאת שמחו והמציאו כלי נגינה ולחנים רבים, ושכללום ושכללום, ונגינותיהם כה ערבות לאוזן היו עד כי יכלו להביא קסם גם בלא הנאה שבלב. זקני העם אמרו כי קסם קר ורע נתגלה, והצעירים אשר ניגנוהו התגאו במציאתם והמשיכו בדרכם החדשה. הדבר הביא לריב בעם והאנשים נחלקו, לאלה אשר קבעו כי רינת הקסם באה מן נגינה על כלים ונשיאת הקול עם ניגון זה, ולאלה אשר קבעו כי רינת הקסם באה מן השמחה.
ריב מטופש היה, הבין צליל, לרינה שתי משמעויות, ומשמעות אחת היא. כל חיי גדלתי בארץ רון, ולמדתי רק חצי רינה מהי.
עד שפקח עיניו, לא הבין צליל כי עצמן.
נוכח הוא לדעת כי רגליו אכן ריחפו מעל הארץ, וגם עורו נגה באור כסוף-כחלחל. לכן הסתכלו בו המומים הוריו ומשרתיו ורונן ונרבל, כמו גם כל אנשי הכפר שהתקבצו שם בלא שראה.
צליל הנמיך עצמו לאט אל הארץ, וכיבה זוהר אורו.
בחיוך הוא הניף ידו והוציא ממנה אד שסבב את האנשים והקפיא אותם במקומותיהם. ידע צליל כי לא הזיק להם, אלא גרם להם לראות ולהרגיש את הדברים אך ראה והרגיש בעצמו.
בזמן שחיכה שהסובבים אותו יראו ויתאוששו מן המראה, צליל טעם עוד מן הפולים המלוחים שהיו על השולחן.
"בני," אמר עשור כשהיה יכול שוב לדבר ופסע לעבר צליל, דמעות בעיניו, "קסמים נפלאים עשית. שוב עמנו אל העיר, ובאימונים נעשה ממך קוסם גדול ותהיה שליט הארץ."
"ואף קולך יהא ערב לאוזן!" הוסיפה זמרה בקול חנוק מהתרגשות. "לעולם לא נבוש בך עוד."
צליל הניד בראשו.
"לא אשוב עמכם," הוא החליט, "כמה משנות חיי כיליתי בשנאת זיופי מנגינותיי? כאן אשאר ואהיה לקוסם עם שמחה בליבי."
"לא... לא תשוב לעולם?" שאלה זמרה חלושות.
צליל חשב לרגע
"יום יבוא ואשוב," אמר, "הרי עלי ללמד את הילדים אשר אין כשרונם בניגון- וגם את האחרים- כי יכולים הם לקסום קסמים בלי כלי והמהום הפה."
עשור נאנח.
"גם רונן בן כינור יישאר כאן בכפר?" הוא שאל.
רונן נמנע ממבטו של צליל.
"לא," הוא הודה בשקט. "אשוב לעיר. רוצה אני לראות את אחיותיי והוריי."
"טוב הדבר בשבילך, חבר," אמר צליל והנהן.
השניים התחבקו, וצליל נפרד לשלום מחברו, ממשרתיו ומהוריו, והתבונן בהם כשהתרחקו עד אשר לא ראם עוד.
הפרידה השאירה כאב בליבו של צליל, אבל כשהסתכל על הכפר סביבו, על הילדים המשחקים עם השושבים, וחשב על הסיפורים שישמע מאשתנור ועל השיעורים המהנים שילמד מנרבל, ידע כי בחירה טובה עשה.

[Darth Hader]

הקפוצה

[Inevitable]

חלק ב'

