אבודים ביער || נתנאל ונטע, סיפור בהמשכים.

[The equal opportunity kr]

נכתב יחד עם נטע אביה אריאלי ומבוסס על שרשור של שנינו!
דירוג: PG
טריגרים: אין כל כך

תהנו!!!!



היי. קוראים לי מקסי.
הכינוי שלי הוא מקסו.
אני בן אחת עשרה וחצי ויתום, ואבי מעולם לא נתן לי אפילו קצת תשומת לב.
יש לי שיער חום מתולתל, שנראה כאילו אף פעם לא סורק, אף קצר ומחודד, ואני לרוב לובש בגדים קצרים.
אין לי אף חברים- את הכינוי מקסו המצאתי בעצמי!
אני בן אנוש. לא טרול, לא מכשף, ולא מפלצת או יצור קסום אחר.
ואני בן אדם שמח לרוב, אבל כשאני לא, תתרחקו ממני!
אני אוהב לזמר לעצמי, לעשות ספורט ולשמוע שירים.
אני ממש שונא לסדר את החדר.
והחיים שלי, הם היו... איך להגיד? די נורמליים.

עד שמצאתי את עצמי ביער מוכר להחריד...



התעוררתי בתוך ערפל סמיך.
"איפה אני?" שאלתי, בלי ציפייה לקבל תשובה. מיששתי את ראשי הכואב.

"יש כאן מישהו?"
הצעקה הייתה חלשה, אבל בכל זאת הגיעה לאוזניי. קמתי מהר ושלפתי את הבומרנג שלי.
החרב נשארה בנדן, כי היה משהו בקול שגרם לי לחשוב שהוא בעצם מפחד...

"מי שם?" קראתי. "אני מזהיר אתכם - אני חמוש!"

"גם אני חמושה ויש לי נשק חם," ענה אותו קול.

נבהלתי. מאז ומעולם החולשה שלי היתה נשק חם.
"בסדר, אני נכנע."
הנחתי את הבומרנג ואת החרב על האדמה. הערפל הבלתי מוסבר עדיין סבב אותנו, ככה שלא יכולתי לראות מי מתקרב אליי.

"יופי שאתה נכנע," המישהי הזאת אמרה בטון קשוח כביכול. "אני מסוכנת."

"'אני בא. אל תירי," ביקשתי והתקרבתי לכיוון הקול.

"שמור מרחק," היא הזהירה. "אלא אם כן אתה אוהב ראש מחורר."
"אני רוצה לראות את התוקפת שלי," אמרתי, והתחלתי קצת להתעצבן.
מה, אין לה אפילו טיפה אחת של נימוסים?!

"לא כדאי לך," היא אמרה בבוז, "אני גם מכשפה, בא לך להיות צפרדע?"

אוקיי, עכשיו היא באמת הרגיזה אותי!
"אין בעיה," אמרתי. "אני מוכן להפוך לצפרדע..." בעודי מדבר טיפסתי על גזע עץ שהיה בקרבתי, והלכתי בשקט מופתי על ענפיו.

"אני שומעת אותך!" היא התעצבנה, אבל לא יכלה לראות איפה אני.

"...בעוד מיליוני שנים!" קראתי, וקפצתי על צווארה של הילדה הלא מוכרת.
מיד שמתי יד על פיה, שלא תוכל להגיד לחשים, כי בכל זאת, גם אני למדתי דבר או שניים על מכשפים ומכשפות בבית היתומים.

"אידיוט," היא אמרה בפה חשוק. "מכשפות לא חייבות לחשים - זה רק לסוג הנחות ביותר."

אוף - השארתי את כלי הנשק שלי למרגלות העץ... מהר מהר איתרתי גפן מתנדנדת, וקפצתי עליה. עוצמת התעופה הצליחה להביא אותי חזרה לעץ, ומיהרתי לרדת ממנו אל עבר הנשקים. הנה הם! רצתי -

"אתה מחפש אותם?" היא שאלה בבוז. "כדאי שתשגיח עליהם קצת יותר טוב לפעם הבאה, כי עכשיו הם שלי."

הבטתי בזעזוע בשעה שהמכשפה ביצעה קסם מורכב שגרם לנשקים לזהור בסגול.

"עכשיו כשאני בעלת הכוח, אתה יודע איפה אנחנו?" היא אמרה, מצביעה על החרב והבומרנג המרחפים.

