אן קורטיס / קלישה, סיפור בהמשכים

[קלישה מהלכת]

אן קורטיס




© כל זכויות היוצרים על הסיפור "אן קורטיס" שייכים לי - קלישה, וחל איסור להשתמש בו בכל צורה שהיא. אם אני אגלה יצירה עוקבת מכל סוג שהוא (פאנפיק, סדרה בת, סדרת המשך, סיפור המשך וכו'), שהאישור עליה לא ניתן/לא באמת ניתן ממני, אפנה, קודם כל, להנהלת האתר המדובר, ואם זה יימשך אפנה לגורמים מעט יותר סמכותיים. אין לשכפל, לצלם, להעתיק, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע, לשדר או לקלוט בכל דרך או אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני אחר כל חלק שהוא מהחומר שבסיפור זה. שימוש מסחרי מכל סוג בחומר הכלול בסיפור זה אסור בהחלט, אלא ברשות מפורשת בכתב מהכותבת- אני. ©


►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄

שם הסיפור: אן קורטיס
שם הכותבת: קלישה.
ז'אנר: פרוזה, סיפורת, פנטזיה אפית.
דירוג: pg13.
הערות: הסיפור נכתב עם ג'יני (ג'יני337) ועם עוד כמה משתמשים שעזרו לי מאוד. תודה רבה לכם על העזרה הרבה בכתיבה, ותודה רבה לכם, הקוראים, שאתם בכלל קוראים את הסיפור ואולי אפילו מגיבים. אתם לא יודעים עד כמה זה גורם לי להרגשה טובה.

►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄

תקציר

ילדים לא שורדים במלחמה.
אן קורטיס בת השבע־עשרה לא ילדה כבר מזמן. מאז גיל אחת־עשרה היא מפרנסת את משפחתה בקושי, ומקפידה להוריד ראש ולא להגיע למרכז תשומת הלב. בתור תכולה, הנמוכה ביותר מבין מעמדי הפארים, היא יודעת שהסיכוי שתזכה לראות את הוריה מזדקנים קלוש, אבל נחושה בדעתה לדאוג שכשיגדלו, העולם יהיה טוב יותר לאחיה, נייגל ואלואיז.
בעולמה של אן, טֶסְארָה, כל מורד גלוי בשילטון נעלם בדרך פלא ולא נמצא שוב. אבל ישנם מורדים שקטים ואן, כמעשה התרסה נגד השילטון, בוחרת לעבוד למען השוק האפור של הפארים נמוכי המעמד, בתקווה שיום אחד תוכל לברוח עם אחיה אל הרמוניה, הארץ המוגנת של המורדים.
אבל כל תקוותיה מתנפצות יום אחד, כאשר היא מתעוררת ומוצאת את עצמה בלי זיכרון של חודשים, בתוך מחנה משונה המכונה "הסנדאות". אל המחנה הזהנבחרה מבלי ידיעתה אן על ידי שליטי טסארה, ובו היא לומדת יחד עם מאות נערים אחרים מגילאים שונים לשלוט בכוחותיה, ואת האומנות היחידה שמשפיעה בעולמה - אומנות ההרג.
אבל אן יודעת שמשהו קרה לה בחודשיים המחוקים. היא יודעת שהשילטונות מנסים להסתיר ממנה משהו, ממה ומכל הנערים סביבה. היא יודעת שהיא מכירה את אחד משותפיה לאוהל, נער ורוד ששמו אמט, אף שאיננה מפגשה אותו בעבר; אבל כדי לגלות את הסודות שמתחת לפני השטח, יהיה עליה לציית לכלל החשוב ביותר - אסור לסמוך על אף אחד.

►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄

תוכן עניינים

◄ פרק 1
► פרק 2
◄ פרק 3
► פרק 4
◄ פרק 5
► פרק 6

►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄►◄

פרק 1
[אורך: 1927]