כעבור כמה שנים...
בין שעת הבוקר לצהריים, כשהשמש האירה היטב את ארץ רון, איש צעיר הגיע על שטיח שריחף מעל רחובותיה המרוצפים של העיר. האיש היה גבוה, וזקנקן כחול-אפרורי עיטר את סנטרו. בתחילה הוא ריחף בקצב מהיר, ואז עבר לאחד בינוני, ובכל מקרה לא נראה כאילו הפעיל מאמץ כדי להרחיף את השטיח- כמעט כאילו ריחף השטיח מעצמו.
הדבר משך את תשומת ליבם של העומדים והעוברים ושבים, והם הרימו את מבטיהם, חדלו מעיסוקיהם, והילדים נופפו אל האיש בלי שננזפו, ואף קיבלו נפנוף בתשובה, שעורר בהם התלהבות. לא רק כי הפנים היו מוכרים, אלא גם כי השטיח ריחף על גבי אד כחלחל-כסוף. ראו הם אד זה בעבר, ואף בעליו שהה שם בעיר לזמן מה, ובכל זאת עורר התרגשות גם בפעם השנייה שנכנס לעיר.
השטיח ורוכבו הגיעו אל אחד אזורי המגורים של העיר, שלא היה מן העשירים רמי המעלה גם לא עני. הרוכב נעצר מול אחד הבתים והוריד עצמו מן השטיח, שהמשיך לרחף בסבלנות מול הפתח.
בלי שנצרך לדפוק על הדלת, בעל הבית יצא וקידם את פניו.
"צליל בן שאור," הוא אמר וקד קידה, "ברוך אתה בבואך לביתי."
"שלום לך, עוגב בן מיתר," בירך צליל בחזרה, והוסיף בחיוך: "אין צורך בגינוני מלכות."
עוגב הנהן במרץ.
"אי היא בתך?" שאל צליל.
כתשובה, עוגב הוביל את צליל אל החצר האחורית של ביתו, שם ישבה ילדה כבת עשר, אדומת שיער כאביה, שישבה והפיקה מנבל קולות מוכרים של זיופי פריטה של מיתר.
"ערבה מנגינתך," אמר צליל ופני הילדה הסמיקו ממבוכה כשהיא עזבה את הנבל והסתובבה אליו.
"דומה נגינתך לזאת אשר הייתי מנגן," המשיך צליל.
"הנכון דברך?" שאלה הילדה בחוסר אמון, וצליל הנהן.
"טוב, אור בת עוגב, בואי למטבח ונשוב להתאמן בקסמייך."
הילדה הנהנה, קמה והובילה את צליל אל מטבח הבית, שם אספה לה מרכיבים כדי לבשל נזיד.
אמה היתה שם, וצפתה בהדרכתו של צליל את בתה. תמיד נראה כי הטילה ספק בקשר בין תבשילים לקסמים, אבל הדבר הביא לאור הנאה, ולא היה ניתן להכחיש את קיום האדים האדמדמים שהיא מדי פעם הצליחה להעלות.
ההנאה מהבישול הסיחה את דעתה של אור מצרותיה וממבוכתה, ומבלי משים החלה להשמיע בפיה ניגון אשר אהבה.
"נה-נה, נה-נה, נהההה..."
אור עצמה עיניה ועורה החל לזרוח מעט באדום.
אמה התנשמה והפילה את הכף אשר אחזה בה, וצליל, שידע לאן אור הלכה, הצטרף אליה בהמהום.
אור מצאה עצמה מוקפת באד נוצץ ואדמוני, והיא שמעה מנגינה ערבה שמעולם לא שמעה כמותה לפני כן.
במהרה אד כחול-כסוף התערב בזה האדמוני, ואור ראתה את המורה שלה מחייך אליה בגאווה.
היא פקחה עיניה, והמראה נעלם.
"מה?" היא שאלה, מתקשה להבין.
"עשית קסם גדול, אור," ענה צליל.
אור פנתה אל אמה. "הנכון דבר זה?" היא שאלה, ואמה הנהנה בלי מילים.
"האוכל לעשות עוד כזה?" אור שאלה בחיוך מתלהב.
צליל הנהן בעידוד. "נחזור לחצר ותתאמני שם," הוא הציע.
השניים יצאו, והאם כיבתה את אש הבישול ויצאה אחריהם.
צליל ישב וצפה במנוחה בילדה אשר התאמנה וניסתה להתחבר שוב אל הקסם. היא הזכירה לו אותו, וגם תלמידים רבים אחרים, אבל היתה מיוחדת בדרכה.
אור חדלה לרגע מניסיונותיה כדי לפנות אל המורה שלה.
"היש שם לקולות אשר הקסם משמיע?" היא שאלה אותו.
הוא חשב לרגע, חייך לעצמו, ואז ענה: "צלילים."