מעל לפני השטח / קלישה, היה היה פעם

המדף שלי.
עוד קטע מסדרת "היה היה פעם", סוף סוף גמרתי! והפעם, סנדי ותומאס, קצת לפני "להקפיץ אבנים".
לא מבוטא.

***

מעל לפני השטח
[אורך: 827]

"אתה בא לכאן הרבה?"
היא שכשכה את רגליה במים הלוך ושוב, שקועה במחשבות. הירח הכסוף התנצץ למעלה בשמיים, בוהק באור יקרות, והמים נמלאו אדוות רועדות בעוד היא ממשיכה לנדנד את רגליה הלוך ושוב.
"כן," השיב בפשטות. מבטו לא היה ממוקד בה: הוא אף פעם לא התרכז רק בה. הפעם עקבו עיניו אחר רגליה הנעות שוב ושוב בתוך מי האגם. השתקפות מטושטשת של שמי הלילה הזוהרים נשקפו לה מפני האגם. פעם, לפני זמן כה רב, היו אלה היא ואביה שניהלו שיחות נפש אל מול היובל השחור.
ספלאש.
המים געו על גדותיהם כשרגליה חזרו במרץ למלאכת הצפת המזח. ההשתקפות נעלמה בן רגע בין רססי ואדוות המים.
עיניו המשיכו לעקוב אחר רגליה בעקשנות, מחליקות על פני האגם ומתרוצצות לאורך המזח בחיפוש אחריהן. שערו הבהיר נראה כמעט כסוף תחת אורו של הירח, ועיניו, שלא העיפו לעברה מבט אחד, זהרו בזוהר קסום.
היא מיקדה את עינייה שוב באגם, נחושה בדעתה לא להביט בעיניים שגרמו לה לכאב חזק כל כך שלא חשה כבר שנים. אילו רק הייתה לבדה כעת, הייתה וודאי מתאגרפת עם שק האגרוף האהוב עליה, שקועה כולה בכפפות האיגרוף האדומות, משקיעה את כל רגשותיה בכל מכה.
היא לא סבלה בנות שבוכות מכל מכה קטנה ומתלוננות בכל פעם שאחד הפרטים מתכונתיהן החשובות משתבש. בעיניה היה זה נלעג לבכות כשהיא נתקלת בקושי. הבנות האלה, שכולם סבורים שהן מלאכיות קטנות, שחיות כשהכוכבים מאירים עליהן. הן אף פעם לא יסתדרו עם העולם ברגע שיצאו החוצה. בעולם האמיתי יש רק דרך אחת לשרוד, והיא לנשוך את הלשון ולהמשיך לספוג את הכאב גם כשהוא קשה מנשוא.
"ואת?"
עינייה פנו כמעט כרפלקס לדמות כחולת העינים שישבה לצדה על המזח, אך ברגע האחרון היא תפסה את עצמה והחזירה את מבטה לאדוות העגולות שהתפשטו במים. היא לא רצתה לראות את מה שידעה שתראה. היא לא רצתה לראות את המבט הלא מרוכז, את העיניים חסרות הרגש. היא לא רצה לראות את הנער שמילא את מחשבותיה בשעות היום, שכיכב בחלומותיה בשעות הלילה.
תומאס חיבב אותה, אבל רק כידידה. הוא לעולם לא ירצה ממנה משהו מעבר לזה.
היא משכה בכתפיה בתנועה לא מחייבת.
"לפעמים." השיבה תשובה מעורפלת. זאת לא הייתה האמת. היא הייתה באה לכאן כל ערב, תמיד באותה שעה, בוהה בכוכבים הנוצצים ובמים המבריקים. רק הפעם נתקלה, בפעם הראשונה, בתומאס, לא בבוקר, אם כי בלילה, יושב שם וכמו מחכה לה. היא רק קיוותה שתומאס לא יתחיל לחשוב עליה דברים.
רגליה המשיכו להשתכשך במים, אף כי הן כבר היו כואבות ועייפות, אך היא לא עצרה. אם תעצור היא תאלץ להתרכז שוב בתומאס. היא תצטרך לנהל איתו שיחה, בידיעה שגם אם יראה בה חברת נפש, היא עדיין תמיד תהיה האחת שהוא בא אליה כדי לדבר אחרי יום קשה. האחת שהוא פינה אליה כשמרגיש שכל העולם מתרסק, שכל חבריו כבר נמוגו בין הצללים והשאירו אותו לגורלו. ברירת המחדל שלו.
