טעויות / קלישה, היה היה פעם

[קלישה מהלכת]

המדף שלי.
מבוטא.
עוד קטע נחמד על סנדי ותומאס.
תהנו!

***

טעויות

[אורך: 1197]

זה היה המבט בעיניים, המבט שהיה מופיע כשזה קרה. הדבר היחיד שהראה שמשהו השתנה – לפחות בהתחלה. עם השנים היא למדה לזהות את החולשה של רגליו הנגררות בקושי על קרשי העץ הלבנים מכפור, את הסימנים הכחולים־סגולים שעיטרו את ידיו שכוסו תמיד בשרוולים – היא כבר הבינה למה – כמו פרחים קטנים, יפהפים בדרכם האירונית. היא זוכרת את הפרחים שהיתה מצירת בצעירותה, כתמי סגול ותכלת פורחים על הדף במערבולת ובהרמוניה של קסם מקפיא. כמו אותם פרחי תהילת השלג עוצרי הנשימה שהיו פורחים פעם ליד ביתה – אותם פרחים שהיו מרשרשים ברוח באותה הרמוניה מצמררת ומקסימה, אותם פרחים שהיתה אמה קוטפת בעדינות ושוזרת בזר לראשה. כעת כבר לא נשאר כלום במקום בו פרחו פעם, רק טחב ותחושה מנוכרת.
היה את המבט בעיניו, שתמיד נראו קפואות כל כך, חסרות רגש. זה לא היה פחד או כעס – זאת היתה שנאה שבערה באש קרה, מבט מזלזל שדרש ממנה להסיט את מבטה ולשמור את שאלותיה לעצמה – אבל גם התחנן בו זמנית שתשאל, שתעזור. אבל היא לא שאלה. היא היתה פשוט מפנה את מבטה ומתנקת את הקשר, רגליה מתחפרות עמוק בתוך הקרח הקפוא שפעם היה אגם נוצץ. וזה היה נעלם, הקשר הקצר שהם חלקו – התחושה הזאת, ההבנה הזאת שכל רגשותיו חשופים לפניה – אבל שזה נראה כל כך טבעי ומוכר שזה כמעט מרגיע. אבל אז הוא היה מפנה את ראשו ושוקע באותה אפלה מרירה שאפיינה את המבט ההוא. המבט בעיניים.
זה מה שמיוחד בך, קטנטונת, היה אומר אביה כשהיתה קטנה יותר, רק תינוקת, רק בת שש. בזמן שבו הבית הגדול עם הגדר הירוקה היה שוקק חיים, זמן שבו שפרחים צמחו בגינה והיולונות אינם היו מוגפים לעולם. את יכולה להבין אנשים, לקרוא אותם כמו ספר פתוח. את מאוד כישרונית, הוא היה אומר וצובט את לחייה באותה הבעת חיבה שהיתה גורמת לה להתכווץ במקומה ולרטון משהו על זה שההורים של החברות שלה אף פעם לא עושים את זה. אבל זה גם יכול להיות קשה, היכולת הזאת. זה יכול לפגוע בך, להעמיד אותך בפני בחירות קשות.
באותו הזמן היא לא הבינה את משמעות דבריו, באותו זמן שהשמש זרחה והאירה בקרניה את הבית האדום, כפי שכונה רבות בידי ילדי השכונה. בחירות קשות לא היו חלק מחייה, כמו חייהם של רוב הילדים הרגילים. היא לא יודעת באיזה מצב היא היתה היום אם שום דבר לא היה משתנה. היא גם לא רצתה לדעת. כי באותו הזמן היא לא הבינה.
