עץ הדעת || פלג

רעיון נחמד שעלה לי מאיזשהו קטע בתנך :)
דירוג PG13 חלש
1412 מילים
תהנו

-------------------
כשראיתי אותו שם, על הבר, בפעם הראשונה, הוא תפס לי את העין כמעט מיד.
הוא היה עם כוס שחשבתי שיש בה בירה ביד אחת, והיד השנייה... עושה את מה שידיים ימניות עושות, מדברות. השיער השחור והמתולתל שלו היה פרוע מאוד, ומעיל העור השחור שלו גרם לו להיראות כאילו הוא רוכב אופנוע קשוח מהסרטים.
הוא לחלוטין מדבר עם מישהו, אבל אף אחד לא יושב על ידו, ככה שכנראה שהוא מדבר עם הברמן. לעזאזל, הוא חתיך. ממש.
"אתה יודע, אפשר לראות אותך בוהה..." אליסון לחשה לי. דחפתי אותה קלות בתגובה, אפילו בלי להוריד את העיניים שלי ממנו. היא צחקה.
"אולי תלך לדבר איתו במקום לשבת פה ולבהות בו כל הערב? אתה עושה את זה כבר בערך חמש דקות שלמות, זה לא בריא." היא הציעה. זה רעיון נחמד, אבל... אני לא חושב שאני יכול לעמוד בזה בכלל.
אזרתי כל טיפת אומץ שהייתה אצלי והבנתי שזה רעיון טוב. טפחתי לה על השכם בצורה שניסיתי לגרום לה להיראות כאילו אני מסכים איתה, למרות שזה יצא מאוד מוזר וכנראה לא העביר את המסר שרציתי. וואטאבר, אני הולך לדבר איתו.
התיישבתי בכיסא שעל ידו. כשהתיישבתי הוא הסתכל עלי, כאילו הוא בוחן אותי. "היי," נפלט לי בביישנות, נבוך. "אה, אוכל לקבל כוס בירה? הוגרדן, שליש בבקשה." אמרתי לברמן. הוא הנהן לי והלך לעשות... דברים שברמן עושה בשביל להשיג לך בירה, אני מניח.
שמתי לב שהכוס שלו מכילה רק מים. או לפחות, זה נראה כמו מים.
"הוגרדן... יש לך טעם טוב, אמרו לך פעם?" אמר הבחור החתיך שהתיישבתי לידו.
כנראה הסמקתי, אבל אני לא יכול לאשר את זה. צחקתי קצת במבוכה. "אתה גם אוהב הוגרדן?" שאלתי אותו, מישיר מבט אליו. היו לו עיניים ירוקות, מהפנטות. יכולתי לבהות בהן כל היום, אבל עצרתי את עצמי באותו רגע. הוא קצת חייך, וזה גרם לי לחייך גם.
"לא, אני לא שותה אלכוהול, האמת. אבל אבא שלי תמיד אומר – " הוא היסס לכמה רגעים ותיקן את עצמו, "תמיד אמר - שזאת הבירה הכי טובה, אז אני מניח שזה פשוט... השתרש בי, בסופו של דבר." החיוך שהיה על פניו נמחק, והוחלף במבט עצוב. "א- אני מצטער, הוא נפטר לפני כמה שנים, עדיין לא התרגלתי לזה שהוא לא פה יותר."
הוא בלע קצת רוק וראיתי שהיה לו קשה לחשוב על זה.
כן, הכוס שלו מכילה רק מים.
"אני מצטער לשמוע. נשמע שהייתם קרובים מאוד." אמרתי, מנסה להיות אמפתי, למרות שאני לא מאוד מוצלח בדברים האלה.
הברמן הגיע עם הבירה שהזמנתי, ואני התרשלתי בהוצאת כסף מהארנק. אני תמיד שוכח להוציא לפני, ותמיד מסתבך עם זה. בסוף נתתי לו את כמה השטרות שידי הצליחה לתפוס. זה לרוב יספיק. "תשמור את העודף," אמרתי לו וחייכתי אליו. הוא חייך חזרה ושב לעשות... דברים שברמן עושה.
זה שישב לידי התעשת ונשם נשימה עמוקה. "לא משנה. אני מרגיש שלא יצא לנו להכיר כמו שצריך. אני דייב, נעים להכיר." הוא הושיט את ידו ללחיצת יד, ואני הייתי עדיין עם הארנק שלי ביד. זה היה רגע מאוד מביך. הנחתי את הארנק שלי על הרגל ולחצתי את היד שלו. "אני קלאוס, נעים להכיר גם אותך, דייב."

