בבית של סיגל אין מראות || תם

[Nico di Angelo]

קצת disturbing, קצת מוזר, יש לי מחר בגרות בספורט בשבע וחצי בבוקר ועדיין לא התקלחתי. תהנו!

---

בבית של סיגל אין מראות. בעלה מנסה להבין למה היא לא מוכנה שיהיו מראות בבית, אבל כשהיא אומרת לו למה הוא מניח שהיא פשוט צוחקת עליו ומחליט שבפעם הבאה שהנושא עולה הוא יציע לה ללכת לפסיכולוג. בבית של סיגל אין מראות - לא כי הן נעלמות או כי סיגל שונאת להסתכל על עצמה בהן, למרות שהיא טוענת שההתנגדות למראות שיפרה פלאות את הביטחון העצמי שלה. כל פעם שבעלה שואל אותה למה היא מסרבת להכניס מראות הביתה, סיגל אומרת לו שכל פעם שהיא מסתכלת במראה ההשתקפות שלה מנסה לאכול אותה.
היא מספרת, כל פעם מחדש, איך כשהייתה בתיכון הסתובבה יום אחד באמצע הלילה ברחבי הבית בנסיון להחליט מה היא רוצה להכין לעצמה לארוחת חצות כדי להמשיך לפתור תרגילים למתכונת במתמטיקה. תיכוניסטית, ככה היא תמיד אומרת, ותיכוניסטית מהסוג המשעמם. במקום לצאת עם חברים בימי שישי בערב היא הייתה נועלת את עצמה בחדר עד השעות הקטנות של הלילה ועומלת על עבודות ושיעורי בית. בעלה של סיגל פגש אותה אחרי זה, היא מסבירה לו, הוא לא מבין שהיא הייתה חנונית פעם. הוא תמיד צוחק מהסיפורים האלה, אבל כשהיא מספרת על המראות החיוך אף פעם לא מגיע לו לעיניים.
היא מספרת על ארוחת החצות ההיא, שהפכה להיות קערה מלאה בתפוצ׳יפס ומרשמלו שהיא לקחה לחדר. בדרך חזרה לחדר היא הסתכלה במראה - רק לרגע, בלי לשים לב בכלל, כי המראה הייתה בדרך שלה מהמטבח אל המסדרון - וראתה שההשתקפות שלה הייתה יותר קרובה ממה שהיא אמורה להיות. השתקפות לא אמורה להיות כל כך קרובה, היא מסבירה לבעלה כל פעם מחדש, והוא פשוט מהנהן ומנסה להכריח את עצמו להציע לה להתקשר לפסיכולוג. השתקפות לא אמורה להיות כל כך קרובה, במיוחד לא כשהיא כל כך רחוקה, אז סיגל מיהרה להגיע לחדר שלה כמה שיותר מהר ולסגור את הדלת.
בדרכה מהדלת למיטה, היא הסתכלה שוב במראה - הפעם האחת שהייתה לה בחדר. ההשתקפות שלה הייתה אפילו יותר קרובה. סיגל הייתה כל כך מופתעת, כל כך מבועתת, שהיא לא הצליחה לזוז. היא הסתכלה באימה כשההשתקפות שלה פתחה את הפה וחשפה ניבים שלא יביישו כלב ציד, והתקרבה אפילו יותר למסגרת של המראה. בשלב זה סיגל הרגישה שהיא חייבת לעשות משהו, ובלי לשים לב היא זרקה את קערת התפוצ׳יפס ומרשמלו שלה על המראה, מנפצת אותה לחלוטין.
אחרי זה, היא מספרת, היא פשוט עמדה שם באימה. ההורים שלה התעוררו ושאלו אותה מה קרה, והיא לא יכלה להסביר להם שההשתקפות שלה ניסתה לאכול אותה, אז היא נתנה להם לוודא שהיא לא נחתכה מהזכוכית ולהשכיב אותה לישון. כאילו היא תינוקת.