אבל עכשיו היא מבינה. היא יכולה לקרוא אנשים באותה קלות שבה אדם מבוגר שרואה כיתוב על שלט יכול לקרוא ולפרש אותו – זה כבר אינסטינקט טבעי, רפלקס שמבהיר לה מתי מי שעומד מולה משקר, ומה הוא באמת חושב עליה. ככה זה היה עם כולם. זה הפך אותה לאדישה וחסרת אמונה בטוב שבעולם – קשה להאמין בטוב כשאתה יודע מתי אנשים לועגים לבגדיך בליבם, או למראך החיצוני. זה היה ככה עם כולם. עם כולם חוץ ממנו.
תומאס.
זה היה המבט בעיניים, המבט שהופיע כשזה היה קורה. המבט שהתחנן שתשאל, שתעזור. רגעי החולשה והפגיעות המעטים שלו – הזמן היחיד שיכל להסיר בו את ההגנות. זה כמעט פתטי, וסנדי לא אוהבת להיות פתטית.
אבל היא תמיד בחרה לשתוק. לשתוק ולא לעשות דבר. והדממה הרגילה חזרה – ברגע שסגר שוב את ההגנות, ותומאס חסר הרגשות חזר ורגליו התנדנדו באיטיות מעל הקרח.
בחייה עשתה הרבה טעויות, זו האחת שהכי הצטערה עליה.
זאת היתה הבעיה, הבחירות הקשות שעמדה בפניהן, שוב ושוב. היא ידעה לקרוא אנשים, היא ידעה לזהות את רגשותיהם במהירות הברק. היא לא ידעה מה לעשות אחרי זה, היא שמרה בסוד, בקופסא שהודחקה לקצה ראשה. היא שמרה את בלייט ששדד חנות מכולת בשביל האוכל לילדיו, את סיד שבגדה בבעלה עם גבר אחר, חבר ילדות ישן, ואת תומאס. גם אותו היא שמרה. זאת היתה הבעיה, היא ידעה לקרוא את הרגשות של האנשים, היא לא ידעה לחזות את תגובותיהם. וכשהיא היתה יושבת לצידו על שפת האגם, כשקרשי המזח צופו שכבת שלג לבנה כמו אבקת סוכר והקרח ניצנץ באלפי השתקפויות תחתם, או כשקרשי העץ שרטו ברגליה מהחול שעף אליו המזח מהחוף וגלי המים התנפצו לעברה במחזוריות, היא פשוט שתקה. כל חייה שתקה. היא היתה פחדנית מכדי לעזור, פחדנית מכדי להקשיב.
סנדי כבר למדה להתרגל לכאב, לקבל אותו בשתיקה ובלי התנגדות. בין אם זה היה בבית היתומים עם הצלקות הגסות ממכות הנערים והנערות שהתאספו על גופה הצנום, או לצד מיטתו של תיאודור, כשהיה נקלע לעוד אחד מהתקפי הזעם שלו. יש דברים גרועים מהכאב. היא כבר למדה להפנים אותו, לנשוך את שפתיה ולהבליג עליו גם כשרגליה שרפו והתחננו לעזרה, וכשטיפות דם אדומות זלגו וטיפטפו על גופה עד שהכתימו אותו בארגמן מבחיל.
יש סוגים שונים של כאב. יש את הכאב הקר, הכאב שנוצר ממכות בפטיש או בקורת עץ – אותו כאב שגורם לפצע להתנפח ולקבל את גוונו השחור־סגול החולני. את הכאב הזה שגרם לה לצלוע, ששלט בה בדיוק כפי שהיא שלטה בו. אותו כאב מהנפילות על הקרח, כשדמה האדום על הקרח הלבן חולני צף כפרחי שני מצמררים. והיה את הכאב החם – זה שנוצר כשהם היו דוחפים אותה עמוק לתוך ארון שירות נטוש ושורטים בה, או כשהיו דוחפים אותה אל שברי זכוכית מהפח שמאחורי המטבח ומרתקים אותה למקומה. הוא זה שגורם לצווחות כאב להימלט מהפה לרוב, זה שגורם לדם לזלוג פי מאה מהר מהרגיל. זה שהכריח