הוא והיא / קלישה, היה היה פעם

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
לא מבוטא.
עבר המון זמן מאז ששלחתי כאן קטע... אז הנה קטע חמוד מסדרת "היה היה פעם".

***

הוא והיא

[אורך: 2352]

גרביים לבנות גרובות לרגליה, משוכות עד הברך. שערה הערמוני אסוף בזוג צמות מעוטרות בסרטים אדומים מבריקים. רגליה נעולות נעליה לקה שחורות מצוחצחות. פניה נקיות ללא רבב, חסרות פגם. עיניים ירוקות, שיער מתולתל, גוף קטן וחינני.
השמש האירה בקרני אחר הצהריים עצלות על הילדה הקטנה היושבת על המזח, יושבת בגו זקוף ולא מניעה אף איבר למעט את עיניה, שהתרוצצו בתוך הספרון שאחזה בידה.
האגם ניצנץ באופן מזמין והחול הבהיק בלבן תחת קרני השמש החמימות. החוף היה ריק לחלוטין מלבד הילדה הקוראת, וכמה סרטנים מזדמנים שהשתכשכו בברכות המים שילדים קטנים נוהגים לחפור ליד קו המים.
טוב, כמעט ריק לחלוטין.
היה עוד אדם על החוף. ובעצם, אם לדייק, היה עוד ילד על החוף.
ילד כחול עיניים ובהיר שיער שוטט על החוף. הוא לבש מכנסי עור וחולצה אפורה, מסוג הבגדים שלעולם לא נראים אלא בחנויות יוקרה ומותגים. רגליו היו יחפות, ומלוכלכות לגמרי בחול הלבן. ניכר בו שעבר סערת רגשות עזה. עיניו אדומות מבכי ושבלי דמעות מכסים לחייו.
קלאק, קלאק, קלאק.
הילד החל לצעוד לאורך המזח. אף שריר מפניה של הילדה הקוראת לא זע.
קלאק, קלאק, קלאק.
רוח אחר הצהרים העצלה ריפרפה על פניהם בעדינות, כמזמינה אותם לקפוץ למים המרעננים. הילדה הפכה עמוד והציצה בגניבה אל הילד מאחוריה, שגם לו רצתה לא יכלה להעמיד פנים שלא הרגישה את צעדיו הכבדים על המזח. היא שקלה לקום וללכת הביתה. נוכחות הילד הפריעה לה. אבל הוריה לא היו בבית, והיא הבטיחה להם שתישאר על החוף כל אחר הצהרים. עינייה עברו שוב ושוב על אותה שורה בספר, מבלי שתבין מילה. היו לה חברים בנים, כמובן - לא חברים למשחק או חברים שאיתם התפרעה עם כדור, כפי שעשתה בעבר. לא, הימים הללו הרחק מאחוריה. אך היו לה חברים שאיתם היתה מדברת לעיתים. אבל הילד היה הילד לבית משפחת רוסליין, המשפחה הכי עשירה ומיוחסת ברובע הדרומי. כולם שמעו עליהם.
קלאק, קלאק, קלאק.
אנחה.
הילד התיישב לצידה על קצה המזח, רגליו היחפות משתכשכות במים וידיו שעונות על עמוד התמיכה. היא הסבה את מבטה באופן הכי סמוי שיכלה, נבוכה מהמרחק המצומצם שעמד ביניהם.
דממה. היא חזרה לספרה, הילד המשיך לטבול את רגליו במים המרעננים.
היא הספיקה לקרוא עוד שלושה עמודים לפחות. המשקל שבכתפיה רפה. הילד עדיין לא פנה אליה או משהו. הם נשארו שם, בשני קצוותיו המנוגדים של המזח, כל אחד עסוק בענייניו.