החרב מייד ענתה לה: "יער אוונרילד, כ53 אלף קילומטר מאוגריל."
פלטתי אנחה. גם אם נצא מפה בחיים - מה שבטוח לא יקרה - לא נשרוד את המסע.

"אנחנו נמצאם בממד לא בטוח," היא אמרה. "ואני הולכת לצאת ממנו."

"לא, את לא," פלטתי. "יער אוונרילד מלא בחיות כל כך מסוכנות, שהמכשפים הטובים ביותר יצאו מקרב נגד חיה מסוכנת עם עמוד שדרה שבור." הבטתי בעגמומיות בערפל הסמיך. "עכשיו אני מבין גם למה יש כאן את כל הערפל."

"מכשפים ממין זכר," היא הדגישה בבוז. "לא כאלו ממין נקבה. חוץ מזה, מי שאל אותך? אני הולכת לבדי."

"לא, את לא," אמרתי שוב. "כי את לא תשרדי. לשנינו יחד יש סיכוי של 5% לנצח את החיה הכי פחות ממסוכנת, ואז נצטרך מלא מזל בשביל לא להיתקל בחיות אחרות. אז אני אומר שנצא מפה ביחד, ואז כל אחד יפנה לדרכו. מה את אומרת?"

"הסיכויים שלי יותר גדולים בלעדיך, אבל שיהיה."

"יופי! אבל בשביל זה אני צריך את כלי הנשק שלי בחזרה."

"קח את זה," היא זרקה לכיווני את החרב ואת הבומרנג. "כלי הנשק שלך לשעבר מכושפים כך שיכאיבו לך אם תעז לתקוף אותי."

גיחכתי. התחלתי לחבב אותה. קשוחה כזאת.
"את תראי שעוד תסירי את הכישוף הזה."

"בטח! כשהירח יהיה בצבע ורוד," היא גיחכה.

גלגלתי עיניים. "את צריכה את העזרה שלי. אני מכיר את היער ממש טוב. הייתי בא לכאן מלא בילדות שלי, לפני שהחיות הרעות היו מסלקות את בני האדם."
אני חושב שראיתי שביב של הבנה בעיניים שלה?...

"בסדר גמור, תהיה המדריך שלי," היא אמרה בעליזות מזויפת שלא הצליחה לזייף. "אבל זכור שתבגוד בי- וראשך מוסר."

"בסדר," עניתי. "תתקפי אותי ושנינו מתים."
הראיתי לה את הכפתור בבומרנג, שהופך אותו לחד ותוקף כל חי בסביבה. זה כפתור למצב התאבדות, כך שמעולם לא ידעתי איך הוא כשהכפתור מופעל.

"אתה חי באשליות," היא גיחכה. "זה מנוטרל."

"באמת?" צחקתי בלב למשמע המילים האלו. "הרשי לי להראות לך משהו." לחצתי על עוד כפתור בבומרנג, והוא נפתח וגילה לי ספר עתיק. פתחתי אותו והתחלתי להקריא.

"הפסק לקרוא," היא ציוותה. "צריך לחזור לפני רדת הלילה."

"צריך לחזור לפני רדת הלילה," חיקיתי אותה בקול צפצפני ותחבתי את הספר חזרה לבומרנג. "'להיפך, בלילה החיות ישנות, ואז אפשר לגנוב קצת אוכל מהן. בחיי..."

"אתה לא יודע כלום על מפלצות," היא אמרה בשקט. "הלילה זה הזמן שבו הן טורפות. וקשה להודות בזה, אני יודעת, אבל ייקח קצת יותר מלילה להגיע בשלום ליעדנו."

"אבל לא במקום הזה. אולי לא אמרתי, אבל היער הזה הוא מקום ההפכים. בלילה ישנים, בבוקר טורפים, צמחוני זה טורף, טורף זה צמחוני, וכן הלאה..." אמרתי.

"זה היה לפני שהמפלצות וכוחות האופל גירשו את בני האנוש," היא אמרה.

"ונחשי מתי הן גירשו אותן? ביום." אמרתי.

"ונחש מה? המפלצות הן לא יצורים חיים רגילים. מאז הימים ההם הן השתכללו ועכשיו הן לא צריכות לישון. אבל לאכול הם אוהבים," היא אמרה.

"בסדר, בסדר," נכנעתי. "נלך בדרך שלך. אגב, לי קוראים מקסי, איך לך?"

