שיר לא מדברת עם אמא שלה על אוכל || תם, טריגר אוכל, אזכור של הפרעות אכילה

אוקיי, ״טריגר אוכל״ זה אמנם משהו שלא רוב האנשים רגילים לראות אבל בחרתי ספציפית בזה בגלל שאין פה ממש הפרעות אכילה. הנושא של הקטע הזה הוא אוכל ותקשורת, ויש פה אזכור קטן של הפרעות אכילה אבל בסוף אם קשה לכם עם שיח על אוכל ובריאות וכמויות וזה אני ממליץה לכם לשקול את קריאת הקטע הזה.

---

שיר לא מדברת עם אמא שלה על אוכל. זה לא בגלל שהיא לא סומכת על אמא שלה, או בגלל שהיא חושבת שאמא שלה תכריח אותה לאכול או לא לאכול, אלא בגלל שתמיד הייתה לה תחושה שאמא שלה פשוט לא מבינה למה היא מתכוונת כשהן מדברות על אוכל. אמא של שיר קונה הרבה דברים הביתה (למרות שהיא כל הזמן מזכירה לשיר ולאחים שלה שהם צריכים לחסוך ולא לצאת במסעות בזבוזים), ובין הדברים שהיא קונה הביתה היא גם קונה הרבה אוכל. מן הסתם אוכל הוא מצרך חיוני, שיר לגמרי מסכימה איתה על זה, אבל שוקולד במילוי מרציפן ושלושה סוגים שונים של תפוצ׳יפס הם משהו שהם יכולים להסתדר בלעדיו אם הם באמת צריכים לחסוך. בכל מקרה, זה לא משנה, כי זאת לא הסיבה ששיר לא מדברת עם אמא שלה על אוכל.

הבעיה היא כזאת: כל פעם ששיר מדברת עם אמא שלה על אוכל, היא לא מקבלת את התשובה שהיא אמורה לקבל. כששיר אומרת שהיא לא רעבה אמא שלה מזכירה לה שכולם אוכלים ארוחת צהריים ביחד, ושהיא לא חייבת לאכול הרבה אבל שכדאי שתשב איתם כי באמת, שיר, למה שלא תשבי איתנו, בזמן האחרון את בכלל לא יושבת לאכול איתנו ארוחות צהריים. אז שיר יושבת לאכול איתם ארוחת צהריים, למרות שהיא קצת קמה בבוקר עם בחילה, והיא מכריחה את עצמה לאכול לפחות חצי ממנת הפסטה והשניצל שלה כי אם היא לא תעשה את זה אמא שלה תעשה לה פרצופים כל הערב ותטען שהיא כל כך בררנית באוכל שאין לה כבר מושג מה להכין. אז שיר יושבת. ושיר אוכלת. ושיר אמנם לא ממש במצב רוח לאכול, אבל היא עושה את זה, כי היא מעדיפה לאכול עוד כמה ביסים של שניצל מאשר לדבר עם אמא שלה על אוכל.

אבל הבעיה עם אמא של שיר היא שבדיוק כמו שיר, גם אמא של שיר לא קבועה בגישה שלה לאוכל. אחרי שהם מסיימים ארוחה כלשהי - והפעם זאת ארוחה ששיר אכלה בה כמו שצריך, כי היא לא קמה בבוקר במחזור ועם בחילה - שיר לפעמים מסתכלת קצת בשטויות שאמא שלה קונה וישר שמה במזווה. היא מוצאת שם דברים שאין באמת סיבה לקנות אם צריך לחסוך, כמו שוקולד במילוי מרציפן ושלושה סוגים של תפוצ׳יפס, ויש ימים שממש בא לה לקנח את הארוחה במותרות של אוכל. אז היא מסתכלת, ומוציאה משהו אחד, ושואלת את אמא שלה אם היא יכולה לקחת לה כזה. ושיר - שיר לא ממש עוצרת לחשוב מה אמא שלה תגיד. היא תמיד מצפה ממנה להגיד כן או לא, ואם התשובה היא לא להגיד גם שאולי לא מתאים כי מאוחר ואם היא תאכל סוכר בשעה הזאת היא לא תצליח להירדם בלילה. אבל כשאמא של שיר רואה ששיר רוצה לאכול משהו שהיא לא אוכלת בדרך כלל אחרי הארוחה, היא לא קובעת לה אם מותר לה או לא. במקום זה, היא שואלת שאלה או מציינת עובדה, ומצפה משיר לחבר את הנקודות. לא אכלת מזה כבר בצהריים? חשבתי שאת עוד הולכת ליום הולדת תכף. אכלת פרוסת עוגה לפני האוכל, נכון? אני לא יכולה להגיד לך מה לאכול ומה לא. את ילדה גדולה. אולי תקחי במקום זה כמה שקדים?