הוא לא ניסה לפתוח בשיחה, אפילו לא שיחת חולין מנומסת. היא לא פנתה אליו או ניסתה להתיידד איתו. הם לא הביטו אחד בשני, לא דיברו אחד עם השני, לא חייכו אחד אל השני.
הדממה חזרה, כאילו דבר לא קרה. השמש עדיין ליטפה את פניה ברכות, מי האגם המשיכו להתנוצץ מולה, משקפים את השמיים ללא הרבב. רק קולות פכפוך המים נשמעו כשנידנד את רגליו היחפות המים, ופרע את שערו מבלי משים. באופן כמעט טבעי ידה נשלחה אל שערה כדי לוודא שהסרטים הדוקים והפוני לא מזדקר על מצחה. זאת היתה הצגה, כמובן. כל ההתנהגות של האני־אישה־למופת. היא לא הרגישה כל כך אצילית וחיננית מבפנים. למעשה, כלל לא. כל שרצתה היה להשליך את הספר הצידה ולקפוץ אל תוך האגם בבגדיה, אך נאלצה לרסן את עצמה. אני אוהבת ספרים, הזכירה לעצמה. זה הרבה יותר מטבילה באגם, במיוחד אם זה כרוך בהרטבת שמלתה הצהובה. ככה לא מתנהגת ליידי אמיתית. ככה לא מתנהגת אישה אמיתית. אישה תמיד תתנהג באצילות ובטוב לב, דיקלמה לעצמה.
פעם זה לא היה ככה.
כשהיתה קטנה, כשהיתה מתרוצצת עם שאר הילדים על מגרש הכדורגל ובועטת את הכדור לאוויר. כשהיתה מתפלשת בבוץ ביום גשום, כשהיתה חוזרת הביתה עם נעלים מלאות חול ועם שיער פרוע לגמרי, אבל עם חיוך רחב על הפנים. נכון, כל הבנות התלחששו עליה מאחוריה הגב וכינו אותה בן, ונכון, אמה לא הפסיקה להיאנק בבקשתה הניצחית לאסוף את שערה, אך זה היה בסדר. היו לה חברים. היו את קנט ומרווין ונוראן ולורנס וכל שאר הילדים שראו את הילדה הנלהבת מבעד לכל הבוץ והליכלוך. אולי לא היתה לה חברה בת אחת, אך בכל זאת, זה היה מספיק. היא היתה קטנה, והעולם היה פשוט כל כך. לא מסובך יותר מציור פשוט שנחרט במקל על החוף, לפני שנסחף עם היגע הגאות.
אז נכון שעכשיו היא אולי לא היתה לגמרי מאושרת. ונכון ששמלתה היתה לוחצת ושערה הדוק בצמות הקלועות, אך כולם כיבדו אותה ואהבו אותה, וזה היה שווה את זה.
קול התנפצות לידה בישר לה שהילד לבית רוסליין השליך את עצמו אל המים המזמינים. נתזי המים גרמו לה לקום על רגליה במהירות, בניסיון לספוג כמה שפחות מן המים, שמא, חס וחלילה, יחשבו בני משפחתה ששחתה באגם מבלי להחליף בגדים קודם לכן, ומבלי להודיע להוריה.
ראשו צף ועלה מעל המים כמעט מיד. שערו הרטוב נדבק לפני ועיניו נצצו. היא צלל פנימה כמעט מיד, והשאיר את סנדי על המזח, מביטה בו בערגה. הספר היה פתוח לצידה על המזח, אך היא לא היתה מרוכזת בו. כל שראתה היה הילד המשתובב בין גלי המים, משפריץ על עצמו וצולל בפתאומיות, עיניו הכחולות נעוצות בה, כעוקבות אחר תגובתה.
הן לא הביטו בה שוב באותו יום.