כשאני מתעוררת, השמש עוד לא עלתה בשמיים. מבעד לזגוגית החלון המלוכלכת משתקף לי ירח חיוור זוהר בעילה ערפילית בשמיים הקטיפתיים. אני משלשלת את רגלי מהמיטה ומתיישבת על המזרן הקשה לאור העששית הדל. רצפת אבן קפואה צורבת תחת רגלי. אני מביטה בזגוגית החלון המוכתמת, בווילונות הלחים, במרצפות האבן האפורות מליכלוך. כוכבים קורצים מהשמיים, מאירים בלבן חולני את הטפטים הדהויים והצהוב המתקלף של התקרה.
אני מתרוממת מהמיטה ומתמתחת, מתלבשת בדממה אל מול החלון המטונף. מחליקה את רגלי לתוך מגפי הציד החבוטים, משתחלת לחולצה הלוחצת, פורמת את שערי וקולעת אותו שוב בצמה פשוטה. אני תולה על כתפי את רצועת התרמיל ומעיפה מבט אחרון בחדר לפני שאני יוצאת וסוגרת את הדלת.
אני יורדת בצעדים חרישיים במדרגות הסדוקות. נייג'ל ואלואיז עוד ישנים, אבל שרה כבר ערה. היא עומדת במטבח מול הכירה החשמלית החבוטה ומנסה להצית בה להבה באמצעות גפרור. היא מרימה אלי מבט חלול כשאני אני חוצה את מטבח חרש בדרכי אל דלת הבית וחוזרת אל הכירה, אפילו לא טורחת לשאול אותי לאן אני הולכת. היא כבר יודעת את התשובה.
משב רוח מקפיא מקדם את פני ברגע שאני פותחת את הדלת. בן רגע עיני דומעות מהקור ואי ממצמצת שוב ושוב. אני מהדקת את המעיל הדקיק לגופי ופותחת בריצה מהירה.
סוליות מגפי השחוקות מטופפות על הקרקע בכבדות, ופני מאדימות מהקור ומהמאמץ. האוויר דליל והרוח המקפיאה מתחפרת בבשרי. מאחורי, מצטמק הבית במהירות עד שנעלם מעיני כליל. השמיים מחליפים צבע באיטיות, משחור זרוע כוכבים לכתום מוכתם בנתזי דם. שמש ביישנית מציצה באופק.
כשאני מתקרבת אל השוק השמיים דוהים לתכלת מעורב בלבן מצהיב, שמתערפל מאחורי חומת העשן האפורה הרגילה מתחנות הכוח. אני בולמת את עצמי, נשענת קדימה כשידי תומכות בברכי ונשמתי הכבדה משאירה אובך באוויר.
השוק כבר פתוח, למרות השעה המוקדמת. רוכלים עומדים מאחורי דוכנים, צועקים את מרכולתם וזורקים מחירים. שיניים מצהיבות, עיניים חלולות, שיער אפור יבש. למוכרי המזון יש את ההיגיון והכסף להתקלח ולנקות את עצמם מדי שבוע, אך בשביל רוב הרוכלים דברים כגון אלה נחשבים מותרות גמורות. בליל ניחוחות זיעה חמוצים מתערבבים באוויר לתערובת שיכלה לגרום לחלב להחמיץ. כמה מהרוכלים מכירים אותי, והם מהנהנים אלי הנהון קל שמטרתו היא רק ידידותיות עסקית ושמירה על יחסי הגומלין של "מוכר־קונה" ששוררים בינינו. חלק, לרוב הצעירים מבינם, מחייכים אלי בשילוב האבסורדי אך המוכר של הקלה וכעס או מנופפים אלי בידם. אני עצמי משתדלת להנהן אל כל אדם שמזכה אותי במבט באותו קור עסקי ותערובת ה"חבר־בוס" שכה מוכרת לי.
כשאני עוברת את השדרה הראשונה הריחות החמוצים באוויר מתחילים להתפוגג עד מהרה, וריחות ירקות ופיות טריים מחליפים אותם. השדרה השנייה היא שדרת מוכרי הירקות והפירות.
אני עוברת לידי הדוכן של מארק, האדם הראשון שהכרתי כאן. הוא גבר כחוש וארוך גפיים, בעל פנים שקועות ומכוסות קמטים ושיער לבן. כשאני עוברת לידו הוא מחייך אלי חיוך קל ומגניב לי תחת השולחן תפוח, כסמל לידידות בינינו. לא ברור לי האם הסיבה שהוא שומר איתי על קשר כל כך טוב היא כי הוא באמת אדם טוב לב או כי הקשרים הטובים שלי מסייעים לו להרוויח כסף. אני אומנם חושבת שמארק הוא אדם נפלא, אבל אני נוטה להסתמך על האפשרות שניה. בכל מקרה, אני מעדיפה שלא להסתכן.
התפוח מחליק במהירות לתוך כיסי מבלי שאף אחד מהרוכלים האחרים לא ישים לב, ואני חוזרת ללכת. כשאני אני מגיעה לסוף השדרה ריח ירקות רקובים עולה באפי. כתריסר פחי מתכת גדולים עומדים שם, גדושים עד שתפם ירקות רקובים משחירים. אני סותמת את אפי וממשיכה בחצי ריצה לשדרה השלישית, ורק כשמגיעה מורידה את היד.
גלי חום מכים בי, מתפשטים בגופי במהירות כאילו התעטפתי בבת אחת בשמיכה גדולה של צמר. אפילו מזג האוויר הקר והיום סחוף הרוחות לא משפיע על השדרה השלישית, שדרת האופים והשפים למיניהם, שנותרת אפופת עשן בישול וניחוחות שמדגדגים את אפי. סירים גדולים ממתכת מחלידה ניצבים על הדוכנים, ובתוכם מתבשלים באיטיות מיני תבשילים. אבל הרוכלים כאן שונים מהרוכלים בשדרות הראשונה והשניה. לחייהם סמוקות יותר, גופם מלא יותר, פניהם נקיות יותר. אבל המבט הרעב עדיין טבוע בפניהם, עיניהם עדין תולות מבט מת באוכל סביבם. הם לא שונים כל כך מאיתנו. גם הם משועבדים למוסכמות החברתיות מבלי יכולת לשפר את מעמדם העלוב. גם הם תקועים במעגל חיים אין סופי, אינם שולטים בחייהם ואינם מחליטים את החלטותיהם. הם רק עוד חוליה בשרשרת המזון.
אני עוקפת את הכניסה לשדרה וחותכת דרך סמטה צרה ומלוכלכת. אני מוציאה את התפוח מכיסי ונוגסת בו, מתענגת על הטעם החמוץ־מתוק שמתפשט בפי. אני מתקדמת בצעדים מתונים לאורך הסמטה, ומרשה למחשבותי לנדוד.
אלואיז ונייג'ל בטח כבר התעוררו. מה הם עושים עכשיו? אולי הם עובדים, אלואיז מפסלת ונייג'ל קוטף צמחים ומערבב תרופות. מחר עם בוקר הם יצאו לשוק למכור את מרכולתם, מיני כלי קרמיקה ותרופות. או שאולי נייג'ל משרטט ואלואיז מנגנת, מנצלים את הזמן החופשי המועט שלהם. שרה, על כל פנים, יצאה מהבית כבר מזמן, אחרי שעטפה את ארוחת הבוקר של נייג'ל ואלואיז והניחה אותה על השולחן. כעת היא וודאי נמצאת באיזה בית של סגול אחד, מנקה. בערב היא תחזור הביתה, כדי לצבוע את כלי הקרמיקה של אלואיז ולהכין לכולנו ארוחת ערב. אחריה יחזרו אבא ואמא לחמש שעות שינה לפני שיקומו לפני שנתעורר וילכו לעבודה. אני אקום מחר באותה שעה, אלך את אותו המסלול, אפגוש את אותם אנשים. שום דבר לא ישתנה, לא היום, לא מחר, ולא ביום שאחריו. הקור בבית, השקע בבטן שמתפשט עד שלא נשאר דבר. יהיו ימים טובים יותר וטובים פחות, אבל כולם יעלמו ויופיעו שוב במחזוריות, מבלי שום אפשרות לשינוי. ואבסורדי כמה גוונים של אפור אפשר למצוא בחיים חסרי מטרה.
הדממה צורמת באוזני. הבתים בצידי הדרך קטנים ועלובים, לא גדולים יותר משני חדרים כל אחד מהם. ריח ריקבון מרחף בסמטה, נודף מפחים גדולים שמוצבים גם כאן. אני נוגסת עוד נגיסה בתפוח ומשתדלת שלא להקיא מהריח. צחנת פירות רקובים, חולדות מתות ומשהו שמריח כמו צרכים של פרות.
מאחד הבתים אני שמעת צעקות של אישה ובכי של ילד, ואז קול של משהו מתנפץ על הרצפה ויבבות הילד גוברות. אלימות במשפחה לא נדירה אצל תכולים וורודים, ובכל זאת אני מרגישה את עצמי מסתובבת וצועדת לעבר הבית.
אני נעצרת ליד החלון ונשענת אחורה כדי להסתתר. באופן לא מפתיע, על החלונות לא תלויים וילונות ואני לא מתקשה לעקוב אחר המתרחש בבית. ילד קטן, בן חמש לכל היותר, מתכווץ בפינת הבית, כשידיו מחבקות את ברכיו ובוכה. על הרצפה לידו פזורים שברי זכוכית חדים, אולי הדבר ששמעתי מתנפץ קודם. מולו ניצבת אישה כחושה בעלת סימנים כחולים על ידיה, כנראה אמו והאישה ששמעי צועקת, וגבר אפור שיער מכה אותה. האישה מתכווצת ומגוננת על גופה בידיה, צועקת בפחד אל מול הגבר המכה.
אני לא יכולה להתיק מהם את המבט. המחזה מזעזע. אני נועצת מבט אילם באישה, שערה הכהה פרוע ואת פניה מעטרים סימנים כחולים ואדומים. היא על סף בכי, אבל כנראה מנסה להיראות חזקה בשביל הילד שלה.
ואז, לפתע, לשבריר שניה עינינו נפגשות. אישוניה מתרחבים בהפתעה והיא מצביעה עלי וצועקת משהו בשפה לא מוכרת, אולי ספרדית. הגבר מסתובב אחורה ומבחין בי, ואני מתחילה לרוץ לאורך הסמטה הכי מהר שרגלי נושאות אותי. פחי זבל מטונפים חולפים על פני במערבולת ש אפור וחום כהה. אני נעצרת רק כשאני מגיעה לשדרה הרביעית. אני לא שומעת מאחורי קולות צעדים.
איזו טיפשה, אני נוזפת בעצמי. כאילו שהוא היה רודף אחרי. הוא אפילו לא מכיר אותי.
רק כשאני עוצרת ומביטה סביבי אני קולטת שאני לא בשדרה הרביעית, אלא בשביעית. הסמטה הובילה אותי איכשהו דרך קיצור בין שלושה סמטאות.
הסמטה השביעית נחשבת החיונית מכולן, אפילו יותר מהסמטה השניה. מוכרים בה תרופות, שתיה, בגדים ודברים חיוניים אחרים. זו גם השדרה היחידה שבה יכולים כל הרוכלים למכור את מרכולתם, למעט מוכרי האוכל.
בפתח השוק עומד דוכן ריק, שולחן עץ מיושן עליו נתלה שלט קרטון בו מצוינים מחירים. זהו הדוכן של אלואיז ונייג'ל, בו יעמוד וימכרו מחר. מיני תרופות עשבים ביתיות בתוך בקבוקונים קטנים מגבס ומקרמיקה. תרופות נחשבות אחד מהדברים הכי יקרים בין התכולים והורודים, ועם זאת גם החשובים ביותר. נייג'ל עדיין צעיר ועוד לא יודע לרקוח תרופות מסובכות למחלות חשוכות מרפא, אך התרופות שהוא רוקח בינתיים מספקות מספיק כסף כדי שיוכל להמשיך לממן את החומרים לכלים של אלואיז ולמרכיבים לתרופות שלו. ואת השאר אני ושרה משלמות.
המגפיים שלי משתקעות בבוץ הדביק בעודי צועדת בין הדוכנים והרוכלים הצועקים את מרכולתם. השמש נמצאת באמצע השמיים, הזמן חלף מהר משניתן לתאר. אני מביטה בה ומנסה להבין את השעה את השעה המדויקת, אך לא מצליחה. תמיד התקשתי בקריאת השעה בלי שעון שמש.
אני חולפת על פני בלה שמהנהנת אלי בעייפות ולאנס שמעיף אלי מבט קל ומיד מחזיר את עיניו אל הקונה שעומד לפניו. הרוכלים מתחת לגיל חמש־עשרה לא נפוצים בשוק, אך לא נדירים מאוד. נייג'ל ואלואיז נחשבים מקרה יוצא דופן.
אני מגיעה לקצה השוק, לדוכן העלוב שלי, שכרגיל לא פתוח. אני מעיפה מבט נוסף לשמיים. לא בטוח מה השעה, אבל בהחלט אחרי תשע. מה שאומר - חבילה קטנה עטופה ברשלנות מחכה לי על השולחן המאולתר, קשורה בחוט חום. אני מרימה את החבילה ומכניסה אותה מבלי שאיש יבחין לבין קפלי מעיל הגשם שלי. לא שמישהו משגיח בי, אני עוברת כאן כל יום. אך דבר כזה להיות זהיר מדי, כמו שאומרים.
הטרמפ שלי מחכה בצד השני של העיר בעוד שעתיים, ושעתיים הם די והותר זמן להגיע אליו. חמש שעות לכל היותר. חמש שעות ואני חוזרת הביתה. אני מגבירה את הצעדים שלי ועוברת את הסמטה מבלי שאף אחד יעצור אותי. כשאני מגיעה להתפצלות אני בוחרת להמשיך ישר במקום לפנות שמאלה לסמטה השמינית או ימינה לתשיעית. אחד־עשר סמטאות בסך הכול, תשע שפתוחות בשבילנו. אבל לא להן מועדות פני. אני ממשיכה בצעדים מהירים בשביל העקלקל וחשה כיצד הקור סוטר בפני שוב, כעת משאני לא מסתתרת תחת אלפי גגוני דוכנים. לצד הדרך לא נמצאים בתים או אנשים רבים, רובם בעבודה. רק הילדים הקטנים נשארים בבית לעבוד שם, להתאמן שוב ושוב לפני שיצאו לעולם האמיתי. אני התחלתי לעבוד בגיל שתים־עשרה, אבל יש כאלה שמתחילים מוקדם יותר. האפשרות לקבל כסף ואוכל גוברת על כל דחף אחר.
אני מקווה שנייג'ל ואלואיז לא יצטרכו תעבוד בקביעות בחוץ עד לגיל שש־עשרה, אף כי אני יודעת שזוהי תקווה חסרת פשר. כבר עכשיו אנחנו זקוקים לעוד ידיים עובדות. מגיל שלוש־עשרה כבר לא נוכל אלא לשלוח אותם לעבוד. אולי אצל סגולים, הכי פשוט. לנקות, לסדר, לתפור, עבודות יד שנועדו לרוב לבנות. אם יהיה לנו מזל, אולי נוכל לממן לנייג'ל אמצעים לעבודה כמהנדס בשכונה סגולה אחת או אפילו כחולה, מי יודע. רוב הסיכויים שלא, אך אנחנו לא מודים בכך בפניו.
לאט לאט הבתים בצידי הדרך מתדלדלים עד כדי היעלמות מוחלטת ואני יודעת שהגעתי למקום שלי כשהשביל מסתיים ומשאיר רק רחובות שוממים ומבנים אפורים גדולים. הדממה עומדת באוויר.
אני מתחבאת לצד מבנה אחד כזה וממתינה בסבלנות. לוקחים כעשר דקות עד שחולף שם אדם. למרבה המזל, מכיסו האחורי מציץ שעון שמש עשוי אבן, שלא נשאר שם זמן רב. כשהוא עובר אני מתיישבת ובוחנת את שעון השמש. השעה תשע וחצי. יש לי עוד שעה וחצי עד שהטרמפ שלי יגיע לכאן.
בזמן הזה אני בעיקר מסתתרת ומציצה בשעון ללא הרף. חלק רב מהזמן שלי מתבזבז על המתנה. אני ממתינה וממתינה עד שאני כבר חוששת שהיא לא טובה, אבל לא, צל גדול נופל עלי ואני רואה צועדת במורד הרחוב בזהירות, בת תשע־עשרה בקושי. לבנים תמיד מגיעים.
היא נראית מפוחדת כשהיא עוברת בין הסמטאות הצדדיות ואני בעקבותיה, ואני חשה מן הנאה נקמנית למראה הגועל הניכר שלה מהמקום. ביחס לתווך מדובר במקום עשיר יחסית. כמעט כל אדם בתווך היה שמח לעבור לכאן.
היא ממשיכה בפריפריה בצעדים מהוססים ומנקה את סוליות נעליה המבריקות כל מספר שניות. לבסוף היא מגיעה לחניון ללא מוצא, שמהבתים סביבו אין אף חלון המשקיף עליו. היא מנקה את נעליה עוד פעם אחרונה ומוציאה מכיסה מזרק קטן ובקבוקון עם נוזל שקוף. היא מזריקה לעצמה מעט מהנוזל באמצעות המזרק, סוגרת את הבקבוקון ומחזירה את השתים לכיסה. ואז היא עוצמת את עיניה בריכוז באגרופים קמוצים.
כמעט מיד ניתן לחוש בשינוי, מין רטט משונה באוויר, תחושה של תהום בבטן. אני מביטה בפניה המכווצות בריכוז ויכולה כמעט לחוש כמה היא מתקשה במעשיה. ופתאום עובר עוד רטט, חזק יותר מהקודם באוויר. כאילו משהו במבנה של המולקולות השתנה. ידיה רפות ופניה נרגעות, וזמזום ממלא את האוויר. היא הפעילה את השער. כעת, יהיו לי רק שניות ספורות לחמוק דרכו אחרי שתעבור לפני שיסגר.
ואכן, תוך שניות ספורות היא נעלמת, פשוט מתפוגגת באוויר לשום כלום. הרטט באוויר מתחזק, ואני מבינה שנשארות לי כמה שניות. אני יוצאת ממחבואי בריצה ומזנקת למקום שבו עמדה קודם לכן.



לא ממשיכה בלי שלוש תגובות לפחות ^ _ ^

[Sam I am]

וואו קלישה זת פשוט מדהים

[Strange The Dreamer]

וואו, מהמם!
מגניב שהעלית את זה פה :)
יצא לך מדהים!

[Queen_100]

זה מהמם

[קלישה מהלכת]

ממש שימחתם אותי עם התגובות, זה מעודד אותי להמשיך לכתוב עוד פרק. אז את הפרק הזה גמרתי בשיא חדש בשבילי, 1926 מילים ביום, בין כל שאר החובות שלי והלימודים. הפרק עדיין לא מבוטא, אני אעבור עליו בהמשך.

