זה הרגיש כמו אגרוף בפרצוף. ואז עוד אחד. וסטירה על זה, ויריקה בפרצוף לסיום.
המילים שלך הדהדו לי בראש. הייתי המום.
איך זה אפשרי? אני... התאמצתי כל כך הרבה...
"אני לא רוצה או עומד לצאת איתך, פשוט כי אני לא רוצה אותך. אני רוצה אותו. אני מצטער."
כבר חודשים. חודשים אני משקיע בחרא הזה.
"דרור?"
הרמתי אליך מבט. העיניים היפות שלך היו מודאגות. לא הבנתי איך או למה אתה מודאג; הרי הצלחת במה שככל הנראה תכננת כל הזמן הזה. שברת אותי לגמרי ולחלוטין, בצורה שאני לא יכול לתאר במילים.
"דרור? אתה בסדר?"
"אתה כועס," מלמלתי. נאנחת והנדת בראשך.
"אני לא כועס. אני פשוט מציב עובדות. אני לא מעוניין בך, הייתי לפני כמה שנים אבל זה כבר עבר וברור שהיה לנו טוב, אבל אני המשכתי הלאה."
"כן," אמרתי חלושות והשפלתי מבט. העיניים שלי היו מכוסות בדוק של דמעות נוצצות. הרגשתי את הדמעות נוזלות לי לאף ואיך אני מתחיל להיות מנוזל.
"היי, הכול בסדר? אתה בוכה?"
"זה לא משנה," משכתי באפי וקמתי. "תודה על העזרה אבל - אני צריך ללכת," גמגמתי ופתחתי את דלת הבית שלך, בורח משם. התחלתי לרוץ.
"דרור, חכה רגע!" צעקת. שמעתי אותך רץ אחריי. "דרור!"
האצתי את הצעדים שלי. בסוף הפסקת, וכשהעפתי מבט מאחוריי ראיתי אותך עומד ומסתכל בי בעיניים עצובות. אין לך שום סיבה להיות עצוב. זה הכעיס אותי.
המשכתי לרוץ, עד שכבר לא יכולתי יותר. לא ידעתי איפה אני.
התיישבתי על המדרכה וקברתי את הפנים שלי בידיים שלי, בוכה. העיניים שלי הרגישו נפוחות, והדמעות הכתימו את הלחיים שלי והרטיבו את השרוולים האפורים הארוכים שלי. היה קר, הבנתי פתאום; היה קר מאוד וכל הבגדים שלי בבית שלך. לבשתי רק סווטשירט אפור וג'ינס שחורים בלילה הקר הזה, ולא ידעתי את הדרך חזרה הביתה. או איך אני עומד להיכנס לתוך הבית ולהסתכל לך בעיניים מבלי להתמוטט.
כנראה שאני אצטרך למצוא מקום לישון בו הלילה. לא משימה מסובכת למישהו עם הכישורים שלי, אבל זה פשוט... דפוק.
"כוסעמק!" צעקתי וניגבתי את הדמעות שלי. "כוסעמק," התנשפתי והתייפחתי. כל מה שנותר לי לעשות אחרי החודשים הארוכים האלה שהרמתי את החיים שלי מהביוב רק בשבילך, זה לבכות ולקלל. כל המאמץ הלך לפח והתייתר.
"הכול בסדר..?" בחור גבוה עם שיער כהה התקרב אלי. הוא נגע בכתף שלי. מצמצתי את הדמעות שלי ובחנתי אותו; הוא נראה מוכר. ממש מוכר. נזכרתי שראיתי אותו באחד המועדונים - אולי אפילו בלילה שפגשתי אותך מחדש.
"לא," אמרתי בשקט, ומשכתי באף שוב. שילבתי ידיים; היה לי קר. "הלכתי לאיבוד."
"אתה רוצה טרמפ?" הציע הבחור בהיסוס. העיניים שלו היו כהות גם כן, והעור שלו שזוף; שיערתי שהוא ממוצא מזרחי כלשהו. "אני יוני."
"אה," מלמלתי. הושטתי את היד שלי ללחיצה. "דרור. וטרמפ יכול לעזור."
"אוקיי. מה הכתובת?" שאל יוני והוציא את האייפון שלו. "זה בטח לא כזה רחוק. אל תדאג, יהיה בסדר ילד."