"אנבל, אבל בקיצור תוכל לקרוא לי אן." היא אמרה, ונראתה מופתעת מכך ששאלתי לשמה.

"ולי תוכלי לקרוא מקסו." הושטתי יד ללחיצה.

היא נרתעה מהיד המושטת.
"מצטערת, אני פחות טיפוס של מגע," היא אמרה, נבוכה.

'אני לא טיפוס של מגע' נראה לי התירוץ העלוב ביותר, אבל בחרתי להתעלם ממנו באמצעות מבט שואל.

"טוב, מקס, הראה את הדרך בבקשה." היא אמרה בניסיון להיות מנומסת.

"מקסי," עניתי בחשיבות עצמית, והתחלתי לצעוד. "או מקסו."

[wanted]

מהמםםם

[Sam I am]

אני לא יכולה להחמיא לעצמי אבל זה מהמם!

[Know-It-All]

הו, זה ממש יפה
אהבתי את הקטע של לקחת שירשור ולנסח אותו כמו סיפור
יצא ממש יפה

[The equal opportunity kr]

תודה!

[Queen_100]

זה ממש מגניב

[נונדו]

אווווווווו השלמות

[Sam I am]

נווו קדימה תמשיך
ואני מבקשת שהפרק הבא יהיה מנקודת המבט של אן

[The equal opportunity kr]

פרק שני! יוהו! ולבקשת נטע, מנקודת המבט של אנבל (כל פרק נחליף נקודת מבט).


[QUOTE]שם: אנבל
כינוי:אן
גיל: 11
רקע: יתומה שגדלה אצל דודה קשוחה מסתירה את זהותה הסודית
מראה: שיער שחור ארוך שמכסה את עיניה עיניים ירוקות\כחולות שלא נותנות לאף אחד לשקר לי
חברים: בני גילה מתרחקים ממני
סוג: בת אנוש מכשפה
אופי: נחמדה בדרך כלל ובדרך כלל לא כועסת אבל כשאני כן מתעצבנת זה הסוף שלכם
תחביבים להילחם בפגיון של ולקרוא
שונאת להתגנדר
תוסיף לפרק הקודם

''אתה ממש נהנה מכול תשומת הלב הזאת נכון?'' אמרתי בסרקזם אופיני.

''תשומת לב?'' הוא היתמם. ''איזו תשומת לב?''

''אוך, לא משנה,'' אמרתי. ''יש לנו יער לחצות.''

''יש לנו יער לרבע,'' הוא תיקן אותי. ''אם אני זוכר נכון, אנחנו נמצאים בערך 4\3 מתחילת היער.''

''לא הגיוני,'' אמרתי, נחושה לא לסמוך עליו. ''היער תמיד משטה בנו כדי שנחשוב שאנחנו קרובם אבל בעצם רחוקים.''

''כן?'' הוא אמר בלגלוג, ''אבל לא היער הזה.''

''דווקא היער הזה,'' אמרתי, ''לא למדת שום דבר בחייך?''

''למדתי גם למדתי,'' הוא אמר. ''אפשר פשוט להמשיך ללכת?''

''שיהיה. אבל רק שתדע, אני לא מאושרת מלסמוך על בן אדם שלא יודע שום דבר על כישופים,'' אמרתי והכנסתי עוד עקיצה.

''יודעת מה,'' הוא אמר, ''נמאס לי מהריבים האלה. או שאנחנו ביחד בלי ריבים, או שכל אחד פונה לדרך שלו.''

''אם אתה רוצה תלך ומפלצת תעשה ממך סעודה. אם אתה נשאר איתי אתה בטוח,''' אמרתי. ''אבל אתה בטח מעדיף אגו?''

הוא הסתכל עליי במבט שאמר 'ברצינות?'

''ברצינות לגמרי,'' אמרתי. ''ואני יודעת על מה אני מדברת.'' הצטמררתי.

''אז אנחנו צריכים מקום לישון,'' אמרתי. ''לא בעצים, חיים שם מפלצות, אלא באדמה. אני מציע שתחפרי בור ואז כל יישן בבור משלו.''

כעבור כמה דקות הבור היה מוכן. ''אני הולכת לאסוף זרדים,'' אמרתי.

''למה זרדים?'' הוא שאל, ''זרדים רק יעשו את זה קשה יותר.''

''מדורה, דה,'' התעצבנתי. ''אבל אם אתה מעדיף להיות בלילה קר, בלי מקור אור וחום, אז תיהנה.''

