אן קורטיס / קלישה, סיפור בהמשכים

[וייטאלאסי]

ספר מדהים!
העלילה מעניינת, התיאורים נפלאים ובלבבים והכל פשוט כתוב כל כך טוב ויפה.

[Strange The Dreamer]

סיפור מושלם!
הכתיבה מעולה והעלילה מעניינת ממש, רק הפריע לי דבר אחד: אן לא יכלה פשוט לעוף למטה? אני יודעת שזה לא כל כך קריטי, אבל... הם לא ממש משתמשים ביכולות שלהם.....
וכמובן אני מקווה שלא יצא לי מעליב כי הסיפור מדהים! ממש נהנתי לקרוא אותו ואני מקווה לעוד פרק.

[קלישה מהלכת]

את צודקת לגמרי. אני כל כך לא רגילה לעולם דיסטופי מסוג זה של פנטזיה טהורה ששכחתי בכלל מקיום הכוחות של אן. תודה על ההערה הזאת - היא מאוד חשובה ותסייע לי להשתפר.
אז כן, פרק חדש, אן מתעלפת, אמט מתנהג משונה ליד אן, אנג'לינה תמיד מתנהגת משונה, אתם מכירים את הסיפור. אשמח לתגובות בונות!
לא מבוטא עדיין.

פרק 6
[אורך: 1815]