***

"מה את קוראת?"
היא הרימה אליו את מבטה בהשתוממות, פניה משקפות את התימהון שחשה בתגובה לשאלה המתמיהה. כבר שלושה שבועות שהם פוגשים זה בזה על סף האגם, מתיישבים על גדת המזח יחדיו ופונים כל איש לעניינו, מבלי להחליף מילה. אילו היה מתחיל לדבר איתה, היתה מניחה שיציג את עצמו ויבקש ממנה לספר על עצמה, לא ישאל על הספרים שהיא קוראת. ומלבד זאת, איש לפני כן לא פנה אליה בשאלה איזה ספר היא קוראת. לכולם היה אכפת רק שהיא קוראת, ושהיא קוראת ספר עבה, בעל לפחות מאה עמודים. ובכן, היא סיפקה את רצונם.
"סוד הגן הנעלם, של - "
"פרנסס הודג'סון ברנט." השלים אותה הילד.
"את מכיר את הספר?" שאלה בהפתעה.
"מי לא?"
רוב החברים שלי, הרהרה בינה לבינה, אך לפניו לא אמרה דבר.
"את אוהבת לקרוא? את תמיד נמצאת עם ספר גדול ביד." העיר הילד.
"מאוד," השיבה. "גם אתה?"
הילד לבית רוסליין הנהן בחיוך רחב. "בעיקר ספרי פנטזיה ומדע בדיוני."
זה חדש, חשבה לעצמה. בן שאוהב פנטזיה, ועוד לא מתבייש לספר על כך. היא החליקה את שמלתה וזקפה גווה בעודה משיבה.
"אני אוהבת רומנטיקה," אמרה בהתרסה, כאילו לעג לטעמה בספרים. היה ברור לה שהוא סתם יצחק לה. שהוא סתם עובד עליה, עושה לה "קטע". באמת, איזה מין בן ישב איתה עכשיו וידבר איתה על ספרי פנטזיה ורומנטיקה?
זו היתה החלוקה למחיצות בחייה. בנים ובנות. בנים משתוללים עם כדור. בנות יושבות בשקט וקוראת ספר. בנים לועגים לבנות. בנות משתוקקות לבנים. בנים מגיבים בלי מחשבה. בנות שוקלות לפני מעשה. בנים משוחררים.
בנות לא.
"מגניב," הוא אמר, מופתע מהשינוי הקיצוני בטון. היא הביטה בה במבט ביישן מבעד לשערות הבהירות שנפלו על עיניו, והיא נאלצה לגייס את כל כוחותיה לא להישבר אל מול פניו. משהו בפרצופו היה מוכר וחמים, כמו חיה אהובה או חבר ילדות ישן. כמובן, אין לה הרבה חברי ילדות, אלא מגילאי שלוש וארבע.
"מכירה "הנסיך הקטן"?"
"לא, על מה זה?"
"זה על נסיך שגר על אסטרואיד, עובר בכמה אסטרואידים, ופוגש המון אנשים. ויש גם את המספר, שפוגש אותו במדבר, ואת השועל, שמסביר לו מדוע השושנה היחודית." הוא מסביר והיא בוהה. שושנה? שועל? הוא פשוט ממציא את כל זה כדי לבלבל אותה.
הוא כנראה קלט שדיבר יותר מדי, כי הוא סגר את פיו והסב את מבטו, וסומק על לחייו. היא תהתה על התגובה המשונה. מדוע הוא כל כך נבוך?
"מכיר "לורד פונטלרוי הקטן"?" ניסתה לנתב את השיחה לנושאים שהיא בקיאה בהם יותר, ומרגישה יותר בנוח איתם.
"כן. זה גם של פרנסס הודג'סון ברנט, נכון?"
"כן. גם יש לה את נסיכה קטנה, מלכת פעמון־הכסף, והנסיך האובד."
"אני לא מכיר אותו. על מה הוא מספר?"
"הנסיך האובד?" היא החליטה להחזיר לו באותו צורה. "הוא מספר על מרקו לוריסטן, שרוצה צדק בממלכת סמביה, אז הוא מתידד עם העכבר ועם קיסר אוסטריה ואז סטפן מנצח."