פרק 2
[אורך: 1926]

קרני שמש חמימות מסתננות מבעד לעפעפי הסגורים ומאלצות אותי להרים את ידי מעלה כדי להציל על פני. כל גופי דואב, רגלי שורפות כאילו רצתי במשך שעות, חזי דוקר. אני ממצמצת ופוקחת את עיני למחצה, מביטה סביבי אל המקום בו אני נמצאת. אני שוכבת על אדמה פריכה בתוך אוהל כחול וקטן. שלוש מזרנים מוצעים בסדינים אכולי עש תומכים בשלוש פינות האוהל. סביב המוט המרכזי בנוי שולחן עץ מאולתר וסביבו שלוש כיסאות עץ מגולפים בגסות. לצד שולחן עץ נוסף יושבת נערה כהת עור ומתעסקת ברוכסן תרמיל מסעות.
אני מכריחה את עיני להיפתח בכוח ומשתעלת ביובש. הנערה מסתובבת, וכשמבחינה בי ממהרת אלי עם בקבוק מים בידה. שיערה חום ומתולתל, ונח על כתפיה בלתי מרוסן. היא לבושה מדים שחורים עשויים בד גס ומשונה שלא ראיתי מעולם. אני סורקת אותם ורואה שהם מגינים במיוחד באזורים הרגשיים, ועם זאת לא חוסמים אותה מלבצע פעולות כגון ריצה וקפיצה. כאילו הם מותאמים לקרב.
"סוף סוף התעוררת," היא פולטת ומושיטה לי את בקבוק המים. אני מתישבת בזהירות ורגלי זועקות במחאה. הן מעוקמות בזווית משונה ופועמות בכאב בכל תנועה. אני עוצמת את עיני לשניה ונושכת את שפתי כדי להתגבר על הכאב. אני מרימה אל הנערה את מבטי שוב ולוקחת ממנה את בקבוק המים, בהתלהבות כמעט מגונה. גרוני יבש כאילו לא שתתי זה שעות רבות.
אני מרימה את שפת הבקבוק לפי ולוגמת לגימה ארוכה של מים מרעננים, מתוקים. הם גולשים במורד גרוני ופותחים פרץ של רעננות.
"תודה," אני אומרת בשקט.
היא מהנהנת.
אני לוגמת שוב מהבקבוק ומביטה סביבי.
"איפה אני?"
"בסנדאות." היא מגיבה ולוקחת ממני את הבקבוק. עיניה הכהות סוקרות אותי במבט קר ומחושב. יש לה קול שקט בעל חיתוך משונה שמעולם לא שמעתי. יורקת את הת' ופולטת את הד' מבעד ללשון. היא לוגמת בעצמה קצת מהבקבוק וממשיכה להביט בי תוך כדי כן.
"הסנדאות?" אני מגלגלת את המילה על לשוני. יש לה טעם זר ומשונה. הסנדאות. מעולם לא שמעתי על מקום כזה. אולי הוא באיזור הרכז או בגבול.
היא מהנהנת שוב.
"ולמה אני כאן?"
"על זה אני לא יכולה לענות לך." קולה שקט ומרופד ברכות משונה כשהיא חוזרת אל השולחן ומחזירה את הבקבוק לתרמיל, ואז מתחילה לנבור בו בחיפוש אחר דבר מה. היא מפנה אלי את גבה מבלי להוסיף עוד מילה.
"חכי - !" אני מנסה להתרומם ונופלת לאדמה בזעקת כאב חנוקה. רגלי משלחות מדקרות כאב עזות בכל גופי. הנערה מסתובבת אלי.
"אל תנסי לקום, הרגליים שלך שבורות," היא אומרת לי.
מה את אומרת.
"למה?" אני פולטת מבין שיני ומעסה את רגלי. הן פועמות בכאב, בוערות בעוז. כעת שאני חוזרת למצב ישיבה הן נרגעות באיטיות, אך כל תנועה שולחת גלי כאב מחודשים בגופי.
היא מושכת בכתפיה.
"אני לא יודעת."
היא חוזרת אל התרמיל.
"יופי," אני ממלמלת בין שיניים חשוקות ומזדקפת לישיבה שוב. קולות רוח נושבת וציפורים מצייצות חודרים מבעד לבד הברזנט המתבדר ברוח. אני עוצרת לשניה ומקשיבה. קולות שקטים של נערים משוחחים ורגלים רוקעות על הקרקע נישאים באוויר. אני חוזרת להתמקד בנערה, שכנראה מצאה את מה שחיפשה בתרמיל והיא רוכסת אותו מחדש. היא מסתובבת אלי במבט נחוש.
"אני לא רופאה או משהו כזה, אבל יש לי מושג כללי ברפואה. אני יכולה לקבע לך את הרגלים, אבל בשביל זה אני אצטרך שיתוף פעולה מלא שלך."
בידה האחת אחוזה מזוודה אדומה קטנה, שדומה דמיון עז לערכת עזרה ראשונה. אבל היא אדומה חלקה, וגדולה בהרבה מערכת עזרה ראשונה. אני מתארת לעצמי שהיא גם מכילה דברים מועילים קצת יותר מערכת עזרה ראשונה.
"לקבע לי את הרגליים..?"
"אלא אם כן את מעדיפה להישאר עם רגליים שבורות, כמובן," היא אומרת ביובש.
"את יודעת מה את עושה?" אני שואלת בספקנות.
"כן."
אני נאנחת.
"אז אני מניחה שאין לי הרבה ברירות, נכון?"
בתגובה היא פשוט חוזרת על צעדיה ומתיישבת לצידי. "יש לך שבר בשתי הרגליים," היא אומרת. "אני יכול לקבע את שתיהן בגבס. זה אמור להחזיק מעמד כמה זמן." היא פותחת את המזוודה בזהירות ומוציאה משהו שנראה כמו רדיד גדול עשוי בצק. היא מתחילה לטפל בי באותה נחישות דוממת. אצבעותיה הארוכות עוברות על רגלי במהירות ובעדינות בעל תתואר, מקפלות את רדיד הבצק ומלפפות אותו סביב רגלי. אני משתדלת לא לנוע ולהישאר במקומי, עוקבת בעיני אחר תנועות ידיה הזריזות. היא פעילות בשקט וביעילות, לא מדברת בכלל ופועלת במהירות בל תתואר, אך כשהיא נוגעת בטעות ברגלי אני מרגישה שוב את הכאב העמום שגולש בגופי.
"אל תזוזי," היא אומרת כשאני מניעה את הרגל בחוסר נחת.
"מצטערת," אני אומרת ביובש.
"למה אני נמצאת כאן?" אני שואלת כעבור רגע, ומנסה לתפוס את עיניה, שכמו מביטות בכל מקום מלבד בעיני שלי. היא מתמקדת ברדיד הבצק בעקשנות, ויש לי תחושה שהיא יודעת שאני מנסה לתפוס את מבטה.
"אני לא יודעת." היא עונה באותו קול שקט.
"למה אני פצועה?"
"אני לא יודעת."
"למה - "
"תקשיבי, אני בדיוק באותו מצב כמוך, בסדר?" היא אומרת, וקולה עולה מעט מעל הטון השקט הרגיל שלו. "גם אני התעוררתי כאן לפני כמה זמן עם זיכרון מחוק ובלי לדעת - "
"רגע אחד, זיכרון מחוק? על מה את מדברת, הזיכרון שלי בסדר גמור." אני אומרת, קצת בחדות.
היא מרימה גבה. "באמת? אז מה התאריך של היום?"
"השבע־עשר לחמישי, לא?" אני אומרת, וזה נשמע כמו שאלה יותר מאשר תשובה. אני מתחילה להטיל בעצמי ספק, אולי היא באמת צודקת..?
היא מנענעת בראשה.
"אז מה התאריך, השמונה־עשר לחמישי, התשע־עשר לחמישי?"
"תשע־עשרה ביולי," היא משיבה לי.
אני מרגישה כאילו כל העולם שלי קרס. חודשיים שלמים שאני לא זוכרת דבר מהם. הדבר האחרון שאני זוכרת זה שעברתי בעקבות הלבנה אל היעד שלי, ומכאן... הכול מחוק. פער עצום בזיכרון שלי. איך זה אפשרי בכלל? זו מחלה או משהו כזה? איך יכול להיות שזה קרה לשתינו? הייתי בטוחה שהיום עוד השבע־עשר לחמישי. מי יודע, אם זה קרה לי בעבר, אולי יש שנים שלמות שאני לא זוכרת, אולי אני מבוגרת בהרבה משחשבתי?
"כמה זמן ישנתי?" אני מתנשפת.
"יומיים."
"ואת?"
"אני לא התעלפתי," היא משיבה לי ומרימה את מבטה אלי, ידיה נעצרות לרגע מפעילותן הקדחתנית.
"לא, מה טווח זמן הזיכרון המחוק שלך?"
"חודש. ושל אמט שבועיים וחצי." היא עונה, וחוזרת לפעולת קיבוע רגלי במרץ.
"אמט? מי זה אמט?" אני שואלת בבילבול ומסובבת את ראשי כאילו אמט הזה אולי מתחבא איפשהו בין קפלי האוהל.
"השותף שלנו לאוהל - אל תזוזי!" היאאומרת בכעס כשאני מניעה את רגלי שוב בעודי בוחנת את האוהל.
"שותף לאוהל?" אני שואלת ומתעלמת מנשיפת הרוגז שלה.
"למה את חושבת שיש כאן שלוש מזרנים?" היא מטה את ראשה לכיוון אחד המזרנים.
"איפה אמט הזה?" אני מותחת את ראשי בניסיון להביט מבעד לפתח האוהל, אך הפתח רכוס בקפידה.
"הוא הלך להביא לנו אוכל." היא עונה באותו קול שקט ומחושב, כאילו היא היא התאמנה על התשובה הזאת עשר פעמים קודם לכן.
"ואיך קוראים לך?" אני נזכרת שעוד לא שאלתי אותה.
"אנג'לינה." היא סוף סוף גומרת, קורעת את מה שנשאר מהגבס שעוד לא התייבש ומקפלת אותו בקפידה במזוודה האדומה.
"אני אן, דרך אגב,"
אני לא בטוחה האם להושיט לה יד, ולבסוף מסתפקת בהנהון ידידותי. היא מעקמת את אפה וחוזרת לשולחן, לטפל בתרמיל שלה, וידי נשמטת לצד גופי. יופי, עוד בחורה ידידותית.
לפתע אני שומעת קול רשרוש ומסובבת את ראשי אל פתח האוהל, בדיוק בזמן לראות את הרוכסן יורד למטה ונער בן בערך בן תשע־עשרה נכנס פנימה. הוא לבוש באותם מדים משונים כמו של אנג'לינה, במכנסיים ובכפפות מגע. על גבו תלוי תרמיל הסוואה שהוא משליך באנחה לאחד המזרנים בעודו נכנס. הוא רוכס שוב את האוהל, כאילו זה באמת חשוב. בכל מקרה אפשר פשוט לעבור מבעד לאחד מברזנטי האוהל המתבדרים ברוח. וזה לא שהרוכסן מבודד רעשים.
"היי," הוא פולט בכבדות ומעיף אלי מבט. "התעוררת."
"כן." אני לא מוצאת שום דבר אחר להגיד, ופשוט מביטה בנער שעה שקורס על מזרן המזרן הקרוב לאנג'לינה. "טיפלת ברגל שלה?" הוא ממלמל אליה.
היא מהנהנת בשפתיים קפוצות, מבטה עדיין ממוקד בעקשנות בל תתואר בתרמיל שלה.
"אתה אמט, נכון?"
אני מרגישה מטופשת שאני פותחת את השיחה, אבל נמאס לי מחוסר הידיעה. אז אני פשוט ממתינה שהוא יסתובב אלי וישלח בי מבט זהיר.
"כן." בניגוד לאנג'לינה, הוא מדבר בקול חזק ומלא ביטחון. זה והשיער הג'ינג'י הזועק שלו, שקצוץ בתספורת צבאית קצוצה, גורמים לו להיראות כמו הבריון האידיאלי שיטפל אלי ברחוב בניסיון להרוויח קצת כסף קל. הוא מסרק את מה שנשאר משיערו בידו.
"ואת?"
"אן." אני משיבה. אני מצפה לראות ליגלוג על פניו למשמע השם שלי, אבל הן נשארות קבועות באותו מבט מפוהק ואדיש.
"מה את?" הוא ממשיך לשאול. "אני ורוד ואנג'לינה – "
אנג'לינה מרימה את מבטה וקוטעת אותו.
"ירוק."
וואו, ירוקה אמיתית. אני מביטה בה. היא לא נראית שונה כל כך ממני. היא מדברת באותה שפה, בלי אותו מבטא מוגזם וגינונים מלכותיים שמאפיינים את הלבנים והכחולים, ולעיתים קרובות גם את הסגולים. היא נראית די נורמלית.
היא מבחינה במבט שלי ופניה מזעיפות. היא חוזרת שוב לעשות את הדבר שהיא עושה עם התרמיל.
"אני תכולה," אני משיבה בקול קטן ומשפילה את עיני לשניה אחת. זו לא הפעם הראשונה שאני מרגישה קטנה כל כך בגלל המעמד שלי. התכולים, המעמד הכי נחות. המשרתים של כל השאר. אפילו לוורודים יש יותר זכויות מאיתנו.
אמט שם לב למבוכה שלי ומחליף נושא ואני חשה כלפיו הכרת תודה עצומה. אני מתארת לעצמי שכבר יצא לו לעמוד במצבים שבהם הובך בגלל המעמד שלו. גם מצבם של הוורודים לא להיט, למרות שלהם יש לפחות קצת זכויות. גם אצלם אדם אחד מתוך ארבע מת מרעב. גם הם משמשים לעיתים קרובות מאוד משרתים של המעמדים הגבוהים יותר ומבצעים עבודות כפיים.
אני נזכרת בשוק, בשדרה השניה. ברוכלים עם הלחיים השקועות, המבט החלול, הגוף הכחוש. אנחנו הקצנה של המצב, אבל מצבם לא טוב בהרבה מאיתנו, לפעמים אפילו גרוע יותר.
"הבאתי אוכל," אומר אמט ומצביע על התרמיל שזרוק על המזרן השני. "ואני חושב שיש מספיק לשלושתנו."
אנג'לינה מהנהנת וקמה כדי לקחת את התרמיל הנוסף, אותו פותחת ומוציאה בשר חיה לא מזוהה אדום ומגורה. היא בוחנת בדקדוק כל סנטימטר בבשרה של החיה לפני שפוסקת, "זה נראה לי באמת יספיק לנו. אני רק אחתוך את זה. דרך אגב, ג'יימס הודיע לך מתי המחנה יתחיל?"
"הוא אמר שמתכנים את זה למחר, אבל יתכן שיעשו את זה רק בעוד יומיים. זה הרבה סידורים."
אני מעבירה את מבטי ביניהם ומרגישה כאילו דילגתי על חלק בשיחה. המחנה? על מה הם מדברים? אני מנסה לקרוא את התשובה בהבעת פניה של אנג'לינה הנוברת בתיק בפעם המי יודע כמה בחיפוש אחר סכין, ובנימת קולו של אמט כשהוא מתהפך ופולט, "תעשי לי טובה, מותק, ותמהרי, אוקי? אני גווע ברעב פה."
אנג'לינה נועצת בו מבט רצחני, שגורם לה להיראות מפחידה מאוד, במיוחד עם הסכין ביד אחת והחיה המתה ביד האחרת. "אני לא המותק שלך," היא מתיזה בין שיניה ומחזירה את מבטה אל החיה, מתחילה לקצוץ בגסות, כל הנפת סכין מותירה על השולחן פס עמוק כהה. אמט מגלגל את עיניו ושם לב שאני מביטה בו.
"אל תדאגי, היא לא תמיד כזאת, היא פשוט קצת עצבנית היום. היא די דלוקה עלי ומכחישה את זה, אז קצת קשה לה שאני בחוץ."
הלמות הסכין על השולחן מתחזקות.
"אתם מכירים קודם?" אני שואלת, מתייגת את המידע על המחנה שעומד להיפתח במוחי לשימוש מאוחר יותר. לפי הדיבור שלו נראה שהם מכירים לפחות כמה חודשים.
"לא, נפגשנו רק לפני שלוש ימים,"
"באמת? נראה שאתם מכירים הרבה זמן. זאת אומרת, אנג'לינה דיברה עליך די בטבעיות לפני שהגעת." אני מיד מצטערת על פליטת הפה שלי. אני רואה את החיוך של אמט מתרחב אך הוא לא אומר דבר.
"והמחנה?" אני ממשיכה לשאול. יש מין הקלה בכך שסוף סוף יש מי שיענה על השאלות שלי. אני שומעת את הלמות הסכין על השולחן נעצרות ואני מבינה שאנג'לינה מאזינה לנו. אולי היא באמת לא יודעת הרבה כמו שהיא סיפרה לי קודם.
"מה זאת אומרת?" אמט נראה מבולבל מהשאלה.
"מה זה המחנה הזה? חשבתי שאנחנו בסנדאות. אנחנו עוברים מהסנדאות למחנה או משהו?" אני שואלת.
אמט מנענע בראשו באיטיות.
"המחנה עומד להתקיים בתוך הסנדאות, לשם כך היא נוצרה," הוא מסביר. הרגליים שלו משוכלות באוויר ומבטו מרחף באוהל, אבל אני רואה שהוא מהורהר מאוד, כאילו מנסה לחשוב על דרך להשיב לי על השאלה. "הסנדאות עוברת ממקום למקום, והיא השם של המקום הזה, אבל היא לא העיקר של שהותנו כאן. אנחנו כאן כדי ללמוד במחנה. להתאמן ולהתאמן עד שנצליח, ואז להתאמן עוד ועוד. בגלל אנחנו כאן, וכנראה בגלל זה נמחק לנו הזיכרון. אולי אחרי שנצליח נחזור לבתים שלנו."
"נצליח מה?"
אנג'לינה תולה בי מבט מוטרד ואמט משיב, ברכות יחודית, "להרוג."

