שרשור על פרסי ג'קסון, לי ולקוראת וכותבת,הארי פוטר

[Ur mom]

"כן..." אמרתי באנחה

[wifeyyy]

"אמיליה?" שמעתי את קולה של אמי.

[Ur mom]

"אבל אני ממש עייפה, אני אלך לישון, תקבעו תורנויות ועם תהיו עייפים , תעירו אותי" אמרתי ומיד אחר כך פיהקתי, אני תמיד ישנה מוקדם וכמה מוקדם

[wifeyyy]

"אמא? זאת את? מי היה האיש הזה שדיברתי איתו קודם?"

[Ur mom]

הלכתי לאחד השקים ונרדמתי במהירות
-----------------
תעשי טקסט ארוך כי היא ישנה

[wifeyyy]

"כדאי שתעלי הביתה ונדבר."
עליתי איתם לבית שלי.
דפקתי על הדלת, ואמי פתחה.
"אמיליה, כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותך," אמרה וחיבקה אותי.
"אמא, אני בקושי יכולה לנשום," אמרתי לה כשאני נחנקת מחיבוקה.
"מי אלה?" שאלה אותי.
"אלה דילן, אנה, לייז וליאו. החברים שלי ממחנה החצויים," הצגתי אותם.
"בואו, תכנסו," היא הכניסה אותנו.
כשנכנסתי לסלון, ראיתי את אוליבר, אבי החורג ואת הבן אדם שכנראה דיברתי איתו.
"אני לילי, אמה של אמיליה וזה אוליבר, אביה החורג," אמרה אמי.
"ואני אפולו-" ברגע שאמר את זה כבר לא הקשבתי לו יותר.
זה אבא שלי. אני מדברת כרגע אל אבי האמיתי שלא פגשתי אף פעם בחיים שלי.
"אמיליה, ממה את מופתעת כל כך? את לא מזהה אותו כשאת מסתכלת במראה? אתם ממש דומים. אגו מנופח, חושבים שיותר טובים מכולם," התגרה בי דילן.
"שלא תעז להגיד עוד מילה אחת עליי או על..." חששתי להגיד את זה, אבל בסופו של דבר, אמרתי. "...אבא שלי," איימתי עליו עם החץ שהיה לי.
"אמיליה, אנחנו לא רוצים מקרי מוות פה," ניסה אפולו? אבי? להרגיע אותי.
הזזתי את החץ והנחתי אותו בחזרה למקום שהיה.
"עכשיו, תוכלי לספר לי את הנבואה?"
"אתה לא יודע את זה כבר? כאילו, אתה שולט על הדלפי, ואתה אל, אתה יודע הכל," אמר ליאו.
"לפעמים כדאי לשמוע את הנבואה ממי שאמרו לו אותה."
"חמישה חצויים יצאו למסע, אתנה, דמטר, אפולו, אפרודיטה והרמס.
יצאו הם למקום הקדוש, אשר הוא עמד בראש.
להחזיר את הרבים והיחיד יצליחו, אך אחד את מותו יפגוש, ואין להחזירו.
מציאת השלושה תהיה קשה, ועזרה תנתן מאביה של המובילה."
"כבר הבנתם את הנבואה?" שאל אותנו.
"לא. אבל אנחנו יודעים שמציאת השלושה אלה ג'יל, איזי ולייל."
"אבל למה לברוח? בכיף הייתי נותן לג'יל פטור מהמחנה."
"זה לא העניין, אממ..." אני עדיין לא יודעת איך לקרוא לו.
"...אבא," השלים אותי. הרגשתי הקלה לקרוא לו ככה.
"אז, אבא, זה לא העניין. העניין הוא שהם מסכנים את עצמם ואנחנו אפילו לא יודעים מאיפה להתחיל לחפש אותם. גם כירון וגם כל הנשקים שהיו לנו נעלמו בשתי דקות."
"לצערי, אני לא אוכל לעזור יותר מדי-"
"-סליחה על שאני קוטעת אותך," אמרה לייז. "אבל בנבואה כתוב שאביה של המובילה יעזור. רק לאמיליה ולליאו יש אבות שהם אלים, אבל אמיליה היא המובילה."
"זה נכון. אבל גם האלים לא יכולים לעזור *יותר* מדי. במה שאני כן יכול לעזור, זה המקום הקדוש שמדברים עליו בנבואה. המקום הזה זה האולימפוס הקודם, האולימפוס שלפני האמפייר סטייט."
"אני אטפל בזה," אמרה אנה.
בזמן שהם המשיכו לדבר, הלכתי עם אמי לצד.
"אני מצטערת שלא חזרתי ושאפילו לא יצרתי איתך קשר."
"זה בסדר, אמיליה, אני סולחת לך."
"תודה, אמא. זה בסדר שנישן פה הלילה ונצא מחר בבוקר?"
"את מוזמנת תמיד, אמיליה, וגם החברים שלך."
"ועוד שאלה, מה הוא עושה פה?"
"הוא ידע שאתם מגיעים."
"הוא לא יכל להגיד באינטרקום שזה הוא?"
"אמיליה, מתוקה שלי, אילו היית רואה את עצמך כשהוא הציג את עצמו, היית מבינה שהיית יכולה לקבל שבץ מוחי."
"אבל למה עכשיו? למה הוא לא בא כשעוד הייתי בבית ולא במחנה החצויים, או לפחות היה בא כשהייתי שם?"
"אני לא יודעת מה לענות לך. כדאי שתלכי לישון כדי שתאגרי כח למחר."
הנהנתי וחזרתי לסלון.
"אנה ולייז, אתן יכולות לישון בחדר עם אמיליה, וליאו ודילן, אתם תשנו בחדר האורחים."
התארגנו לשינה. כולם הלכו לישון, ואני ישבתי על הכסא במרפסת וניגנתי כמה צלילים בגיטרה.
"אכפת לך אם גם אני אנגן קצת?" שמעתי את קולו של אפולו.
"לא. אתה יכול לקחת." הושטתי לו את הגיטרה.
"תמיד כשהסתכלתי עלייך מנגנת, ראיתי אותך נהנית מזה, ראיתי אותך נרגעת. כאילו, שזה סם הרגעה."
"אני באמת מרגישה שזה מה שזה. בשירה ובניגון אני יכולה להביע את הרגשות שלי יותר מהכל בלי צורך לדבר."
הוא הושיט לי בחזרה את הגיטרה.
"אני יודע מה את שואלת את עצמך. למה לא ביקרתי אותך אף פעם," אמר. כנראה שהם גם יודעים לקרוא מחשבות. "יש לי כל כך הרבה ילדים שאני לא יכול להתייחס רק לאחד. אני יודע שאני יכול גם לבקר פעם אחת לקצת זמן, אבל עבודה של אל לעולם לא נגמרת."
"אני לא בדיוק יכולה לעשות עם זה שאתה לא בא ומציג את עצמך בפניי, משהו. אבל כן התעצבתי קצת שבאת לבקר אותי רק כשאני במסע חיפושים כשנאי לא יכולה לדבר איתך הרבה."
"עכשיו את יכולה."
"אני יודעת, ואני מודה לאלים, ובעיקר לך, על זה."
"אני חושב שאת היחידה שהגנה עליי," אמר בכנות.
"מה זאת אומרת?"
"כל מי שאי פעם שמע מישהו מדבר עליי ככה, לא עשה עם זה כלום, או אפילו המשיך גם לדבר ככה."
"תראה, הוא גם דיבר עליי והעליב גם אותי. מה יכולתי לעשות?"
הוא צחק קצת. "אנחנו באמת די דומים."
הייתה שתיקה קצרה. "כדאי שתלכי לישון, את צריכה לנוח. מחכה לך מסע ארוך," אמר.
נאנחתי והתקדמתי לכיוון הבית.
"לילה טוב, אבא," איחלתי לו.
"לילה טוב," ענה והלכתי לחדר.
נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים.
-----------
זה ארוך מספיק?😂😂