"ואז מי מנצח?" הבעת בילבול עולה על פניו והיא זוקפת אף בהתעלות. "סטפן, כמובן."
"הוא צולע?"
"מה? לא. למה אתה שואל?"
"אנשים בשם סטפן בדרך כלל צולעים." השיב הנער בהיתממות. "כמו מר הקילס או אדון בילנגהיאם."
היה זה כנראה ניסיון נואש להצחיק אותה, והוא אכן העלה חיוך על פניה, כשנזכרה במר הקילס, הזקן הצעקני שצולע על מקל ברחבי הכפר וצועק בקולי קולות על כל ילד שהוא פוגש, כל פעם מעילה אחרת, ועל אדון בילנגהיאם, המורה הטורקי שמתנייד על כיסא גלגלים מכוסה שרשראות נייר שביתו הכינה לפני שנתיים לפחות. בנים משונים, אין מה לעשות. גם סבא שלה היתה משונה, וגם אבא שלה וגם קנט. אבל הם לפחות חיבבו אותה. לעומת זאת, מר הקילס ואדון בילנגהיאם שנאו אותה. היא השתדלה תמיד להיות מנומסת ומתוקה לידם, אך הם היו כל כך לא הוגנים עד שהכעס התפרץ ממנה בלי שליטה.
אילו היתה דרך כלשהי להוציא אותו, כמו פעם, כשהיתה בועטת בכדור בכל פעם שנמלאה זעם, פורקת את עצביה. אבל לא עכשיו, הזכירה לעצמה. עכשיו היא מתנהגת כמו שבת צריכה להתנהג. עכשיו כולם אוהבים אותה.
למעשה, כמעט כולם. מרווין כבר לא. וגם קנט, ונוראן ולורנס. הם לא צעקו עליה או כעסו עליה או העליבו אותה. הם פשוט לא דיברו אותה. יחסם הפך קר ומנוכר. הם כבר לא היו חברים הכי טובים. הם היו סתם ילדים שנפגשים ומדברים ביניהן מבלי להכניס כוונה באף מילה. היא לא ידעה למה הם כל כך שונאים אותה. הם הרי היו חברים כל כך טובים פעם! בעבר, כשעוד היתה מתנהגת כמו בן. נכון שהם היו גם קצת תוקפנים ואלימים ועצבניים, אבל ככה כל הבנים, אמרה לעצמה. וכל עוד הם לא הפנו את התוקפנות שלהם כלפיה, היא היתה בסדר. אבל משהו השתנה. משהו, ממש כשהתחילה להתנהג כמו בת אמיתית. היא כבר לא תהיה כל כך פראית ומבולגנת כמו הבנים ההם. עכשיו היא ילדה טובה, עכשיו היא בת.
הנער לבית רוסליין חייך אליה חיוך אמיתי, בפעם הראשונה מזה חודש לפחות. "שלא לדבר על ראסלים," המשיך במופע הקומדיה שלו. "הוא כבר ממש נוראים."
"מה עם ראסלים?" שיתפה איתו פעולה.
קודם כל, הם תמיד צרפתים. אין מה להגיד. כל הראסלים הם רימואנדים וריז'ולים וריימונדים ש"אימרקו" את השם שלהם לראסל. והם גם תמיד כל כך בטוחים שבריטניה מדהימה. פסל החירות! הביג בן! ארמון בקינגאהם! בריטניה כל כך מדהימה!" היא שיווה לקולו מבטא צרפתי מאנפף ונופף בידו בהתלהבות. "ואלכסים! אל אלוהים, אלכסים! הם חייבים לסדר את השיער שלהם כאילו הוא מגדל פיזה?"
היא ציחקקה בעודה מביטה בו נואם על השמות השונים והאנשים הנושאים. בעוד כמה דקות בוודאי תתעשת על עצמה ותפנה לספר, או תחזור הביתה לארוחת הצהריים, אך עכשיו זה לא היה חשוב. כל שאכפת לה ממנו היה הנער המצחיק שישב מולה, מפטפט בהתלהבות, והאגם סביבם, שגעש וניצנץ אל מול השמש החמה.

