גלוי השירים || נתנאל, שיר\סיפור בהמשכים, אני מקווה...

שם הכותב: נתנאל, נתנאלי המתונאל.
מבטא:ביטוא עצמי
דירוג: PG13
פאנדום: מומצא.
ז'אנר: רומנטיקה, אקשן
טריגרים: מכות בינוניות, התעללות, מוות, דיכאון ועוני.


הילד הבוכה נכנס לדירתו - או יותר נכון, לארגז הגדול שמצא ברחוב. הארגז היה בגודל של שני מטרים על שני מטרים, מדיף ריח חזק של סירחון שדבק גם בילד, ולכלוך ואשפה נראו בכל מקום. שאריות של גבינה מעופשת נראו בפינתו השמאלית של הארגז, ובפינתו הימנית - בקבוק מטונף של מים, חצי ריק.
סימני המכות על הילד נראו כזוהרים באור השקיעה. הוא החזיק בידו חבילת דפים, עיפרון ומחדד. ידו רעדה כל כך, שהיא חשש שהמחדד יפול ויישבר. אך הילד - צפה או לא צפה - שם את כל הדברים האלה על הרצפה, ונשכב על הרצפה המטונפת, בוכה בשקט.
אך כעת, כשחשב על זה, במבט לאחור, הוא היה טיפש מאוד כאשר נכנס לחנות הנוחות הזו. מה הוא ציפה, שהמוכרים פשוט יקבלו אותו בספר פנים יפות? תראו אותו! בגדיו היחידים קרועים, שערו הארוך והשחור מלא קשרים, פניו מטונפים ורגליו צולעות.
הילד החל להירגע. אתה בטוח, אמר לעצמו, אתה בבית. אף אחד לא יכול לפגוע בך כאן. הוא לקח את העיפרון החדש והמחודד. כאשר נגע בו, הוא חווה תחושה שלא הרגיש מעולם - תחושה של שייכות. הנה, הוא נוגע במשהו מהעולם המודרני שלא מטונף או הרוס! העיפרון הזה, והדפים האלה, והמחדד הקטן - כל אלה היו תזכורת לכך שהוא עדיין לא וויתר. הוא ממשיך להילחם באומץ, גם אם כבר הפסיד. גם אם יומו קרב, הוא לא יפסיק להילחם עליו. הוא יילחם עד הסוף - עד שימות.
''בררררבלל,'' הילד ניער את ראשו. הגיע הזמן לכתוב.

יומנו של ילד צעיר ועני. יומן שיים (שירים וקטעים).
שלום לכל מי שקורא את היומן הזה. אני בטח לא אתכם שם בשביל לקרוא אותו, בגלל שאני מתבייש ואתבייש ממה שיוצג כאן. גנבתי את הדפים האלו מחנות נוחות. גם את העיפרון הזה. הדבר היחיד שאני לא יכול להוכיח שיש לי הינו המחדד. הוא קטן וכחול, עם מכסה. אני מתכנן לארגן לי פינה קטנה בה אשפוך את השאריות של העיפרון מהחידודים. אני מתקיים בתנאים קשים. אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בכל ימי בארגז, זה שבמקום להוציא במכות - להוציא בשירים. מכות זה רק למי שצריך להגן על עצמו. לא מכעס.

מסע עם אלף סיפורים, אלף מעשיות.
כל בוקר כאן כותב דברים נכונים, לא לא.
מסע עצוב כואב ורע, בלילות, בימים.
אך הדבר הטוב, זורם מתחת לורידים.

כי אין לי שקט, מדברים מעליי. פשוט הולכים, לא שמים לב. ילד פצוע, מוכה ועני, בשבילם זה רק, בשבילם זה רק, אני.

כל יום יוצא לשמש, אך היא אדישה.
גם הירח, הכוכבים וכל הפרשה.
אני סובל ומוכה, בכל ניסיון גניבה,
אף אחד לא עוזר לי בצרה.

כי אין לי שקט, מדברים מעליי. פשוט הולכים, לא שמים לב. ילד פצוע, מוכה ועני, בשבילם זה רק, בשבילם זה רק, אני.

מחר ובכל יום, אני יוצא מהארגז.
מסתנוור לנוכח, השמש.
אך אולי מחר, היא לא תהיה אדישה.
אולי מחר, אולי יהיה אחרת...

כי אין לי שקט, מדברים מעליי. פשוט הולכים לא שמים. ילד פצוע, מוכה ועני. בשבילם זה רק, בשבילם זה רק, אני.



אל תנסה להתחנן לאנשים שיעזרו לך. במקום זה, עזור לעצמך.

הודעה זו נערכה ע"י נתנאלי המתונאל ב Feb 8 2022, 21:19 PM

וואו, מקסים!

אני כל הזמן מתרגשת ואומרת ''זה הקטע הכי יפה שלך עד עכשיו!'
וואו התעלת על עצמך!

הילד הביט בפרי עטו, דמעות זולגות על פניו. הוא לעולם לא כתב על נייר, לעולם לא ראה את כתב היד שלו. אך הנה! עוד הוכחה לכך שהוא עדיין חי. הוא הבן של אמו ואביו. הוא היה על סף מוות, אך ניצל.
הילד הביט בקושי בדף. הדמעות טשטשו את עיניו, והוא לא הצליח לקרוא את הכתוב. אך זה לא שינה לו. הוא הביט פעם אחרונה בכתב ידו המוכר, שם את הדף במקום מסתור בקירות הארגז, ואירגן לעצמו ארוחת צהריים.
בזמן שבצע חלק מהגבינה העבשה ומזג רבע מכמות המים שנשארו בבקבוק אל כוס קטנה, חשב הילד על הכתב. מדוע הוא היה לו מוכר כל כך? מדוע הוא כל כך התרגש לראותו?
ואז, כמו פצצת אטום, זה חזר אליו:

העובדת בסוציאלית לפתה בחוזקה את זרועותיו של הילד, בעוד הוא נאלץ להביט בדמעות באביו, נלחם בשני שוטרים לבושי מדים. הם תפסו אותו ברגליו ובידיו, והניפו אותו באוויר. אך האב התפתל ונלחם בכל כוחו, ניסה לנשוך ולבעוט, כל דבר אפשרי, עד שהשוטרים הפילו אותו על הרצפה. הילד היה כל כך מרותק לאירוע שלא שם לב לזרועותיה של העובדת הסוציאלית שהרפו ממנו. פתאום עילף האבא את השוטרים בשני אגרופים מהירים, ואז מיהר לילד.
''תקשיב,'' הוא אמר, ''תלך מכאן. תתחבא. אל תפגוש אף אחד. קח את זה - '' הוא דחף לידו נייר מקופל. ''תברח.'' פתאום נשמע קול ירייה מאחורי הילד, והאב התמוטט, ראשו מחורר. הראשון הסתובב בפחד, ומצא את עצמו עומד מול איש לבוש שחורים, אקדחו מכוון אל ראשו של הילד. העובדת הסוציאלית שכבה מאחוריו, דקורה בסכין. פתאום הילד נזכר במה שאביו אמר לו רק לפני כמה שניות - ההלם והפחד השכיחו הכול - והתחיל לרוץ. לאן, זאת לא ידע. מטרתו היחידה הייתה להתרחק מהרוצח שכעת ניסה לירות עליו, אך פגע בקירות ובפחי אשפה. בדרך ניסה הילד לפתוח ולקרוא את הפתק שקיבל מאביו, אך עוד לפני שהספיק לקרוא אותו, הדף חורר בידי אחד הכדורים של הרוצח. הילד לא יכול היה לקרוא את המילים, רק לראות את הכתב. הוא פנה לסמטה עם מוצא, ופתאום ראה ארגז גדול. הוא צלל לתוכו, בדיוק כשהרוצח הגיח מעבר לפינה. האיש עבר את הארגז בלי להביט לתוכו. זו הייתה הפעם האחרונה שהילד ראה אותו.