"אל תהיי מגוחכת."
"אני לא מגוחכת," מתנגדת אנג'לינה. "אני אומרת לכם, האישה הזאת דומה לאן."
"לאן יש עיניים חומות ושיער כהה, ולמפקדת יש שיער בלונדיני ועיניים ירוקות."
"למי אכפת," אומרת אנג'לינה ברוגזה. היא מוציאה קלף נוסף מהקופה ומניחה אותו בערימה השלישית. "יש להן תווי פנים דומים."
"כן, בערך כמו שתווי הפנים שלי ושלך דומים." אמט מגחך.
"איזה עוד סיבה יכלה להיות לה לזמן את אן?" משיבה לו אנג'לינה בחריפות.
אמט מושך בכתפיו. "אנ'לא יודע. היא חיפשה מישהי משלנו כדי לשכנע אותנו שהכול בסדר. אן מושלמת בשביל זה, לא? עיניים חומות, שיער חום, גוף רזה, תווי פנים לא משהו - "
"תודה רבה," אני רוטנת.
"אין על מה." אומר אמט בהיסח הדעת.
"אז למה שהיא לא תבחר, לדוגמא, באחד מהבחורים הגדולים שנשענו על העצים? הם ממש נראים חלק משלנו. חייבת להיות סיבה לכך שהיא בחרה דווקא באן."
"אתם יכולים להפסיק לדבר כאילו אני לא פה?" אני ממשיכה ללכת הלוך ושוב באוהל, אצבעותי צמודות לרקתי, מנסה לדלות זכרונות ממוחי הדואב. אני יודעת שאני מכירה את המפקדת, אני פשוט לא זוכרת כלום.
כשהמפקדת סימנה לה לבוא אליה, לא הייתי לי ברירה אלא לזוז. נעתי אליה בצעדים איטיים, וכשהגעתי, היא אחזה בכתפי בכוח וציפורניה התחפרו בכתפי.
"תראו לדוגמא את אן שלנו!" היא חייכה בחביבות אל הקהל העוין למחצה. "היא באה לכאן מרצון, למרות שהיא סתם תכולה! נכון שאת מאושרת להיות כאן אן?"
שתקתי.
"נכון, אן?" היא לחשה לאוזני בקול שקט ומסוכן, וציפורניה התחפרו חזק יותר בכתפי.
אילצתי את עצמי לחייך.
"נכון." פלטתי.
"נפלא!" היא סימנה לי לרדת, והמשיכה בנאומה.
"אם את רוצה שנפסיק לדבר עליך כאילו את לא כאן, אולי תשתתפי בשיחה במקום לעשות רונדלים באוהל." משיב אמט. הוא מותח את אצבעותיו בשיעמום אחורה בעודו מביט באנג'לינה.
"כמה זמן לוקח לך המשחק הזה, מותק?"
"אני ממליצה לך לסתום את הפה." אנג'לינה מרימה אצבע מנצנצת. היא מעבירה את המלך אל המקום הריק ושולפת קלף נוסף.
"איך קוראים למשחק הזה, בכל אופן?"
"סוליטר," אנג'לינה משיבה. "היינו נוהגים לשחק בזה במשך שעות בבית. בזה ובספיד."
"משחקי קלפים," אני ממלמלת. "משחקי קלפים..."
אמט מעיף אלי מבט נוסף.
"אן?" אנג'לינה שואלת בעדינות. "את בסדר?"
"כמובן, כמובן," אני ממלמלת, וממשיכה ללכת הלוך ושוב בעצבנות. אני רואה את עיניו של אמט עוקבות אחרי בזהירות.
זה לא אמור להיות היגיוני... משהו... משהו פשוט לא מסתדר...
אני חושבת על החלום המשונה שלי, על כאבי הראש, על ההתעלפויות, על המבחנות, על אמט שהחוויר. אני חושבת על אנג'לינה ועל אמט, איך הם נראים כאילו הם מכירים הרבה זמן, איך אני מרגישה מספיק קרובה אליהם כדי לחלוק איתם דברים אישיים למרות שאנחנו מכירים זמן מועט כל כך...
משהו קרה... משהו... הזיכרונות שלי... זה נמצא בהישג היד שלי, אני רק צריכה לחשוב עוד קצת...
"אן!" הפעם זה אמט שכמעט צועק. הוא ואנג'לינה מביטים בי בדאגה. "אן, את צריכה לשבת."
אנג'לינה מסכימה איתו בהינהון.
אני נושמת עמוק ומתיישבת בעדינות על הקרקע, אצבעותיי מתחפרות באדמה הקרה בניסיון להירגע. הרוח הנושבת מצננת אותי באיטיות, אבל אני לא מרגישה קרת רוח. אני מרגישה כאילו מישהו התעסק לי במוח... אני מרגישה כאילו נתח עצום מהחיים שלי נעלם.
אנג'לינה מסיימת את המשחק. אני רואה את זה בזווית שפתה שמתעקלת מעלה. היא מערבבת את הקלפים מחדש, מבטה נעוץ באוויר בעירפול, עיניה החומות חולמניות וממוקדות כתמיד... תמיד... כאילו אני מכירה אותה... אבל אני לא.. זה לא יכול להיות.
אנג'לינה כנראה חשה בי בוהה בה, כי היא מפנה אלי מבט בחדות. היא נראית כועסת. היא נראית מהורהרת. היא נראית כאילו היא מבולבלת, כאילו היא מבולבלת כמוני, כאילו גם היא לא מבינה, אבל אנג'לינה יודעת להסתיר. היא יודעת להסתיר את רגשותיה.
קביעה ללא עורערין. אני מכירה אותה, אני מכירה אותה, אני מכירה אותה. פגשתי אותה בעבר, איפשהו, מתישהו, בשלב כלשהו בחיי. הכרתי אותה ולמדתי אותה והסתובבתי איתה. אני יודעת מי היא. אני יודעת איך היא מתנהגת. אני יודעת אותה.
אני עוצמת את עיני בניסיון לעצור את כאב הראש שלי. כמה ימים כאן ואני כבר מאבדת אחיזה במציאות. חלקיקי זיכרון צפים במוחי וטובעים שוב, מספיקים להבזיק קצרות, פרצופים, תמונות מטושטשות, קולות, צעקות. אני מגששת בידי אחורה בחיפוש אחר הבקבוק הקר, אבל לא מוצאת דבר, רק אדמה ובד.
בחוץ. אני מנסה להתמקד. בחוץ, מה קורה בחוץ? אני צריכה להקשיב, לשמוע. קדימה...
ילדים מדברים. ריחות כמו קודם. בלגן גדול. אני מנסה להפריד בין הקולות המדברים, כמו מגששת כדי למצוא את המילים, להבין את השיחות. יש כאן קבוצת ילדים בסמוך לאוהל, אני שומעת אותם, אבל אני לא מבינה, לא בין בליל הקולות. אני צריכה... ריכוז...
"המפקדת אמרה שיתחילו באמונים בעוד עשר דקות." נערה מדברת. היא בערך בגיל שלי, אולי גדולה ממני בשנה, קולה ברור וחד. היא מתנשפת, ככל הנראה מריצה.
"מה זה האימונים?" שואל קול של נער־גבר. הוא מבוגר יותר ממני, קולו מחוספס וקשה, והוא נשמע חסר נחת וסבלנות.
"נראה לך שאני יודעת?" הנערה משיבה בכעס. "אני לא מבינה מה עובר במוח לבנים."
"היא לא לבנה," אומר קול נוסף של נער. קול עדין יותר, רגוע יותר, מחושב יותר. "לבנה לא היתה מוכנה לעבוד עם תכולים."
"תכולים?" שואלת הנערה.
"הנערה הזאת, אן, זאת שעלתה לבמה, היא תכולה."
"אין סיכוי," הנערה מגחכת בעוקצנות. "היא שחקנית. נראה לך שתכולה תסכים לבוא למקום המחורבן הזה מרצון?"
"תרגעי, הת'ר," זה הקול המחוספס שוב. "תשלטי בעצבים שלך. את לא רוצה שהשומרים יתהו האם קורה כאן משהו שיוצא מגדר הרגיל, נכון?"
"כמובן, כמובן," קולה של הנערה הת'ר מתנשא במתיקות מעל לשאר הקולות, תמים ועדין. "מוטב שנתחיל כבר ללכת לעבר מתחם האימונים."
"איפה זה?" שואל קול הנער הרגוע.
"קרוב לאיפה שפגשנו את המפקדת." הת'ר משיבה.
הקולות משתתקים, ואני מצליחה לזהות מגפים מכים בקרקע בקשה וקירקוש אבזמים. קולות אחרים משתלטים עד מהרה על הטווח שקרוב לאוהל, ואני פוקחת את עיני.
"בואו, צריך ללכת." אני קמה.
אמט מרים אלי מבט.
"למה?"
"מתברר שצריך להגיע ל"מתחם האימונים" תוך עשר דקות." אני מושכת בכתפי. "מתחם האימונים סמוך למקום שבו המפקדת דיברה."
אנג'לינה קמה גם היא.
"איך את יודעת את זה?" היא שואלת בחשדנות. אני חשה לפתע נבוכה, כאילו תפסה אותי בשקר.
"שמעתי קבוצת ילדים מדברת," אני מחווה לעבר האוהל.
אנג'לינה נראית ספקנית לרגע, אבל הספקנות עוזבת את פניה עד מהרה.
"קדימה, בואו נזוז." היא חופרת בתרמילה ומוציאה קבוצות חבלים לי, לאמט ולה.
אמט קם, נתמך בשולחן. לפני שהוא יוצא, אני רואה את עיניו משתהות רגע על מעמד המבחנות הריק, ואז הוא מסתובב, כאילו הוא חש שאני מביטה בו. עיניו נפגשות בעיני.
יש רגע של שתיקה, ואז הוא לוקח את החבל והולך.
אני באה אחריו.


