רומנטיקה|יעל, סיפור בהמשכים

[Mr Perfectly Fine]

pg13


אנג'לה מספרת:
ישבתי בחדר שלי וצירתי, כשלפתע שמעתי קול מאחורי. "הווווווווווווווו" אמרה סולי "במי את מאוהבת?". כרגיל שערה השחור החלק היה פזור עד כתפיה, והצמה האדומה בצבע עיניה הייתה מחוברת לראשה בצד שמאל, כמו תמיד. "מה- אני לא מאוהבת!" קראתי. זאת הייתה סולי שהייתה יוצאת ל50 דייטים בשבוע ומחליפה חברים תוך יומיים ומתנשקת איתם אחרי הפרידה וזה. לא אני. ממשש לא. סולי גיחכה, "ברור שאת לא מאוהבת בבן, את רק לסבית, וצירת ציור של מלא לבבות כדי לתת לבן שהיה לך פעם קראש עליו, ציור פרידה לפני היציאה מהארון." חצי מהמילים שהיא אמרה לא הבנתי "מה זה לסב- לא משנה, אני לא רוצה לדעת. אבל אני לא מאוהבת!". ,בטח,בטח," אמרה סולי ויצאה מהחדר. מותירה אותי לבד. הייתי רק ילדה בת 9 אבל נהייתי הרבה יותר בוגרת לגילי.
ככה זה שגרים עם סולי באותו הבית.
אני הייתי הילדה המתוקה עם השיער הבלונדי עד הכתפיים והעינים הכחולות והפנים המתוקות כלכך. פעם אחת סבתא שלי אמרה שאני המלאכית במשפחה וסולי השטנית. לא שזה כלכך מופרך, כי קוראים לי אנג'לה, שזה מלאכית.
אבל עדיין לא הבנתי למה סולי חשבה שאני מאוהבת.
הבטתי בציור שלי, היה מצויר בו מלא לבבות.
אולי אני מאוהבת?
עצמתי עינים. לא אנג'לה, הכול בסדר. את לא מאוהבת.
מבחינתי להיות מאוהבת זה אומר להיות סולי. וזה משהו שלא רציתי להיות בשום פנים ואופן.
יצאתי מהחדר להעמיד את סולי על טעותה, כשראיתי אותה מתנשקת עם פרסיבל בפתח הבית.
קימטתי את המצח.
זה לא מי שהיא אמרה שהיא שונאת?
אה. היא אמרה את זה לאויב המושבע של פרסיבל
החלטתי להחזיר לסולי.
"תגידי," אמרתי "זה לא מי שאמרת שאת שונאת?" שאלתי "אמרת את זה לג'ים, לא?. אמרת לו שאת שונאת את פרסיבל"
סולי הביטה בי בעינים רושפות אש, ואמרה, "אנג'לה! לכי לחדר שלך מיד ואל תצאי ממנו! לעולם ועד!"
וכך עשיתי, כי באותו רגע הרגשתי רע כלכך שהבכתי אותה
אז נכנסתי לחדר שלי ותכננתי לא לצאת ממנו לעולם ועד
אלא שאז נשמעו דפיקות על הדלת

[Sam I am]

אממ מוזר אבל אממ המשך?

[נמחק]

וואו את כותבת טוב!
והבעת את הרגשות בכתיבה ממש טוב!
תמשיכייייייי

[The equal opportunity kr]

המשך מהרררר! זה כל כך מותח ויפה!

[Know-It-All]

אני רואה רק את התגובות :|

[Mr Perfectly Fine]

חחח
תודה
אני ימשיך מחר ב"ה

[אני רוב הזמן נשאר אני]

ממש נחמד, הייתי שמח לדעת בת כמה את... בלי קשר.. בעצם... עם קשר... כאילו.. זה די אבסורדי לכתוב קטע לבני שלוש עשרה אם את לא בגיל.... למרות שלפי הכתיבה את בת שלוש עשרה בווודאות

[Mr Perfectly Fine]

תודה, מני

פרק 2
סולי מספרת:
באותו רגע רציתי לרצוח את אנג'לה.
וזה היה נדיר. כלומר, הרבה פעמים הצקתי לה וזה, אבל זה היה רק כי נהנתי לראות איך אנג'לה נאבקת בכעס. כאילו הכעס מבקש להיכנס, להחזיר לי, והיא חוסמת אותו. טוב, זה בגלל שהיא מלאכית.
אנג'לה.
אבל לא יכולתי להרהר בזה הרבה זמו, כי פרסיבל נעץ בי מבט נפגע. "זה נכון?" הוא שאל בשקט, "את יוצאת עם ביל? את יוצאת עם כל אדם שרק מתחשק לך? ואני מניח שאת לא טורחת להודיע על זה לחבר שלך, נכון?."
ראיתי איך פרסיבל נועץ בי מבטי שנאה, אבל ידעתי שזה שקר. כי העינים שלי, תמיד, יסתכלו עלי באהבה כאילו הוא רוצה לנשק אותי כול רגע. אבל הפעם לא, הוא פשוט יצא מהדלת, מאוכזב. נזכרתי במה שאמא שלי פעם אמרה שלי.
"את לא יכולה לצאת לדייט, שאת חוזרת לגלות שחבר שלך הגיע לבית והביא לך מתנה וששאת יוצאת ללוות אותו, את פוגששת מישהו אחר ומתנשקת איתו."
ככה היא אמרה לי. אבל כזאת אני, ומה לעשות. אני אוהבת את כולם. וכמו שאנג'לה לא מעלה על דעתה לצאת עם מישהו בלי להיות מאוהבת בו, ככה גם אני לא מעלה על דעתי לצאת רק אם אחד מהם. כי זה ישבור לי את הלב בדיוק כמו לצאת עם מישהו שאני לא אוהבת. כי שלושתם ביחד יוצרים בשבילי את האחד החלומי, אבל רק כשהם ביחד. אני ידעתי מי תוכל הכי לעזור לי בזה, אבל פחדתי לגשת אליה. אל המלאכית הקטנה שהכול אצלה מושלם וורוד ולבן.
אנג'לה.
היססתי אם לעשות את זה.
כי אנג'לה היא האדם האחרון שאני יבקש ממנו עזרה. היא, כאילו, ההפך שלי. אני אמורה לשנוא אותה ולסלוד ממנה.
גם ככה כל החברים לי ממש הופתעו מזה שהייתי נחמדה שלה. כי היינו אמורות לשנוא אחת את השניה.
אנחנו שתי הפכים.
מלאכית ושטנית.
אבל בסוף, החלטתי בכול זאת, לגשת אל המלאכית הקטנה. רק בגלל שהיא היחידה שתוכל לעזור לי.
ואז, בצעדים מהוססים, דפקתי לה על הדלת...

[אני רוב הזמן נשאר אני]

אחלה פרק, ממש אהבתי את הכתיבה

[Mr Perfectly Fine]

תודה