חלק הגבינה שבצע הילד נפל בשקט על רצפת הארגז. הוא התגלגל בלי שליטה ממש עד לפתח המחבוא שבקירות הארגז, כמו מרמז על משהו. הילד, פיו ועיניו פעורים, קם בשקט ושלח את ידו אל תוך המחבוא. לאחר מכן הוא הוציא את מה שכתב - יחד עם עוד משהו.
זה היה דף נייר מלוכלך וישן, קרוע באמצע, ולא היה אפשר להבין את המילים שכתובות עליו. אבל אז, הילד קירב בין שני הדפים, ומייד, כאילו כל ייעודו היה רק לעשות את זה, הוא תפס דף ועיפרון והתחיל לכתוב.


הכל התחיל בתגרה, הוחזקתי כמו חיה בכלוב.
לא לעזור, בלי עזרה, מי יודע מה כתוב.
מעשים מפוקפקים, מובילים למכות גדולות.
אף אחד לא רוצה ככה לחיות.

ריתוק והקשבה, עידוד ופחד.
כולם הבריחו את החושים...
לפיתה חזקה, אין לפיתה,
זה מעשים, לא דיבורים.


האב אומר תברח, רגליים רוצות לרוץ, לרוץ מהר יותר, אך הלב רוצה לנקום. רוצה לעמוד, להרוג, רוצה לחוש את דמו, רוצה לנקום, רוצה לנקום...


בריחה עם הרגליים, עם הראש אך בלי הלב.
הוא נשאר מאחור, ליד מי שהוא אוהב.
גם הוא איננו, גם אם הוא הלך,
עדיין אוהבים אותו כל כך...

מסע נפשי לא רגשי, רצון לחיות.
מחפש סימנים, מתחבר עם החיות.
גנב מוצדק, לוקח לחיים,
אך תמיד נשאר, תמיד נשאר, עני.

האב אומר תברח...


אם יש לך טראומה מ'כמעט מוות', אל תחשוב על זה שהיית טיפש שנכנסת לזה, תגיד תודה לה' שאתה כאן בשביל לחשוב על זה.

זה מדהים אבל-
למה אני היחידה שמגיבה?!

הילד ישן שינה עמוקה. גם כאשר זבוב עף ליד אוזנו, או נחת על עפעפו הסגור, הילד לא ניסה לגרש אותו. למען האמת, נראה היה שהוא מנסה להגן עליו. כל פעם שאחד הזבובים היה נוחת על חלק כל שהוא בפניו, הוא היה עוטף אותו בידיו, כרוצה להגן עליו מפני הרוח. אך כל פעם, הזבוב היה בורח לפני שהיה הילד מספיק להניח עליו את ידיו. לבסוף הניח הילד את ידיו לצד גופו, והתגלגל על צידו. הוא התכווץ ונמתח, נמתח והתכווץ, וכל הזמן זז. לצופה מן הצד וודאי היה נראה כאילו הילד חווה התקף כל שהוא, אך האחרון ידע שזה לא נכון. היה זה בגלל החלום.

''או בוי,'' אמר הילד. גוש קטן ירד בגרונו וסימן שהוא בדיוק בלע את רוקו. ''אז אני... אני אזוז עכשיו, ואני בטוח שאכפת לך.'' במילים אלו פרץ הילד בריצה מהירה, בעוד האיש בשחור רודף אחריו. הוא זיגזג בין פחי אשפה, סמטאות צרות, מכוניות - מה לא. בהפסקות שבין החלפת מחסניות, אסף לעצמו הילד דברי מתכת קטנים, אשר יגנו עליו מהיריות. אך פתאום פגע בו כדור. הוא נפל על הקרקע, נאנק מכאב, והספיק לראות את הכדור מכוסה הדם עטוף בנייר.
''ההה!'' הילד התעורר בבהלה. בגדיו הקרועים, עורו שטוף הזיעה, עיניו המתרוצצות בבהלה בחדר כמחפשות מחסה והחושך - כולם נתנו לו רושם של ילד עלוב ומסכן אפילו יותר.
הילד הוריד את העיתון היחיד מגופו וקם בשקט. הוא יצא לרגע אל הסמטה, מקשיב לקול המרגיע של המכוניות בלילה. אחרי זה הוא חזר לקרטון, ושלך את ידו אל המחבוא של הנייר שאביו נתן לו. כאשר הוציא אותו, הוא החליק אותו קלות. הוא הביט בחור שנותר מכדור הרובה. הכדור חורר את האמצע בדיוק, לא מותיר מילה אחת גלויה. אבל הכתוב לא עניין את הילד. לפחות בינתיים.
הילד מישש את קצות הקרעים בעדינות. הוא ניסה להיזכר איך החזיק את הנייר כאשר נפגע מהכדור. בתוך תוכו הוא ידע שזה בלתי אפשרי. הוא ידע שגם אם יחפש, לא יימצא. לכן הוא ניסה להיזכר היכן ירה בו האיש. הילד הביט בצלקת שבאצבעו, תזכורת מתמדת למרדף המחריד, לידיעה מה זה להתנדנד בין חיים למוות. אבל הפעם הוא לא ניסה להיזכר בהרגשה. הוא ניסה להיזכר במקום.
''מטונף...'' מלמל הילד, פניו מכווצות בריכוז. כמובן שהמקום היה מטונף. בכל מקום שהילד הלך אליו הייתה טינופת.
''פח אשפה...'' אם רק היה זוכר מה היה מצויר על פח האשפה הזה! הוא זכר בוודאות שהוא ראה משהו בעודו קם, חושיו מעורפלים, מחזיק באצבעו.
פתאום הילד פקח את עיניו. הוא תפס דף ואת עפרונו, ויצא את הקרטון בריצה.
''אני יודע, אני יודע, אני יודע!'' מלמל הילד כאשר הדף את עצמו לקצה הסמטה. היה קל לדמיין בחושך את האיש בשחור, מגיע מקצה הסמטה, מחייך ברשעות. אבל שום דבר לא קרה. כאשר הגיע הילד לסוף הסמטה, החל לשים לב לקרקע. הוא חיפש שובל מיוחד, שיגיד שהיה פה...
''קדימה, דם, איפה אתה? מתי שרוצים אותך אתה לא בא, אבל כשלא הזמינו אותך, אתה מת להרוס את המסיבה, אה?'' הילד צמצם את עיניו, אך עדיין לא מצא את שובל הדם שאצבעו הותירה מאחוריו. לא שהוא ציפה להרבה. הרי כבר עברו כמה שנים רעות מאז שאצבעו נפצעה.
''ההאאהה,'' הוא נאנח בעגמומיות והחליק על הקיר מאחוריו. אולי אין לו ברירה אלא לחפש לפי הזיכרון.
''נו באמת,'' מלמל הילד, ''לך לעזאזל, זיכרון.''
הוא החל לגרור את רגליו לאורך המדרכה. הוא חיפש פחי אשפה שציירו עליהם משהו. הילד היה כל כך מיואש, שעצר, התיישב על הרצפה והחל לכתוב:




הכל החל מחלום, כואב אך אמיתי.
נכון וגם לא, לא אכפת לי.
מה אתם רוצים לדעת? כי אני לא יודע כלום.
הלוואי שהגניבה הייתה בשם עלום...

