His Dark Materials || אשכול משחק

His Dark Materials

האישה בעלת קוף הזהב ישבה על הכיסא המפואר בחוסר נוחות. זה לא שהכיסא היה באמת לא נוח, או שלא הייתה רגילה לכיסאות מפוארים, אלא העובדה כי שותפתה לפגישה איחרה לפגישה על אף שזו הייתה בביתה שלה.
"סליחה על העיכוב, גברת קולטר," נשמע בסופו של דבר קול, וקוף הזהב של גברת קולטר חשף שיניים במחאה. למלכה אליזבת' לא היה דמון, ועל אף שכך אמור היה להיות הדבר, המראה עדיין עורר חלחלה בגברת קולטר והדמון שלה.
"בואי ניפגש לעניין, גברתי המלכה. מתי שלב א' של התוכנית צפוי להתחיל?" שאלה בחדות והתיישרה על כיסאה.
"אני מאמינה כי יהיה ניתן להתחיל בו כבר מחר, אם לא בשעות הקרובות." ענתה בשלווה המלכה.
לאחר מכן השתררה שתיקה בחדר. כל אחת מן הנשים בחנה את השניה, כאילו ניסתה להחליט כמה מסוכנת תהיה כיריבה במקרה והתוכנית תשתבש.
"ומה לגבי הצד שלך, גברת קולטר?" שאלה בסופו של דבר המלכה אליזבת', אשר נעצה את מבטה בקוף הזהב של גברת קולטר.
"הצד שלי בתוכנית מוכן לפעולה כבר שנים רבות, גברתי המלכה. זו אינה הפעם הראשונה בה אנו מריצים את הניסוי הזה." אמרה גברת קולטר בשלווה.
"אם כך, שיהיה לנו בהצלחה." חייכה המלכה חיוך קר, וגברת קולטר וקוף הזהב החזירו חיוך קר אף יותר.
"בהחלט, שיהיה לנו בהצלחה."

דברי השה"מית

טוב, אני לא הייתי חייבת להכניס את זה, אבל כרגיל אני מתלהבת. האמת שממש לא הייתי בטוחה שהמ"ת הזה יצא לפועל, חשבתי שלא יהיו רשומים, וממש הפתעתם אותי עם ההיענות שלכם. אני ממש שמחה שיוצא לי להפעיל את המ"ת הזה, ואני מקווה שזה התחלה חדשה לפורום ושיהיה עוד הרבה פעילות בו בעתיד. אני יודעת שהרבה מכם (אולי כמעט כולכם, עכשיו כשאני חושבת על זה) לא שיחקתם מעולם במ"ת וגם לא הייתם באתר כשהיה מ"תים פעילים, ואני שמחה שאני יכולה להעניק לכם את החוויה המהנה הזו.

תזכורת לחוקי המשחק

⬤ כל החוקים הגלובאליים תקפים באשכול ההרשמה ובאשכול המשחק.
⬤ חוק השליטה – בשלב המשחק תוכלו לשלוט אך ורק על הדמות שלכם, ועל הדמון שלה בהנחה שיש לה כזאת, אלא אם כן אמרתי אחרת. מי שיעבור על החוק לא יוכל להשתתף במשחק. חשוב!
⬤ מה שאתם יודעים, הדמות לא בהכרח יודעת, וזה מאד קריטי במ"ת הזה. שימו לב בבקשה. חשוב!
⬤ נא לא להגיב באשכול ההרשמה יותר מפעם אחת (אלא אם כן הטופס שלכם ממש ארוך ואתם צריכים עוד מקום). אם יש לכם שאלות או בקשות, תכתבו בבקשה הודעה פרטית. בבקשה, בבקשה אל תגיבו יותר מפעם אחת.
⬤ אם אתם לא פעילים, בבקשה תודיעו לי לפני. אחרת, אצטרך להרוג את הדמות שלכם או להשתלט עליה.
⬤ לא מקללים או מתנהגים לשחקן אחר בצורה לא מכבדת מחוץ למשחק. במשחק יש לכם קצת חופש, אבל אל תגזימו. חשוב!

והגענו אל הרגע... התחלות!

אוקיי, שימו לב -
⬤ אתם מקבלים התחלות בזוגות. זה אומר שהראשון מביניכם שמגיב מגיב רק להוראה שלי, ואילו השני צריך להגיב גם להוראה שלי וגם לתגובה של מי שבזוג איתו! שימו לב מי הזוג שלכם, הפרדתי כל זוג בקווים כדי שיהיה ברור יותר.
⬤ הדמויות כמובן מוזמנות לנהל שיחה, אבל אל תשכחו שיש לכן רק תגובה אחת. אי אפשר להגיב למי שהגיב לכם עד הסבב הבא.
⬤ בנוסף, אני מבקשת בכל תגובה לרשום את השם של הדמות שלכם בצבע שלכם וכדומה.
⬤ אלה מכם שמהעולם המקביל רשאים כמובן לשלוט על הדמון שלהם.