אותו ערב היה מדהים. דיברנו וצחקנו כל כך הרבה, וגילינו שיש לנו כל כך הרבה דברים במשותף. אליסון אומרת שנראה כאילו הוא לגמרי בקטע שלי, אבל קשה לי להאמין לה. הלוואי שזה היה נכון.
החלפנו טלפונים, וקבענו להיפגש יומיים אחרי זה, בבית שלו.
אני צריך משהו שיגרום לו להיות שלי. לא לא, זאת מחשבה לא נכונה. זה לא יפה לחשוב ככה. אני רוצה להיות איתו, ואני צריך משהו שיעזור לי עם זה. כן, זה נשמע יותר נכון. אבל מה?
חשבתי על פרויקט ישן שלי. נטשתי אותו די בהתחלה, אבל חשבתי שעם הידע שצברתי מאז על הכוחות שלי, אני אוכל לסיים אותו ממש בכמה שעות.
לא הלכתי לישון באותו לילה. עבדתי נמרצות על הפרויקט, על העולם הקטן שאני צריך ליצור. ראשית, צריך ליצור – לא, לברוא – את השמיים, וגם את הארץ.
נהדר, עכשיו הכל שם תוהו ובוהו. טוב, אז נפריד את האור מהחושך, שאני אוכל לפחות לראות פה משהו.
העולם הקטן הזה התפתח. שמתי שם כמה צמחים, חיות, והפרט האהוב עלי – שני בני אדם קטנים. לאחד קראתי אדם, והאחרת הייתה חווה. כי צריך גיוון במינים, בסופו של דבר.
אמרתי להם שהם חיים בגן עדן. יש להם כל מה שהם אי פעם יצטרכו, ואני תמיד כאן כדי לתת להם את זה.
אבל החלק הכי חשוב לא איחר להגיע.
שתלתי שם עץ. זה היה סוג העץ שיש לי בגינה, פשוט קטפתי פרי יחיד ושתלתי, ממש אחרי שהקטנתי אותו משמעותית כדי שיתאים לעולם הקטן שלי.
אמרתי לאדם וחווה שזה עץ מיוחד, ושאסור להם לאכול ממנו. קראתי לו עץ הדעת, כדי להיות מסתורי.
בהתחלה הם קצת לא אהבו את זה שאני לא מרשה להם, אז נתתי להם סיבה להימנע ממנו – אמרתי להם שאם הם יאכלו ממנו, הם יגיעו למקום שקראתי לו גיהינום, למרות שלא יצרתי אחד שכזה מעולם. רק בשביל לגרום להם לפחד, שלא יגעו בעץ הזה.
כי מה שהם לא יודעים זה שהטלתי עליו קסם חזק במיוחד. הוא יהיה המרכיב שיעזור לי לכבוש את ליבו של דייב, אם אני לא אהיה מספיק בשביל זה.
העץ הזה גדל מהר במיוחד, כי הזמן בעולם הזה שונה.
כשהלכתי לישון היה כבר צהריים. הייתי עייף מאוד, אבל רציתי לסיים עם הפרויקט הזה לפני שנרדמתי.
כשהתעוררתי, הפרי שלי היה אמור להיות מוכן כבר. הלכתי לעולם הקטן שלי, והבטתי בעץ. להפתעתי, לא היו עליו בכלל פירות, ו... לא ראיתי את אדם וחווה בשום מקום.
קראתי לאדם. "א- שמתי לב- שמתי לב שאני עירום, אני מתחבא. זה מביך אחי, למה לא נתת לנו בגדים?"
פאק. איך הוא יודע שהוא עירום? הוא לא אמור להיות מודע לדברים מחוץ לעולם הקטן הזה, ובגדים זה משהו ממחוץ לעולם הזה. רק משהו מבחוץ היה יכול- רגע אחד.
"אדם, אכלת מהעץ שאמרתי לכם לא לאכול ממנו?" שאלתי, מנסה להישאר רגוע.
"היא עשתה את זה! היא אמרה לי לאכול!!! זו לא אשמתי!" הוא ענה, מצביע על חווה.
"חווה! מה עשית?!" התחלתי לאבד את החזות הרגועה שלי.
"הנחש! הנחש הזה אמר לי לאכול!!! זו לא אשמתי!" היא ענתה, מופיעה משום מקום ומנסה להסיר את האחריות גם ממנה.
רתחתי. קיללתי את הנחש. הוא לא עומד להשתמש ברגליים האלה שהשקעתי הרבה זמן בלעצב, נכון? זה לא קל לתת לדבר כזה- עגול ממש- ארוך, כמו מקל- ומתפתל- לתת לו רגליים? זה ממש קשה! איך הוא יכל?
עונשים צריך לקיים. אמרתי לאדם ולחווה שאני מעביר אותם לגיהינום, למרות שסתם שיניתי תפאורה. גיהינום זה רגש, מצב של הנפש, לא מקום.