השראה או רעיון, זיכרון או מחשבה.
תקראו לזה איך שבא לכם, לא אכפת איך או מה.
הרצון יינצח, הרצון רק ילא ייפול.
אני אמצא, את החלק שמשלים את הכול...

אך מסתבר שאולי לא אצליח, אולי אכשל.
מזלי לא טוב, זכרוני נובל.
רוצה רק להרגיש, את החיבוק החם.
רוצה את אבא ואמא, רוצה את כולם...


הרצון להצליח לא שווה כלום אם אין רצון להתמיד.

מאיפה משיגים כישרון כמו שלךךךך? וואו

הקפצה

* תודה רבה לורד שהקפיצה

הילד קיפל את הנייר בלי להביט בו, ושם אותו בכיסו. הוא הקים את עצמו במאמץ רב; הוא היה צריך להישען על הקיר לפני שיכול היה ללכת.
הילד גרר את רגליו על המדרכה, ועיניו עברו על חלונות הבתים. חלק היו מוארים וחלק היו חשוכים. הילד תהה על איזה דבר טוב חולמים האנשים עם החלונות החשוכים.
מכונית שחורה עברה לידו, ופנתה בסמטה צרה. הוא שמע את הדלת נפתחת ונסגרת. המדרכה הישנה הייתה מלאה בבורות ושקעים קטנים, והילד מעד לא פעם.
פתאום הוא שמע צעקות וצרחות. מיד אחרי זה נלווה לקולות האלו גם קול טפיפת רגליים רצות על הרצפה. הילד נכנס לסמטה הקרובה. והחל להתקרב לאט לאט לסופה. הוא הגיע לפינה, שלידה היה פח אשפה גדול. הוא התיישב בין הפח לפינה, והציץ לכיוון הקול.
מיד החזיר הילד את ראשו על מחבואו, והספיק לראות את הלבנה שאיימה לפגוע בו מתרסקת אל הקיר.
הילד בלע את רוקו, והציץ שוב, אך הפעם קרוב לרצפה. הוא ראה ילד זר אשר שיער שחור לו, פנים מלוכלכים ועיניים גדולות מסוכך על ראשו עם שתי ידיו. מאחוריו רץ איש שהחזיק לבנים בחיקו וזרק אותן על הזר. האיש היה לבוש במסכת הוקי, כך שהילד לא יכול היה לראות את פניו.
אבל הילד, אשר הספיק לראות כמה סדרות בילדותו לפני שאביו נלקח ממנו בכוח, תכנן למשוך בידו של הילד הזר כאשר יגיע למחבואו, וכך לבלבל את מי שרודף אחריו. ולדעתו, זה היה יכול להצליח יותר.
כאשר משך הילד את ידו של הזר, במקום למשוך את האחרון אליו, הזר משך את הילד איתו ושניהם התרסקו אל הקיר. האיש במסכה הגביר את ריצתו מחשש ששני הילדים יברחו לו, אך זה היה מיותר. שניהם נפצעו.
הילד הרים את מבטו אל האיש הרץ, ורגע קט שכח את כל מה שמסביבו ורק התרשם שמישהו יכול לרוץ כל כך מהר עם משקל כל כך גדול. אבל כאשר האיש נעמד מולם, ילד חזר למציאות.
כעת גם הזר הרים את מבטו. האיש לקח מהערימה לבנה, וכיוון אותה אל פניו של הילד הזר. עיניו הגדולות היו פעורות לרווחה ומבועתות. הן היו מקובעות אך ורק על הלבנה.
הילד הסתכל על התמונה הקפואה הזו, וראה שהיא מתחילה להפשיר. האיש לקח את ידו לאט אחורה, כמי שהולך להתענג על הרגע הזה. הילד הסתכל על האיש, ועיניו סרקו את גופו. פתאום עלה במוחו רעיון. הילד כיוון את רגלו, ובעט.
''אוח!'' האיש התקפל והפיל את הלבנים. הילד קם וניסה למשוך את הזר אחריו, אך נראה שהאחרון לא יכול לקום. רק כאשר הוא הפנה את מבטו באיטיות אל עבר הילד, הואיל הזר לקום, ושניהם ברחו בריצה.
הם לא הפסיקו לרוץ. גם כאשר מותניהם כאבו, רגליהם כשלו וראשם הסתחרר הם לא חדלו. רק כאשר הגיעו לארגזו של הילד, השתכנעו שניהם שהצליחו לברוח מהאיש. אבל כאשר הילד נכנס לארגז, הזר נשאר נטוע במקומו.
''בוא תיכנס,'' אמר הילד. ''אל תדאג. זה הרבה יותר עלוב ממה שאתה חושב.'' אך נראה שהזר פירש את דבריו של הילד באופן שונה ממה שהילד פירש.
''קדימה,'' אמר הילד. ''שום דבר פה לא ייפגע בך.''
נראה שהזר עדיין לא השתכנע. אבל לאחר שהביט בפצעיו המדממים ובשריטותיו שינה את דעתו ונכנס לארגז.
''הממ,'' הילד הביט בפצעיו של הזר, והתעלם מפצעיו שלו. הוא בצע חלק נכבד מחתיכת הגבינה ששכבה לה בפינה והושיט אותו לילד הזר. הוא הביט הגבינה בהיסוס, ואז נגס בה. לא נראה היה שהוא אוהב אותה, אבל הוא המשיך לאכול. לאחר מכן הילד נתן לו את בקבוק המים שלו. הזר הביט בו בשאלה, אך הילד סימן לו בראשו שהכול טוב. אחרי זה הזר לקח באיטיות את הבקבוק ולגם ממנו. הוא לגם לגימות קטנות, ואחרי כן הושיט את הבקבוק לילד. האחרון הביט בבקבוק בהפתעה, וראה שהילד הזר התחשב גם גם במארחו, והשאיר חצי מהכמות שהייתה בבקבוק.
''הו,'' אמר הילד, עדיין מופתע במקצת. ''אממ... הנה, תישן כאן.'' הוא פינה את העיתון מפיסת הארגז שעליה ישן ונתן את שניהם - העיתון ופיסת האדמה - לזר.
הוא הלך, כעת פחות בהיסוס, אל המקום אשר הוצע לו. כאשר נשכב על האדמה להתכרבל עם העיתון התנצל הילד: ''סליחה שזה כזה עלוב, פשוט... טוב, אתה יכול לראות מה קורה כאן...'' אבל הזר לא הקשיב. הוא כבר ישן.
הילד הביט בו לרגע. לפתע הזר פקח את עיניו. ''באמת בעטת לו?'' הוא שאל, ובפעם הראשונה נראה היה שהוא עומד לחייך.
''בול,'' חייך הילד. ''לילה טוב.''
''לילט,'' אמר הזר, והילד תהה למה הוא מתכוון. אבל כרגע לא היה אכפת לו. הוא הביט בשמחה בילד כמה רגעים נוספים, ואז הוציא את הכדור מכיסו ושם אותו במחבוא. לאחר מכן הוציא את העיפרון מכיסו השני ולקחת דף מן הערמה.



