גומיות שיער||ריין

[the faceless old woman]

אני נשען לאחור על הספסל, נושם ונושף נשימות ארוכות בדיוק כמו שאמא לימדה. עיניי מורמות מעלה אל הכוכבים, מוצא נחמה בכוכבים המתפרסים עד אין סוף. אצבעות ידיי מתעסקות בגומייה שחורה. כובד ראשו מורגש על כתפי.
"למה אתה מסתובב עם גומייה?" אני שומע אותו שואל. לוקחות לי כמה שניות לקלוט את דבריו.
"הרגל, אני מניח." אני עונה ומעביר יד על עורפי, מרגיש את הקוצים מתחת לאצבעותיי הקרות.
"מובן." אנחנו מחליפים מבטים והלב שלי מתכווץ. אני חושב שגם שלו. הוא עוצם את עיניו, מסתיר ממני את הירוק המרתק, ופולט אנחה קצרה. כואב לי לראות את היצור היפיפיה הזה סובל, אבל לאחרונה זה נהיה הרגל. הפגישות הקצרות שלנו לא מספיקות. פתאום הגומייה תופסת את תשומת ליבי ואני מוצא את עצמי מכניס אותה לכיס, מסתיר אותה משנינו.
"אני יודע." אני לוקח בידי את אחת מקצוות השיער הארוכות שלו שפרוסות על זרועי ומתחיל לשחק איתן, מעביר את השיער השחור שלו בין אצבעותיי. "דיברת איתם כבר על התספורת?"
חיוך חסר הומור עולה על פניו. "הם לא מקשיבים. אני מתפלא שהם לא זרקו אותי עדיין."
"אל תגיד את זה."
כתפי מרגישה ריקה כשהוא זז, כאילו משהו לא נכון. אני כמעט מתלונן על כך שקם, אבל אז אני רואה את הבעת פניו. הוא מסתכל עליי, ואני עליו. חיוך קטן ומובך מתחיל לחצות את פניי.
"אבל זה נכון." הוא אומר. ידו עולה אליי ואני נרתע, מבולבל מהמחווה. זה גורם לו לגחך והוא שם את ידו על ראשי. אני קצת המום כשאצבעותיו עוברות בשערי. "אני אוהב את התספורת החדשה שלך. זה מחמיא."
אני מרגיש את החום עולה ללחיי, מודה בשקט לאלוהים על צבע עורי הכהה שמסתיר את האדום.
"תודה." אני ממלמל בשקט, מסרבל בלי כוונה את מילותיי. פתאום הלב שלי דופק מהר ואני כבר לא מסתכל עליו.
"כיף לך," הוא אומר, ונהיה לי קצת כואב. הוא יודע את כל מה שעובר עליי, אז אני מחזיר אליו מבט שואל.
"ההורים שלך מקבלים אותך, ואתה גאה."
גאה… אני גאה? כנראה נראיתי אבוד עוד יותר ממקודם, כי חיוך מתפשט על שפתיו. אני בוהה בהן ואז בעיניו, ומנסה להתנער בחוסר הצלחה מההרגשה החמה שעטפה אותי.
"אתה גם תהיה יום אחד."
"אני מקווה." הוא אומר, בטח חושב על היציאה שלו מהארון. אני לא אשכח לעולם את הרגע בו הוא התקשר אליי בבכי מהרחוב שמתחת לביתי. ליבי מתחיל לכאוב ואני תופס בידו, אבל הוא כבר לא מסתכל עליי. מבטו נעוץ בשמיים הפרוסים מעלינו, ואני מרים את ראשי מעלה גם.
"אתה יודע," האווירה של הלילה וההרגשה של ידו בידי משחררת את לשוני. הכוכבים מנצנצים מול עיניי. "יום אחד נעוף מפה. נעשה מה שנרצה ונחייה איך שמגיע לנו. בלי שאנשים יגידו לנו שאנחנו לא בסדר. כל מה שקורה כאן זה רק שלב. אנחנו נעבור את זה." אני שותק קצת ואז מוסיף, "ביחד."
הוא לא עונה, אבל ידו עוטפת את שלי בחזרה. לרגע אנחנו רק עוד שני נערים חסרי דאגות, שום דבר נוסף.

[Lili Lona Poterr]

וואו זה מהמם!!
באמת שאני לא רואה משהו שצריך לשפר, וקראתי את זה כמה פעמים:)
אתה כותב ממש יפה!! אהבתי ממש!