לשני קווים ישרים יש נקודת חיתוך אחת || תם

[Nico di Angelo]

התחלתי לכתוב את הקטע הזה מתוך המחשבה שהשם שלו יהיה (טריגר מוות) "אמא קברה את קוקו בחצר", אבל בסוף השם הזה לדעתי יותר חמוד וגם קצת יותר PG אז אנחנו נלך איתו. אין לי כוח לבטא אז תיאלצו להתמודד עם הדראפט, 1048 מילים, מקווה שתבינו למה אני מכווןת פה לול

בואו נדרג את זה PG13 רק כדי שתבינו שהקטע עצמו עוסק בנושא לא פשוט, *אבל* הוא לא גרפי.

טריגרים אפשריים: הורים שזורקים ילדים מהבית, מוות של בעל חיים, רמיזות לטרנספוביה, בפסקה הראשונה מוזכר אלכוהול

---

"היי." מיה אילצה חיוך. אורות הפלורסנט של בית הקפה היו חזקים מדי והיא הרגישה כאילו מישהו מנגן לה בתופים בתוך המוח. אולי היא באמת לא הייתה צריכה לצאת למסיבה הזאת - הייתה לה תחושה שהעיניים שלה עדיין כבדות מהנגאובר ושאריות של שכרות. מצד שני, היא לא ממש יכלה להאשים את עצמה. היא פחדה מהפגישה הזאת כבר שבועיים, והיה לה ברור שהיא לא תירדם בלילה אלא אם כן תהיה כמות אסטרונומית של אלכוהול בדם שלה, אז אולי כאב הראש שלה עכשיו שווה את השקט הנפשי שהיה לה כשנרדמה על הספה של אריאלה אתמול בלילה.

"היי," ענתה בחזרה, מנסה להימנע ככל האפשר מהעיניים החודרות של אח שלה. הן היו באותו צבע חום כהה עמוק כמו שלה, אותה צורה ואותם ניואנסים רגשיים בגבות, שלפעמים מיה לא יכלה להסתכל על עצמה במראה. לשניהם היו את העיניים של אמא, והיא עשתה כמיטב יכולתה לחשוב על אמא שלה כמה שפחות.

"מה קורה?" שאל רוי, הקול שלו עדיין זהיר. הייתה למיה תחושה שהוא מנסה להגיד את הדברים הנכונים. היא לא ממש ידעה אם היא מרוצה מזה.

"חיים," השיבה בפשטות, "איך איתכם?"

"אנחנו, אה..." הוא היסס לרגע, והעיניים שלו נדדו לנקודה מאחורי מיה. היא נלחמה בדחף להסתובב ולראות על מה הוא מסתכל - תמיד היה לו קטע להימנע ממבט ישיר אם הוא רצה להגיד משהו חשוב. "אנחנו בסדר, בסך הכל. אני חושב." האצבעות שלו שיחקו עם קצה המפית שהונחה ליד היד הימנית שלו. מיה הופתעה שהוא לא הזיז אותה לצד שמאל - ככה הוא תמיד התעקש לאכול. "את חסרה בבית," הודה אחרי עוד כמה שניות של שקט.

מיה נלחמה בדחף להרים גבה. "כן?"

הוא הסתכל עליה בביישנות שלא הייתה אופיינית לו. "כן. אמא... הדלת של החדר שלך עדיין סגורה. אמא לא מוכנה לפתוח אותה."

מיה השפילה מבט. פתאום המפית שלה נראתה הרבה יותר מעניינת. "זה הכל?"

"מה?"

"זה הכל? זה כל מה שרצית להגיד לי? שאמא לא פותחת את הדלת של החדר שלי, למרות שעברו שנתיים?"

"א... אני..."

"בשביל מה התקשרת, רוי?" שאלה מיה בחוסר סבלנות, האצבעות שלה מתהדקות סביב המפית. "בשביל להזכיר לי שאתם לא רוצים אותי יותר בבית? מה אמא אמרה לך להגיד לי? שהיא עדיין שונאת אותי?"

רוי צחק צחוק מריר. "היא לא יודעת."

"סליחה?"

"היא לא יודעת שאני פה. אמרתי לה שאני אצל קארה."

מיה עשתה פרצוף. השם הסיח את דעתה. "מי זאת קארה?"

רוי ניסה לבלוע את החיוך שלו, אבל מיה הכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת את כל התנועות הקטנות שהוא עושה. "החברה שלי. בערך. אנחנו בקטע בערך חודש."

חברה. אז לרוי יש חברה עכשיו. מיה לא מופתעת שהיא לא ידעה מזה, באמת, אבל... טוב. זה היה חדש. "ומה היא יודעת?" שאלה בשקט, ונראה שלמרות שזאת בקושי הייתה לחישה הוא הבין אותה נפלא.

"לא מעט," הודה, "היא לא ממש יודעת את הפרטים, אבל היא כן יודעת... בכללי. מה קורה. היא דווקא די סבבה עם זה. תמיד אומרת שהיא רוצה לפגוש אותך רק כדי לראות אם כל הסיפורים שלי אמיתיים."

מיה פלטה נחרת בוז בלי להתכוון. "כן, כי אין פשוט מיליון סיפורים כמו שלי. כי הורים לא באמת מעיפים את הילדים שלהם מהבית, זה קורה רק בסדרות אמריקאיות גרועות שכבר נגמרו להן הרעיונות."