[Strange The Dreamer]

וואו, זה כל כך מסקרן!
מחכה בקוצר רוח להמשך!

[Sam I am]

יאיי מסכימה במאה אחוז עם ג'יני
רגע לא בטריליון אחוז
זה מדהיםםםם

[אין לי משוג]

יפה

[קלישה מהלכת]

מצטערת על העיכוב, היה לי בעיה עם המשתמש. בכל מקרה, הנה הפרק, קצת יותר קצר מהפרקים הקודמים, אבל מקווה שטוב באותה המידה. אשמח לתגובות ולביקורות.

פרק 3
[אורך: 1654]

"מה זאת אומרת להרוג? את מי?"
"אני לא יודע."
"אבל אתה כן יודע שאנחנו צריכים להרוג מישהו?"
"תראי, זה יותר כמו שירות למען הלבנים – "
"שירת למען הלבנים? אני לא זוכרת שהתנדבתי לדבר כזה!"
"אף אחד לא התנדב, אבל אנשים נבחרו – "
"למה?"
"פשוט ככה, אוקי? אנחנו נבחרנו כדי לשמש כצבא – "
"ומה המגויסים לצבא – ?"
"את מוכנה להפסיק לקטוע אותי בבקשה?"
*דממה*
"אז זה מחנה צבאי כזה, שאנחנו לומדים בו מיומנות קרב. אני לא יודע למה בחרו דווקא בנו ולמה הזיכרון שלנו מחוק, זה כל מה שאני יודע, בסדר?"
"איך אתה יודע את זה?"
"שכנעתי את אחד השומרים לספר לי."
"איך?"
"באמצעות קצת ירוקים, כמובן."
"יש לכם כסף?"
"לאנג'לינה יש, היא מצאה אותו בתרמיל שלה ביום הראשון כאן."
"התרמיל שלה?"
"כן, לכולנו כאן יש תרמילים."
"גם לי?"
"גם לך."


