העין השלישית || חנה ועידו, סיפור בהמשכים

העין השלישית


סיפור משוגע, הזוי ומטומטם בעליל בהמשכים מאת עידו (The Lonely Island) וחנה (Mowgli the frog). כמובן שנשמח לת"בים וזה.
מבוסס על שרשור בעיקרון, אבל הוא מכיל המון המון ספויילרים להמשך העלילה אז אנחנו ממליצים שלא לקרוא אותו קודם.
ביטוא: Alex_Rain המעולה
ז'אנרים: הומור, פרודיה, נעורים, פנטזיה.
דירוג: PG13
קריאה מהנה!

רשימת הפרקים
פרק ראשון [1205 מילים]


פרק ראשון
[1205 מילים]

החיים היו משעממים ורגילים להחריד.

שעונו המעורר של איציק מוסקוביץ' צלצל את אותו צלצול משעמם וחדגוני בדיוק ברגע שהשעה הפכה מ-6:59 ל-7:00. איציק פקח זוג עיניים כהות וטרוטות ושלח את ידו לכבות את השעון. הוא היה עייף למרות שישן בדיוק 11 שעות בלילה, בדיוק כמו בכל לילה אחר, ולקח את ערימת הבגדים שהייתה מוכנה בדיוק מוקפד על הכיסא שליד מיטתו כבר ערב לפני כן. הוא התלבש לאיטו בתלבושת המשעממת של בית ספרו, אותה נאלץ ללבוש בכל בוקר, ואז ירד למטבח ביתו, לקח את שקית האוכל הרגילה שלו, שלף מהמקרר חתיכת עוגה שהכינה אימו ליום הולדת החמש-עשרה הקרב ובא והציץ בשעונו. הוא אמור לפגוש את יניב בתחנת ההסעה לבית הספר. איציק כיתף את ילקוטו, נעל את הבית הריק במפתח שלו ופסע אל עבר התחנה.

באותו הזמן בדיוק התארגן גם יניב שלמון אל יום לימודים משעמם ורגיל למדי בבית הספר השנוא עליו.
יניב כמובן התעכב במיטתו טיפה יותר משהוא היה יכול להרשות לעצמו, ואז נאלץ להתארגן בכמה דקות לחוצות, לכתף את ילקוטו הכבד שהכיל גם את מערכת יום האתמול אותה לא הספיק להחליף, לחטוף שקית ניילון של סופגניית ריבת חלב עם פירורים מהמטבח הקטן, לסגור את הדלת בטריקה מצלצלת ולרדת במדרגות הבניין שתיים-שתיים. הוא הלך במהירות אל התחנה כדי לא לעכב את איציק, שאיכשהו, לא משנה מתי יניב התעורר או החל להתארגן, תמיד היה צריך לחכות לו.

כאשר יניב החל להרגיש, בעודו רץ, כי בית שיחו השמאלי מגרד במקצת, לא היה לו מושג קלוש כי יכול להיות בזה משהו מוזר או מסוכן, אולי בטח הוא שם סוג גרוע של דאודורנט.

ואי אפשר להאשים אותו. כשאתה חי בכפר קטן ודי נידח ששמו נהלל, והחיים במשך כל חייך הם כה משעממים ורגילים, קשה לך להאמין כי מגירוד אחד קטן בבית השחי יכול לקרות סיפור מופרך והזוי כל כך.

***

איציק הלך מצד לצד, בקופצנות ובחוסר סבלנות בתחנת ההסעה החצי-מקורה כשהוא מחכה ליניב, חברו הטוב. הוא נפנף במחברת היסטוריה שלו אל מול פניו המזיעות בניסיון ליצור משב רוח כל שהוא, באוויר החם של חודש יוני, אוחז בידו המזיעה שקית אוכל עם חתיכת עוגת שוקולד.