סיגל מספרת שהיא נמנעה ממראות אחרי זה, אבל לא משנה איפה היא הסתכלה על ההשתקפות של עצמה, היא תמיד הסתכלה עליה בחזרה בעיניים רעבות, גם כשהיא הייתה רחוקה מספיק. אז כשעברה לגור לבד, סיגל החליטה שבבית שלה לא הולכות להיות מראות. כשהם רק התחילו לצאת, בעלה של סיגל החמיא לה על האיפור, והיא צחקה על זה שהיא חייבת להיות טובה בזה כדי להצליח בלי מראה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהם דיברו על מראות. כשהם כבר עברו לגור ביחד, היה ברור שכדי להסתכל על עצמו, בעלה יצטרך למצוא דרכים יצירתיות להסתיר מסיגל את המראות.
על פניו, לא הייתה לה בעיה עם המראות שלו, כל עוד היא לא הסתכלה בהן בעצמה. זאת הייתה העסקה שלהם, ולשניהם הייתה תחושה שהיא עבדה מצוין. כשהוא הציע לה נישואין, הוא וידא שהזהב של הטבעת הוא מט, ובערב החתונה שלהם, היא גילתה איך היא נראית רק אחרי שקיבלו את התמונות. הם הסתדרו, הוא עם המראות המוסתרות שלו והיא עם היכולת הלא נתפסת לסדר גבות שוות גם בלי לראות אותן. והם אהבו אחד את השנייה, והיה להם כיף, ובעלה של סיגל גילה מהר מאוד שהוא לא צריך מראות כמו שהוא חשב.
יום אחד הוא חוזר הביתה מהעבודה והבית היה שקט. העובדה הזאת כשלעצמה לא הייתה הבעיה - לא פעם יצא לו להיכנס לבית שקט כשסיגל הייתה עסוקה או בדיוק יצאה - אבל בדרך כלל הוא ידע מזה. כשהוא קרא בבית בשמה ולא שמע תגובה, ניסה להתקשר אליה כדי לראות אם היא נמצאת. לא הייתה תשובה. הוא הלך לחדר שלהם להניח את התיק שלו ולהחליף את החולצה המכופתרת לטישירט נעימה כשראה אותה אחוזת אימה בשירותים.
היא החזיקה את אחת המראות הנסתרות שלו, שהוא תמיד דאג לשים במקומות שהיא לא תוכל לראות. הוא ידע שהיא ידעה שיש לו מראות שהוא פשוט מסתיר ממנה - יצא להם לדבר על זה פעם, והיא אמרה שהיא מעריכה את העובדה שהוא מסתיר אותן כי לא תצליח להתנגד לפיתוי לו הייתה יודעת איפה הן - אבל הוא מעולם לא ראה אותה נוגעת בהן. אבל הנה היא הייתה, שעונה על הקיר בתנוחה לא נעימה כלל, יד מושטת חונקת את גרונה שיוצאת היישר מתוך המראה.
בעלה של סיגל הסתכל עליה בהלם, ורק כשנשף נשימה חדה סיגל הסתכלה עליו באימה. היד שהחזיקה את גרונה מיהרה לעזוב ולחזור לתוך המראה שממנה יצאה, מה שגרם לסיגל לקרוס על הרצפה בשיעולים חדים. בעלה של סיגל תפס אותה וחיבק אותה חזק, זורק את המראה הכי רחוק מהם שאפשר. הוא רצה לשאול אותה מה קרה, רצה לנסות ולהבין אם הוא מתחיל להזות, אבל סיגל החזיקה אותו באחיזת מוות שלא נתנה לו פנאי לחשוב. היא בכתה ובכתה ובכתה, והוא חשב שהוא בכה גם, וכשהם סוף סוף נרגעו הוא כיסה את המראה בנייר טואלט וזרק אותה מהחלון הכי רחוק שאפשר.
אף אחד מהם לא אמר כלום באותו ערב, וכשהם הלכו לישון, בעלה של סיגל החזיק אותה חזק. הוא קיווה שיקום בבוקר ולסיגל לא יהיו סימנים כחולים על הגרון, אבל הוא אף פעם לא האמין בתקוות שווא.

---

כרגיל אשמח לת׳׳בים, וגם אם לא ת׳׳בים, סתם תגובות יחממו לי את הלב

[The equal opportunity kr]

וואו. מושלם. לא ציפיתי לסוף בכלל!

[נמחק]

וואו את כותבת טוב! אבל הסוף לא כמו שציפיתי וקיוויתי