הפגישה שלי עם דייב הגיעה. הייתי לחוץ. לא היה לי את כלי המפתח שלי, והייתי שבור מכדי להכין חדש. זה לא יעבוד, בני האדם הדפוקים האלה יהרסו הכל בכל מקרה. למה יצרתי אותם בכלל? רק צרות הם עושים לי.
יצאתי לבית של דייב. היה חשוך מאוד בחוץ, למרות שעכשיו רק שבע בערב.
פגשתי אותו בכניסה לבית שלו, והוא הוביל אותי לתוך הבית. זה היה בית גדול. תהיתי איך מישהו בגילו – מה, הוא אמור להיות בערך בגילי כרגע – יכול להחזיק בית שכזה בעצמו, אבל זה לא משנה.
הערב הזה עבר. ראינו סרט ביחד, והייתה לי תחושה שאנחנו נהיה זוג נהדר.
באותו ערב גם התנשקנו פעם ראשונה. הוא היה כל כך חמוד. עדין, אבל לא יותר מדי. אני לא יודע כמה זמן הנשיקה הזאת ארכה. לא אכפת לי. זה היה מדהים.
חזרתי הביתה בשעת בוקר מוקדמת, לא רציתי להישאר לישון אצלו. עוד לא. חזרתי לפני הזריחה, ונרדמתי מאוד מהר.
היינו ביחד שנה, שלושה חודשים ואחד עשר ימים.
לא רציתי להיפרד ממנו. אבל הנהג המקולל ההוא – האיש שגורם לי לרצות להכין גיהינום רק בשבילו – לא היה לו אכפת משום דבר. הוא טס על הכביש במהירות כל כך גבוהה, ואני עד היום חוקר מי זה היה, כדי להביא את הצדק לאור.
ביום שנודע לי על זה הייתי שבור. רציתי רק להיקבר איתו, להיות איתו לנצח.
ההלוויה שלו הייתה הכי קשה. באותו יום הבנתי עד כמה הוא יחסר לי. כמה אני צריך אותו איתי, כמה הוא השלים אותי – אבל הוא כבר לא פה יותר.
כשחזרתי הביתה מההלוויה, נזכרתי בפרויקט ישן שלי. עולם קטן, אני האל הפרטי שלו.
היו שם זוגות של אנשים כבר. ידעתי שיהיו גברים שיהיו עם גברים אחרים, והמחשבה הזאת גרמה לי להרגיש רע. רע מאוד. אני לא רוצה שזה יקרה, אני אהיה כל כך כועס – ועצוב, ועצבני, ומאוכזב מהכל – אם אני אראה את זה קורה.
אני לא אראה את זה קורה. אסור שזה יקרה.
אז אסרתי עליהם לקיים משכב זכר. אם זה לא יקרה, אני לא אזכר בזוגיות הנפלאה, המדהימה וה- ה- הפשוט- פשוט מושלמת שהייתה לי עם דייב. ככה חשבתי. אם אין משכב זכר, אז זה לא משנה, נכון?
מאז כבר עזבתי את הפרויקט הזה. הוא לא משנה יותר, אין לי צורך בו. הוא הסב לי רק רוע.
התבגרתי מאז. עכשיו אני חושב על זה, בחלוף הזמן. למה אסרתי עליהם משכב זכר? אני רק מונע מהם דברים שחלקם אולי יהנו מהם. וכל זה... רק כדי שאני לא ארגיש עצוב שוב.
זה מאוד אנוכי מצידי, אלוהים.

