ליאן לעולם לא באמת תוכל להבין אותי. היא תמיד אומרת לי שהיא מבינה, היא מבינה איך אני מרגישה. היא מבינה למה אני עצובה. היא מבינה למה אני מתבודדת. ליאן בטוחה שהיא מבינה. אבל יש רגעים שאני פשוט רוצה לצעוק עליה 'לא, ליאן! את לא מבינה!'. אבל אני לא עושה את זה. למה? כי אני יודעת שגם אם אני אצעק עליה היא לא תקשיב. כשאני מביטה במראה, אני לא רואה את הילדה היפה שכולם אומרים שאני. אני רואה מפלצת, מפלת עם פנים מעוותות ומוזרות. מפלצת שלא מסוגלת להשתלט על עצמה. כשאני לומדת בכיתה, אני מרגישה כמו מפלצת. אני מרגישה שבכל שנייה אני יכולה ללכת למורה ולהרוג אותה. אני מרגישה כאילו אני יכולה להפוך את השולחן שלי. כשאני הולכת ברחוב, אני מרגישה כמו מפלצת בגן חיות. לקחו אותי כדי שאני יהיה מופע ראווה, שכולם יוכלו להסתכל על הפנים שלי.

אמא שלי אומרת שאני בסדר, שאני לא צריכה התייחס. קל לה להגיד. היא לא המופע ראווה. ליאן אומרת שהיא מבינה, אבל גם לה קל להגיד. היא לא התלמידה המחורמת. אבא אומר שאני יפה, אבל כמו כולם, הוא לא מבין. הרי הוא לא מפלצת. ג'ון אומר שאני מפלצת טובה. שאני לא נראית כמו כולם, אבל זה לא אומר שאני מוזרה. שאני שונה, אבל בקטע טוב. אני לא יודעת למה, אבל אני מאמינה לו. אני מצליחה להאמין לג'ון. אני לא מוזרה, אני מיוחדת. אני מפלצת רצחנית, אני מפלצת שקטה.

אבל לפעמים, גם לג'ון אני לא מאמינה. כשאני שומעת את הבנות בכיתה שלי צוחקות, זה פוגע. כשאני שומעת את אמא ואבא אומרים שאני צריכה טיפול, ובדחיפות- זה פוגע. כשליאן לא רוצה שאני אבוא איתה לסיבוב בקניון כי היא לא רוצה שחברות שלה יכירו אותי- זה פוגע. מאוד. לפעמים אני חושבת- למה אני כזאת? למה לא יכולתי להראות אחרת? אבל אני יודעת שאני אף פעם לא אבין את זה. נעמי אומרת שקיבלתי מזל רע- וזה הכול. אני לא מסכימה איתה. אם היה לי מזל רע, למה יש כאלה שכן מוכנים להסתובב איתי? למה ג'ון עוד מאמין בי? למה הרופא אומר שיש עוד תקווה? בגלל שחסר לי מזל?
-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
למי שרוצה לדעת, כן זה הסוף.