תגיד אתה יודע, מה זה להיות לבד.
תגיד אתה יודע, מה זה מבודד.
כל השנים, כל הבדידות, כמו נשברו פתאום.
כי הגעתָ, והצלתָ את היום.


גרמתי לסיכונך, וגרמתי להצלתך.
כנראה שרוצים אותי יותר משאותך.
כי ברחתי, הכאבתי, קיפלתי, הצלתי.
את כל הסיבות להרדף מצאתי.


חומות עמדו מאחורי, אויבים משני צידי. המוות מלפני, אתה מאחוריו. עברתי אותו, גיליתי אותך. פעמיים צריך, בשביל לראות ברכה.


תגיד אתה יודע, רצון של איש אחד.
תגיד אתה יודע, להיות מי שאתה.
אני כן, ובלי סיבה, יוצא בצעקה.
מזל טוב למי שיש לו משפחה.


יצאתי לרחובות, חיפשתי חנויות.
לגנוב, לשדוד, לא יודע מה עוד.
אמרתי ושמרתי, כי גנבתי מעט.
לא כי תפסו אותי, כי בחרתי כך.


החומות עמדו מאחורי...


תגיד אתה יודע, בדידות של שנים.
תגיד אתה יודע, ללכת על חבלים.
זו אומנות קשה מאוד, צריך ללמוד לשרוד.
אחרת תיפול לפני שתגיע אל הטוב.


תגיד אתה יודע, מה זו משפחה.
אני ברצינות שואל, לוודא שלא איבדתָ את שלך.
אני לא יודע, ביליתי זמן מועט.
ועכשיו אני רוצה לראות אותם, רק לרגע קט.




הישרדות זה כמו ללכת על חבל; אם תעבור את כולו, תקבל גם סיפוק וגם תשואות.

מעניין מאוד! מצריך עוד קצת הגהה אבל ההתפתחות בעלילה מעניינת וגם השיר יפה, נוגע ללב.

פתאום הילד הזר התעורר. ''מה אתה כותב?'' הוא שאל בישנוניות.
''אה... כלום.'' הילד מיהר להחביא את הדף מעינו של הזר.
''אוקיי.'' הזר משך בכתפיו, אבל הילד ידע שהוא עושה את זה רק כי הילד הציל את חייו.
''תחזור לישון,'' חייך הילד. ''גם אני אלך לישון עוד מעט.''
''אוקיי,'' אמר הזר. ''לילט.''
הילד התכוון לשאול את הזר מה זו המילה המוזרה הזו, אך הוא נרדם.
הילד שם את הדף בתוך המחבוא בשקט ככל יכולתו. לאחר מכן הוא יצא מחוץ לארגז, וכרע על ברכיו. ידיו נפגשו באוויר ויצרו צורת משולש. הוא הניף אותן אל-על.
אבא היקר, הייתה פתיחתו. אני לא יודע אם אתה אתה שומע את זה. אם עדיין לא קיבלת, זו בבקשה לי למי שממיין את הבקשות: אתה יכול בבקשה להעביר את זה לאבא שלי? תודה.
וכששמע את זה:
תודה רבה על הילד ששלחתי לי כדי שאוכל להציל ואז לא אהיה לבד יותר. מאוד חסרה לי חברה. מחר אשאל לשמו.
ותודה רבה על חומרי הכתיבה! אבא, נתת לי כלי שילווה אותי במשך כל חיי (לא משנה אם הם יהיו קצרים או ארוכים).
ואבא... מה לעשות עם כל מי שרודף אחרי? יש את מי שניסה להרוג אותי, ואת מי שבעטתי... טוב, אתה ראית מלמעלה, בטח. הילד ניסה לעצור נחרת צחוק. אז יש לך רעיון? כי לי אין. אתה מאוד חסר לי, אבא. פתאום דמעות עמדו בעיניו. ברגע אחד הפך צחוקו לבכי. ביי, אבא. I love you.
הילד הוריד לאיטו את מבטו מן השמיים. הוא נפל על קבוצת הבתים האדומים שמעבר לרחוב, שתמיד הזכירה לילד משהו רך.
כאשר נכנס לארגז, הזר כבר ישן. הוא התיישב מולו, ובהה בו. פשוט בהה. בהה בעצמות לחיו הגבוהות, בהה בשערו המטונף אך הקסום-בדרך-כל שהיא, בהה בעיניו העצומות והקורנות...
הילד לא הקדיש תשומת לב לעצמו. הוא רק ניסה להלחם בעייפות שאיימה ללכוד אותו. הוא רצה להביט בזר עד שיצטרך למות. עד שימות, בעצם.
אך פתאום עלה בראשו רעיון. הוא קם ממקומו ונשכב לצד הילד הזר. כאשר מבטו על פניו, הוא הרשה לעייפות לסחוף אותו לארץ החלומות.


;-; ;-; ;-;