כשאנחנו מגיעים, אנחנו רואים קבוצות של ילדים נוהרים מטה. חלקם משתמשים בחבלים, חלקם בפיגיונות קטנים, וחלקם פשוט מטפסים. אנחנו פונים לקצה וממתינים לרגע שבו יהיה קצת פחות צפוף כדי שנוכל לרדת.
אני רואה קבוצה של פוּלגוֹרים מתלחששים ביניהם. התכולים נועצים מבט בחבלים ובפיגיונות בבוז. הם אוחזים ידיים ליצירת שרשרת אנושית, ואז מזמנים זרם אוויר שמרחיף אותם באוויר כלפי מטה.
אני מרגישה כמו טיפשה. איך לא חשבתי על זה בעצמי? אבל אז קורה משהו. הפוּלגוֹר האמצעי פולט צווחה והשרשרת מתפרקת. כל השלושה צונחים מטה, למרבה המזל לא רחוקים כל כך מהאדמה.
אני רוכנת קדימה בהיסוס ורואה אותם מכבים בצווחות להבות מכתפיהם. הפוּלגוֹר, שקיבל כוויה בלחיו, רועד מפחד.
"מה - " אני מתחילה לומר, אבל אנג'לינה מהסה אותי בהניחה אצבע על שפתיה.
"השומרים," היא פוזלת לעבר העצים. אני מצליחה לראות לרגע אחד תנועה, כמו אוושה בין העצים, ואז היא נעלמת.
"חלקם סגולים," אמט מוסיף. "ככה הם יכולים לשמור על משמעת."
אני מביטה סביבי על הנערים המפוחדים שנרתעים מהקצה, חוששים שיפגעו גם הם מלהבות בעת הירידה.
"משמעת? למה הפוּלגוֹרים לא יכולים להשתמש בכוחם כדי לרדת?"
אמט מושך בכתפיו.
"אני נראה לך כמו שומר ארור?"
אני מהססת לרגע, ואז רוכנת לצד סלע כדי לקשור אליו את החבל.
"בואו," אני לוחשת להם, ובתגובה למבטם המבוהלים אומרת, "מתי עוד נמצא רגע שבו אין מפולת של פארים מטה?"
לרגע הם לא זזים, ואז אמט רוכן גם הוא ומהדק את הקשרים. הוא מעיף מבט אל אנג'לינה המהססת.
"קדימה, מותק," היא לוחש לה בחיוך. "כל עוד לא תשחקי אותה פרפר, את תהי בסדר."
אילו מבטים היו יכולים להרוג, אמט היה מת על המקום. אבל הזעף של אנג'לינה דוחף אותה לכרוע ליד הסלע ולקשור גם את חבלה.
"קדימה," היא אמרה. היא קושרת את החבל ועל מותניה. "על החיים ועל המוות."
"בעיקר על החיים," אני לוחשת.
היא יורדת מטה. אני ואמט קושרים את החבלים סביב מותנינו, ומתחילים לרדת גם.
אני מעיפה מבט מהוסס אל העצים כל כמה שניות, אבל דבר לא קורה. קבוצת הילדים למעלה מתחילה לזוע. כשרגלה של אנג'לינה פוגעת בקרקע והיא נוחתת, כמה מהם מתחילים לרדת גם.
אנחנו נוחתים באיטיות, ויוצאים לעבר "מתחם האימונים".


