שירבו זכויותינו || תם

[Nico di Angelo]

ביקשתי מחברות לתת לי ז׳אנר ושלוש מילים! הז׳אנר שחברה נתנה הוא אימה ושלוש המילים הן חצר, זקן ורימון. אני מודה שלא נראה לי שזה מאוד אימתי, אבל זה בהחלט הזוי. עדיין לא החלטתי מה דעתי על הקטע הזה, אבל לכתוב אותו היה מאוד מהנה. לא עבר בטא כי אני קצת עצלןית.

1201 מילים.

---

האיש הזקן ישב בחצר הבית הפרטי שלו ונשא תפילה. הוא מעולם לא היה אדם דתי במיוחד, אבל הייתה לו תחושה שהוא צריך לשאת תפילה. האיש אמנם בא בימים וצעירים היו קמים עבורו באוטובוס, אבל הבריאות שלו הייתה נפלאה והוא כל הזמן הרגיש מצוין. הוא קם, זז, הלך, השקה את הגינה שלו ואפילו הצליח להתמודד עם שברון הלב שהגיע בלית ברירה אחרי המוות הפתאומי של אשתו, זכרונה לברכה. היא ביקר את הנכדים, דיבר עם הילדים, שמע רדיו וצפה בטלוויזיה. האיש הזקן - למרות שהיה זקן - היה שמח. לעתים נדירות הוא הרגיש שיש לו משהו חסר, וברגעים האלה הוא פשוט התקשר לנכדים שלו והדברים הסתדרו מעצמם.

הוא עדיין נשא תפילה. במהלך שגרת הטיפול הקבועה שלו בגינה, הוא שם לב לרימון אחד שנפל מהעץ. זה הפתיע אותו מאוד - לא רק בגלל שזאת לא הייתה העונה של רימונים, אלא גם בגלל שהוא בכלל לא זכר שהוא או אשתו אי פעם שתלו עץ רימון בגינה. בדרך כלל הם קנו את הרימונים שלהם בשוק, כשבאו לבקר את הנכדים במרכז, וחזרו הביתה מאושרים בידיעה שהם יוכלו לארח את ראש השנה בכבוד. יכול להיות שמדובר בזקנה, יכול להיות שהוא סתם מתבלבל, אבל הוא הרים את הרימון המפתיע מהרצפה בידיים עדינות. כשהוא התיישב בנוחות בכורסא שלו אחרי שהוציא סכין מהמטבח, החליט לטעום את הרימון שלו.

בעודו טועם הוא חשב על שני דברים. הוא חשב, קודם כל, על ראש השנה עם הנכדים. הגדול תמיד התעקש להקריא את הברכות למרות שהוא בקושי ידע לקרוא, והצעירה תמיד חיכתה בסבלנות עד שהיא תוכל לסיים את כל התפוחים והדבש. הרימון היה ההתחלה החדשה שלהם, ההבטחות שהם הבטיחו לעצמם. השנה נבקר יותר את הנכדים. השנה נעשה יותר עם המשפחה. השנה ניתן לעצמנו את תשומת הלב הראויה. השנה.

זאת הייתה הסיבה שהוא נשא תפילה אז. בפסטורליות החמה של האוויר הישראלי, האיש הזקן חתך לעצמו את הרימון ומלמל את הברכה המוכרת. עם הגרגר הראשון בפה שלו הוא נזכר בדבר אחר, בסיפור שסיפרה לו פעם הבת שלו אחרי שקראה בשעתיים ספר של מאות עמודים כשהייתה רק בת שמונה. היא סיפרה לו אז, בעיניים גדולות וחוט מתוח של פאניקה, על הבת של אלת התבואה שאכלה גרגר רימון אסור מהשאול ומאז נאלצה להגיע לשם כל חורף. הבת שלו סירבה לאכול רימון באותו ראש השנה, התעקשה שזה פרי מסוכן. אל תאכל את זה, אבא. אתה תישאר כבול. אל תאכל את זה, אבא.

