דברים משונים 🔥, מאוד

טופס:

שם מלא: אלה מורטון
כינוי: אלי
גיל (אם היא חיה בתוך לולאה גם מה הגיל שבו היא נכנסה): 13
מראה: על המראה שלה הדעות חלוקות השיער שלה מתולתל חום ומתנפח כשהיא מסרקת אותו על יבש העיניים שלה הם כחולות כהות אין לה ריסים מיוחדים סתם רגילים האף שלה עגול והשפתים שלה ורודות ולא גדולות מידי ועכשיו לחסרונות כי יש לה גם כאלו: היא נמוכה ולא שזה דבר רע אבל איכשהוא עם גזרתה הדקה זה גורם לה למראה מגושם ביותר וחסר ביטחון היא לא דוגמנית מבחינת המראה- היא לא שזופה או מושלמת כפות הרגליים שלה קטנות מידי וגם זה סוג של חיסרון היא תמיד נופלת אהה והיא גם ממש בהירה מה שעושה לה בעיות של ממש בקיץ והיא בדרך כלל מזיעה בתקופה הזאת שלה השנה ולכן היא שונאת את הקיץ היא צריכה משקפיים או עדשות אבל אף אחד לא יודע את זה כי לאף אחד לא אכפת.

סגנון לבוש: אלה לא מתפארת, היא חושת שהיא צעירה מידי בשביל זה. השיער המתולתל שלה בדרך כלל אסוף לקוקו, לפעמים יש לה חצאית, אבל הסטייל האהוב עליה הוא מכנסיי ג'ינס קצרים שמתחתיהם יש טייץ ארוך (נשמע מוזר, אבל זה יפה) החולצה שלה בדרך כלל תואמת את קוד הלבוש של בית הספר, בין אם זה מהאורך הראוי עד לסמל בית הספר. ודרך כלל היא לובשת סווישרט עם ברדס כדי לכסות בו את ראשה. יש לה נעלי הרים בצבע חום מעט מאובק.
משפחה וקשרים:יתומה יתומה
משונות/עוד לא התגלתה: היא עולה באש
עיתית (אם יש): אין
מידע על הלולאה (אם יש) אין
אופי:א יש לה אינטליגנטציה רגשית מפותחת למדי והיא אוהבת לקרוא והיא כמובן חסרת ביטחון
רקע:
הסיפור של אלה מורט עצבים במיוחד, היא נולדה לפני 13 שנים וכבר אז חיה היו מוזרים למדי. אבא שלה היה משונה וקיבל יכולת לקרוא מחשבות. אמא שלה הייתה רגילה ככל הנראה. וגם היא, אלה חיה חיים נורמליים לכאורה. עד גיל תשע שם הגיע אדם עם שיער ג'ינג'י מדובלל אף גדול ומשקפיים עבות. הוא טען שהוא מכיר את אביה ואף נקף בשמו 'ריצ'רד' הילדה הקטנה האמינה לו כמובן. והובילה אותו לביתה. ''אתה'' נבח אביה ברגע שראה את האורח ''מה אתה עושה כאן?'' האורח אמר שזה בגלל אלה (בשלב הזה הוריה של אלה ביקשו ממנה לצאת מהחדר) אחרי בערך חצי שעה אימה קראה לה להיכנס. האורח אמר שהוא בסך הכל מעוניין בלתת לאלה הכשרה ראויה. הוא סיפר לה בקטנה על משונים ונפחלולים. ואז הוא נגע ביד שלה. זה העביר לה זרם חשמלי שגרם לכוח הטמון בה להתפרץ. הבית שלה נשרף וכך גם הוריה, האיש המסתורי נעלם והשאיר ילדה יתומה מסכנה ומפוחדת שעברה ממוסד למוסד ממשפחת אומנה לאחרת. כעבוז זמן מה נראה שחיה היו רגילים, היא הייתה החנונית של חטיבת הביניים אך לפחות לא קרה לה דבר מוזר ואז באה מישהי בשם ליסה ו-....
עוד:

שם מלא: אליס פרוויס
כינוי: ליסה
גיל (אם היא חיה בתוך לולאה גם מה הגיל שבו היא נכנסה): 15
מראה: אליס, או בשמה המוכר יותר, ליסה, היא נערה בעלת חזות חיצונית שמשלבת באופן אבסורדי את מראה התלמידה התיכוניסטית החנונית וסגנון הנערה המורדת. שיערה חום ומתולתל מאוד, לרוב לא אסוף או אסוף בחלקו, רק כאשר הפוני מפריע לעינייה והיא נאלצת להסיט אותו. היא גאה מאוד בשערה, שמגיע בערך עד הכתפיים ביום ממוצע, אף כי הוא דורש ממנה הברשה נקפדת והיא מתקשה לרסן אותו. הצבע החום של שערותיה מתאפיין גם בגבותיה החומות והשעירות ובריסיה העבים. כן, גבותיה שנואות עליה עד כמה שנערה מתבגרת יכולה לשנוא את גבותיה, וזה הרבה. הן סבוכות וצומחות פרא, ותמיד מאלצות אותה למרוט אותן שעות כאשר היא עושה זאת. אך מראה החיצוני לא חשוב לה עד כדי שתקפיד על כך מדי חודש, ולכן רוב העיניים היו נמשכות מיידית לגבותיה ברגע שהיו נתקלים בה, בעיקר כי הן פוגמת כל כך בחזות החיצונית המושלמת לכאורה שלה. אך לאחר ההתגברות על הרושם החיצוני, ניתן להבחין בעוד פגמים בה. למשל, ידייה, שניתן לראות (בפעמים המעטות שבהן היא לא לובשת שרוולים ארוכים) שגם הן ירשו את הגנים של גבותיה, והן שעורות ומכוערות למראה. וגם אפה שלה, שבולט ומתעקל כלפי מטה, כמו אף בסרט מכשפה ישן סוג ד'. ועם זאת, לא ניתן לומר שהיא לגמרי מכוערת. אולי זה עור פניה החלק, או רגלייה הנקיות, או בעצם עיני האיילה העמוקות שלה, שהופכים אותה בכל זאת לנערה יפה למדי. ונכון שגזרתה חיננית ודקיקה, ושקימורי גופה מודגשים באופן אלגנטי כאשר היא נעה, אך גופה כמעט תמיד מכוסה בגדים ארוכים, גם אם לווא דווקא מעילים או סריגים בגלל שתמיד קר לה. היא לובשת תמיד מגפי עור כהים, מכנסים ארוכים וחולצה ארוכה, ולעיתים אפילו כפפות, אולי רק כדי להיראות מגניבה. ואף כי מראה החיצוני עשוי להיראות מושלם תחילה, חשוב לזכור שלא להסתמך על מראה חיצוני...
משפחה וקשרים: אני משאירה את הרקע ואת המידע עליה כרגע פתוח, אני אכתוב בהמשך השרשור
משונות/עוד לא התגלתה: כ"נל
עיתית (אם יש): >3
מידע על הלולאה (אם יש):
אופי:
רקע:
עוד:

זה היה יום גשום

אני מנסה לכתוב כמו שראיתי משתמשת אחרת כותבת, אני מקווה שככה עושים את זה...