אוי פלג
איפה הילד ההוא שהפסיק לקרוא פאנפיק שלי כי הייתה בו דמות שחששה שהיא להט"בית, ואיפה אתה.
לא נראה לי שראיתי קטעים שלך פה אי פעם. יצא לי רק לקרוא פאנפיקים שלך מהעבר הרחוק ומן הסתם הכתיבה שלך היא לא אותה כתיבה.
וכן, הכתיבה שלך בהחלט טובה. הצלחת להכניס אותי לעיניים של קלאוס, וקצת סיקרנת אותי לגבי איך עובד העולם של כל האלוהימים שם. עצוב שגם דייב וגם אבא שלו מתו בטרם עת, אבל מצד שני לא היית יכול להציג את הפרשנות המאוד מעניינת שלך לאיסור משכב זכר בלי להרוג את דייב. מעניין אותי איך חשבת על זה.
קטע מטורף! אני מחכה לראות עוד קטעים שלך פה

אוי זה חמוד
נקודת מבט ממש מעניינת, לא נראה לי שיצא לי לקרוא כזה פעם! עבר זמן מאז שקראתי משהו שלך וזה ממש טוב, אהבתי ממש. לטעמי יש פה קצת יותר מדי שלוש נקודות אבל זה רק ההעדפות שלי, אז קח את זה לאן שאתה רוצה.
כקונספט זה ממש מגניב. היה ממש מעניין לקרוא ואהבתי ממש את זה שהכתיבה לא מתיימרת להיות איזה שייקספיר ואתה משתמש פה בשפה פשוטה כדי לדבר על תכלס אלוהות. אין לי עוד מה להגיד, זה ממש נקודת מבט מגניבה, בא לי לשמוע על זה עוד!!

(אגב האם לקחת את השמות קלאוס ודייב מאקדמיית המטרייה או שזה סתם צירוף מקרים)

חחח הוא רחוק ממני מאוד
האמת שהיו לי פה כמה, תחפש אם מעניין אותך
האמת שהרעיון הכללי של הסיפור הגיע לי לפני די הרבה זמן כשקראתי את החלק בבראשית שאלוהים כועס על אדם וחווה שהם אכלו את הפרי של עץ הדעת והייתי כזה "כן העץ הזה לגמרי אמור להיות השורש לקשר מוצלח שלו עם אהבת חייו וחווה הרסה את האפשרות הזאת" באותו רגע שקראתי את זה והתגבש לי הרעיון הכללי לסיפור בערך באותו רגע אבל לא היה לי כח ממש לכתוב אותו אז כן
תודה! יהיו עוד מתישהו. אני מקווה.

נחמד שהצלחתי לכתוב מנקודת מבט חדשה! האהוב עליי :)
האמת שגם אני לא ממש אהבתי את השימוש יתר בשלוש נקודות. אבל כל מקום היה די מתאים לדעתי, אז לא ממש ידעתי איך לשנות את זה. אבל כן, אני בדעה שלך פה ^^
השתדלתי לכתוב את זה כאילו די relatable עם הדמות הראשית ממש מהסיבה הזאת. כאילו, הוא אלוהם, אבל ניסיתי להציג אותו כמו אחד מאיתנו, אפילו קצת... טיפשון. סתם בשביל הכיף של לראות איך זה ילך לי ומה יצא, ואני די אוהב את מה שיצא לי
תודה!

(כן זה משם, גם אליסון זה משם)