''או, וואלה,'' הוא חבט במצחו, ''צודקת,'' הוא התחיל ללכת אחרי.

''לא יעזור שתהיה הזנב שלי.'' בחיי, הוא לא יודע שום דבר על מחנאות? ''ותשאב מים, צריך להרתיח אותם.''

הוא גלגל עיניים.

''אל תסתכל עליי ככה,'' אמרתי. ''אתה אחרי הכול מבין גדול לא?''

''כן,'' הוא אמר, ''אני מבין גדול שאת מנצלת אותי!''

התעצבנתי לשמע ההערה. ''אני רוצה לשרוד, מצטערת אם זה לא מתאים לך אדוני.''

זהו. הוא התעצבן. ''לעזאזל איתך! כל שיחה חייבת להיות ריב?!''

''אני לא מנסה לריב. אתה פשוט חמום מוח. אני אומרת עובדות מוצקות- לא מוצא חן בעיניך? תלך.''

הוא נכנס לבור שלו בעצבנות. נראה היה ששכח מהמדורה.

באוויר התחיל לעלות ריח של תפוחי אדמה מבושלים. ''אם אתה לא יוצא אני אוכל את שלך,'' אמרתי בסיפוק למקס.

''אני בא,'' הוא מלמל, ''אני בא...''

[Sam I am]

יאיי סוף סוף המשכת!
יאיי פרק מדהים
--------
אולי תכניס את התיאור של אנבל כמו שהיה בתחילת הפרק של מקסי?

[wanted]

מהמם

[Sam I am]

קדימה אנשושים תגיבו

[The equal opportunity kr]