-----

כשאני מתעוררת, השמש עוד לא עלתה לחלוטין בשמיים. מבעד לחלון האכסניה המוכתם אני מביטה בכתמי הדם הפורחים בשמיים וצובעים את הרחוב בגוון כתמתם משונה, ומהרהרת ביום הצפוי שלי. הפעם אני עוברת בבית ספר, לקבוצה של ילדים בני שלוש־עשרה, אם כי אני בספק שאמצא משהו. לא גיליתי משונה כבר חצי שנה לפחות. אני מתמתחת ומתלבשת בזריזות. מושכת מעלי את החולצה ואוספת את שערי באמצעות סיכות כדי שלא יכנס לי לעין. הרחוב אומנם ריק מאדם, אך הוא לא ישאר כך זמן רב, וחשוב לי לצאת מהעיר לפני שמישהו ישים לב אלי ויספיק לעקוב אחרי.
אני אוספת את מעט הציוד העלוב שיש לי - כמה בגדים להחלפה, מסרק שיער, בקבוק מים, מפה וצרור שטרות. כשארד למטה אוכל לחטוף משהו מחדר האוכל כדי שתישאר לי צידה לימים הבאים, אני מקווה. אני סוגרת את הדלת אחרי אך לא טורחת לנעול אותה. ממילא כל רשף היה יכול לפרוץ את המנעול הרעוע בלי בעיה. אני מתגנבת במורד המדרגות חרישית, ובדרכי לקבלה עוצרת בחדר האוכל ומגניבה לתיק קצת לחם וגבינה. כשאני מגיעה לדלפק הקבלה, אני מגלה שהפקיד יצא להפסקה קלה ומיד ישוב. זה מתוזמן, כמובן, אך אני חייבת להזדרז אחרת הוא יחזור. יש גבול עד כמה ניתן לעקב בנאדם.
אני מוציאה מהתיק כמה שטרות ומניחה אותם על הדלפק, ומוסיפה לערימה את המפתח החלוד של החדר ואת צמיד הנייר שכל המתאחסנים חובשים סביב מפרק ידם. ואז אני סורקת את החדר במהירות בחיפוש אחר מצלמות אבטחה. שום דבר. אני יכולה להמשיך בדרכי.
אני סוגרת את הרוכסן ומקפיצה את התיק על גבי, נחפזת לצאת מהמבואה בצעדים שקטים ככל הניתן. יש לי עוד שעות רבות עד לשעה עשר, ואת רובן אעביר בנסיעה באוטובוסים רב אזורים או ברגל. שום דבר מחשיד שעשוי לקשר אותי למשהו. סתם נערה רגילה.

וואי ארוך..