הילד התגלגל על צידו ונתקל במשהו מוצק. אמנם הוא כמעט התעורר, אך לא ייחס לזה חשיבות. רק כאשר המשהו נהם קלות, הבין הילד שמה שפגע בו היה הזר.
''ס - ס - סליחה,'' פיהק הילד והתגלגל לצד השני.
''זה בסדר,'' אמר הזר. הילד מצמץ בעיניו וציווה עליהן להפתח. לאט לאט נגלה לעיניו גופו של הזר, שמרוב ההתרגשות, הפחד והחושך בלילה הקודם הם לא ראו אחד את השני בבירור. כעת הוא ציין לעצמו שרירים יש לזר. הוא בטח מעולה בקטטות, וזה מסביר כמובן איך הצליח לשרוד במרדף כל כך הרבה זמן.
''אז, אממ... נלך לתפוס ארוחת בוקר?'' שאל הילד.
''מה ז'תומרת לתפוס?'' תמה הזר. ''אנחנו... צדים או משהו?''
''לא, לא!'' קרא הילד. ''נראה לך? למה שנצוד?''
''אה, אוקיי. אז מה עושים?''
אני אגיד לך אחרי זה,'' קרץ הילד. הם יצאו מהארגז. ''אגב, שכחתי לשאול אותך: מה שמך?''
''בריאן,'' חייך הילד. ''איך קוראים לך?'' אך שמו של הילד נבלע ברעשה של משאית שעברה שם. אבל נראה שבריאן בכל זאת הצליח להבין אותו.
''אז יאללה, יוצאים?'' הוא שאל. הילד הוביל אותו החוצה מהסמטה.
''אוקיי,'' הוא אמר. ''אז אנחנו הולכים לגנוב מהסופר. עוד לא מכירים אותך, אז זה יתרון - ''
''מה?!'' הזדעק בריאן. ''לגנוב?!''
''כן, לגנוב,'' אמר הילד. ''מה הבעיה?''
''למה לגנוב?'' לחש בריאן. ''אין לך - אף אחד לא הסכים לעזור לך? אף אחד?''
''כן, אף אחד,'' ענה העני בשלווה. ''ולכן אני צריך לגנוב.''
''לא, זה בלתי אפשרי,'' אמר חברו. ''אף אחד בעיר הזו לא הסכים?''
''אף אחד לא שם עליי,'' אמר הילד, והזכרונות שעלו בראשו גרמו לו לדמעות. ''אף אחד. תאמין לי שניסיתי להכנס לחנויות ולבקש אוכל. הם פשוט הביטו בי כאילו אני בעל החיים הכי מגעיל בעולם. רק גרשו אותי. שום קבלה. רק גירוש.'' הוא משך באפו. ''הם לא שמים עליי, אני לא שם עליהם. לא אני בחרתי באורך החיים הזה ובמראה הזה. אז למה אני צריך להיענש?'' הילד הרגיש שהדמעות עומדות לגבור עליו, לכן אמר: ''אז יאללה, הנה התוכנית: בריאן, אתה תכנס מהכניסה הקדמית. הם לא מכירים אותך, ואתה נראה בסדר. יניחו שאתה ילד להורים מזניחים.''
''יכולת לנסח טוב יותר,'' מלמל בריאן אך הילד לא שמע.
''בנתיים, אני אכנס מהדלת האחורית ואלך למקום של הגבינות, הפירות והמשקאות. אחרי שאקח קצת מכל דבר, אזרוק פרי לקופה שלוש. זה יהיה הסימן שלך לרוץ לדלת האחורית ולקחת ממני כמות מסוימת, כדי שלא אצטרך לסחוב הכול לבד. אה, ושכחתי להגיד: אתה תעסיק את העובדים ליד קופה שלוש, בכך שתשאל אותם כל מיני שאלות מוזרות ומטרידות. מובן?''
''יס סר,'' הצדיע בריאן. הוא נראה נחוש.
בזמן ששניהם דיברו, המרכול נגלה לעיניהם. ''אוקיי, בריאן,'' אמר הילד, ''אני אתגנב מסביב, ואתה תכנס מכאן. בעוד שלוש... שתיים... אחת... צא!'' הוא החל לרוץ מסביב לבניין. לרגע אחד הוא ראה את בריאן הולך לו לאיטו אל עבר הדלת החשמלית של המרכול, ואז הוא נעלם משדה ראייתו.
כאשר הגיע הילד לכניסה האחורית, גילה שהיא חסומה בקרשים. ''או, פאק,'' הוא מלמל. ''למה עכשיו? למה?'' למזלו היה חריץ בין הקרשים, גדול מספיק בשביל שילד בגודלו יוכל להשתחל בו. אבל הייתה לו בעיה; המרכול היה מלא אנשים שיוכלו לראותו! מה לעשות?
מרחוק שמע הילד את קולו החזק של בריאן מהדהד, למרות שלא הצליח להבין את המילים. אך פתאום עלה בראשו רעיון.
הוא טיפס על הקרשים, תחב את ראשו פנימה, והביט בעוברים והשבים. לא נראה היה שהם התעניינו במיוחד בראשו של ילד המציץ מבעד לפתח בקרשים.
טוב,'' מלמל הילד, ''על החיים ועל המוות.'' הוא דחף את עצמו מבעד לחריץ הקטן, ונחת על ברכיו.''אוו, די די דאם,'' הילד התייסר לכמה שניות, אוחז בחוזקה בברכיו. לא נראה שמישהו שם לב לקפיצתו.
הוא הרים את מבטו אל עבר מדפי הפירות. הוא ראה תפוח שמן ועסיסי, ורשם לעצמו לקחת אותו לאחר מכן.
לאט לאט, החלו להצטרף לקולו של בריאן גם קולותיהם של כמה מהעובדים. הילד מיהר בגבינות. הוא לקח שתי גבינות חצי-קשות ורץ למקרר השתייה. הוא לקח שני בקבוקים גדולים של מים, וטס כחץ מקשת למעבר הפירות. הילד לקח שני תפוחים ותפוז אחד. לאחר מכן הוא לקח את התפוח העסיסי והשמן שראה, והלך לקצה המעבר. הוא כיוון, וזרק.
ברגע שהתפוח נחת בקופה החל בריאן לרוץ. הוא הגיע לילד כשהאחרון עדיין חייך בסיפוק על פגיעתו הישירה בפרצופו של עובד סופר אשר החזיק מגב וניסה להרביץ לבריאן בעזרתו.
''בוא, רוץ, רוץ!'' לחש בריאן. הוא לקח את זרועו של הילד וגרר אותו אחריו.
''חכה! אני לא יכול לסחוב הכול לבד!'' הוא לחש. ''קח קצת.'' בריאן לקח תפוח אחד, בקבוק אחד ותפוז. הילד התפלא שוב על כוחו של בריאן.
''אויש, זה סגור, נכון!'' הילד נאנח. ''אנחנו צריכים ללכת מהדלת הקדמית.
תתכונן לרוץ הרבה.''
''אהה,'' אמר בריאן.
''אבל חכה לסימן ממני,'' אמר הילד. פתאום העובדים שמו לב לשני הילדים. הם החלו לרוץ לעֶברם.
''שלוש... שתיים... אחת...'' מלמל הילד. העובד הראשון כבר הגיע למרחק של שני מטרים מהם. ''צא!'' שניהם החלו לרוץ במעבר הפירות. למזלם רגליהם המטונפות היו מאומנות בריצה, כך ששני הילדים לא החליקו על הרצפה.
כעת הם הגיעו למעבר חמש. המעבר היה עמוס ממתקים; סוכריות ג'לי וסיגריות מזויפות מסוכר, סוכריות-על-מקל וטופי שוקולד. הילד לקח כמה סוכריות קשות וזרק אותן על פרצופיהם הכועסים של העובדים. הם עיוו את פניהם בכאב כאשר הסוכריות פגעו בהם.
''קדימה, בוא!'' סינן בריאן ולקח את ידו של הילד. הדלת הקדמית הייתה פנויה מעובדים. שני הילדים טסו לעברה כחץ מקשת. הילד הפסיק לזרוק על העובדים סוכריות קשות, וריכז את כל כוחו בריצה. עוד עשרה מטרים - שבעה - חמישה - שניים -
בריאן והילד פרצו אל אור השמש שבחוץ, אך לא הפסיקו לרוץ. הם רצו יחפים על מדרכות קשות, על כבישים רותחים. רק כאשר הגיעו לארגז הרשו לעצמם להפסיק לרוץ. הם צנחו בתשישות על רצפתו, שמחים על הצלחתם. רק אחרי כמה דקות שבהן איש לא דיבר, שאל בריאן: ''עם זה אתה צריך להתמודד כל שבועיים? מסכן...'' הילד עצם את עיניו כמה שניות לפני שענה. הוא לא ידע למה, אבל משום מה קולו של בריאן מביע רחמים עליו גרם לו לחמימות בגופו.
''כן... אבל בדרך כלל הם לא רואים אותי. בדרך כלל אני יוצא מהדרך האחורית.''
''אהה,'' אמר בריאן. ואז, כאילו הרגיש שהנושא הזה דיי כאוב, הוא החליף. ''טוב, האוכל הזה לא יאכל את עצמו, נכון?''
''חכה!'' הילד נבהל. ''אנחנו צריכים לשמור!''
''וואלה, נכון...'' בריאן נסח על פניו ארשת אכזבה. ''טוב, אני יוצא קצת. אתה בא?''
''עוד מעט,'' מלמל הילד. ''אני רק... רק מסיים פה משהו.'' בריאן הנהן ויצא.
כעת, משהיה לבד, הוציא הילד דף נקי והחל לכתוב.