לפתע איציק הרים את ראשו פתאום בהפתעה.
למרות שיניב, שאיתו הוא היה הולך לבית הספר מדי יום מאז היו בני שש, אפילו לא נראה באופק, איציק כבר היה יכול להריח את הריח המוכר של הסופגנייה של חברו. סופגניית ריבת חלב עם הפירורים מעליה. זה היה די מוזר. רק אחרי דקה של רחרוחים וניסיונות להבין איך ייתכן שהוא מריח אותה כל כך מרחוק, הוא ראה את יניב באופק, מקפץ לו בזיגזגים בצורה מוזרה השמורה ליניב בלבד, בין הכביש למדרכה. גם יניב שם לב שאיציק מרחרח באפיו בצורה מוזרה, ורשם לעצמו בראש למסור לאימו שהסופגניות שלה מריחות במיוחד.

"היי, איציק." נופף לו יניב בעליזות כשהתקרב לתחנה, שערו השחור והמבולגן סתור על המצח המיוזע. "ההסעה כבר עברה?" הוא שאל כדרך אגב, משום שלרוב הוא זה שפספס אותה ואז הם היו נאלצים ללכת ברגל, ולא ממש התחשק לו לפתוח את היום עם הליכה בחום המעיק הזה. הוא לא חיכה לתשובתו של איציק וכבר זרק את ילקוטו הכחול על המדרכה החמימה והתיישב עליה.

"עוד לא," השיב לו ונופף חזק יותר במחברת שבידו. "יש היום מבחן בהיסטוריה, ואני חייב להצליח!" יניב ידע כמה איציק נלחץ ממבחנים, למרות שהיה פחות או יותר גאון הכיתה. יניב לא הופתע כשאיציק נעץ את מבטו בנקודה מסוימת בשדות מולו ועיניו לא נראו מפוקסות, והוא כמעט יכול היה לראות את גלגלי השיניים של מוחו של איציק עובדים במהירות כשהוא עיבד את החומר הנלמד במוחו. מבלי להפסיק את הבהייה קירב איציק את חתיכת העוגה אל פיו ונגס בה ביס קטן, ואז כאילו התעורר ממחשבותיו, הוא שלח מבט מרמז מאוד אל הסופגנייה של יניב.

יניב כבר היה רגיל לבצע מסע ומתן עם איציק על הסופגנייה שלו, והיום תפסה את עינו חתיכת העוגה המעט אכולה שבידו של איציק. "איזו עוגה זו?" שאל יניב ולקח מהרצפה מקל עץ, מתחיל לחרוט איתו את שמו על האדמה היבשה. "שוקולד עם פצפוצים," חייך איציק מאוזן לאוזן בפה מרוח בקרם שוקולד. יניב הסיט את מבטו, מעקם את אפו.

"אגב," אמר איציק ושיחק עם רצועות ילקוטו. "שישי אני חוגג יומולדת 15 בבית שלי, אתה בא?"
"אולי... פחות תדבר עם כל העוגה הזו בפה," אמר יניב ועדיין סירב להישיר מבט עם חברו.

איציק העביר ידו על פיו ושינה נושא. "אז אתה בא? בכל זאת, גיל 15." בעודו מדבר, איציק החל, באופן מוזר מאוד, לגרד בעקשנות ובסתר מיניב את בית השחי שלו, שנראה שהתפתחה שם עקיצה גדולה בהחלט.
"מן הסתם," ענה יניב והציץ במעשיו של איציק שנראה מוטרד מעט, וגירד בעקשנות את בית שחיו, עורר את דאגתו של יניב מעט. 'גם הוא מגרד? אולי הדבקתי אותו במשהו?' חשב לעצמו. הוא הסתובב בבהלה בגבו לאיציק ופקח בבעתה זוג עיניים ירוקות. גירודו של איציק בינתיים לא פסק ואף החל להחמיר יותר, ולמרות שיניב היה חברו הטוב ביותר מאז שנולדו כמעט, איציק עדיין לא חש בנוח לגרד בעוצמה בבית שיחו, ולכן נשך את שפתו והפסיק לגרד, מתפלל שהעקיצה תירגע מעט.

"על מה אתה מסתכל?" הוא שאל את יניב, מנסה לשדר שהכול בסדר. ממה בעצם יניב נבהל כל כך? הוא תהה לעצמו. "אה?" מלמל יניב והסיט את מבטו במהירות. "על כלום... זה כלום," הוא גמגם. יש לי מחלה מדבקת או משהו כזה הוא חשב לעצמו בחלחלה. אבל הוא העדיף לא להתעמק בזה, במיוחד שלא היה לו מה לעשות בנידון כרגע, אז הוא רק התמתח לאחור ופיהק בחוזקה, ממשיך להתנהג כרגיל, דוחק את חששותיו לעומקי ראשו.