"אני.. בן עשרים..." אמרתי בקול חלש. יוני קפא והרים גבות.
"עשרים?" הוא שאל בהפתעה. נאנחתי.
"אני יודע, אני לא נראה. אבל אני נשבע שאני בן עשרים. אני פשוט לא מכיר את החלק הזה של העיר, בטח לא בלילה כשאין עלי את הטלפון שלי. ברחתי מהשותף שלי."
"למה?"
"זה.. מסובך," אמרתי אחרי שהערכתי את הסיפור - להתחיל להסביר אותו יהיה מתיש, מייגע ולא יתרום בכלום. "פשוט... אני אתן לך את הכתובת ותסיע אותי הביתה."
"אין מצב. אני לא מחזיר אותך למקום שברחת ממנו."
"זה היה מסיבה ממש מטומטמת," הבטחתי. "אני אפילו אלך רק לקחת את הדברים שלי ואז לחבר. אוקיי?"
יוני חייך. "מעולה. בוא," הוא אמר והתחיל ללכת לכיוון אוטו לבן שחנה שם. כשנכנסתי למכונית היה לה ריח של צ'יטוס. איתרתי שקית צ'יטוס בפח. המושבים היו מבד, ומרוחים בכל מיני דברים. זיהיתי כתם של קפה על המושב שישבתי עליו וחגרתי את החגורה. יוני צחק.
"אני אוכל כאן הרבה," הוא הסביר, ואני חייכתי ומשכתי באפי. הוא נראה דווקא נחמד. הייתי רגיל לקבל טרמפים מאנשים, ולסמוך עליהם בתהליך, אבל הוא באמת נראה כאילו אין לו כוונה אחרת מלבד לעזור.
יוני התיישב לצדי במושב הנהג וחגר את החגורה. "אז, לאן אנחנו נוסעים?" הוא שאל בנימה אופטימית. מלמלתי את הכתובת שלך, ולאחר אמירה מעודדת של "זה לא רחוק", יוני החל לנסוע.
הייתה שתיקה, ובאמצע הנסיעה החל לרדת גשם. התקתוק של הגשם על השמשה והמכונית, יחד עם קולות המגבים, ליוו את הנסיעה הדוממת.
כשעצרנו ברמזור, יוני הדליק את האור הצהוב של המכונית, והוציא עט מאחת המגירות במכונית. הוא לקח את היד שלי וכתב עליה מספר.
"המספר שלי," הוא ציין. "למקרה שתלך לאיבוד שוב," הוא הוסיף בחיוך. החזרתי חיוך.
"תודה, אבל אתה באמת לא צריך."
"אני רוצה. ואני דואג. כמעט הגענו," הוא אמר ופנה ברחוב. הוא עצר מול הבית שלך ופתח את הדלת, ואני נגעתי ביד שלו ועצרתי אותו.
"חכה," אמרתי. "לא הודיתי לך."
"אתה לא צריך," אמר יוני בחיוך. הנהנתי.
"אני רוצה," חיקיתי אותו והורדתי את החגורה, מניח את היד שלי על הכתף שלו. "אתה רוצה?"
הוא הרים גבות והסתכל עלי. "למה אתה מתכוון?"
"אתה יודע למה אני מתכוון."
"אני מעדיף שלא," הוא אמר בנימוס ושלח לעברי חיוך מתנצל. "אנחנו עוד לא מכירים."
"אה." דחייה שנייה ברצף.
"אבל כשנכיר יותר..." היד שלו נגעה ביד שלי שעל הכתף שלו ולחצה אותה. "אולי אז."
"אה," אמרתי שוב והסמקתי. "אוקיי."
"אתה רוצה שאסיע אותך גם לחבר?"
"מה?"
"אמרת שתיקח את הדברים שלך מכאן ותלך לחבר."
"אה. נכון." הררהרתי לרגע. "לא. אני אלך ברגל."
"אין בעיה." נשארנו לשבת שם עוד טיפה. "תשלח לי הודעה בבוקר?"
"ברור," אמרתי ופתחתי את הדלת. חייכתי לעבר יוני. הוא נופף לי לשלום.
נכנסתי אל תוך הבניין בתחושה חמימה שיהיה בסדר, גם אם לא יהיה לי אותך.