אני רוצה לשמוע, לשמוע מילה.
לא סתמית, אלא אחת ויחידה.
היא מיוחדת, יפה ומלאה בעוצמה.
אני בטוח שניחשתם את שמה: סליחה.

סליחה שצעקתם, סליחה שהרבצתם.
סליחה שפצעתם, סליחה שגירשתם.
אבל אני לא רוצה לשמוע את עצמי אומר את זה.
אני רוצה לשמוע לשמוע את כל מי שעשה לי משהו מזה.

רשעים, חמדנים, קמצנים ורוצחים. יש בכם את כל הדברים הרעים. לא רוצה להיות למטה. רוצה להלחם, לגרש אתכם מלמעלה.

אך כעת, איך אומרים? לא אתם צוחקים.
מצאתי חבר, ושנינו חברים.
הצלנו אחד לשני ת'חיים.
אני את הפיזיים, הוא ת'רגשיים.

לבסוף, בֶצוות, אנחנו מדהימים.
התקפה, הגנה, אנחנו בתפקידים.
כי שנינו צריכים, כמה חברים.
כי הוא, כי הוא, *צונזר מטעם הילד*.

רשעים, חמדנים...


אל תחיה בפנטזיות, כי בעולם יש קסמים.

אוווו מתחחחח התפתחות עלילתית
וואו המילים האלו גורמות לי להרגיש אדיוטית
סתם
פשוט תמשיך :)

טוב! הגיע הזמן לתגובה הארוכה שכוללת בתוכה את כל הפרקים שפרסמת כבר.
אני רק רוצה להגיד: זה לא בכוונה להעליב, אני רק ממש ממש ביקורתית.

פרק ראשון:

בהקשר הזה עדיף לכתוב לביתו, ולא לדירתו, בגלל שדירה זה לא תיאור של מקום שגרים בו זה מקום ספציפי שאפשר לגור בו. יש הרבה אנשים שלא גרים בדירה.

בסבר? או שפספסתי משהו?

מה זה הדבר הזה ואיך זה תורם למה שאתה כותב. זה סתם מבלבל, עדיף למחוק.

לא הבנתי אפילו מה ניסית להגיד במשפט הזה, הוא לא הגיוני משום מבחינה.

אוקיי פרק שני!

כמה דברים:
1. לעולם זה בעתיד, צריך לכתוב מעולם.
2. אם הוא בחיים לא כתב איך הוא יודע לכתוב, ועוד כל כך בלי שגיאות ועם סימני פיסוק נכונים והכל? נשמע לי קצת לא הגיוני.

בבקשה תגיד לי איך הילד החזיק את הנייר שהכדור הצליח לפגוע רק בו. באמת. לפי איך שזה נשמע, האיש שירה בו נמצא מאחוריו, אז הנייר לא אמור להיות בכלל בהישג ידו ולהיפגע מהכדור, אלא אם כן הכדור חורר את הגוף של הילד לפני שהוא הגיע לנייר וזה לא נראה לי אפשרי מבחינה פזיולוגית. אתה רוצה להגיד לי שהילד פשוט רץ בזמן שהוא מחזיק את הפתק גבוה מעל הראש שלו, והאיש ירה למעלה כמו מטומטם? אחרת אין בזה שום היגיון.
לא הבנתי גם למה כתב היד שלו זה כתב היד של אבא שלו. או שזה משהו שעומדים לגלות בהמשך, או שזה סתם מוזר.

פרק שלישי!

אתה לא אמור לכתוב באנגלית כשאתה כותב בעברית. או בוי זה כל כך באנגלית וזה נראה כל כך לא מתאים בסיפור הזה וכל כך לא קשור. פפשוט... תתרגם את הסלנג?

שלח.

לא הבנתי את כל הקטע שהוא מחפש את הדם? זה היה די מבלבל. למה אחרי שנים הוא מחליט לחפש דם? זה כל כך אקראי. זה גם גורם לך לחשוב מה קרה כל השנים האלו שלא היה לו אכפת מזה בכלל ואז פתאום כל הסיפור הזה זה הדבר היחיד שמשנה לו. כאילן... מי ישכח את הפתק האחרון שאבא שלו נתן לו לפני שהוא נרצח בצורה מזוויעה מול העיניים שלו?

פרק רביעי!

מה השתנה בין הפרק הקודם לפרק הזה, שבפרק הקודם הוא רץ כמו אחוז וטירוף ועכשיו הוא לא יכול אפילו לקום בלי קיר?

אל*

זה הדבר הכי מוזר להתייחס לילד כאל זר. זר נותו לך בראש תמונה של איש מבוגר שאתה לא מכיר, לא של ילד. עדיף לתאר אותו כנער, כי זה די מבלבל ככה.

אני מנסה להבין מה עובר לאיש הזה בראש ולמה הוא כזה אידיוט שהוא לא פשוט דופק את הלבנה בראש שלו והולך. היה לו כאילו, שפע זמן????

אתה אומר "האחרון" ו"הראשון" כל שניה וזה כבר מאבד את כל הרעיון של הפנייה הזאת. מה דעתך במקום לבלבל אותנו עם הפניה הזאת, פשוט לכתוב, אני לא יודעת, "הוא"? תן לנו קרדיט בשביל להבין מי זה ההוא הזה, אנחנו לא כאלו טיפשים.
חוץ מזה, לפני שניה שניהם היו פצועים מדי בשביל לברוח ועכשיו פתאום הם קמים? למה?

פרק חמישי!

זה יותר גרוע מלכתוב או בוי, אוקיי? אתה לא אמור לכתוב באנגלית בכלל בקטע בעברית. מה כל כך כואב לכתוב "אני אוהב אותך"?

שרירים יש לזר. שרירים יש לזר? שרירים יש לזר.
מה זה אמור להיות בבקשה תגיד לי.

לקטטות אין שום דבר לעשות עם ריצה זה לא מסביר כלום.

שוב פעם באנגלית? אוקיי בלי להעליב, זה כבר נהיה פטתי.

שוב אנגלית.
חוץ מזה, לא הבנתי. הוא נלחץ כי אנשים יכלו לראות אותו ואז הוא חשב על רעיון פשוט להתעלם מהאנשים וזה עבד???

הוא מחזיק שני פירות ובקבוק והילד חושב שהוא חזק? זה קצת מביך.

חשבתי שהידיים שלו מלאות בגבינות ופירות איך הוא הצליח לתפוס סוכריה ועוד לזרוק את זה?