"אני לא מבינה," אני אומרת בשקט בעודי נוברת במעמקי התרמיל בחיפוש אחר דבר מה שיכול לסייע לי. אין כאן שום דבר, רק קצת קופסאות שימורים ובקבוקי מים. קופסאות טונה ותירס מלאות חלודה מתנגשות אחת בשניה בצלילי מתכתיים עמומים, בקבוקי מים קפואים מדגדגים את קצוות אצבעותי בקרירות מרעננת ובדי בגדים גסים שורטים אותן. אני עוברת על כולם במהירות ומנסה לסדר את מחשבותי, להבין מה קרה. אני מתקשה להבין מה בדיוק הולך פה, מה אני עושה פה לעזאזל, ואלפי המחשבות המתרוצצות המוחי הופכות את תנועותי חדות ואת ראשי מעורפל. אני עוצמת את עיני לשניה ומנסה לסדר את הנתונים בראשי.
1. הזיכרון מהחודשיים האחרונים נעלם מראשי, וכל מה שאני זוכרת הוא שהגעתי לספלדלויסיון בעקבות הקוואטרית כדי להעביר חבילה אחת, ומכאן...
אני מנערת את ראשי וחשה בשערי הכהה מצלפה במצחי באותו מגע קשה, יבש, של שיער שנשרף כל חייו תחת שמש וולקן הצורבת. תתמקדי, אני אומרת לעצמי. אני חשה סחרחורת קלה ומרימה את ידי אל רקתי, רוכנת קדימה ונשענת בתיק בניסיון להפסיק את כאב הראש שתוקף פתאום. אני מרגישה כמעט כאילו מישהו התעסק לי במוח – ואולי זה בעצם הגיוני, בהיתחשב בנסיבות.
כאב הראש נעלם במהירות כפי שהגיע, אבל הסחרחורת נשארת ואיתה עירפול חושים משונה. אני מצמידה את אחד מבקבוקי המים אל מצחי, חשה באדים הקרים ובמים הקפואים שנוטפים עליו באיטיות. פרט שני.
2. אני תקועה באיזה מחנה צבאי משונה, יחד עם אנג'לינה ואמט, שהם כנראה השותפים שלי לאוהל או משהו כזה.
שלוש.
3. אני מבצעת איזשהו שירות עבור הקוואטרים, מה שמיד גורם לי לתעב את משימתי תהיה אשר תהיה.
זה לא הרבה, אבל זה עוזר לסדר את מחשבותי. הכפור שנפלט מהבקבוק גורם לי להרגיש לשם שינוי בבית, בקור הלילה המקפיא שמתפשט בלילה בגופי, בקרירות מרצפות האבן המטונפות, באדני החלון הצוננים תמידית מכפור הלילה. זה מרגיע אותי, ועוזר לי לשחרר את המתח העודף בכתפי. אני חשה כיצד החושים שלי חוזרים שוב לפעולה, ורק לרגע לאחר מכן קולטת שהם היו בשיתוק.
הרוח שורקת באוזני וקול ברזנט האוהל מתבדר ברוח מתערבב באוזני יחד עם קולות גרירת הרגלים ופיטפוטי הנערים. אמט ואנג'לינה יושבים לפני, אנג'לינה מזרחית ואמט משתרע פרקדן אחורה. אנג'לינה עוסקת בצליית הבשר במדורה קטנה שהדליקה קודם לכן באמצעות זוג מקלות ואבן צור, ואמט פשוט מביט בי בהבעה מעט מודאגת, כנראה מהשינוי בטון שלי. אנג'לינה נראית קרת רוח ומחושבת כרגיל – הגדרה משונה למישהי שהכרתי רק לפני דקות ספורות. אני עצמי ממשיכה לנבור בתיק, מדי פעם מרימה אליהם את מבטי.
"מה את לא מבינה?" שואל אמט.
"איך, למה?" אני שואלת ופושקת את ידי לרווחה בחוסר אונים. אילו רק היתה דרך לצאת מהמצב המטורף הזה, אולי היה מתגלה שהכול הוא רק חלום משונה, ואני אתעורר שוב בוולקן, לעוד יום שיחזור על היום הקודם.
"תאמיני לי, אם היינו יודעים היינו מספרים לך," ממלמלת אנג'לינה. המבט שלה נעוץ בעקשנות בבשר אותו צולה בלי מיומנות רבה - צד אחד של הבשר שרוף לחלוטין ושחור מפיח, בעוד השני מבהיק באדום.
ידי ממשיכות להתחפר בתרמיל בזמן שאמט מוסיף, "אנחנו בקושי הצלחנו לגלות אפילו שזה מחנה צבאי ושאנחנו מגויסים למען הלבנים. לולא ג'יימס היה כל כך אוהב כסף..." הוא מושך בכתפיו.
"ג'יימס זה השומר?"
"כן."
הפעם זה תורה של אנג'לינה לענות, מבטה עדיין ממוקד בבשר הנצלה באיטיות. ידי ממשיכות לנבור בתיק ואני מנסה להאזין לשיחות הנשמעות בחוץ – אך יש שם יותר מדי ילדים מדברים, ואני מקבלת כאב ראש רק מהניסיון להפריד מילה ממילה.
"את מוצאת משהו בתיק?" שואל אמט ורוכן קדימה כדי לבחון את תכולתו. שערו הבוהר מדגדג את קצה אפי.
"לא שום דבר חוץ מאיזו חבילה משונה עם כמה בקבוקים ריקים,"
אני מניפה את המתקן, מעמד מבחנות עשוי פלסטיק, חצי תריסר מבחנות זכוכית שקופות נזדקפות שם בגאון, סגורות כולן פקקי שעם משובחים, מסוג החומרים שמעולם לא יצא לי לראות.
אמט ואנג'לינה מרימים את מבטם שניהם ובוחנים אותן, אמט בחוסר נחת בולט ואנג'לינה במבט שקול, בעיניה שסורקות כל סנטימטר במבחנות כרנטגן.
"הן לא ריקות," היא מציינת בקולה השקט ומצביעה עליהן. "הן מלאות בנוזל שקוף כלשהו, פשוט יש לו מרקם יחודי בשונה מנוזלים אחרים, כך שהמבחנות נראות ריקות."
אני בוחנת את המבחנות קרוב יותר ומופתעת לגלות שהיא צודקת. מעניין איך היא הבינה את זה. אולי זה כי היא ירוקה – בטח מלמדים אותה דברים שונים לחלוטין מאיתנו. אבל...
"המבחנה האחרונה ריקה," אני מעירה ובוחנת אותה שוב כדי לוודא שאני צודקת, וגם אנג'לינה, שמהנהנת בשקט.
"נראה שמישהו פתח את הבקבוק, פקק השעם חלוץ,"
היא מצביעה על הפקק ושוב מוכיחה את הכישרון המדהים שלה לראות פרטים קטנים שטף אחד אחר לא רואה.
"מה נראה לך שהמישהו הזה עשה עם הנוזל?" אני שואלת.
"הימור שלי?" היא מעיפה מבט לעבר אמט. "שתה אותו. אמט, אתה בסדר?"
רק באותו רגע אני קולטת שאמט הלבין כמעט עד שורשי שערו בעודו מביט במבחנה, מרותק ומזועזע בעת ובעונה אחת. אנג'לינה מראה רגש בפעם הראשונה מן הסתם מאז שאני רואה אותה, דאגה אמיתית. היא ניגשת אליו ולוחצת את ידו בחוזקה.
"המבחנות," הוא אומר באותו קול שקט כמו קולה שלה וידו מתרוממת בריפיון להצביע עליהן. "הן... אני ראיתי אותן בעבר, בדיוק את אלה, אני זוכר את הכתם שמתחת למבחנה השלישית... ואן... גם אותך ראיתי בעבר,"
הוא מתיישב ואוחז בראשו בידו, ואנג'לינה מתישבת לצידו באיטיות, עדין אוחזת בידו. הוא מרים אלי את ראשו.
"אבל אני לא זוכר מאיפה..." הוא לוחש.
"מה אתה כן זוכר?" אנג'לינה שואלת ברוך ולשם שינוי נראה שקולה השקט מרגיע את אמט, שכן נשימותיו נעשות איטיות וקצובות יותר ופניו מקבלות את צבען באיטיות. אני מושיטה לו את הבקבוק הקפוא והוא לוגם ממנו. בינתיים אני מנסה להבין מה כל כך מסעיר אותו בכך שהוא זוכר אותי. אולי העובדה שכל זכרונו מהימים האחרונים מחוק, ואולי... אולי הוא לא מספר לנו משהו.
"שום דבר כמעט. אני פשוט בטוח שראיתי אותך, ואת המתקן הזה..." אמט מביט באנג'לינה כשהוא אומר זאת, אבל דבריו מופנים בבירור אלי.
אני יודעת שהוא משקר. עם השנים כבר למדתי לזהות את הפרטים הקטנים האלו – עיניו שהוסטו לשבריר שניה מעלה, פיקת הגרוגרת שלו מתבלטת ומוכיחה שהוא בולע רוק. אבל אני פשוט שותקת ומביטה בו, ומנסה לחשוב מה הסעיר אותו כל כך וגרם לו לשקר לנו, לא להסכים לגלות לנו. אם כי אני והוא לא מכירים זמן רב – דקות ספורות, למען האמת, ואנג'לינה והוא רק כמה ימים. לא בדיוק אחים.
"תודה." הוא מחזיר לי את בקבוק ובולע, ואנג'לינה לוחשת משהו באוזנו וחוזרת לשרוף את הבשר המפויח שלה.
אני מחזירה את הבקבוק לתרמיל וצועדת לשולחן העץ, עליו מניחה את המתקן למבחנות. העיניים שלי אמט עוקבות אחרי כל הזמן – אני מרגישה אותן נעוצות בגבי. אבל כשאני מסתובבת הוא בוהה באוויר לפניו כשתערובת של הבעות לא ברורות נסוכה על פניו. אנג'לינה גומרת סוף סוף לשרוף את הבשר ומסדרת אותו בקופסאות שימורים קטנות, הדבר הכי קרוב לצלחת כאן, ככל הנראה. אין לה הרבה במה לתבל, או את מה, אז היא פשוט מגישה לשנינו מנות קצובות של בשר עשוי מדי או לא עשוי מספיק.
"מאיפה יש לנו את התרמילים האלה?" אני שואלת את אמט בעודו מרים חתיכת בשר שומנית מצלחתו, ודוחף אותה לפיו בלי גינונים מיוחדים. ניכר בו שלא אכל זה זמן רב, והצורה הברברית בה הוא אוכל מעלה הבעת סלידה על פניה של אנג'לינה שמזכירה לי שוב - כאילו יכולתי לשכוח - שהיא ירוקה, עד כמה שהיא נראית דומה לנו. היא, לעומתו, אוכלת בנימוס רב יותר, עד כמה שזה מתאפשר בתנאים הללו. אני לא נוגעת באוכל אלא חוזרת לבדוק את התרמיל, בחיפוש אחר דבר מה מועיל שאולי יוכל להסביר את המבחנות המשקשקות ברוח בקולות פעמונים.
הוא מושך בכתפיו.
"אני חושב שהם היו שייכים לנו מלכתחילה," הוא פולט בקושי מבעד לבשר הנגרס וזוכה לעוד מבט של גועל מאנג'לינה. ואז מוסיף, "מה הזיכרון האחרון שלך? זאת אומרת, לפני שהזיכרון שלך נמחק?"
"מה שלך?" אני מנסה למשוך את הזמן בעוד ידי מתחפרות בתרמיל, שולפות קופסאות אוכל, בגדים ובקבוקי מים. שום דבר שיכול להיות מחשיד במיוחד – זה בעיקר נראה כאילו התכוננתי למסע ארוך. חוץ מהעובדה שאני לא זוכרת דבר.
"אני עולה לרכבת בספלדלויסיון," הוא משיב.
זה גורם לי לסובב את ראשי, וגם לאנג'לינה, שבולעת בשר במהירות ומביטה בו בתדהמה תוך כדי כן. מה לעזאזל עושה קאסיר בספלדלויסיון?
"למה?" שואלת אנג'לינה אחרי שהיא גומרת לבלוע.
הוא נראה מופתע ממידת ההפתעה שלנו.
"כי זו העבודה שלי, לשרת את הלבנים ברכבת "בלטאן"," הוא מסביר. "מה, חשבתם שאני גר שם?" הוא מגחך.
כן, זה בדיוק מה שחשבנו.
"ואת?" הוא פונה לאנג'לינה, שמשחקת בבשר שבצלחתה בחוסר נחת. ראשה רכון ועינייה ממוקדות בידיה. לא צריך להיות גאון כדי לדעת שהיא לא מרגישה בנוח.
"הלכתי לישון, בבית," הוא פולטת בקולה השקט. עוד שקר. אבל אני מעדיפה שהיא לא תדע שעליתי על זה, ולכן אני ממשיכה בעצמי.
"אני הייתי בשוק, מכרתי אוכל." אני קובעת בצורה הכי אמיתית שאני יכולה – אני לא יודעת איך הם יגיבו אם הם יגלו מה באמת עשיתי – אולי יסגירו אותי, אפילו. אנג'לינה חוזרת לאכול, אבל אמט עוטף את הבשר בנייר כסוף ומכניס אותו לתרמיל שלו. "לאחר כך," מסביר.
"אז המחנה הזה, מה מלמדים בו, זאת אומרת, חוץ מלהרוג?" אני שואלת וחוזרת לנושא שהכי מעניין אותי, והפעם מסווה בקולי קצת לעג.
אמט כנראה לא שם לב אליו, כי הוא משיב לי בקולו הרגיל, "אני לא בטוח, אבל נראה לי שזה מחנה לחימה כזה. את יודעת, ללמוד להילחם."
"באמצעות נשק או באמצעות הכוחות שלנו?"
הוא מושך בכתפיו.
"שניהם, אני חושב."
אני עוזבת את התרמיל ביאוש עמוק ומתישבת על אחד המזרנים הנוקשים באנחה כבדה.
"מתי אמרת מתחיל המחנה הזה?"
"מחר, אולי מחרתיים," הוא משיב, ובעודו מביט בי מעיר, "כדאי לך לישון בינתיים, כדי לתת מנוחה לרגל שלך."
ולראש שלי. כי הוא מתחיל שוב להסתחרר כמו משוגע ושדה הראיה שלי מתחיל להתערפל שוב. אני בקושי מספיקה להעיר שאני אחטוף תנומה קלה, וכבר עפעפי נסגרים והאפלה אופפת אותי מכל כיוון.

[Strange The Dreamer]

מתי את ממשיכה?

[קלישה מהלכת]

לאחר שעזבתי את הסיפור (ואת הפורום) למשך זמן ארוך, החלטתי לחזור סוף סוף עם פרק חדש!

פרק 4
[אורך: 1867]

שחור. כל כך הרבה שחור. מכל עבר, הוא עוטף אותי כמו שמיכה רכה ואפלה, מתפוגג לתוכי והופך אותי לחלק ממנו, ואני נמשכת הלאה והלאה. בין כל השחור, החושך המוחלט.
מדהים כמה גוונים של שחור קיימים – חלקם כהים יותר ובהירים יותר, אפורים יותר או חומים יותר. כשאני נמצאת כאן, בין אלפים כאלה, כשאין אפילו טיפה של אור, אני לומדת את ההבדל בין כולם – בין הכהים והחזקים, הבולטים, השולטים, בין הבהירים יותר, החלשים, המפוזרים באקראי, ובין שיבוצי אבני החן המנצנצות בשחור שונה יחודי, פה ושם בין האלפים האחרים. הם יחודיים, ואני ביניהם. אני יכולה להרגיש את זה בכל עצמותי, את ההבנה הבטוחה הזאת, שמחלחלת לתוכי, לתוך גופי, שהופכת להיות הדבר היחיד שקיים, שידוע, שבטוח, שאין ספק בו.
ומלבדה אין דבר.
 
