סודו של המלך \\ נועם

[נקמת האלפקה]

*נכתב בהשראה רבה מ"מעשיות בידל הפייטן" של ג'יי קיי רולינג.

בממלכה רחוקה-רחוקה, חי פעם מלך אנוכי ואכזר. בממלכתו היו שדות וגבעות, ערים גדולות ושווקים, דייגים, אופים, נגרים, סנדלרים... כל מה שהממלכה היתה צריכה. האנשים בממלכה חיו באושר ואפילו בעושר וכל יום היה להם חיוך על הפנים. ביום היו תושבי הממלכה עומלים כל אחד בעבודתו שלו, ואילו בערב היו עורכים מסיבות, רוקדים ושרים סביב המדורה.
המלך מלך על ממלכתו בחכמה וביד רמה, אך היה לו סוד: לפני זמן לא רב הוא פגש במכשפה. היא הציעה לו חיי נצח בתמורה למאה שקי זהב. המלך הסכים בשמחה לעסקה ונתן למכשפה את הסכום שביקשה. המכשפה הזקנה והערמומית חייכה ואמרה: "אבל יש תנאי." "איזה תנאי?" התרגז המלך. "רק כאשר כל תושבי הממלכה יהיו עצובים ומיואשים חייך יאריכו ימים. ואם לא כך יהיה הדבר – חייך יתקצרו מרגע לרגע ותיפול למשכב תוך זמן קצר." אמרה המכשפה והעניקה למלך זוג ניבים ארוכים וחדים, שמסוגלים לשאוב את היאוש, הזעם והיגון של בני עמו של המלך הישר אל פיו. כך הוא יוכל להיות ניזון מייאושם של תושבי ממלכתו. הודה המלך האכזר למכשפה והלך לדרכו. שום שמץ של מצפון לא היה לו, הוא חשב אך ורק על עצמו.
יום אחד, אחד מעשירי הממלכה ערך מסיבה בביתו. כל אנשי הממלכה התאספו ובאו; הנשים בשמלות ערב ארוכות בשלל צבעים והגברים בחליפות יפות ונקיות. באמצע המסיבה נכנסו דוכסיו של המלך והכריזו את החלטת המלך בפי הנוכחים: מהיום והלאה אסור לקיים מסיבות, אסור להתאסף, אסור לרקוד או לשמוח. פרס של חמש מאות מטבעות זהב מעל ראשו של מי שמפר את החוק החדש. כשגמרו הדוכסים להכריז את ההודעה הם הסתדרו בטור ויצאו מן הטירה מיד. בני הכפר התמהים, שאהבו את מלכם, הזדרזו להתפזר. בוודאי יש סיבה לכך – כך חשבו.
הימים הפכו לשבועות ובני הכפר הסתגרו בביתם. הם היו אומללים מאי פעם. רק נער חכם אחד, הנס שמו, לא התעצב. נהפוך הוא, הוא ניגן ושר, צייר וסיפר סיפורים לאחיו ואחיותיו הקטנים. הוא תמיד נשאר שמח לא משנה מה קרה.
כעבור זמן מה, נפל המלך למשכב. הוא זימן את המכשפה; מה זה צריך להיות, היא הבטיחה לו חיי נצח! הופיעה לה המכשפה ושמעה את דברי המלך. "מדוע העסקה לא עובדת?" דרש ממנה המלך החולה. "החזירי לי את כספי בחזרה!" "הו לא ולא," ענתה המכשפה וצחקה בקול חורקני. "אני אמרתי שאם כל בני הכפר יהיו אומללים רק אז תוכל לשאוב את ייאושם בניביך ולהפוך לבן אלמוות."
"הנותר איש בממלכתי שאינו אומלל?" המלך לא האמין למשמע אוזניו. הוא קרא לכל משרתיו ודוכסיו והורה להם לחפש את האיש המאושר ולהוציאו להורג.