כן אמממ עוד משהו שקצת עיצבן אותי כאן זה מגן העלילה. זה הופך את כל הקטעים עם היותר "אקשן" נגיד, לדי... לא מעניינים. אתה יודע שהם יצליחו בלי להיפגע, וזה כבר הופך ללא מעניין. חוץ מזה שכדאי לך להפסיק לכתוב פתאום כל שניה, זה מוריד מההפתעה.

אני עדיין לא בהכרח הבנתי מה העלילה, אבל כן נראה לי שאמשיך לקרוא כי אני אוהבת את השם של בריאן.
ושוב - לא ניסיתי להעליב סליחה ><

הו פרק שישי
אחרי כמה חודשים טובים
בלופ
=_=
תודה לוריאן על הת''ב
אז יאללה
מתחילים?
אה כן עברתי על הפרק וביטאתי אותו במה שראיתי שצריך

*שימו לב, הדירוג השתנה
---

פרק 6


הילד תחב את הדף לתוך החור שבקיר ויצא מהארגז. הוא מצא את בריאן נשען קלות על דפנותיו ומביט בשמיים. הוא הפנה את ראשו כאשר שם לב אליו.
''או, הנה אתה.'' הוא אמר. ''כמה זמן לקח לך?''
''אני לא יודע, אין לי שעון,'' ענה הילד, מבלי להבין שזו הייתה שאלה רטורית.
''אוקיי...'' בריאן לא שאל שאלות.
''אוקיי,'' אמר הילד גם. ''אז... מה אתה רוצה לעשות? אתה רוצה לשחק? להתדיין? אתה רוצה לכתו - כלומר, לחטט בפחים?''
''תמיד רציתי לחטט בפחים.'' בריאן משך בכתפיו. ''אז בוא נעשה את זה.''
''יאללה,'' אמר הילד, ''אבל אני מזהיר אותך שאני מנצח אותך בכל ספורט שקשור בפחים.''
''אהה.'' לא היה נראה שבריאן מקשיב. במקום זאת, הוא הביט על חתולה - הילד לא היה בטוח שזהו מינה (או מינו?), אבל הוא תמיד חשב שיש לו חוש פנימי לדברים כאלה - וזו יללה והתיישבה, תוך כדי כך נועצת בשניהם מבט בלתי ניתן לפיענוח.
בריאן יילל.
החתולה ייללה גם ופיה נמתח בצורה שגרמה לילד לחשוב שבריאן דיבר אליה לא יפה. היא נעצה בבריאן עוד מבט, והילד חשב שהוא רואה מין ניצוץ של המשפט 'תעזבו אותי!' בעיניה ובצורת פיה.
''אל תדאגי, אני אשטוף את הפה שלו באדמה, הדבר היחיד שיש לי בשפע,'' מלמל הילד בשקט.
''מה?'' בריאן הפנה את מבטו אל הילד.
''מה?'' ניסה הילד להסתיר את דבריו. ''בוא נלך - פחי האשפה ממש בקצה הסימטה.''
''אתה יודע, אני מתפלא שאתה מדבר שפה רהוטה כל כך. פעם כתבתי, אבל אז התחיל כל הסיפור של המוות והרדיפה, אבל מעולם לא פגשתי מישהו שמשתמש בה''א במקום הנכון בצירופי סמיכות, מכיר את המילים של השפה, יודע מה נקבה ומה זכר, מכיר את הגופים ואת הזמן ואת הגייתם...''
''מה אלו כל הדברים האלה?'' תמה הילד. הם פנו בסיבוב ומצאו את עצמם מול שתי מכולות אשפה גדולות.
בריאן נעצר בו-ברגע. ''מה זאת אומרת?'' עכשיו היה תורו לתמוה. ''אתה מדבר ומשתמש בשפה כל כך יפה - בטוח למדת את זה.'' הוא הסתכל עליו במבט מוזר. ''אתה רוצה לומר לי שאתה סוג של גיבור-על? גיבור-על של שפה?''
הילד הסתכל עליו בחיוך עקמומי. ''נכון מאוד. עלית עליי. אני גיבור-על שגונב מהרשעים את מה ששייך לחלשים. אתה העוזר שלי. אני חי בקופסת קרטון ענקית כאות אהדתי לקורבנות הרשעים.''
בריאן הסתכל עליו בבלבול.
''אוך, לא משנה.
''אוקיי, תקשיב. המשחק הוא כזה: רצים למכולה וקופצים לתוכה. יש לך עשר שניות לצאת עם דבר-מאכל כלשהו. מי שמוציא את המאכל הכי טעים - מנצח.''
''מובן.'' בריאן הצדיע.
''אז קדימה, צא צא צא!'' צעק הילד, ובריאן קפץ אל תוך המכולה קפיצת ראש. אבל מה שגרם לילד להעריך אותו יותר היה העובדה שלא נשמע צליל הפגיעה של הראש בקרקעית המכולה.
''עשר, תשע, שמונה, שבע, שש, חמש...'' צעק הילד. ''ארבע, שלוש, שתיים, אחת - זהו!'' ראשו של בריאן פרץ מן האשפה, ופיו הוא החזיק קופסה חצי-פתוחה של לבן. כמעט כולו היה בפנים.
''אנשים...'' נאנח בריאן בתיאטרליות. ''סתם זורקים דברי מאכל שלמים. בשביל זה יש אותנו, הצדיקים, שמנקים את כדור הארץ.'' הילד פלט צחקוק. לאחר מכן הוא ביקש מבריאן לעמוד במקומו ולספור את שניותיו.
''שלוש, ארבע - צא!'' הילד קפץ קפיצת 'כדור תותח' אל תוך האשפה, וחושיו התחדדו למגע ולריח המוכרים. הוא תר וחיפש, ראשו עסוק בניתוח כל מה שעיניו מראות - ופתאום הוא ראה את זה.
מילקי.
הוא שמע את בריאן סופר. ''חמש. ארבע. שלוש...'' הילד הושיט יד ואחז במילקי. כף הם ימצאו אחר כך.
''שתיים...'' הילד פרץ החוצה לפני ''אחת''. כשהמילקי מונף למעלה בתנועת ניצחון, הוא יצא מהמכולה. הוא חייך חיוך רחב אל בריאן, שלרגע הביט בו בבלבול - עד שעיניו נתקלו במילקי, וחיוך נפרס פרצופו.
''יש!'' בריאן קפץ מאושר, פשוטו כמשמעו. הילד רץ אליו.
''עכשיו אנחנו רק צריכים למצוא כף!'' הוא אמר.
''אז בוא נחזור למכולה!'' הציע בריאן.
''קדימה!''
''אנחנו הנבחרים של הגורל!''
''נכון!''
שני הילדים קפצו אל תוך המכולה והחלו לחפש בה כפית. או כף. אף אחד מהם לא היה בררן.