אור הבוקר של היער בו נמצא המחנה בהיר יותר ורך יותר מאורה של השמש הקופחת בעוז של הוולקן. הוא מלטף את פני, קרני שמש חמימות שמדגדגות אותי ומטפסות בגופי, מחממות אותו, מאיר חיוורות, בנוגה חלש, מבעד לעפעפי הסגורים, הדבר היחיד שאני מצליחה לראות כשעיני סגורות.
אני מנסה להקשיב לרעשים, להבין מה קורה. מזמן כבר למדתי שכשחוש אחד מפסיק להתקיים החושים האחרים מתמקדים – ונותנים לי מושג ברור יותר על מצבי. אנחנו, הפארים, לעיתים קרובות תלויים מדי בחוש הראיה שלנו מכדי שנפתח את החושים האחרים ונראה עד כמה הם יכולים להועיל לנו – ריחו של עץ תפוח שופע ורישרוש עליו הנעים בתנודות זעירות ברוח יכולים להועיל לא פחות מראייתו.
הריחות הנישאים באוויר מעורבים ושונים כל כך זה מזה, שהבטן שלי מתהפכת כשאני שואפת אל קרבי את ניחוחותיהם. ישנם ניחוחות בשר, דומים לאלה שהתפשטו באוויר כשאנג'לינה טיגנה בלי הרבה מאוד יכולת את הבשר המפוחם שצף בבטני כעת. ישנם גם בְּשֹׂומות של עץ שרוף, מים לא מטוהרים, עפר ועשבים שוטים ועצים, אלפי עצים שמרכיבים את היער שסביבנו, מי יודע עד לאן. פה ושם ניתן גם להבחין בריחות של פירות, תפוזים, תפוחים ואגסים, או בארומה של משקה כלשהו, לרוב תה אך לפעמים גם קפה ופה שם גם כמה עננות ריח כבדות של אלכוהול. ניתן גם להריח ריח בישול ביתי, של מרק, בשר, ו... הייתכן, פשטידה?
הקולות שונים ורבים פי וכמה מהריחות, כל כך הרבה שמתערבבים ונמהלים אחד בשני שקשה להתמקד רק באחד. רשרושי עלים, צרצור חרקים, עפר ועץ הנרמסים תחת אלפי זוגות רגלים, וכמובן – זמזום בלתי פוסק של שיחות מצד אנשים בטווח גילאים רחב כל כך שאני לא בטוחה בכלל מה גבולותיו. מי יודע, אולי יש אפילו קשיש בין שמונים או פעוט בין שנים ספורות בין ההמון.
"התעוררת," אני שומעת קול שקט ורך, קולה של אנג'לינה. אני לעולם לא אבין איך היא מצליחה לעשות את זה – איך מבחינה בדברים האלה, במהירות ובקלות כל כך. או שאולי כל הירוקים כאלה. האמת שאין לי מושג, לא יצא לי לעיתים קרובות לפגוש ירוקים.
עולמנו, טֶסְארָה, מחולק לשבע־עשרה יבשות, ביניהם וולקן, מקום מגורי שלי ושל משפחתי. כמו שאר משפחתי ורוב האנשים בוולקן, אני מה שנקרא "תכלת", או בשפת רחוב, פוּלגוֹרה, המעמד הכי נמוך מבין שש המעמדות המרכיבים את בני הפארים, אנו. המעמד הגבוה ביותר, לבן, הוא השולט, והוא נהיה נפוץ פחות מיום ליום. כוחם של הלבנים חזק מכוחם של כל שאר הפארים; בכוחם לפתוח שערים ולכופף את המרחב ואת הזמן כרצונם.
מתחתם, ישנו את המעמד השני הכי גבוה; הכחולים. בכוחם של הכחולים לבצע אשליות מדהימות, לשחק במוחות של קורבנותיהם, לשכנע אותם לעשות דברים שבחיים לא היו באמת עושים, לעוות את עולמם ולשגע אותם לגמרי. הם עובדים כשומרים, אוכפי חוק, מגיל תשע־עשרה עד לגיל עשרים וחמש, ואז פורשים וממשיכים את חייהם בעבודות אחרות, או אפילו בלי לעבוד בכלל, תלוי כמובן במשפחה המדוברת.
מעמד מתחת, המעמד השלישי הגבוה, הם הסגולים, כאשר כל אחד מהם מסוגל לשלוט בכל האלמנטים; אש, מים, אוויר ואדמה.
ומתחתם, מעמד הביניים, הירוקים, כמו אנג'לינה, המכונים לעיתים בשפת רחוב בֶּטְוִויאִינים, אשר תמיד שולטים בכוח מרכזי וקטן אחד, משהו פשוט וקטן לרוב, שאינו משפיע במיוחד.
ומתחתם, שני המעמדות הנמוכים מכל; הורודים והתכולים, אמט ואני. הורודים, המדברים עם חיות, ואנחנו, התכולים, שכל שביכולתם לעשות הוא לעוף, כמה דקות עם קצת מאמץ, שנאלצים תמיד ללבוש בגדים מגּ'וֹפֶּיְטָה כדאי לעוף, שכמעט ולא שולטים בכוחם.
אבל אנג'לינה לא נראית שונה מאוד ממני ומאמט – זאת אומרת, היא לא נראית עוצמתית או מיוחסת או טובה מאיתנו בצורה כלשהי. הדבר היחיד שמבדיל אותנו, ושקובע בעולמנו, היא הדם הזורם בעורקנו, וכשמדובר בו, אי אפשר לטעות.
אני פוקחת את עיני בעייפות, עפעפיי כבדים כל כך שאני בקושי מסוגלת להרים אותם. אני מרגישה כאילו ישנתי דקות ספורות בלבד, למרות שאני יודעת שזה לא נכון לפי השמש הזורחת.
אנג'לינה יושבת מזרחית על אחד משני המזרנים האחרים וידה האוחזת עיפרון מתרוצצת כמו עכבר קטן על מחברת שהיא משעינה על ברכיה. המחברת עצמה מוסתרת לי מהמקום שבו אני שוכבת.
"בוקר טוב," היא מפטירה לעברי בלי להרים אלי את עיניה. "יש כמה תפוזים על השולחן הקטן, אבל אל תאכלי יותר מדי. אמט עומד לחזור, והוא יהיה רעב."
אני מפהקת ומתמתחת וגוררת את רגלי לעמידה. על השולחן אכן מונחים כחצי תריסר תפוזים כתומי לחיים, ואני מקלפת אחד מהם בעודי מתישבת ליד אנג'לינה על המזרן ששקעים שטבועים בו מעידים שאנג'לינה יושבת בו כבר כמה שעות טובות. גם את הסבלנות הזאת אני מתקשה להבין. את כל חיי עברתי בריצה, בתנועה ממקום למקום, אף פעם לא הייתי מסוגלת ממש לשבת למשך שעות שלמות ולקרוא או לכתוב. אמא שלי הייתה קוראת לזה "קוצים בתחת".
שיערה, כמו אתמול, לא אסוף ומקיף את ראשה ברעמה של תלתלים קופצניים ובלתי מרוסנים. עיניה, צבען כצבע עורה, ממוקדות במחברת, אך יש בהן מין נופח חולמני שעוד לא ראיתי אצלה. אם כי, כמובן, צריך לקחת בחשבון שאני מכירה אותה בקושי יום.
"מה את עושה?"
אנג'לינה מושכת בכתפיה בתנועה מבטלת. "מציירת."
אני מציצה מעבר לברכיה ומסתכלת על הציור. הוא כולו קישקוש בלתי מובן של גוונים מקסימים, כהים ובהירים ורבים כל כך שאני מתקשה להאמין שהיא הצליחה לייצר את כולם מעיפרון שרטוט פשוט, ואלפי צורות צפות בו, אנשים חסרי פנים, פרחים משונים שמתעקלים פנימה והחוצה בדרכים מעוותות וחיות בעלות שש או שבע גפיים ופנים פחוסים ואליפסים.
אם זה מה שנמצא בראש של אנג'לינה, לא פלא שהיא כמעט לא מדברת.
אני לא מצליחה לקבוע את דעתי על הציור, בעיקר כי אני לא מבינה אותו. הוא נראה בעיקר כמו סערת טורנדו אחת עצומה שבולעת את הכול בדרכה. מצד אחד זה נראה כאילו ילד בן שלוש צייר את זה, ומצד שני יש בזה מין נפח כלשהו, כאילו היא השקיעה את כל הרגשות שלה במריחות ובחריטות.
"ציור יפה."
היא לא עונה.
אני גומרת לקלף את התפוז, ונוגסת בלח. באיטיות ובזהירות מטפטף לתוכי טעם מתקתק־חמצמץ טבעי, של תפוז שנקטף הישר מהעץ מבלי שהספיק להבשיל לגמרי.
אני אוכלת עוד שנים ומעבירה אחד נוסף לאנג'לינה, שנוגסת בפלח בפיזור־דעת בעודה מוסיפה כמה מריחות אחרונות לציור שלה. לבסוף היא גומרת, סוגרת את המחברת ומביטה בי בצפייה.
"אני מניחה שמכיוון שלא לגמרי ענינו על כל השאלות אתמול, אני חייבת לך הסבר מפורט יותר,"
"כן, בבקשה," אני אומרת.
אנג'לינה מהנהנת וחושבת לכמה שניות.
"אנחנו נמצאים במקום שנקרא המחנה, שנמצא בתוך הסנדאות, כמו שבטח כבר הבנת. אני, את, אמט ועוד עשרות – אפילו מאות – ילדים אחרים התעוררנו כאן בלי זיכרון בטווחי זמן שונים, בין לפני שלוש חודשים, עד, אני מניחה, להיום. לאף אחד אין הרבה מושג מה קורה כאן, אבל אנחנו לא יכולים לצאת כי יש שומרים כחולים שמונעים מאיתנו לעזוב." אנג'לינה מתחילה בהסברה. "פעמיים ביום, בבוקר ובערב, מי שהולך לאוהל שהילדים הוותיקים יותר אוהבים לקרוא לו "האוהל הכתום" יכול לקבל אוכל כלשהו לאוהל שלו מהשומר התורן. דרך אגב, כל אחד כאן משתכן באוהל עם בין שלושה עד חמישה ילדים אחרים.
"באוהל הכתום יש גם בגדים לילדים החדשים, כמו שלי ושל אמט. השומרים בדרך כלל די נחמדים, אבל הם לא מוכנים לענות על שאלות ומתייחסים מאוד בתוקפנות למי שמנסה לברוח – זאת אומרת, מלבד הבודדים כמו ג'יימס, שיעזור לך אם תגידי לו שאת חברה שלנו." אני שומעת נימת אזהרה בקולה של אנג'לינה וקצת דחייה, כאילו היא לא כל כך שמחה מכך. "אבל אל תתחילי לספר לו עליך או להתייחס אליו כחבר – הוא יעשה הכול בשביל כסף, ואי אפשר בשום פנים ובאופן לסמוך עליו בשום דבר. כבר לפני שבוע וחצי אמט אמר שג'יימס אמר שהמחנה הזה עומד להתחיל, אבל אחר כך הוא אומר שהוא התבלבל. דרך אגב – אני התעוררתי כאן לפני שלושה ימים, ואמט לפני חודש ויומיים."
היא מסיימת את דבריה ולוקחת שוב פעם אוויר, ואז תולה בי את עינייה. "יש לך עוד משהו שאת רוצה לדעת?"
"אממ... למה דווקא אנחנו כאן? מה בדיוק נלמד במחנה הזה? אני יכולה לסמוך על שאר הילדים? מה הם?"
"אני לא בטוחה למה אנחנו כאן, אבל בטח יש סיבה שמקשרת בינינו, לא?" אנג'לינה נשמעת מהורהרת גם בעודה עונה על השאלות הבאות, אם כי אף אני מודה שעד כה עוד לא שמעתי אותה מדברת בטון רגיל. אבל כשהיא באמת מתרכזת במשהו החיתוך המשונה שלה מודגש – הדרך המוזרה שבה היא מגרגרת את הש' וכאילו מגלגלת את הל' הלוך ושוב על הלשון.
"מה בדיוק נלמד במחנה... ג'יימס אומר שהוא דומה למחנה צבאי, מכאן הסקנו שדברים שקשורים להרג. האם את יכולה לסמוך על שאר הילדים? הם ילדים רגילים, אז על חלקם כן ועל חלקם לא, תשפטי בעצמך." היא מושכת בכתפיה. "מה הם – הם יכולים להיות הכול מלבד לבנים, ישנם אפילו כמה כחולים בודדים."
אני שומעת את הרוכסן יורד לפני שאני רואה אותו. אמט כמעט נופל פנימה, מועד על משהו מחוץ לטווח הראיה שלי, מתייצב על הרוכסן ומרעיד את האוהל כולו. אנג'לינה מקמטת את אפה במורת רוח.
הוא נכנס פנימה כשבידו הוא מחזיק קופסא שמזכירה קופסאת שימורים גדולה מאוד. הוא רוטן משהו לא ברור, נוטל תפוז, מחליק את הקופסא אל אנג'לינה ומתיישב לצד שנינו על המזרן.
הוא לבוש במדים השחורים שאנג'לינה לובשת, מהבד המשונה שאני עדיין לא מצליחה לזהות. מתברר שגם אני אמורה ללבוש אותם, לפי מה שאנג'לינה אומרת.
עיניו הכחולות הכהות סוקרות אותי לרגע, ויש בהן משהו שאני לא יכולה לפענח – משהו שקרה לו מהרגע שהוא ראה את המבחנות. נראה כמעט כאילו יש בו ניצוץ של היכרות, כאילו אנחנו חברים משכבר הימים ששבנו ונפגשנו, אבל אין בזה היגיון. הוא ורוד. אני תכולה. מדוע שניפגש?
"הסברת לה איך הכול הולך?" הוא שואל את אנג'לינה.
אנג'לינה מהנהנת בראשה.
"טוב, יש לי עידכון," הוא אומר. "והוא לא ימצא חן בעיני שתיכן."
בינתיים אנג'לינה דוחפת את המחברת אחורה ופותחת את קופסאת השימורים. ריח כבד של דגים שבדיוק ניצודו ומי מלח מתפשט באוויר. אנג'לינה מעקמת את אפה שוב. היא מתחילה בהכנת מדורה חדשה.
"כן?" היא שואלת את אמט.
"ג'יימס הודיע לנו שהוא יתחיל רק בעוד לכל הפחות שבוע. הוא אמר שיש איזה עיכוב."
אנג'לינה נוהמת בכעס. התנועות שלה נעשות גסות ואגרסביות יותר. "שבוע?"
"לכל הפחות."
להבה כתומה ניצתת ליד מזרנה של אנג'לינה והיא מרימה כמה מקלות, מוציאה דגים מהפחית ומתחילה לשפד אותם עליהם ולתקוע אותם על האדמה ליד המדורה.
"אני לא בטוח שאמורים לצלות את זה," מעיר אמט.
"רוצה לעשות את זה במקומי?" היא שואלת בעוקצנות.
אמט שותק.
"מאיפה השגת את הדגים? מהאוהל הכתום?"
"לא, דגתי אותם." הוא משיב בסתמיות. אני מתלבטת לרגע האם לשאול אותו מאיפה השיג את פחית השימורים ומחליטה שלא.
"הדג זה לצהריים," מסבירה אנג'לינה. "אמט תמיד רעב."
 