'''''''''''''''''''''''''''''''''
עליתי על אוטובוס בניסיון להתחמק מכולם

במהלך הנסיעה השמיים מחליפים את צבעם מצהוב חיוור לתכלת דהוי, ולאחר מכן לכחול קטיפתי. האוטובוס מטרטר ומדרדר לכאן ולכאן, מקפיץ את כל הנוסעים מכל אבן קטנה שנמצאת בצד הדרך. הרישיון של הנהג פג כבר מזמן, כך מתברר לי כשאני מציצה לתוך תעודתו בהיסח הדעת, אך אין זה חשוב לעת עתה. אין לי מספיק זמן לכל הבלגן של המעצר וחיפוש אוטובוס חדש. אך כשאני יורדת מהאוטובוס הירוק המשופשף אני בכל זאת נושמת לרווחה ומנווטת את עצמי בין נוסעים מלאי הקלה לתיירים שמסנוורים את שדה ראייתי בפלאשים חזקים של מצלמות, עד שאני מוצאת את האוטובוס השני. הוא עומד לו בתחנה נוספת, וזרם אנשים נדחפים במעלה מדרגותיו. אני מציצה בנהג ומלאת הקלה לראות שמדובר בנהג בן חמישים וחמש עד שישים, בעל כרס עגלגלה ומשקפים מרובעים. נהגים גברים מבוגרים בעלי כרס הם בדרך כלל קשישים עייפים וחביבים, מלאי כוונות טובות, שמאחוריהם עבר מפואר של נהיגה.
אני נדחקת באוטובוס בין כולם, ובין גל האנשים אני כמעט נסחפת פנימה מבלי להספיק לשלם לנהג. הוא מחייך בהבנה ואני יודעת שהמחשבה שעוברת בראשו היא שרוב האנשים היו קופצים על האפשרות ולא משלמים. הוא מציין באוזני בחביבות את המחירים וממתין לי בשעה שאני הופכת בכיסי בחיפוש אחר כסף. כל השטרות שנחו בתיקי נעלמו. כייסים מטומטמים.
אני מוצאת לבסוף כמה שטרות ומשלמת לו, והוא מחזיר לי מעט מטבעות עודף וממתין בסבלנות עד שאני מתיישבת וחוגרת את עצמי.
המנוע מרעים והרכב הכבד מתחיל לנוע, נוסע חלק ובלי טרטורים בניגוד לאוטובוס הקודם. אני מנצלת את העובדה שאין במושב לידי איש ושולפת את הטלפון. אני נכנסת להודעות. בראש תור אנשי הקשר המצומצם שלי מהבהב שמו של איש הקשר שלי, שמכנה עצמו "איימוס". אני פותחת את ההתכתבות הקצרה שלנו. כל מספר ימים אני מחליפה את טלפון, ואני משתמשת רק בטלפונים חד פעמיים. אין כל דרך לעקוב אחרי דרכם, כל עוד אני מקפידה למחוק את כל ההודעות ולהשמיד את הטלפון.
מתחת לתאריך היום אני קוראת את המילה האחת שכתב, וליבי מתחיל להלום בטירוף. הוא מצא משונה חדשה.
הוא מצא משונה חדשה!
אני שומעת מאחורי קול כיחכוח גרון ומכבה את הטלפון מבלי לחשוב. שכחתי שמאחורי יושבים אנשים שיכולים לראות את הודעותי. אני מציצה אחורה. יושב שם נער צעיר, בן שבע־עשרה לכל היותר, שאוזניות תקועות באוזניו ועיניו עצומות. רגליו מתופפת בקצב המוזיקה שמושמעת וודאי באוזניו. הוא מרכיב משקפי שמש.
אני נאנחת בהקלה ומסתובבת בחזרה למקומי. בדרך כלל אני אמורה לחשוד באנשים שמרכיבים משקפי שמש, אך הוא צעיר כל כך, שספק בליבי אם יתכן שהוא אכן רשף. אני מציצה בצג הטלפון ומתברר לי שנותרה עוד שעה שלמה עד לעשר, אז אגיע לכיתה ההיא. שם עלי לחפש נערה בתור אלה. זה אמור להיות די פשוט, כמה נערות בשם אלה כבר יכולות להיות באותה כיתה?

קראתי ספר מעניין מאוד וראיתי צעירה שעומדת באוטובוס ונראההשהיא מחפשת משהו

במהלך הנסיעה הנער שמאחורי לא פוקח את עיניו ולו לרגע (עם כמה שאני יכולה לראות מבעד למשקפי השמש), ואני מנצלת זאת כדי לשלוח ל"איימוס" הודעה. רוב ההודעות שלנו קשורות לשיחות קודמות שלנו, תמציתיות ולא מובנות למי שאינו יודע על מה אנחנו מתכתבים. זה עוד אמצעי זהירות חשוב, כדי שאם אחד הטלפונים החד פעמיים יפול לאחד מאיתנו ויגיע איכשהו לרשף, הוא לא יוכל להסיק הרבה.
שם משפחה? אני שולחת, ומיד מוחקת אצלי את ההודעה ולאחר מכן מוחקת את ההודעה של "איימוס" המכריזה על שמה של הנערה. אני לא נאלצת להמתין זמן רב - תוך שניות ספורות נשלחת אלי ההודעה, לא ידוע.
אני מוחקת את ההודעה וכותבת, עדכן אותי אם תשיג עוד מידע. ואז אני מוחקת גם את ההודעה הזאת, סוגרת את הטלפון ועוצמת עיניים בניסיון להשלים מעט שעות שינה שבהחלט חסרות לי. הטלפון שאינו רוטט תחתי מבהיר לי של"איימוס" עדיין אין מידע, או שפשוט נרדמתי ולא שמתי לב לרינגטון הטלפון.
כשאני פותחת עיניים, אני חשה אדם דורך על ידי ומבינה למה התעוררתי. אני שרועה על המעבר ונערים לבושי מדי בית ספר רומסים אותי בלי בושה. אני מושכת את רגלו של זה שדרך על ידי בכעס והוא נמשך לרצפה בפתאומיות ומתרסק עליה. אני מתרוממת בהפגנתיות ומנערת את מכנסי, ונחפזת להגיע למדרגות האוטובוס כדי לוודא שלא יספיק להחזיר לי. הוא לא נראה שרירי או חזק במיוחד, אבל מי יודע.
אני עושה סקירה קצרה לכל חפצי ומיד קולטת שמשהו חסר: הטלפון החד פעמי שלי נעלם.