ושיר אף פעם לא רוצה להיכנס לויכוח הזה, אז היא פשוט מחזירה את המותרות עטירות הקלוריות למדף וסוגרת את דלת המזווה. אחרי זה היא הולכת לחדר שלה, שוכבת על הגב על המיטה וגוללת פוסטים באינסטגרם, וחושבת לעצמה שהיא מעדיפה לא לאכול משהו מתוק אחרי הארוחה אם זה אומר שהיא לא צריכה לדבר עם אמא שלה על אוכל. הקטע הוא שברגעים כאלה שיר קצת משקרת לעצמה, כי היא יודעת שאם היא תיקח לעצמה את קוביית השוקולד הזאת אמא שלה לא תגיד לה שום דבר. היא משקרת לעצמה שזה כל כך פשוט - שזאת השיחה שהיא רוצה להימנע ממנה - כדי שהיא לא תצטרך להתמודד עם האמת. כי כששיר לוקחת לעצמה את אחת משלוש שקיות התפוצ׳יפס, אמא שלה לא אומרת שום דבר, והרבה פעמים גם לא עושה פרצוף. במקום זה, היא פשוט מסתכלת, וזוכרת את הרגע הזה עד שהיא תוכל להזכיר לשיר שהיא הרשתה לעצמה שקית של תפוצ׳יפס אחרי ארוחת הערב. שיר יודעת, ברגע הזה שהיא לוקחת את אחד מהמוצרים היקרים והלא-חיוניים האלה מהמזווה, שאת הערב הזה היא תעבור בלי בעיה כי לאמא שלה לא יהיה כוח להתווכח איתה. אבל כשהיא עושה את זה, היא גם יודעת שהיא בדיוק זרקה במורנג, והיא אף פעם לא יודעת כמה זמן ייקח לו לחזור.

אפילו השיחות של שיר עם אמא שלה על אוכל הן לא כאלה נוראיות כמו שאפשר לחשוב - אמא של שיר בסך הכל אומרת לה שהיא דואגת לגבי הבריאות שלה, כי היא מצד אחד מאוד בררנית באוכל ומצד שני אוכלת את כל הדברים הלא בריאים, ושיר אומרת לה שאין מה לדאוג ושהיא בסדר ופה נגמרת השיחה. אבל הידיעה שמישהו בוחן את הרגלי האכילה שלה מתפשטת בשיר כמו רעל, ומהר מאוד היא מוצאת את עצמה מול ארוחת הצהריים שלה בחוסר תיאבון לא בגלל בחילה או מחזור אלא בגלל שהיא לא רוצה לנהל את השיחה הזאת. אז היא שוב מכריחה את עצמה לסיים לפחות חצי - הפעם מהאורז ולא מהפסטה - ואת השאר היא זורקת לפח, ואז היא שוב חוזרת לחדר ושוכבת על הגב על המיטה ומנסה לשכנע את עצמה שהכל בסדר. כי באמת שהכל בסדר. היא לא סופרת קלוריות והיא לא מרעיבה את עצמה, בסך הכל יש לה אמא שלא יודעת לדבר איתה על אוכל. אין לה ממש מה לעשות עם זה, כי מה כבר יש לעשות עם זה? שיר ואמא שלה לא ממש יודעות לדבר. הן יודעות להסכים בויכוחים נגד צד שלישי והן יודעות להתלונן באותה צורה על פוליטיקה, אבל אם שיר עוצרת וחושבת על זה, היא לא זוכרת שום שיחה אמיתית שהייתה לה ולאמא שלה. אז אם היא לא מסוגלת לדבר עם אמא שלה על אוכל, איך היא אמורה לדבר עם אמא שלה על פסיכולוג?

---

אשמח לת׳׳בים! אין לי מושג איך כתבתי את זה זה פשוט יצא ממני

ואוו ואוו ואוו.
תקשיבי! אני בדרך כלל לא נוהגת לכתוב ת"בים כי זה משהו שאני פשוט לא יודעת לעשות.
אני גם לא יודעת אם מה שאני כותבת כרגע הוא בדיוק ת"ב אבל אני חייבת לציין שאהבתי והתחברתי לקטע הזה בצורה יוצאת דופן! אני מוצאת את עצמי פה בכל כך הרבה משפטים שזה מטורף ומעולם לא הרגשתי ככה כשקראתי קטע.

אני יכולה בקלות לשים את עצמי פה במקום שיר, וככה כמעט בכל הקטע הזה!

כמו שאמרתי על המשפט הקודם, זה אחד המשפטים היותר חזקים בקטע הזה.
בכללי נורא אהבתי את הקונספט שאין לקטע ממש עלילה אלא הוא פשוט מתאר את המצב של שיר עם אוכל ואת כותבת את זה בצורה כל כך מדהימה!!!!!!!!!!!!!
טוב זה לא ממש ת"ב אבל פשוט הייתי חייבת לכתוב כמה אני נפעמת מהקטע הזה.

אמלה ממש הזדהתי, גם אני סבלתי מהפרעת אכילה אפשר להגיד שזה כאילו לקחת דף מהיומן שלי