אני נמצאת בקרון מגורים מפואר ברכבת. הרצפות עשויות עץ מצופה לקה והקירות לבנים ונקיים. יש בחדר מיטה מוצעת, ארון ושידה. ליד השידה ישנה מראה גדולה במסגרת כחולה, ודלת קטנה שמובילה כנראה לאמבטיה. אפלת לילה סמיכה שולטת בחדר.
אני נמצאת על ברכי, על הקרקע, משתעלת ויורקת דם על הרצפה. הגוף שלי כולו מרגיש חסר שליטה, ואני מרגישה שכואב לי בכל הגוף, כאילו אני נקרעת לשניים. אני מתכווצת ומקיאה, והדם מתערבב בקיא לתערובת מגעילה.
בגוף שלי עובר רעד שמתחיל ברגלי ומגיע עד לראשי, ואני מתכווצת שוב, ומתפללת שהכול יגמר כבר.
ואז נשמעות שלוש נקישות מהוססות בדלת חדרי, קטנות וחרישיות. אני לא זזה לכמה רגעים, מחכה לעוד הקאה, לעוד רעד, אבל רק הכאב נותר כעת, עמום ודוקר בעת ובעונה אחת. אני מכריחה את עצמי לקום, ופותחת את הדלת לחריץ דק.
בדלת עומד נער ג'ינג'י ששערו פרוע. הוא לבוש במדים של עובד רכבת, בלי נעלים למרות הלילה הקר. אני מזהה אותו. אמט.
"מיס בלה היל?" הוא שואל. "נדרשתי לבדוק מה שלומך. האם את בסדר?"

[Henry Winter]

וואו קלישה, את כותבת בצורה כל-כך מסקרנת שגורמת לי רק לרצות להמשיך לקורא ולקרוא.
אין לי מושג למה לא קראתי לפני עוד סיפורים וקטעים שלך, הכתיבה שלך נ ה ד ר ת
עכשיו לגבי הסיפור עצמו, הוא ממש מעניין עד עכשיו ואן היא דמות כל כך מיוחדת לדעתי.
יותר מאשמח להמשך. ^^

[קלישה מהלכת]

האם אן תתעלף שוב? האם אנג'לינה תמשיך להיות משונה ומרחפת? האם אמט ימשיך להיות - טוב, אמט? את הכול תגלו - בפרק של היום!
(מוגש בחסות: "אבק פיות כחול - דרך קלה ומהירה ליצור אשליות מוח!")

פרק 5
[אורך: 1873]

אני לא יודעת מה אני עושה פה, למה אני נמצאת פה, ואיפה זה בכלל פה. אני לא יודעת למה אמט קורא ל "מיס בלה היל" ולמה הוא משפיל מבט מטה כאילו אני לבנה, אני לא יודעת, ובכל זאת –
אני עונה.
"הכול בסדר גמור. מי חיפש אותי?"
הקול היוצא מפי הוא לא קולי שלי. הוא קול סמכותי, בטוח בעצמו, יהיר. אני לא שולטת במילותי, לא שולטת בגופי, כאילו מישהו מחליט על מעשי, כאילו אני בובה שמתנודדת על חוטים.
"מיס מליסה אייס ניסתה לדפוק בדלתך קודם לכן, אך לא ענית לה."
"אמור למליסה שאני עסוקה כעת, ושאתפנה אליה בבוקר."
אמט מהנהן, מבטו עדיין מושפל. הוא מסתובב בחזרה אל המסדרון ביעילות דוממת, וברגע האחרון מעיף אלי מבט. זוג עיניים חומות, עמוקות. חומות כמו שוקולד, חומות כמו אדמה, חומות כמו...
השמש.