"לא התכוונתי לזה," מלמל רוי, ולמרות שמיה ידעה את זה, לא היה לה אכפת. הוא לא היה צריך להתמדד עם מה שהיא התמודדה איתו. כשאמא שלהם נתנה למיה חמש דקות לארוז תיק וללכת, רוי לא היה צריך לנסות להיזכר מהר איפה הארנק שלו ולהבין שהוא לא יצטרך יותר את המפתחות. כשמיה הגיעה בוכה ורועדת הביתה בפעם הראשונה והאחרונה אחרי הבוקר ההוא, רוי ישן כמו תינוק במיטה שלו ולא היה צריך לפחד מגשם והעובדה שהוא שכח את המעיל. החיים שלו היו יותר פשוטים. היה לו את החדר שלו ואת המיטה שלו, ואמא עדיין הכינה לו אוכל ונתנה לו מתנות ביום ההולדת. "פשוט... את חסרה לנו. בבית."

"למי אני חסרה, רוי? לך? לאמא? כי נראה לי שהיא לא תשמח מאוד לשמוע שדיברת איתי. בטח חושבת שאני השפעה רעה עליך עכשיו, במיוחד כשיש לך חברה." מיה שילבה ידיים. "אני בספק שאפילו קוקו זוכרת אותי." המבט של רוי נכבה במיידית, ומיה הרגישה את הדם עולה לה לאוזניים. "רוי?"

הוא פתח את הפה, אבל לא יצאו שום מילים. מיה הסתכלה עליו בשילוב מוזר של פחד ודאגה וגעגוע, וכשהוא אמר, "התנגש בה רכב לפני שבוע," היא הבינה בדיוק למה רצה לדבר איתה. "אמא קברה את קוקו בחצר ממש יום אחרי שזה קרה. זה למה דיברתי איתך. חשבתי שתרצי לדעת."

מיה הרגישה את העולם סביבה מתהפך. היא קיוותה שהיא תכף תתעורר מהסיוט הזה, שאולי אם היא תעצום את העיניים מספיק חזק כשהיא תפקח אותן היא תהיה בחזרה על הרצפה בסלון מתכרבלת עם קוקו מתחת לשלוש שמיכות מלאות בשיער כלב שחור. "בן זונה," מלמלה, לא ממש לרוי אלא ליקום. זה לא היה פייר. מתוך המשפחה הקטנה שלהם, לא קוקו הייתה צריכה להיות מי שמתנגש בה רכב.

"אם את רוצה לבוא ו -"

"תסתום רגע," אמרה בתסכול, מנסה להשתלט על הדמעות שלה. "אני לא רוצה לבוא. סיימתי עם הבית הזה מזמן."

רוי הנהן. "אני מבין. אבל אם -"

"אם מה? אם אני מחליטה שאני כן רוצה אני יכולה לבוא? אתה באמת חושב?" היא ידעה שהקול שלה חנוק מדמעות עכשיו, אבל כבר לא היה לה אכפת. היא הסתכלה לו עמוק בתוך העיניים החומות שהיא הייתה רגילה לראות במראה. "ואם אני אבוא, מה יהיה? אתה חושב שאמא תתייחס אליי? אתה חושב שהיא אפילו תטרח לקרוא לי מיה? אל תנסה לחרטט אותי. יהיה רע לכולם אם אני אבוא." היא משכה באף, אבל לא רצתה להשתמש במפית שלה. הייתה לה תחושה שזה יראה על תבוסה.

רוי השפיל מבט. "את צודקת. זה היה רעיון רע. אני מצטער." הוא התכופף בחוסר נוחות לתפוס את תיק הלפטופ שלו ממתחת לשולחן, ומיה לא רצתה לעצור אותו. היא פשוט רצתה שהוא ילך. וכשהוא באמת הלך, בארגון מגושם של ידיים ורגליים וג׳קט שחור, היא הניחה את המצח שלה על השולחן וניסתה להעמיד פנים שהכל איתה בסדר. הם היו פעם הכי קרובים בעולם, היא ורוי. לא סתם אמרו עליהם שהם כמו זוג תאומים, למרות השנתיים שהפרידו ביניהם. רוי היה הראשון שהיא אמרה לו, ולהפתעתה, הוא הבין מיד. אפילו עודד אותה לספר לאמא. היו רגעים שהיא לא הבינה איך הכל הדרדר משם.

או, שבעצם, היא כן הבינה, ופשוט ניסתה לא להבין. הם היו שני קווים ישרים, היא ורוי - לכל אחד מהם הדעה שלו והעקרונות שלו, העקשנות הבלתי נסבלת שאף פעם לא הזיזה אותם מהדרך שלהם. ולשני קווים ישרים, אלא אם כן הם בעלי שיפוע זהה - והיא ורוי בהחלט לא היו בעלי שיפוע זהה - יש רק נקודת חיתוך אחת. והנקודה הזאת הייתה ועברה, ועכשיו הם רק מתרחקים אחד מהשנייה. והיה למיה ברור שאלא אם כן מישהו מהם ישבור את המסלול הקבוע שלו, הם לא הולכים להיפגש שוב. היא לא ידעה אם המחשבה הזאת אמורה לנחם אותה.

---

אשמח לת׳׳בים!

[קלישה מהלכת]

יפהפה, כתיבה פשוט מדהימה. מחכה לקרוא עוד סיפורים שלך!