או אז יצאו לדרך הדוכסים ועברו בית בית במטרה למצוא את האיש העליז. בכל מקום בו עברו היה שקט. אף אחד לא ניגן ולא שר, לא שמח ולא צחק. בעת שדהרו כל אחד על סוסו שלו, הדוכסים פטפטו ודיברו ביניהם עד שהגיעו לעיירה הקרובה ביותר. משהגיעו, שמו הדוכסים פעמיהם לעבר שכונה אקראית. הם לא מצאו שם את האיש העליז. גם בשכונה הבאה הם לא מצאו אותו. "כדאי שנתפצל," קרא אז דוכס אחד, "וכך נמצא את האיש הארור יותר מהר." התפצלו הדוכסים ודהרו כל אחד עם סוסו לדרכו.
דוכס אחד דהר ודהר לעבר העיר הגדולה. הרהר הדוכס בראשו: שם יש הרבה אנשים ועל כן סביר למצוא שם את האיש העליז. במשך יומיים הסתובב הדוכס בית בית אך לא מצא את האיש המבוקש.
עייף היה הדוכס. הוא לא ניהל שיחה רצינית אם אף אדם זה ימים והרגיש בודד בלי חבריו הדוכסים, בודד מאי פעם. משתר אחר האיש העליז בכל רחבי העיר הגדולה ולא מצאו – שם הוא פעמיו לעבר כפר קטן שהיה סמוך לעיר.
ביום השלישי למסעו, שמע הדוכס קול פכפוך של נחל. צמא היה הדוכס ועל כן הורה לסוסו להתקרב אל מי הנחל. כששתה הדוכס לרוויה, הוא שמע פתאום קול שירה. כה יפה היה קולו של הנער הצעיר שקיפץ בשמחה בין חלוקי הנחל. "סלח לי אדוני הצעיר," קרא אליו הדוכס. "היודע אתה שאסור לשמוח?" "יודע אני." השיב הנער והמשיך לזמזם בשמחה. "היודע אתה שיש פרס של חמש מאות מטבעות זהב מעל ראשך?"
"יודע," השיב הנער. "היודע אתה," המשיך הנער, "שאין בכוחו של אף אדם לגזול מאנשים את החופש לשמוח?" הוא שאל. הדוכס גירד בראשו ואמר: "אתה צודק, ידידי הצעיר. באמת אי-אפשר לגזול מאדם את הזכות לשמוח." ענה הדוכס.
"המלך שלנו חולה," גילה הדוכס לנער בסוד. "הוא לא יאריך ימים רבים..." לחש לו הדוכס והביט בצדדים. "הרשה לי לגלות לך סוד קטן," אמר הדוכס להנס וזה הקשיב קשב רב לסיפורו של הדוכס;
יום אחד, כאשר המלך יצא לטייל בגן, עמד הדוכס למשמרת. כעבור זמן לא רק הוא קלט הבהוב אור בזווית עינו ומיד לאחר מכן משב רוח מקפיא. הוא הביט בצדדים בבהלה בניסיון להבין במה מדובר, וראה את המלך משוחח עם מכשפה זקנה ומגובנת. האזין הוא בסתר לשיחתם וידע – הממלכה נמצאת בסכנה.
"אסוף לכאן כמה שיותר אנשי כפר ותתחילו לשמוח." סיים הדוכס את סיפורו. שמע הנס בקולו של הדוכס ואץ לו רץ אל הכפר. דפק הוא בשמחה על דלתות השכנים וסיפר לכולם את דברי הדוכס על המלך. לקחו בני הכפר איתם תופים והלכו אל הנחל, שם ישב הדוכס לבדו. ספרו בני הכפר עד שלוש ואז החלו לשמוח בכל כוחם. הם שרו, הם רקדו, הם ניגנו וצחקו.
לקראת רדת ערב שמעו הם קול פרסות סוסים מתקרבים. "מלכנו מת." כך הם שמעו את הפרשים מכריזים לאחר תרועת חצוצרות. "ממלכתנו מחפשת מלך חדש, מאחר ולמלכנו הקודם לא היו ילדים שיכלו לרשת את כס המלכות."
כעבור זמן לא רב עלה הנס הצעיר לשלטון, והממלכה מעולם לא היתה עוד עצובה.

[זנבקרן הונגרי]

חחחחחח סיפור חמוד ביותררררר. מסר מעניין....
יש משל של ר' נחמן מברסלב שממש מזכיר את הסיפור הזה נועם.... אני חושבת שקוראים לו 'מעשה מביטחון'.
קיצור, הסיפור ממש ממש חמוד והמסר ממש נכון.... אני לגמרי מסכימה איתו.