''אנחנו צריכים לעשות משמרות,'' היא אמרה לי בזמן שהתעסקתי בתפוח האדמה שלי. ''תקשיב לי!''
''מקשיב,'' עניתי בעודי לועס. ''אני ראשון.''
''אתה בטוח?'' היא שאלה בקול מהסס. העפתי בה מבט של זלזול. ''את זו שאמרת שצריך לעשות משמרות בתורות, לא?''
''כן והתכוונתי לעצמי, כי אין לי דרך לדעת אם אתה לא פתאום.. אני יודעת? תחליט ללכת לישון,'' היא אמרה במבט רציני. ''יודעת מה?'' אמרתי בעייפות, ''בואי נפסיק עם הריבים. זה ממש לא עוזר לנו, ואנחנו צריכים כל עזרה שנוכל לקבל. אז... פשוט נתייחס יפה אחד אל השני, בסדר?''
''שיהיה ככה,'' היא אמרה בישנוניות, ''אבל אני שומרת-''
''יופי,'' אמרתי, ובהתחלה לא שמתי לב לצורה שהלכה וגדלה מאחוריה. ''אנבל, מאחורייך!'' קראתי.
''מה קורה כאן?'' היא פיהקה. ''רגע - או בוי...'' ''זה - זה לוקרי!'' השתנקתי. ''אל תזוזי!''
אבל זה לא עזר... ''אהההההההההההההההההההההה!'' היא צרחה בכל כוחה, '''מה לא לזוז?''
''מאוחר מידי...'' אמרתי בקול קטן. המפלצת תפסה את אנבל בידה!
''קח את החרב!'' היא צרחה, ''תעשה משהו!''
''צו - צודקת!'' הייתי כל כך מפוחד ששכחתי מזה לגמרי. לקחתי את החרב ותקעתי אותה בבטנה של המפלצת.
''לדקור בבטן לא עוזר! עכשיו משכת את תשומת הלב שלה אליך!'' היא צעקה.
''לא! תתרחק! היא רוצה אותי!''
זה הפתיע אותי. בשעות היחידות שהכרתי את אנבל היא תמיד הייתה אנוכית. אז שלפתי את החרב מהבטן והעברתי לראש. ''אמרתי מקודם, מפלצות לא חיות! תנסה למצוא את מקור הכוח שלה ותשמיד אותו!'' היא אמרה בקושי כי המפלצת חנקה אותה.
''צודקת שוב!'' מלמלתי. הסתובבתי סביב המפלצת. לבסוף גיליתי בליטה קטנה בגב. הכנסתי את החרב בדיוק לשם. המפלצת צרחה והתפוגגה.
''תודה מקס,'' היא אמרה בתשישות, ''אבל זאת החלשה שבאויבי.''
''אין על מה,'' עניתי. ''ותספרי את זה לי.''
ובזאת נפלתי לבור ונרדמתי. כאשר התעוררתי בבוקר מייד הרגשתי כאב בידי. הסתובבתי וראיתי תחבושת מלאה בדם. ''נו באמת,'' מלמלתי, וקמתי מהבור.
''אל תצא,'' היא קראה לי. ''מה אתם רוצים ממני?'' היא צעקה לשמיים. ולהפתעתי, הגדולה יש לציין, שמענו קול: ''שתצילו את ממלכת לילו מהשמדה.''
''קל לכם לדבר,'' היא מילמלה. ''ואתה נשאר בבור!''
שתקתי. לא ידעתי מה להגיד. רק הנחתי לאן לטפל בזרוע הפצועה שלי. היא פתחה את התחבושת שהייתה מלאת דם.
''אל תזוז או שזה יכאב יותר,'' היא אמרה בקול מתנצל, ואני לא זזתי. השתוקקתי כבר לאכול. ''מצטערת, האוכל נגמר,'' היא אמרה כשראתה את מבטי. ''אני הולכת להשיג עוד.''
''אני יכול לעזור איכשהו?'' שאלתי. לא מצא חן בעיני להישאר תקוע בבור מאדמה. ''תישאר כאן,'' היא אמרה בקול לחוץ, ''רק תישאר כאן.'' אני לא יודע למה, אבל הקול הלחוץ שלה נתן לי קצת חמימות. ראיתי את אן מתרחקת ממני, ופתאום הרגשתי פחד. אבל כעבור כמה דקות היא חזרה, מחזיקה תותי יער מצומקים.
''מקס אני חייבת להגיד לך משהו,'' העפתי מבט רעב בתותים. אבל קודם כל הייתי צריך להקשיב לאן.
''מה קרה, אן?''
''אני מוכנה לרפא אותך. זה קסם אפל וכואב מאוד. הוא יכול לקחת לי את החיים אבל יציל את שלך. תעמוד בשקט,'' היא אמרה במהירות, ''ככה יהיה לי יותר קל להתרכז.''
''לא!'' קראתי, והתרחקתי ממנה. ''אני לא מוכן שתמותי!''
''הכל טוב,'' היא חייכה חיוך מזויף, ''אני רוצה למות כדי להתרחק מגורלי - ואתה תוכל לחיות בשלום ובשלווה בלי מפלצות ביחד עם חבריך והוריך וכל הדברים האלו - אני משחררת את הנשק שלך מחסותי.''
''אבל אני לא רוצה לחיות חיים שלווים,'' אמרתי. ''אני רוצה הרפתקאות. בכלל, איזה גורל יש לך?''
''שמעת את הקול מהשמיים, אלו רוחות המכשפים. יעודי הוא להציל את ממלכת לילו ותוך כדי למות,'' אמרתי. ''זה בסדר מקס, לא בטוח שאני אמות רק 85 אחוז.'' עיני נתמלאו דמעות. חיבקתי אותה. ''אני מצטער,'' לחשתי בקול חנוק.
''זה בסדר מקס,'' היא היססה לשנייה, ''תן לי לרפא אותך.'' נשכבתי בתוך הבור, ועצמתי עיניים. ''כאב וחולי,'' שמעתי אותה לוחשת, ''צאו מגופו וכל צרה תעבור לגופי.'' זה היה מהיר מאוד, אבל היא צרחה מכאב. אני התחלתי לבכות, כמו תינוק בעריסה.
''תהיה בשקט הכל טוב,'' היא אמרה בניסיון אמיץ להיות רגועה. השתתקתי. פתאום הרגשתי כאב בראשי, והכול נגמר.
כשהתעוררתי הערפל נעלם. הרגשתי יד שמכריחה את הפה שלי להיסגר, ואת טעם התותים. ''להתראות מקס,'' אנבל אמרה, ''תחזור להורים ולכולם. אני חייבת ללכת.'' קולה נשמע רחוק. קמתי ללכת, בעוד הדמעות שוטפות עדיין את פני. ''אתה לא עוקב אחריי, אני חייבת לעשות את זה בעצמי.''
שנינו פנינו לכיוונים שונים. הרגשתי כמו בסרט.

המשך יבוא...

[Sam I am]

יאיי!
אנשושים למה אתם לא מגיבים?

[wifeyyy]

מתי המשך? אני במתחח