"שלום, וברוכים הבאים, מתמודדים צעירים!" גבר פושט את ידיו לצדדים ברגע שאנחנו מגיעים, מתחיל בנאומו. "אתם, כפי שהבנתם, נבחרתם על ידי השילטון כדי לשרת את עולמכם ואת משפחותיכם ולהגן עליהם. לשם כך, יהיה עליכם להתאמן וללמוד להשתמש בכוחותיכם במלוא הפוטנציאל. חכו רגע - מאחרים, תשארו לעמוד."
כל הילדים שמגיעים נעצרים בהיסוס ומחליפים מבטים. הגבר נותר מחייך חיוך תמידי.
"קוראים לי סקוריס, אבל אתם תקראו לי "המפקד", כיוון שהמקום שבו אתם נמצאים כעת הוא כמו צבא. אתם הפכתם להיות הרכוש שלנו מרגע שהגעתם לכאן, ואתם תלמדו לציית למפקדיכם כדי שבעת מלחמה - אם תקרה - לא תפגעו."
"ומה אם אנחנו לא רוצים להיות חלק מהצבא הארור שלכם?" צועק מישהו מהקהל. כולם מסובבים אליו מבט.
החיוך לא מש מפניו של סקוריס.
"אתה יכול לקום בבקשה?" הוא פונה למי שצעק.
הנער קם. הוא בן שלוש־עשרה בקושי, אבל מבטו נחוש. שער כהה מכסה את אחת מעיניו.
"מה שמך?" קולו של סקוריס נותר אופטימי ועליז.
"פֵּרסֶיי," משיב הנער בתקיפות.
"אתה יכול לגשת הנה, פרסיי?"
"כמובן." הנער ניגש בגאון אל סקוריס.
"מה אתה, פרסיי?" שואל סקוריס בעדינות.
"ורוד." אומר פרסיי בגאווה, כאילו סקוריס ניסה להעליב אותו.
"ואתה מחשיב את עצמך חזק?" שואל אותו סקוריס.
"כן," משיב פרסיי בזהירות, כנראה תוהה לעצמו לאן חותר סקוריס.
"נפלא." חיוכו של סקוריס מתרחב. "אם אתה כל כך חזק, וודאי לא תתנגד לטייל ביער לכמה זמן?" הוא מחווה לעבר היער העבות.
הבעתו הבטוחה של פרסיי נמוגה.
"מ - מה זאת אומרת? יש שם חיות פרא!" הוא מגמגם.
"אבל אתה ורוד כל כך חזק, פרסיי," מחייך אליו סקוריס בנועם. "ואתה מספיק בטוח בעצמך כדי לקטוע אותי באמצע הנאום. אני לא יודע האם אתה יודע, פרסיי, אבל אסור לפנות אל המפקד בדיבור ללא רשותו, בעיקר אם הוא באמצע לדבר."
פרסיי מניד בראשו שוב ושוב.
"אני לא נכנס לשם." הוא אומר בנחישות.
חיוכו של סקוריס מתרחב אף יותר.
"אין לך את האפשרות לסרב לפקודה ישירה. או שתקבל עונש גדול יותר. זה מה שאתה רוצה, פרסיי?"
חזותו הנחושה של פרסיי נשברת לגמרי.
"לא," הוא לוחש.
"אז לך לשם!" אומר סקוריס בעליצות. "החיילים יבואו לחפש אותך בסיום השיעור."
פרסיי מביט בהיסוס מסביב, כאילו הוא מחכה שמישהו יעצור את סקוריס, אבל אף אחד לא זז. פרסיי מתחיל ללכת. הוא מגיע ליער, מעיף מבט אחרון אחורה, ונעלם בין העצים.
סקוריס סופק כפיים בעליזות.
"וכעת, כל הילדים שאיחרו," הוא מחייך. אני רואה את הנערים והילדים העומדים נעים במקומם, אישוניהם מתרחבים בפחד. "רוצו בבקשה עשרים פעמים סביבנו, קדימה!"
הנערים והילדים מפחדים מכדי לסרב. הם מתחילים לרוץ.
"איפה עצרתי?" שואל את עצמו סקוריס. "אה, כן! שירות גדול וחשוב מאוד למען משפחותיכם ועולמכם!"

[Sam I am]

טא טא טאאאא
גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לפרק החדש של אן קורטיס!
וואו, וואו, חכו שניה- וואו
איך את עושה את זה? עלילה מהפנטת שכל פרק יותר מעניין מקודמו?