איציק הרים גבה, אך החליט גם הוא להתעלם מזה כרגע, במיוחד שהגירוד נרגע לעת עתה. השניים שמעו מרחוק את רעש מנועה של ההסעה המקרטעת שהתקרבה אליהם במעלה הכביש החצי סלול של הכפר שלהם, בדיוק באותה השעה כמו בכל יום. וכמו תמיד, איציק ויניב היו הראשונים לעלות להסעה, לברך לשלום את הנהג שלהם ולהיכנס אל תוך המיניבוס, תופסים את מקומותיהם הרגילים. יניב התיישב במקומו הפנימי שליד החלון ונתן לראשו לנוח על זגוגית החלון. "גם-ם-ם ל-ל-ל-י-י-י-י י-יש יום הול-ל-ל-לדת בקר-ר-רוב" הוא יידע את חברו כשקולו מתגמגם וראשו מוטח בזגוגית הלוך עם תנועת המנוע של המיניבוס.

"מתי?" שאל איציק והתיישב ליד יניב, מניח את ילקוטו על בטנו ומוציא את המחשב הנייד שלו, מתחיל להקליד במהירות. "עוד שבועיים ביום שלישי" הזכיר לו יניב, שלא הופתע מכך שחברו הטוב לא זוכר את תאריך יום הולדתו, זה קרה כל שנה מחדש. "טוב, אז לפי התוכנית שלי," החל איציק למלמל "אתה, עמרי ושולם מגיעים בטוח. נתחיל בפיניאטה מסורתית שאמא ביקשה ממני מאיזושהי סיבה, ו- יניב? יניב?". יניב בדיוק החל לומר משהו, אך העייפות גברה עליו, והוא נרדם על מושבו בפה פעור מעט, כשראשו מקפץ על זגוגית החלון והוא נוחר בעדינות.

'נו שוין', חשב איציק לעצמו, סגר את מחשבו, הכניס אותו לתיקו והביט בנוף של השדות היבשים דרך החלון. מרחוק נראה בית הספר שלהם: בית הספר התיכוני השמונה שנתי "הבוהל", שהיה בית הספר היחיד בכל האזור של יישוב דרומי זה, בו הם התגוררו. יניב בינתיים ישן עמוק, ולא שם לב כיצד הוא מחליק לאט לאט אבל בטוח מכיסאו.

"אאוץ'," הוא גנח בכאב ופקח זוג עיניים אדומות מעייפות כשנחת על הרצפה הקשה והלא נקייה בלשון המעטה, שהייתה מכוסה בשאריות חטיפים, אוכל, גזירות משונות ועוד שאר הדברים שהייתם מצפים או קצת יותר מופתעים למצוא על רצפת מיניבוס של תלמידים. יניב הסמיק מעט כשאיציק עזר לו לקום כשכל התלמידים שהיו שם צחקו, אבל זרם עם הסיטואציה והמשיך לנמנם, מנסה לתפוס עוד כמה שניות שינה לפני יום לימודים מעייף ומפרך.
נהג המיניבוס הוביל את רכבו דרך כביש מעוקל שהתפתל בתוך נוף הררי, והתקרב אל בניין לא גדול מאוד בצבע אפור דיכאוני עם מגרש אספלט שומם, והיה ברור שהילה קרירה הקיפה את המקום. "הגענו?" שאל יניב בעיניים עצומות את חברו שכיתף שוב את ילקוטו, מתכונן לרדת אחרי שאר הילדים מהמיניבוס. "לסיוט עלי אדמות, או במילים אחרות 'הבוהל'? ובכן, כן," ענה איציק, משתנק בגרונו, ונותן ביס נוסף בעוגה שלו.