אותה לצאת מהשיעורים בבית היתומים בדחיפות אל השירותים – לשחרר את התחבושות ההדוקות ולהניח לדם לזלוג, להשתחרר כשהיא יודעת שאיש כבר לא רואה אותה. היא לא היתה מלשינה – היא למדה את הלקח שלה, הצלקת האדומה הארוכה במורד ידה. תומאס שאל אותה פעם לגבי הצלקת הזאת, והיא ענתה שנפלה מנדנדה כשהיתה קטנה. הוא ידע שהיא משקרת, אבל הוא פשוט שתק והביט בה בעיניו חסרות הרגש, עד לאותם הרגעים המעטים שהן דוחקות בה לשאול. אבל היא לא שואלת.
ויש את הכאב השלישי, האחד שהכי צורב. אותו כאב שגרם לה לבכות כשגלוריה היתה מצמידה אותה לקיר ולוחשת באוזניה, באותו קול מתוק ומצמרר את אותם הדברים שחשבה מדי יום, אותם הסיבות שבגללן שנאה את עצמה כל כך. הוא רצתה להסיט את מבטה ולברוח, רק לא להיתקל שוב במילים הכואבות ובמבט מלא ההנאה, אבל בנות חבורתה הקיפו אותה וסבבו אותה, לפעמים אפילו ריתקו אותה אל הקיר. לפעמים אלה היו רק הערות קצרות בין השיעורים, משהו שממנו הן שיחררו אותה ונעלמו לדרכן מיד, ולפעמים זה היה משהו בלילות, כשהן והבנים היו מרביצים לה עד שגופה התמלא חבלות, ומשאירים אותה תקועה בארון שירות נעול, חשוך ומלוכלך. אל הטעם של הדם בפה היא כבר התרגלה. אך את טעמן של המילים הארסיות היא טעמה כל פעם כאילו היא הפעם הראשונה.
זה היה המבט בעיניו, המבט שהיה מופיע כשזה קרה. אותו מבט שבור ומרוסק שליווה אותה כל זמנה בבית היתומים – יום אומלל אחרי יום – עד שלא נותר ממנה אלא רסיסים של מה שהיה פעם. יצטרכו לעמוד בפניך בחירות חשובות וזה יהיה קשה, אמר אביה, אבל את כישרונית ותצליחי לעמוד בכך. חבל שאף אחד לא שאל אותה, כי היא היתה מעדיפה לא לעמוד בכל זה ופשוט לחיות כמו כל ילדה רגילה. כמובן, אף אחד לא שאל אותה.
סנדי כבר למדה להתרגל לכאב. היא למדה להתרגל לכאב החם, הצורב, שגורם לה לפלוט צווחות כאב גם כשהיא מנסה יותר מכל לא לחשוף רגש. היא למדה להתרגל לכאב הקר, המכאיב בדרכו שלו, שמלווה אותה לכל מקום ומתפוגג לתוך עצמותיה עד שהיא כבר לא יודעת מתי מתחיל הכאב ומתי נגמרת היא. היא למדה אפילו להתרגל למילים – לאלה ששרטו וצרבו, השאירו את ליבה מצולק עד שלא נשארה בו פיסה ריקה אחת. היא גם למדה את כאב אהבה שלא נענתה, את כאבה של נערה שאוהבת מישהו שרואה בה רק ידידה.
בחייה עשתה הרבה טעויות. היא לא התחרטה על המילים, היא התחרטה על השתיקה.

[The equal opportunity kr]

אין - לי - מילים. אני ממש לא רוצה לצאת פה קטנוני ולהצביע של שתיים - שלוש שגיאות כתיב (למרות שניסיתי לא אני כבר קטנוני נכון?) אז הכתיבה שלך מושלמת - מדהימה - והסיפורים שאת כותבת יותר מוחשיים מכל דבר אחר שקראתי אי פעם.