[&7&7]


מיכאל, מנהל רשת סניפי ''נפח בריא'', היה איש שרירי ומטופח. קוי המתאר של שרירי חזהו בלטו לעין מבעד לחולצת הכותנה הסגולה שלבש, אשר לא הצליחה להסתיר את השקעים בזרועותיו. עורו היה חלק, ושערו הבלונדיני היה שחור בשורשיו. הוא לא צבע אותו - כך הוא נולד.
מיכאל שוטט בסניף ברחוב חסר-שם, בודק את התחזוקה ואת העובדים. הרי רק לפני כמה ימים התרחשה שם עוד פריצה - אותו ילד כמו תמיד, אבל העובדים דיווחו לו שהיה נראה שיש לו שותף.
איש אחד, שהיא לבוש כולו שחורים ונראה מלחיץ עבר לידו. בידו הוא החזיק כלי פלסטיק שקוף רב-פעמי לאחסון ביצים. מיכאל חשב שראה עוד משהו בכלי מלבד ביצים, אבל כשהסתכל שוב הוא לא ראה דבר מלבדן, אז הוא שכנע את עצמו שהוא דמיין את זה. טוב שמישהו כאן שומר על כדור הארץ, חשב לעצמו מיכאל.


[&7&7]


''אאאפצ'י!'' התעטשתי עיטוש חזק. מישהו - נראה לי מנהל המחוז או הסניף, אולי הרשת - אמר לי לבריאות. ''יפה שאתה שומר על כדור הארץ!'' הוא קרא אחרי והצביע על האקדח הלבן שהיה בתוך כלי הביצים. בחרתי בביצים הלבנות ביותר, כי הייתי צריך להגניב את האקדח הלבן איכשהו, לא?
ניגשתי לקופה התחלתי להקיש בעצבנות על המתכת עם ציפורניי. ראיתי שהקופאית בת-העשרה עומדת לפתוח את הכלי, אז מיהרתי להגיד: ''יש שם שמונה ביצים, בדקתי. אל תדאגי.''
היא חייכה אליי חיוך קורן מלא נזמים ועגילים. ''זה חלק ממבצע החודש שלנו - בכל חודש, הלקוח החמישי שמגיע לכל קופה זוכה בבדיקת המוצרים שהוא קונה, ואם הם לא טובים מחליפים לך על חשבון הבית.''
''באמצע החודש לקוח חמישי, מזל טוב,'' מלמלתי.
חיוכה נעלם. ''מה?'' היא שאלה.
''מה?'' חזרתי אחריה. ''את יכולה להזדרז, בבקשה? אני ממהר.''
החיוך לא שב לפניה. במקומו החלו טרוניות: ''אנשים מגעילים... הייתי צריכה להתפטר...''
''מה?'' שאלתי.
כעת היה תורה לנסות להסתיר את דבריה. ''מה? הנה, הכול מוכן - למה זה כל כך כבד?'' הנערה הרימה את הכלי אל אוזניה וניערה אותו.
''אה, לא לא - '' פתחתי ואז התכווצתי. אחת הביצים התפוצצה ונמרחה על דופן הכלי בצורה שהזכירה לי באופן מצמרר מישהו שעושה בדיוק את מה שהביצה עשתה. כמעט יכולתי לשמוע אותה צורחת ''הצילו! הצילו! נשברתי! אני לא יכולה לחיות איתן! זו שלצידי אוכלת שעועית משומרת כל הזמן, ואין לי חלון אחד לרפואה! נשברתי, פשוטו כמשמעו!''
מתוך רחמים על הביצים, ובעיקר על הביצה השנייה ששכנה ליד הביצה המפליצה, חטפתי את הכלי מידי הקופאית. אך בדרך הוא נפתח - האקדח נפל ואיתו כל הביצים האחרות. הנה לכן חלון!
הנערה פלטה צווחה דקה למראה האקדח. אבל אני, בזריזות של נמר, הוצאתי אקדח נוסף מכיסי וכיוונתי אותו עליה. ''את לא תספרי לאף אחד על מה שראית כאן,'' אמרתי לה בנועם. ''או שאני אמצא את המשפחה שלך, אביא את הביצה שאכלה שעועית משומרת ואכניס אותה לתוך המקרר. ואז, אחרי שתסבלו, אני אשסף את ראשך. את לא רוצה למות ולא רוצה לגרום צער למשפחתך, נכון? שתי ציפורים במכה אחת.''
הנערה הייתה כל כך מפוחדת, שהדבר היחיד שיכלה לעשות הוא להוריד את ידיה ולהתחיל לעשות שכיבות שמיכה על הקופה. נראה לי. אבל היה משהו לא אמיתי במה שראיתי, כאילו אני הוזה. נחרתי בבוז. התקדמתי אליה, הוצאתי סכין וחתכתי חתך עמוק בגרונה. היא מתה בידי.
''משפחה מסכנה,'' אמרתי בשקט. לאחר מכן נטלתי את האקדח ויצאתי מהסופר.


אנשים רבים יאמרו, אמרו ואומרים לי שאני ''משוגע, פשוטו כמשמעו''. אשתי עזבה אותי לאחר שנכנסה לבית וראתה אותי מחזיק את הכלב, עם החתך שלרוחב גופו, ושותה את דמו. הבוס שלי פיטר אותי לאחר שנמאס לו מזה שאני מתנקש באנשים בגלוי, בלי קשר לזמן ולמקום, במקום ''בסתר, לבד ובלה בלה בלה''. גם אותו הרגתי. אז אם רק תתן לי את ההזדמנות, נתנאל, אני נשבע בכלבים שהרגתי שאני אהרוג אותו.

אוקיי, דבר ראשון - אני לא מאמין לך כי למה שתישבע במישהו שהרגת? תישבע במישהו אמין. ודבר שני - אם לא תיזהר אני ארצח אותך ואעלה אותך באש הגיהנום, כי יש בכוחי לעשות זאת! אז שוש, ואל תדבר על רצחים שלא ביצעת! זה לא מנומס! אתה יודע שאני יודע שלא ביצעת שום רצח שלא כתבתי אותו! אז שוש!


אני מרגיש ממש רע, כאילו אין לי טעם, ואני לא רוצה להוציא את זה - זה כמו לרצוח את עצמי. למשחקים ולקריאה אין טעם - סתם שיקרתי לעצמי, כי זה חזר. אני מרגיש את הלב שלי, ממש, ואני לא יכול לנשום כרגיל; בלב שלי, בתוך הגבעה הימנית, יש גוש של אפלה - מסתובבת ומתערבלת. גוש של אפלה שעשויה מכל האנשים שמתעלמים ממני, שהרביצו לי, שלעגו לי. בקיצור, של כל ההפסדים שלי.
כי אף פעם לא רצתי לקרוא למישהו שיכול לעזור לי. תמיד ניסיתי לפתור את הדברים בעצמי. ניסיתי לקחת נשימות עמוקות. אבל כשאני לוקח נשימות עמוקות, הלב שלי טיפה מתרחב, והאפלה גדלה יחד איתו. אז כמובן שזה לא פתרון.
אני חושב שמה שאני צריך זה אהבה. אני צריך מישהו שיתמוך בי, שינסה לעזור לי בכל דרך שיוכל, שיאהב אותי כמו שאני ולא יהיה לו אכפת ממקום מגוריי או ממצבי, כמו בריאן. מישהו שיבין אותי. כן, זה. מה שאני צריך.



הפתעות הטובות והלא-טובות טמונות בכל דבר.

ממש מרתק ויפה!