"אן? אן!"
מישהו מנער אותי. אני מניעה את ראשי חלושות ופוקחת את עיני לעולם של מערבולת צבעים לא ברורה. ראשי מסתחרר כשהכול נכנס למיקוד. מולי יושבת אנג'לינה, מנערת אותי בחוזקה, וקוראת בשמי. היא נעצרת כשרואה שפקחתי עיניים, ועיניה סורקות אותי בדאגה.
היא נשענת לאחור, מבטה עדיין נעוץ בי, ממתינה למילותי, להסברי.
"אני מצטערת, אני פשוט... עייפה."
אני שומעת את קולו של אמט צוחק. "את מתעלפת יותר פעמים משאת ממצמצת."
אמט. אני מסתובבת בתנועה חדה לעברו. שיערו הג'ינג'י הכהה קצוץ, לבוש במדים השחורים המשונים, עיניו החומות, חומות כמו תמיד, חומות ומעורבות בגוון זהבהב, כמו דבש שנמהל בקפה. חומות כל כך, מגרות את זכרוני. אני מנסה להיזכר, לאחוז בזיכרון בידי, אך זה כמו לתפוס עשן. הוא נעלם ומתפוגג לנגד עיני, וכל מה שנותר הוא תחושה עמומה שיש כאן משהו, משהו חשוב.
מצחו של אמט מתקמט כשהוא רואה את המבט הממושך שאני נועצת בו, והוא מרצין.
"הייתי מציע לך לנוח, אבל אנחנו חייבים ללכת לאוהל הראשי, עכשיו."
"עכשיו? חשבתי שהשומר אמר שרק בעוד שבוע."
"כבר עבר שבוע." משיבה אנג'לינה במקום אמט. "היית מעולפת. שוב."
אני חשה את לחיי מתלהטות ומושכת בכתפי. אני נחפזת לקום על רגלי ולקחת תפוז נוסף (היחיד שנשאר) מהשולחן. הם קמים בעקבותי, ומבטיהם נעוצים בגבי כמו נעצים בעת שאני יוצאת מאוהל, מנסה לשמור על גו זקוף ועל מבט נינוח, אך מסתבכת ברגלי ומפילה את פלח התפוז ארצה.
אני קמה במהירות וממתינה לאנג'לינה ולאמט במבוכה.
בינתיים אני מספיקה לחטוף הצצה סביבי, סוף סוף. המראה מהמם כל כך, שאני לא מצליחה לזוז.
סביבי מתפרשים אוהלים, אוהלי מחנה כחולים, זהים לזה שיצאתי ממנו בדיוק, על פני עשרות דונמים בוודאי. הם מוקמים במומחיות רבה, חלק פתוחים, חלק סגורים, לחלקם הוסיפו הבעלים נגיעה אישית וחלקם נראים כמו ציור מרוב שהם מסודרים עד לפרטי הפרטים. איני מסוגלת לראות באופק (המשטח עליו אנחנו עומדים משתפל מטה בהדרגתיות משמאל עד שהאוהלים נעלמים למטה) דבר, אך מימיני אני רואה שורות של עצים צפופים, צומחים פרא. יער.
אנג'לינה ואמט נעמדים לידי. עיניה של אנג'לינה מצומצמות מאור השמש החזקה, בעוד שאמט נראה נינוח ובטוח בעצמו, כפי שאני ניסיתי להיראות. הוא מחייך בתגובה למבטי הנדהם, חיוך מריר מתוק.
"ברוכה הבאה לכלא הזהב החדש שלך." הוא פושט ידיים לצדדים, מחווה כל המוני האוהלים הפרושים מכל כיוון סביבו.
אנג'לינה מגלגלת עיניים, אבל שותקת, כהרגלה.
עשרות שאלות מתרוצצות בראשי, שורפות את לשוני, מתחננות להיאמר. יש לי כל כך הרבה דברים שאני לא מבינה, כל כך הרבה דברים להגיד, אבל לא יודעת מה להגיד קודם.
"איפה השומרים?" אני פולטת את השאלה הכי פחות חשובה. כשאני מרפרפת בעיני על העצים מצד ימיני, איני רואה איש.
"אל תדאגי, הם שם. את פשוט לא מסוגלת לראות אותם." אמט הוא שעונה.
"מ – מה זאת אומרת?"
הוא מרים גבה. "האם מעולם לא ראית קסם של כחולים?
כמובן. קסם של כחולים. אני נזכרת בלהטוטים המדהימים שהם היו מעלים במופעות למען הלבנים, בתקופה שעוד שירתתי בביתה של לבנה. הם יכלו לכופף את כל חוקי ההיגיון המוכרים לך, לתעתע בעינייך, לגרום לך לחשוב שדברים שאינם קיימים הם אמת מוחלטת. לא משנה האם אתה יודע שזה שקר; הם קורעים את הידיעה הכי ברורה שלך לפיסות נייר, אותם הם משליכים למדורה של אחיזות עיניים. העולם שטוח. השמש תלויה בשמיים על ידי חבל עצום. כל החיים הם בעצם חלום.
יש משהו לא נעים במחשבה על כך שישנם בין העצים הללו שומרים כחולים, מן הסתם מאות, שצופים בי ומאזינים לי בכל מילה. האם הם צותתו לי גם קודם, בעת שדיברתי עם אנג'לינה ואמט באוהל? האם התפקיד שלהם הוא להתגנב לאוהלים בלתי נראים ולהקשיב לשיחות של האנשים כאן? תחושת קור לא נעימה מטפטפת במורד שדרתי. האם אני נמצאת כל הזמן תחת מעקב?
אנג'לינה תופסת במבטי ומהנהנת ברכות, בהבנה. שוב, בדרך כלשהי, היא מצליחה להעביר במבט אחד הרבה יותר מכפי שיכלה להעביר באלף מילים. במבט אחד היא מצליחה להרגיע אותי, לגרום לראשי להתמקד. אני חוזרת לאמט ופותחת את פי כדי לשאול עוד שאלה, אבל הוא מתעלם ממני.
"האוהל המרכזי בכיוון הזה." הוא אומר, ומצביע לכיוון המדרון. הוא מסתובב ומתחיל לצעוד לשם, מנווט בזהירות רבה בין האוהלים.
אנג'לינה שולחת לעברי מבט מתנצל, אך מסתובבת והולכת אחריו. אני ממשיכה אחריהם, בקצב איטי להפליא, מביטה סביבי, חוששת ועדיין קצת נדהמת.
אני שמה לב כמה המקום שקט – איני שומעת שום צליל מלבד קול נעלינו המפלסות את דרכן בזהירות, וקול הנשימות האיטי שלי. אין כאן איש מלבד שלושתנו. כולם הלכו כנראה ל"אוהל הפיקוד". אני ממשיכה ללכת ומופתעת לראות יד אוחזת בי ומושכת אותי אחורה.
"זהירות!"
זאת אנג'לינה. ואני מבינה לזוועתי שכמעט צעדתי לקצה קצהו של צוק תלול, שמתמשך בירידה חדה ומסוכנת מטה. אני מסוגלת להבחין למטה קומץ של נקודות קטנות וכחולות, עוד אוהלים, כלל הנראה, וקבוצה גדולה של אנשים מקובצים בקצה הרחוק. באופק ניתן לראות את המשכו של היער המקיף אותנו מכל צד.
אני נשענת אחורה ומעיפה מבט נדהם אל אמט. "אתה לא מצפה שאעבור את זה בהליכה, נכון?"
הוא צוחק. " פוּלגוֹרים."
הוא מחטט בתיקו ומוציא שני יתדות חדות, לא בטיחותיות במיוחד, ומושיט לי אותם. אני מרגישה כמו טיפשה. בכלל לא חשבתי להביא את התיק שלי. אבל אני לא בטוחה שאם אנסה לחזור להביא אותו אצליח להתמצא בין מאות האוהלים הזהים.
אני תופסת את היתדות, משלשלת את רגלי מהצוק, תוקעת אותן באבן הקשה, ומתחילה לרדת, מבטי נעוץ בהתרסה מטה, ולא באמט. אני יכולה לשמוע את אנג'לינה שהוציאה גם מתיקה שלה יתדות, יורדת לידי, באיטיות, בהתנשפויות חדות.
אני יורדת באיטיות, בחשש, מורידה רגל לסדק בסלע ושולפת את היתד בזהירות כדי לתקוע אותה מטה. המלאכה קשה ומאמצת. אף על פי שעלי לרדת לא יותר מעשרים מטרים, אני מרגישה כאילו ירדתי חמישים מטרים, ואני מתנשפת בהקלה כשרגלי נוגעות בקרקע חולית, מוצקת, ומשליכה את עצמי מטה בהתמסרות.
חזי שורף, ואני חשה דקירות בצידי גופי. אני משוועת לאוויר, אך לא מצליחה לנשום כמעט לא כלום. אני שומעת את אנג'לינה צונחת לידי, מתנשפת לפחות כמוני, אף שאני לא רואה אותה. במטי נעוץ בשמיים הכחולים חלקים.
"אנג'לינה! אן!" אני שומעת את אמט צועק. אני רוצה להישאר במקומי, להתענג על האדמה הרכה, ולהתעטף בתוכה, אבל בכל זאת קמה בחוסר רצון ומביטה אל אמט, נקודה קטנה במעלה ההר.
הוא מוציא משהו מתיקו, ואז משליך אותו אלי, מטה מטה. "תתפסי!" הוא צועק אלי.
תודה באמת.
אני תופסת את התיק בקושי, ונופלת מטה מכוח התנופה החזקה. כשאני מרימה את ראשי, אני רואה את אמת יורד לעברנו באיטיות, סביבו כרוכה חגורה או דבר מה אחר.
אנג'לינה מתרוממת באיטיות. פניה סמוקות, שיערה מבולגן אף יותר מתמיד, והיא מתנשפת חלושות. אני נזכרת שוב, כמובן, שהיא ירוקה. היא לא רגילה לעבודה גופנית מאמצת.
אבל היא עדיין נותרה אנג'לינה בעלת עיני הנץ. היא מצביעה מעלה. "חבל," היא ממלמלת בכבדות, בין נשימה לנשימה. "איך לא חשבתי על זה."
ואכן, כשהוא מתקרב אלינו, אני רואה את החבל הקשור למותניו של אמט. הוא נע הרבה יותר מהר ממני ומאנג'לינה, ובכלל לא משתמש ביתדות, אלא רק בסדקים וגבשושיות בסלע. כשהוא צונח לידנו (בחינניות רבה, אבל מתנשף גם הוא בפנים אדומות), אנג'לינה נועצת בו מבט זועם.
"חבל!" היא צועקת עליו. "היה לך כל הזמן הזה חבל בתיק, ולא חשבת להגיד לנו?"
אמט מתנשף מכדי להגיד משהו. הוא משחרר את הקשר ההדוק סביב גופו, וקושר את הלולאה לסלע חזק מטה. אני נועצת בו מבט משתומם.
"זה... כדי... שנוכל לעלות... אחר כך..." הוא מתנשף. אנחנו משתהות לרגע, עיניה של אנג'לינה עדיין בורקות, ואז הוא מתרומם, ומחייך חיוך רחב ואמטי במיוחד. "אמרת משהו, מותק?" הוא פונה לאנג'לינה.
אנג'לינה מתעלמת ממנו בזעם ומתחילה לרדת לכיוון האוהלים, שנראים גדולים יותר כעת. אני ואמט מנסים להגיע אליה.
"מי ידע שהיא בכלל מסוגלת לכעוס..." ממלמל אמט.

מאות ילדים מקיפים את האוהל הכתום, העצום, שנמצא בצמוד לקו העצים. רובם בני גילי, אך חלקם צעירים או מבוגרים יותר במעט. איש מהם אינו דומה לחברו. בקהל מתערבבים תכולים עם ירוקים, ורודים עם סגולים, שחורים עם לבנים, בנים עם בנות. הדבר היחיד הדומה ביניהן הוא הלבוש שלהם.
חלקם אוכלים או שותים, חלקם יושבים ומשחקים קלפים או משחקים אחרים, אחרים מדברים עם אחרים. הם מחולקים לקבוצות קטנות של בין שלושה לשבעה (כנראה לפי אוהלים), וכל קבוצה נותרת מסוגרת בעצמה ולא מדברת עם אף אחד. אני, אנג'לינה ואמט מתיישבים באחד המקומות הפנויים, ואמט מוציא חבילת קלפים.
הוא מחלק לנו. "מכירות פוקר?"
שנינו נדות בראשנו לשלילה. אמט נראה משועשע. "אני אסביר לכם את החוקים."
אנחנו מרימות את הקלפים בהבעה תמהה. "זרקי קלף," הוא אומר לי. אני זורקת קלף של ארבע תלתן. "עכשיו את." הוא אומר לאנג'לינה. אנג'לינה זורקת קלף נסיך יהלום.
אמט בוחן את הקלפים שלנו, וזורק קלף אס עלה. "ניצחתי." הוא גורף את הקלפים.
אני מקמטת את מצחי. "אתה לא מורה מאוד טוב."
"חכי ותראי, פוקר זה משחק שלומדים תוך כדי פעולה," מרגיע אותי אמט. הוא מחלק לנו עוד קלף אחד לכל אחת, וזורק קלף שש לב.
אני זורקת שלוש יהלום, ואנג'לינה זורקת שש תלתן.
"שוב פעם ניצחתי!" מכריז אמט בעליצות, ומנסה לקחת את הקלפים, אבל אנג'לינה עוצרת אותו. "למה ניצחת? לשנינו היה שש."
אמט מתחיל להסביר. "את מבינה, פוקר מתחלק לשני קבוצות: אדום, ושחור. בשחור סופרים רגיל - אס זה אחד, שתים זה שתים, שלוש זה שלוש, ונאדה ונאדה. אבל באדום, לעומת זאת, סופרים הפוך: מלך זה אחד, מלכה זה שתים, נסיך זה שלוש, ונאדה ונאדה. לכן שש לב שווה לשמונה, שמנצח כמובן את שש."
הוא משאיר אותנו מבולבלות לגמרי ולוקח את הקלפים. הוא מערבב את החבילה.
"אני לא חושבת שככה משחקים פוקר," ממלמלת אלי אנג'לינה מזווית פיה, ואני מסכימה איתה בלב שלם.
אך לפתע קורה משהו. אני שומעת את כל הקולות משתתקים, אחד אחר השני, כמו גל. אנחנו מתרוממים להביט מה קורה, ורואים אישה בלונדינית מסודרת, לבושה באותם מדים כמונו, למעט העובדה שסמליל אדום רקום על כתפה, עומדת מולנו. חיוכה חמים, אך עיניה קרות.
"כמה טוב לראות את כולכם!" היא פושטת ידיים לרווחה בידידותיות. " במהלך הימים האחרונים הייתם בוודאי מבולבלים ואולי מפוחדים, אך אני נמצאת כאן כדי לעזור לכם. אתם לא צריכים לדאוג. לא נחטפתם כי ביצעתם עבירה או דבר מה בסגנון הזה: להיפך, נבחרתם כיוון שאתם החזקים ביותר, החכמים ביותר, המוצלחים ביותר והכישרונותיים ביותר לשרת את עולמכם!"
כמה מהילדים היותר צעירים מחייכים, אך השאר המבוגרים יותר נותרים זעופים וספקניים.
"נבחרתם להגן על עולמכם מקבוצות מרד נוראות שרוצות להשמיד אותו. אתם תלמדו כאן במשך שנה שלמה כיצד להפוך ללוחמים חזקים, ואז תשלחו מהמחנה אל מקום אחר בסנדאות – שזהו שמו של הארגון המיוחד בצבא בו נמצאים אלפי אנשים כמוכם, המובחרים שבמובחרים, אל יחידה, בה יתנו לכם משימה ראשונה. לאחר שתעניקו עם היחידה שלכם שירות של שלוש שנים, ימחקו זיכרונותיכם כדי למנוע טראומה אפשרית, ואתם תשלחו הביתה עם כסף ואוכל רב, והמועצה העולמית תדאג למשפחתכם ולכל מכרכם! ואם תבחרו להישאר ולשרת, כפי שבוחרים כתשע עשיריות מכל המגויסים, משפחתיכם וחבריכם יהיו מוגנים ויופרנסו על ידי המועצה, בעת שאתם תשרתו אותה!"
היא מחייכת אל כולם, ורבים מחייכים לה בתשובה. אך לא פחות נועצים בה מבט זועף, לא מאימין. הרוב הגדול של הילדים כאן הם תכולים וורודים, והם כבר למדו לא לתת אמון בממסד.
ואז עיניה נעצרות עלי, וחיוכה נמוג. לפחות בפנים. כי בעיניה, מופיעה שמחה משונה, פראית, שגורמת לי לחשו צמרמורת. היא מסמנת לי בידה, ומשמעות התנועה ברורה: היא רוצה שאבוא אליה.

[וייטאלאסי]

סיפור מקסים!

[Daughter of Hades]

זה מקסים.
אני אוהבת את התיאורים שלך, אני מרגישה כמעט כאילו אני יכולה לראות את מה שאת מנסה לתאר. גם הדיאלוגים מעולים בעיניי.

רק רוצה לכתוב שלי לפחות קשה לקרוא טקסטים צפופים. כשאני רואה טקסט בלי קפיצות בין פסקאות, קשה לי להמשיך לקרוא אותו.

מחכה להמשך 3>