בעודו מופתע לטובה מהמתיקות של גרגרי הרימון העסיסיים, הוא תהה לעצמו אם היא צודקת. האם הרימון הוא פרי מחייב. אבל הוא לא חשב שזה המצב - הוא אכל המוני רימונים, ואף אחד מהם הוא לא אכל בשאול. הרימון הזה - למרות שהוא לא זוכר את עצמו שותל את העץ - לא יכול להיות מהשאול. השאול בכלל לא קיים. הוא ידע את זה, כי הוא חשב הרבה על החיים שאחרי המוות מאז שאשתו האהובה הלכה לעולמה. הוא אהב את הביטוי הלכה לעולמה, כי הוא הצביע על טבעיות. יש לה עולם שהיא אמורה להיות בו, והיא סוף סוף הגיעה אליו. כך הדברים צריכים להיות.

כשקם למחרת בבוקר, הזקן הרגיש גירוד על ידו הימנית. הוא לא הבין מה בדיוק קורה עד שהפשיל את השרוול וראה את היד שלו כאילו חבולה מליפופים של חבל. לחוץ ומבוהל, הוא התקשר לרופא, אלא שהרופא לא ענה. זה בסדר, אמר לעצמו, הוא כנראה בפגישה. הוא יחזור אליי. יכול להיות שסתם ישנתי על משהו בלילה.

כשהוא הלך להכין לעצמו ארוחת בוקר - גם כדי להירגע וגם כדי לשמור על השגרה שניסה ליצור לעצמו - הוא מצא את עצמו ממלמל משפט שהוא לא ידע שהוא יודע. הייתה לו תחושה שזאת ברכת המזון, אבל הוא לא היה בטוח. זה היה מוזר. זה כאילו מישהו השתלט עליו, כאילו היה איזשהו כוח חיצוני שגרם לו למלמל את ברכת המזון לפני שהכניס את פרוסת הלחם לפה. הזקן ניסה להגיד לעצמו שזה בטח שום דבר, אבל הוא ידע שמשהו לא בסדר. הוא הכיר את עצמו והכיר את ההרגלים שלו - הוא מעולם לא אמר את ברכת המזון לפני ארוחה ואף פעם לא התעורר עם סימנים אדומים על היד שנראו בצורה מחשידה כמו סימנים של תפילין.

בימים עד שהגיע לרופא, נראה שהכל רק החמיר. הזקן מצא את עצמו עושה דברים שהוא בכלל לא רוצה לעשות, ומבין שעשה אותם רק מאוחר יותר. הוא הסתובב בבית ביום שישי בערב ובמקום לשבת לראות טלוויזיה ולנסוע לבקר את הנכדים הוא מצא את עצמו יושב בסלון וקורא ספר, מדקלם מזמורים על יום השישי. רק אחרי ששקעה השמש על יום שבת הוא הבין שלא נגע באף אחד ממכשירי החשמל שבביתו.

הרופא אמר לו שאולי יש לו אלצהיימר ושלח אותו לבדיקות, אבל הזקן ידע שזה לא המצב. הוא זכר הכל, כל פרט קטן, פשוט לא הצליח להפעיל שיקול דעת בחלק מהפעמים. בכל מקרה, ניסה להתווכח עם הרופא, אלצהיימר הוא רנדומלי. לא ספציפי. מה שקורה פה הוא נקודתי. יש משהו שגורם לי לשמור מצוות. הרופא לא נראה מאוד משוכנע.

הזקן חי ככה את חייו, ובשלב כלשהו השלים עם השקר. האנשים סביבו חשבו שמדובר בהחלטה שלו, שהוא מתקרב לדת מבחירה, והוא לא תיקן אותם. מה הוא כבר יכול להגיד להם? אכלתי רימון, ומאז אני לא מסוגל לערבב בשר וחלב? שכחתי ששתלתי עץ רימון, ומאז אני מכין לעצמי קידוש כהלכה? הם לא יאמינו לו, והוא ידע שהוא לא יכול להאשים אותם. הוא גם לא היה מאמין לעצמו. היה עדיף לתת להם לחיות ברוגע וחוסר הסכמה עם השקר, מאשר להדאיג אותם עם האמת. דגדוג האשמה שעבר בו אז היה אפילו יותר נורא, כי הוא הבין שהוא שונא את השקר הזה לא בגלל השקר אלא בגלל האיסור על שקרים.

האיש הזקן הלך לעולמו בצורה פתאומית, בדיוק כמו אשתו המנוחה. המחשבה האחרונה שלו הייתה שאולי סוף סוף הוא יוכל לקום בבוקר ולא למהר להתפלל. כשהוא פקח את עיניו, הוא מצא את עצמו מול אישה זועפת שלא היה נוח להסתכל עליה ישירות.