***

כשהיא הגיעה, בשעות הצהריים המוקדמות, הוא כבר המתין לה במזח, מושיט לה את ידו. שערו הציל על פניו באופן אלגנטי, ועיניו נצצו כשהבחין בה. היא אחזה בידו והוא משך אותה לאורך המזח עד למקום הקבוע שלהם, על סף המזח, קרוב לקו המים. הפעם היא לא הביאה איתה ספר או מחברת וכלי כתיבה. היא כבר לא נזקקה לזה. את שעות הצהריים בילתה בנעימים עם הילד המתוק למשפחת רוסליין. היא לא ידעה את שמו, עדיין לא, וגם הוא לא ידע את שמה. הם לא טרחו לשאול. כבר שבועות רבים כל כך שהם מתראים, והקשר רק מתהדק. אף אחד לא השתמט אפילו לא פעם אחת. בתוך תוכה היא עוד קיוותה שהוא יתחיל להתייחס אליה יותר כבת, כבן לבת, אך הדבר לא קרה, והיתה זו רק קנאה לשרי, שכבר התחילה לצאת עם אולי, כך שיכנעה את עצמה. לא היה שום דבר רומנטי בקשר שלה עם הילד. הם היו רק חברים. בן ובת שמתראים ומדברים ביניהם. לא על נושאים אישיים, כמובן: רק על נושאים מטופשים שילדים מדברים עליהם. ילדים שעדיין לא גמרו את היסודי. ילדים שמתראים יותר משנתיים ועדיין לא יודעים כיצד לקרוא אחד לשני כשהם נפגשים ברחוב.
היא התיישבה לצידו על שפת המזח, והביטה בילד המתוק, הראשון שלא התייחס אליה בבוז האופייני בין בנים לבנות. הילד שבאותו רגע הוריד את חולצתו וחלץ את נעליו, וקפץ למים בקפיצת ראש מרהיבה, מתיז עליה רסס מים. היא כבר לא נרתעה או ניסתה לנקות את עצמה. לידו, היא יכלה להיות מי שהיא.
טוב, לא לגמרי מי שהיא. היא עדיין היתה בת לידו. עדיין היתה מנומסת ואדיבה וטובת לב וחיננית וכל שאר הדברים שבת צריכה להיות. היא עדיין היתה במסכה, עדיין היתה מי שהמוסכמות החברתיות פקדו עליה להיות.
אבל היא כבר לא היתה הילדה היבשה והציתנית שהכירו כל הילדים בבית הספר. היא כבר לא היתה הזאת השקטה שישבה בקצה הכיתה וענתה על שאלותיה של המורה בקול חסר אישיות, אך עדיין, מתוק ומנומס. היא היתה משהו. היא היתה יותר מסתם בת. בפעם הראשונה בחייה, היא נשאלה לדעתה.
בלי כל צורך להסתתר מאחורי המסכה.
"דרך אגב, קראתי את "הקוסם מארץ עוץ"," העיר אותה הילד מהקיציה. "צדקת, זה באמת ספר טוב." היא חייכה אליו. ספרים היו חלק קבוע בחייה גם לפני שפגשה בו, עוד כשהיתה כמו הבנים המשתוללים בחוץ. אבל איתו, כמו כל דבר אחר בחייה, הספרים היו מרגשים וקסומים בהרבה.
"אני הבאתי את "האריה, המכשפה וארון הבגדים". חשבתי שכדאי שאני אקריא לך חלק ממנו. מי יודע, אולי בכל זאת תאהב אותו."
הוא נענע בראשו בשעשוע. "ערמומית," פלט בבדיחות הדעת, אך נשען לאחור בזרועות שלובות מאחורי ראשו, שקוע למחצה בתוך מי האגם החמימים.
"פרק 1: לוסי מציצה לתוך ארון הבגדים," פתחה. "היה היו פעם ארבעה ילדים ששמותיהם פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי. זהו סיפור על מה שקרה להם בזמן המלחמה, כשהורחקו מלונדון בגלל ההפצצות..."
היא המשיכה והמשיכה לקרוא לו. עוד פרק, ועוד פרק. הלילה ירד. נהיה חשוך. הוא כבר יצא מן המים הקרים, מתנגב במגבת ונשכב על המזח. היא מעולם לא איחרה לארוחת צהרים, שלא לדבר על ארוחת ערב וזמן כניסה למיטה, אבל לא היה אכפת לה. הדבר היחיד שהיה חשוב לה היה הילד שהתרפק מולה על המזח האהוב, שקוע במחשבות, עד שלבסוף קטע אותה.
"תפסיקי להקשיב להם."
"מה?"
"תפסיקי להקשיב להם. אני שונאת שאת ככה."
"שאני מה?"
"שאת כזאת. שאת מתנהגת כאילו זה שאת בת אומר שאת חייבת להיות מפונפנת ומתוקה ומנומסת וביישנית ולא לדבר בקול אף פעם, אחרת לעולם לא יהיו לך חברים. שאת משקיעה כל כך הרבה זמן במראה שלך למרות שנראה שאת הרבה יותר מעדיפה לשחק בכדורגל או בבייסבול. זה לא נכון, אוקי? את לא חייבת להתנהג ככה. אני שונאת שאת עושה את עצמך כל כך מזויפת רק כדי למצוא חן בעיני אנשים." הוא נעצר רגע להסדיר את נשימתו והשאיר אותה המומה לחלוטין, בוהה בו.
"אני... אני..." היא גימגמה.
הוא נד בראשו וקם על רגליו.
"כבר מאוחר, כדאי שאלך הביתה." הוא החל לצעוד במהירות לאורך המזח, כמעט רץ. הוא לא אמר לה שלום.
"רגע, חכה!" צעקה ומיהרה אחריו. הוא נעצר והביט אחורה. היא רצה. היא ממש רצה. ההרגשה המשוחררת, החופשיה ההיא...
"מה?" שאל.
היא נעצרה לידו מתנשפת, ולפני שהספיק להגיב הרימה ידה ותלשה בבת אחת את הסרטים שהידקו את צמותיה.
"הנה. בלי זיופים." אמרה.
הלילה עטף אותם מכל הכיוונים, חשוך ואפל.
הפעם הוא ממש חייך.
"אני שמח שאני יכול להכיר אותך באמת." הוא הטה ראש. "אני תומאס רוסליין," הציג עצמו לפתע.
היא מצמצה והביטה בו בהפתעה, אך השיבה.
"סנדי, סנדי פארקר."

[Honey3548]

וואו. פשוט מדהים. אין לי מילים.

[Sam I am]

אממ אני ממש אוהבת את היה היה פעם..
אבל מאיפה זה? זה לא מופיע בשום פרק..
ואממ אוקיי לא משנה..