צבע אפור / קלישה, היה היה פעם

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
לא מבוטא.

***

קטע ראשון שלי, אשמח אם תגיבו.

***

צבע אפור

[אורך: 612]

משרדי תמיד היה מסודר לפרטי פרטים; חלונות הזכוכית העבים ממורקים; רצפות השיש לבנות ונקיות; שולחן העבודה הרחב והלבן מתוקתק ומאורגן, מהעיפרון הכי קטן שמוצב בתוך צנצנת פלסטיק ועד לערימת הדפים הכרוכים בגומיות, והמוצבת מול הכיסא המשרדי השחור השוקע. נראה היה שאפילו פח הזבל נקי ללא רבב, כאילו אם רק היה מעז להפר את המשמעת הקפדנית היה נזרק לפח הזבל הגדול יותר, שמוצב בקרן הרחוב.
תמיד שנאתי שהכול מסודר באופן מושלם, אבל לא משנה כמה ניסיתי לבלגן אותו, בבוקר למחרת הוא היה מסודר מחדש באורח פלא. יש לנו עובדים מצוינים.
תמיד. כן, זו מילה שתמצאו אותי אומר הרבה. תמיד. אני רגיל לשגרה אשר חוזרת על עצמה מדי יום ביומו. הקפה הרגיל של הבוקר, השיחה המשעממת עם רון על פוליטקה, ברכת השלום הקרירה שאני מפטיר לעבר קרול בדרכי אל המשרד.
תמיד.
העיפרון המחודד באופן מושלם, לא חד עד להשאיר סימן ביד ולא קהה עד חוסר חוד - ריפרף מעל הדף, קפוא. הדף לא היה ריק, נהפוך־הוא: הוא היה מלא מילים כתובות בכתב, קשקושים מְעֵט כחול מחקו אותן ועברו עליהן.
קדימה... קדימה... פסקה אחת...
כחכחתי בגרוני לכיוון אף אחד במיוחד והתחלתי לכתוב, מיטב את עניבתי המשיית בידי השמאלית:

"מוגש בזאת לבית המשפט הנכבד כתב תביעה כדלקמן וזאת בד בבד עם הגשת בקשה לאישור התביעה כייצוגית, בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות - "

זממממממ.
"כן?" לחצתי על הזמזם הדיגטלי ששובץ בחלק התחתון של הטלפון הנייח.
"יש לך אורחת." נשמע קול נשי מאנפף, מעוות מעט דרך הטלפון הישן.
"תגידי לה שאני עסוק כרגע."
נשמעו כמה ליחשושים ורחשים דרך המכשיר ואני חזרתי לפנות לדף ולנסות לנסח (בפעם המאה) את התביעה.

"מוגש בזאת לבית המשפט הנכבד כתב תביעה כדקלמן וזאת יחד עם הגשת בקשה - "

"היא אומרת שזה ממש חשוב." כל כך קשה לפתוח את הדלת כמו אדם מתורבת ולהגיד לי את זה בלי כל ה"זזזזזפ" וה"צצצס"?
"תגידי לה שהעבודה שלי גם היא מאוד חשובה, ושאם זה באמת כל כך חשוב, היא יכלה לקבוע פגישה מראש." ניפנפתי אותה.
שוב ליחשושים וצפצופים. שמעתי את קרול אומרת משהו בקול מעוות דרך הזמזם, וקול נוסף משיב לה. הקול נשמע יחסית צעיר. של נערה בת תשע־עשרה, הייתי מהמר.
"היא אומרת - " קולה היסס. "היא אומרת שזה ממש ממש חשוב. היא - " עוד כמה זמזומים וצפצופים מבעד לקו. למה היא לא יכולה פשוט להיכנס לכאן? "היא אומרת למסור לך שמדובר בסנדי פארקר..?"
הראש שלי הזדקף בבת אחת ועיני פנו ברפלקס מידי לתמונה השכובה על שולחן העץ הצבוע בלבן, שפניה אל השולחן. בתמונה, כך היה זכור לי, היה תצלום של תינוקת כחולת עיניים וחומת שיער, כבת שנה לכל היותר, לבושה מכף רגל עד ראש בבד ורוד פרחוני ומכוער. התינוקת בוהה קדימה, בהבעת ההלם התמידית של התינוקות.
"סליחה? מה להגיד לה?"
הרגשתי פתאום שהגרון שלי יבש מאד. גיששתי בידי לאורך השולחן עד שהרגשתי מגע של זכוכית קרה. הרמתי את הכוס ולגמתי בבת אחת את כל המים שבה.
"תכניסי אותה."
"אוקיי." הזמזום האלקטרוני נשמע שוב ואז השתררה דממה, למעט נשימותיי הכבדות וזמזום המזגן.
תוק תוק תוק.
"עוד רגע!" צעקתי לכיוון הדלת בתקווה לא להישמע להוט מדי ושיחקתי שוב בעניבה. היה נדמה פתאום כאילו כל הקולות נעשו חזקים פי שתים.
"פתוח!" צעקתי לכיוון הדלת לבסוף, והנחתי את ידי על השולחן בתנוחה לא הכי טבעית.
הדלת נפתחה בחריקה צורמנית אך שקטה, ומאחוריה, מחזיקה בתיק גב מרופט בשתי ידיה המשוכות מטה, עמדה נערה. שערה חום שוקולד ועטור תלתלים, אשר קישטו את ראשה כרעמה וגלשו מטה לאורך שיפולי גבה. עיניה כחולות כקרח - אין לי אף דימוי אחר - אך נראו חמימות ומתוקות כעיני כלבלב. היא לבשה שמלת כפתורים כחולה עם צווארון גבוה מקופל ושרוולים צמודים באורך שלוש־רבעי. נעלי סירה לבנות פשוטות היו נעולות לרגליה ועיניה בהו קדימה במעין הלם ילדותי.
"שלום...?" ספק שאלה ספק אמרה. "אני סנדי פארקר..." גם זה נשמע יותר כמו שאלה. "אולי לא שמעת עלי," נחפזה להגיד. "אבל אני... אה- "
"האחיינית שלי. כן, אני יודע."

[Honey3548]

ממש יפה, אבל יש בעיה אחת. אני במתח. המשך!!!!!!!!!!!!