וואו מה אני אגיד?
ממש מהמם! הכתיבה זורמת ונוח לקרוא א הסיפור, בהחלט יש כאן כישרון! המשך דחוף

מעניין?
מענייןןןןןןןןןןןןןןןןןןן
אבלאבלאבל קראתי כבר חלק בשרשוריםםםםם
כשעברתי בין השרשורים שלכםםםםםםם,
קראתי חלק מהשרשור הזה כברררררררררר
הצילוווווווווו
עשיתי לעצמי קלקלןןןןןןןןןןןן (ספויילרררררררררררררררר)

וואו אני ממש מגיב.ה פה יום לפני שזה נחשב הקפצה אה

אז!! אני אתחיל ואני אגיד שזה ממש ממש ממש כיף לקרוא דברים שיש בהם תשומת לב לכל אחת מהמילים, וזה ממש לא בא ברגל. זה נותן לקורא.ת תחושה שממש חושבים על החוויה שלו.ה עם כל אות, וזה משהו שאנשים אוהבים בקריאה והונסטלי גרם לי לרצות להמשיך לקרוא לא רק כי הכתיבה זרמה אלא גם כי זה הרגיש שחשוב לכם שהיא תזרום. ״כאשר יניב החל להרגיש, בעודו רץ, כי בית שיחו השמאלי מגרד במקצת, לא היה לו מושג קלוש כי יכול להיות בזה משהו מוזר או מסוכן, אולי בטח הוא שם סוג גרוע של דאודורנט״ - עם כמה שזה נשמע מצחיק, אני מת.ה על השורה הזאת. ככה בונים מתח!!!! ככה אתם גורמים לאנשים להרגיש את התחושה של ״????????? בא לי להבין מה הלוז״!!!!!
מבחינת הפן היותר ביקורתי, יש לי שתי נקודות בעיקר - הראשונה היא כי אני בטא קרצייה, והשנייה היא יותר בכיוון של טיפ. מבחינת הדיאלוג, שימו לב שכל פעם שדמות חדשה מתחילה לדבר אתם יורדים שורה, ושהטקסט שנמצא במרכאות תמיד מסתיים בסימן פיסוק כלשהו שמופיע לפני סגירת המרכאות. יש האמת אחלה מדריך במידע והסברים על פיסוק והוא עוזר פלאים, ממליץה מאוד להסתכל עליו כי זה יעזור לכם מאוד. ובכל מקרה, תחליטו איך אתם רוצים לרדת שורות! אם אתם רוצים להצמיד את הפסקאות ולא להשאיר ביניהן רווח זה אחלה, ואם אתם רוצים לעשות רווח של שורה בין פסקה לפסקה זה גם אחלה, אבל זה קצת מציק בעין כשהטקסט הוא שילוב של שניהם. מבחינת הטיפ - שימו לב שהדיאלוג נשמע הגיוני. בסוף הצלחתם לאפיין פה את הדמויות בצורה מאוד יפה יחסית לפרק ראשון לדעתי, אבל מרגיש שהדיאלוג קצת חלש כי אנשים לא ממש מדברים ככה. הם חברים! על מה הם מדברים באמת? הם ידברו על יום ההולדת, אחלה, אבל הם לא סתם יציינו את זה בצורה שמזכירה למי שאולי קורא את הסיפור שלהם שזאת נקודת עלילה חשובה. אחד הדברים החשובים בכתיבת דיאלוג זה לשים לב שהדיאלוג הזה נשמע כאילו אלה אנשים שמדברים אותו ולא דמויות, וזאת משימה סופר קשה למרות שהיא נשמעת לא מאוד מסובכת.
חפרתי, אז אני רק אסכם בזה שזה נשמע כמו סיפור ממש מגניב!! אני מחכה להמשך ואני רוצה לראות לאן אתם לוקחים את זה, ואני ממש התלהבתי מהסגנון ותשומת הלב שאתם מקדישים לכל משפט. בכנות אני אגיד - אין הרבה סיפורים עם כל כך הרבה זיקוק של הדברים החשובים, ובאופן אישי אני ממש מתחבר.ת לזה.

תודה על ההערה לגבי הביטוא, אקח את זה לתשומת ליבי

קראתי רק עכשיו כי לא מצאתי זמן לכזה אורך ;)
השעה קצת מאוחרת (קצת! 03:06 בלילה...) אז אין לי "מצב" לת"ב, אבל מאוד מאוד יפה! ממש נהנתי! כתיבה מעולה!
המשך בקרוב!