ראיתי את הנערה שרועה על הרצפה ''היי'' אמרתי הושטתי את ידי

נראה לי שמצאתי אופי לדמות, חחח

------

אני ממששת את כל גופי בלי שום ציפיה אמיתית למצוא את הטלפון, ואכן לא מוצאת דבר. מי היה יכול לשדוד אותי? גלגלי מוחי מתחילים להסתובב במהירות. הרבה מאוד אנשים. אם איזשהו רשף הצליח להתגנב לאוטובוס ויודע על זהותי האמיתית... אבל מי היה מספיק קרוב כדי להשיג את הטלפון? הרי לא היה לידי אף אחד!
ואז זה מכה בי. הנער. הוא חייב להיות זה שסחב לי את הטלפון. אני מסתובבת מיד להפנות מבט אל הגנב המלוכלך ובמקום זה מוצאת את עצמי מישרה מבט לנערה חומת שיער שלוטשת בי מבט. הוא נעלם, הכייס השפל.
מאחורי, צועקים ודוחפים נערים, ואני קולטת שאני חוסמת את המעבר. אני מתפתה להישאר שם, במיוחד מעניין אותי לראות כיצד יגיב הנער שדרך על רגלי, אבל יודעת שאין בכך טעם. אני זזה מהמעבר וגל התלמידים נוהר אל מחוץ לדלתות האוטובוס. אני יודעת שזו התחנה שלי, אך גם מניחה שיקח לתלמידים לפחות שלוש דקות לצאת מהאוטובוס, עם כל הדחיפות, הצעקות והנזיפות אחד בשני. אני מפשפשת בכיסי בכלי כוונה אמיתית למצוא שם את האבדה, וכך, בעוד ידי תקועות בכיסי, נער או נערה שאני לא מבחינה בתווי פניו דוחף אותי ואני מתרסקת אל הקרקע בפעם השניה באותו יום. אני מביטה אל דלת האוטובוס ומזהה את השיער הכהה והחיוך המחוצף. הנער שדרך על רגלי.
"מפגר," אני רוטנת, אך הוא כבר רחוק ממני. לפתע נשלחת לפני יד ארוכה והנערה חומת השיער שלטשה בי מבט מציעה לי את ידה לעזרה.
"היי," היא פולטת.
אני נעזרת בידה להיעמד על רגלי ומנערת את מכנסי בשנית.
"היי," אני משיבה בחוסר עניין. אין לי זמן לנערה טיפשה בת שלוש־עשרה. אני צריכה כעת להודיע למישהו על היעלמות הטלפון. אבל חוקי הנימוס מחייבים אותי להישאר.

''נפלת'' אמרתי במבוכה ''לעזור לך לקום?"

"נפלת," היא אומרת, נבוכה. עוד גאונה. "לעזור לך לקום?"
אני לא מצליחה לעצור בעצמי לגלגל את עיני כלפיה בבוז.
"למקרה שלא שמת לב, בדיוק קמתי." אני מדגישה.

לא אהבתי את הציניות משכתי בכתפיי

---
ערכתי קצת את הטופס אבל אני עדיין לא מרוצה ממנו..

אני מביטה בה בליגלוג ורואה את המבוכה שעל פניה. ההבעה לא זרה לי. אני מטה את ראשי וממתינה לרגע שבו היא תימלט מהאוטובוס אל כיתתה ותתפלל שלא תראה אותי שוב. יש לי השפעה מבורכת כזאת על אנשים, שמונעת ממני להיתקל בחטטנים וילדים אידיוטים בגילאי העשרה, כמו זו שלפני, למשל.