[Ur mom]

התעוררתי בבוקר בפיהוקים, והייתי עירנית לגמר, ואז נזכרתי, למה הבנים לא העירו אותי?
ראיתי את שניהם ישנים משני צדדי על השקים שלהם
------------------
יותר מידי ארוך, אבל זה היה מעולה, סחתין על העבודה

[wifeyyy]

"אמיליה, צריך לקום," שמעתי את קולה של אמי.

[Ur mom]

נתתי להם עוד זמן לישון ויצאתי מהמחסן בשקט לבדוק עם יש שם מישהו, אין אף אחד זה הזמן המושלם ללכת

[wifeyyy]

"אני קמה, אני קמה," מלמלתי בעודי קמה מהמיטה והולכת לשירותים.

[Ur mom]

"בנים" קראתי להם "תתעוררו"

[wifeyyy]

עשיתי את ארגוני הבוקר שלי, התלבשתי והלכתי למטבח.

[Ur mom]

ג'יל התעורר אבל עיניו עדיין התאמצו להיפקח

[wifeyyy]

ראיתי את כולם אוכלים מהאוכל שאמי הכינה.
"אמיליה, בואי, אני אשים לך אוכל," אמרה לי.

[Ur mom]

"תתעוררו!, עוד מעט הוא יגיע ויכעס מאוד1" לייל קם במהירות ועזר לי לארגן את השקים, אבל ג'יל עדיין היה בין שינה לערות