למרות שרגליה דאבו כבר היא אימצה את עצמה לשמור על החזות האדישה, המשועממת, שפניה עטו תמיד ליד תומאס.
"להורים שלך לא אכפת שאת כאן בשעה כל כך מאוחרת?"
השאלה הפתיעה אותה כל כך עד שכמעט והחזירה אליו את עיניה, שוב. היא נזפה בעצמה. חוש משמעת, פקדה.
"להורים שלך לא אכפת שאתה כאן בשעה כל כך מאוחרת?" ניסתה למשוך זמן.
"לא אכפת להם," נימת קולו הייתה אגבית, אך סנדי כבר ידעה לזהות מתי הוא סתם עושה את עצמו אדיש. מתחת לכל האדישות והשיעמום הזה היא ידעה איזו מרירות מסתתרת.
מה עליה לומר עכשיו?
"ההורים שלי הרשו לי ללכת לכאן."
איזו תשובה סתומה. היא כמעט יכלה לראות את עיניו התמהות של תומאס נמשכות אליה.
לפחות עכשיו הוא מסתכל עליה.
ספלאש.
גלי המים עלו שוב באוויר והרטיבו את שמלתה חסרת הכתפיות, כל כך חשופה לערב צונן מסוג זה. היא הייתה בטוחה שהנחשול פגע גם בו. משום מה, זה גרם לה תחושת סיפוק משונה, הידיעה שכעת הוא מנסה לסבול את גל המים המקפיאים הפתאומי.
הדממה חזרה שוב, בלתי נסבלת יותר מקודם. היא המשיכה לרכז את מבטה במים, משתדלת לא להגניב אליו אף לא מבט חטוף. תראי אדישה, פקדה על עצמה. כאילו לא אכפת לך מה הוא חושב עליך.
לשניהם היו סודות, זה היה ברור. ההבדל היחיד היה שהיא יודעת את הסודות שלו, והוא, לא רק שלא יודע את סודותיה, אלא גם לא יודע שהוא יודעת את סודותיו. הוא בטוח שהיא לא מודעת לעובדה שהוא שונא את ביתו, המנוכר והקר, שהוא מנסה להימלט כמה שהוא רק יכול. שלאף אחד שם לא אכפת אם הוא נעלם.
והיא... כל מה שהיא רצתה היה רק להשתפך בפניו על הכול. להניח את ראשה על ברכו ולספר לו הכול, שילטף את שערה וילחש לה מילים מעודדות ומרגיעות. אבל היא לא ידעה איך הוא יתייחס לזה. תומאס לא היה הטיפוס הרגשן, היא לא רצתה להיתפס בעיניו כשטוחה וחסרת עמוד שדרה כשאר הבנות האחרות, שלא יכולות אלא לבקש - לא, לדרוש, מאחרים שיפתרו את בעיותיהן. היא לא בוכה. היא לא מתלוננת. היא לא מבקשת הקלה, גם כשהמצב קשה מכל.
"טוב... אני צריך לזוז." הוא נעמד והיא כבר לא יכלה לעצור מעצמה מלהביט בו. עיניו נראו כל כך מרוחקות, מבטו כל כך לא מרוכז בה. פסיעותיו היו איטיות ומדודות, שקטות ומנותקות מרגש כמוהו.
היא החזירה את מבטה לשמיים המשתקפים מן המים, רגלייה כבר פסקו מלנוע. היא מיצמצה ונשכה את לשונה בחוזקה. אחרי הכול, הזכירה לעצמה, סנדי פארקר לא בוכה.

ואוו. קטע מקסים. אין לי מה לומר. פשוט מקסים.

הי, ממש אהבתי. את יכולה להמשיך?

כמו שכתבתי למעלה, זה בערך קטע מתוך סדרת קטעים שאני כותבת (את יכולה לראות במדף שלי), אבל יש מצב שאני אכתוב בקרוב קטע שהוא המשיך ישיר לזה.

כן, ראיתי. התכוונתי שתמשיכי ותכתבי עוד קטעים כאלה