היא אמרה שהוא בזוי וטמא, ושהוא מזלזל בכל מה שהיא נתנה לו. קיבלת ממני הכל, היא הפצירה, משפחה וילדים ונכדים ואושר. איך העזת לעזור לו? איך העזת להקדיש את עצמך ליצור כל כך נאלח? אני יצרתי אותך בצלמי, ואתה הפכת את הבחירה שנתתי לך האם ללכת בדרכי או לא לספר הוראות. אני בזה לך. מקומך לא איתי. היא הצביעה על דלת מאחוריו, והזקן הלך אליה בבושת פנים. הוא חשב שהוא התחיל להבין על מה היא מדברת.

הרימון לא היה שלה, הסביר לו השטן אחרי כמה שנים בגיהנום. הזקן לקח הפסקה קצרה מהעונש שלו, והשטן החליט לתת לו את ההסבר שלו כל כך חיכה. הרימון, כך הסביר לו השטן, היה שלו. הרימון היה תוצאה של ויכוח שלו עם אלוהים - היא טענה שבני האדם לא טיפשים מספיק לאכול פירות מעצים שהם לא מכירים, והשטן טען שאחרי עץ הדעת שום דבר לא אפשרי. הוא החליט להוכיח לאלוהים שהוא צודק בכך ששתל את עץ הרימון בבית של הזקן. עץ הרימון ההוא, אמר השטן, הוא מחייב. אמנם הוא הניח אותו שם, אבל זה היה הזקן שבחר להביע משאלה בזמן שהוא ידע שאותו פרי אסור כולא כל שנה את פרספונה בשאול. הוא ביקש שירבו זכויותיו, והשטן סיפק לו את זה. הבעיה הייתה שאלוהים לא אהבה את זה.

הזקן רצה לשאול למה אלוהים לא אהבה את זה, אבל הוא לא היה צריך את החיוך המנחם של השטן כדי להבין. אלוהים התגאתה בו מאוד, לפחות ככה נראה, עד שהוא אכל את הפרי והרשה לעצמו לעשות דברים בלי להבין את המשמעות שלהם. היא רצתה - לפחות לפי מה שהוא אמרה לו כשגירשה אותו בבושת פנים מגן עדן - שיעשה את מה שהוא עושה מתוך רצון והבנה. העשייה העיוורת החליאה אותה, ובדיוק לזה השטן כיוון.

האיש הזקן נאנח, הנהן בתודה לשטן וחזר לשתול עצי רימונים.

[לאומאתכלום]

ואוו מושלםםםם
א-לוקים... בת?
לא-לוקים אין גוף, וגם לא מין.. אני במקומך הייתי עושה את זה מלאך..
ונוהגים לדבר על א-לוקים בלשון זכר.

[Hawkeye]

לא בדיוק אימה. האמת שגם לא בדיוק צריך בטא.
האווירה ההזויה הזאת מאוד מזכירה לי את הכתיבה של אתגר קרת. דברים פשוט קורים לזקן, ועל אף שמתואר כמה שהוא הולך לרופאים והכל, נראה שהוא די קול עם העניין. היו קצת אי דיוקים דתיים שטיפה צרמו לי, כמו זה שאת ברכת המזון אומרים אחרי האוכל או זה שאין מזמורים על יום השישי אלא על יום השבת, אבל הרעיון בהחלט עבר. לבקש מהשטן שירבו זכויותיו זה די מקורי, במיוחד כשזה קורה בטעות.
אני מודה שבהתחלה חשבתי שאלוהים היא אשתו המנוחה כשהיא התחילה להוכיח אותו עם זה שהיא נתנה לו משפחה וילדים, אבל בסופו של דבר זה די משעשע. התערבות על האם בני האדם עוד מקבלים מתנות מזרים. אני ממש אוהב את האווירה הנונסנסית של הסיפור הזה.

[Nico di Angelo]

כל קשר ביני לבין יהדות מקרי בהחלט אז כן היו לי כמה טעויות עם הקונטקסט הדתי נראה לי שאם הייתי מעביר.ה בטא הייתי גם יושב.ת לעשות לעצמי תיקונים בקטע הזה, אבל כמו שאמרתי, אני עצלןית.
והונסטלי להשוות אותי לאתגר קרת זה בערך המחמאה הכי גדולה שקיבלתי בחיים תודה מאוד