Princess of the Moon, לונה - אמילי סרבדור, 13.
OOG: חסר לי שוב פעם את השם של הדמונית שלך. אני יודעת שכתבת אחד, אבל אני לא רואה אותו בטופס. תכתבי לי מה השם שלה שוב.
IG:
את מתעוררות בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. הדבר האחרון שאת זוכרת הוא שהלכת לישון, ללא שום אירועים מיוחדים, פרט אולי לשיחה קצת ארוכה עם ההורים שלך בלילה לפני כן.
"אמילי? איפה אנחנו?" הדמונית שלך מרגישה בפחד שלך, ואת מרגישה אותה מתיישבת קרוב לאוזן שלך, משנה את הצורה שלה לציפור כדי שתוכל להתקרב אלייך. את לא יודעת לענות לה, והיא יודעת שאת לא יודעת, וזה רק מלחיץ את שתיכן יותר.
"מישהו כאן?" אתן שומעות לפתע קול, והדמונית קופצת מהכתף שלך בהפתעה ומנפנפת בכנפיים שלה באוויר. עד כה לא שמתן לב לעובדה שאתן לא לבד בחדר, וככל שהעיניים שלכן מתרגלות לחושך אתן מצליחות לשים לב שאתן יושבות על מיטה, ושמולכן יש מיטה נוספת עם דמות לא ברורה. אתן לא רואות את הדמון שלה, אבל הוא בטח שם, לא? אחרת היא לא הייתה יושבת ומדברת איתכן.

מיס פרגרין, נטע - לורליי בראון, 12.
את מתעוררת בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. הדבר האחרון שאת זוכרת הוא שהלכת לישון, ללא שום אירועים מיוחדים, אולי פרט לעובדה שהיה קשה לך קצת להירדם בלילה.
את מתרוממת, ומסתכלת מסביב. את לא מצליחה לראות כלום, אבל נדמה לך שאת לא לבד בחדר.
"אמילי? איפה אנחנו?" את שומעת קול לא מוכר, קול שנשמע... לא אנושי. את מאמצת את העיניים שלך בניסיון לראות משהו, וככל שהעיניים שלך מתרגלות לחושך את מבינה שאת יושבת על מיטה, ושמולך יש ילדה שיושבת על מיטה גם. מאיפה מגיע הקול השלישי? את לא רואה עוד ילדה כאן.
"מישהו כאן?" את שואלת, פשוט כדי לאשר לעצמך. אומנם את לא מקבלת תשובה מיד, אבל את שומעת קול של כנפיים, מה שמבלבל אותך אפילו יותר. איפה הילדה השלישית שדיברה? או שזו הייתה בכלל הילדה שאת רואה מולך? ולמה את שומעת ציפור? מה קורה כאן?

---

תינוקת, סופי - נטע איילון, 13.
את מתעוררת בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. הדבר האחרון שאת זוכרת הוא שהלכת לישון, ללא שום אירועים מיוחדים. המחשבה הראשונה שלך היא שזו מתיחה של מישהו - מה אם אלה הילדים מבית הספר הקודם שלך? למה שהם ימשיכו להציק לך, עכשיו כשאת לא לומדת שם יותר? - אבל את שומעת רעש איפה שהוא מולך, ולאט לאט מבינה שאת בעצם יושבת על מיטה.
את לא יכולה לזהות אם הילדה שנמצאת מולך היא מבית הספר שלך, אבל את כן שמה לב לעובדה שיש זאב ענק ומפחיד לידה. זה כבר גורם לך לקפוץ לעמידה, וכמעט ליפול באותה מהירות על הרצפה כשאת מאבדת את שיווי המשקל שלך.
"יש לידך זאב!" את לא יכולה להסתיר את הפאניקה שלך, או לראות את התגובה של הילדה בחושך.
"מה יש לך? הוא לא יפגע בך. הדמון שלך הוא פרפר או משהו?" הילדה עונה, ונשמעת מבולבלת.
עכשיו את כבר בטוחה שהיא צוחקת עלייך. דמון? פרפר? על מה היא מדברת?

ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ, נגה - אדל אנה לנה ברלינר, 15.
את מתעוררת בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. הדבר האחרון שאת זוכרת הוא שהלכת לישון, ללא שום אירועים מיוחדים.
את מיד שומעת את ארליך במחשבות שלך, שנשמע מבולבל בערך כמוך. היד שלך מחפשת אותו בחושך, ואת מרגישה קצת יותר טוב כשאת מרגישה את הפרווה שלו מתחת לכף היד שלך.
מסביבך יש רעש, ואת מתיישרת לאט כשאת מבינה שיש מולך ילדה על מיטה, ושאת במיטה בעצמך.
לפני שאת מספיקה לומר משהו, הילדה קולטת את ארליך, והתגובה מיידית. היא קופצת לעמידה בפחד, וכמעט עפה על הרצפה.
"יש לידך זאב!" היא מציינת בפאניקה מוחלטת, ואת ממצמצת. מה יש, היא אף פעם לא ראתה דמון של זאב? את לא מצליחה לראות את הדמון שלה, וזה גורם לך לתהות אם הוא פרפר או ג'וק והיא מפחדת שתדרכי עליו.
"מה יש לך? הוא לא יפגע בך. הדמון שלך הוא פרפר או משהו?" את מחליטה להיות ישירה, בעיקר כי את מבולבלת למדי.

---

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
את מתעוררת בחדר לא מוכר וחשוך לחלוטין. ברגע הראשון את לא כל כך נבהלת, כיוון שאת רגילה ללכת לישון ולקום במקומות שאת לא מכירה. אבל אחרי כמה שניות את נזכרת שאתם לא על ספינה, ושאתם לא באמצע מסע, ושבעצם אין לך מושג היכן את נמצאת.
את נמצאת על מיטה, בזה את בטוחה. העובדה שאת גם לא יכולה לשמוע כמו שצריך וגם לא לראות כמו שצריך קצת מלחיצה אותך, אבל את מנסה לשמור על רוגע, ומתקדמת בדברים שאת שמה לב אליהם - את במיטה, לוס נמצא על האוזן שלך, ויש לך משהו שמרגיש כמו אזיק על הרגל ולא היה שם לפני כן.
"יש כאן ילדה, והיא שואלת אם יש כאן מישהו," את שומעת את הקול של לוס בראש שלך, ומתיישרת בזהירות - מחכה שהעיניים שלך יתרגלו לחושך.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
את מתעוררת בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. הדבר האחרון שאת זוכרת הוא שהלכת לישון, מעט מאוחר מידי כי קראת ספר עד מאוחר - כרגיל - ונרדמת תוך כדי מחשבות על המבחן הקרוב שלך בספרות, שלא ממש מלחיץ אותך.
את לא יודעת איפה את. את מתיישרת לאט ובזהירות, ומנסה להסתכל סביבך. בלי פאניקה, זה הכי חשובה. העיניים שלך מתרגלות לחושך לאט, ואת מבינה שאת יושבת על מיטה, ושיש מולך ילדה נוספת, שלרגע את לא בטוחה אם היא ערה או לא.
את לא יכולה להיות בטוחה שאין אדם נוסף בחדר. "יש כאן מישהו?" את שואלת, בתקווה שאולי לפחות הילדה תענה לך.
היא מתרוממת, אבל לא אומרת שום דבר, מה שגורם לך לתהות אם היא שמעה אותך בכלל. אין סיבה שלא, לא? לא דיברת בקול חלש, או כיוונת את השאלה לעצמך.

---

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
את מתעוררת בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. מישל יושב עלייך, כמו שהוא אוהב לעשות הרבה פעמים כשאת הולכת לישון - את לא הטיפוס שזז מתוך שינה, ולכן פחות יש סיכוי שתעיפי אותו מהמיטה בטעות באמצע הלילה.
"מישל? איפה אנחנו?" את לא בטוחה למה את לוחשת, ומישל אוטומטית קופץ ממך ומסתובב בחדר - כמובן לא רחוק מידי, אתם יודעים את הגבולות שלכם.
"יש כאן עוד מישהי," הוא מציין, ואת מבינה שיש מולך מיטה נוספת, קרובה מספיק כדי שמישל יתיישב עליה ויסתכל על הילדה, שיושבת גם ובוהה פחות או יותר בהלם בדמון שלך.
"איפה הדמון שלך?" הוא שואל בהפתעה את הילדה, ומזיז את ראשו מצד לצד.

Alex Dunphy, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
את מתעוררת בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. התחושה הראשונה שתוקפת אותך היא פאניקה - איפה את? יש סיכוי שמייקל יצא מהכלא, וחטף אותך? את מתקשה להאמין לזה, אבל אין לך מושג מה קורה.
"מישל? איפה אנחנו?" את שומעת קול, ובשעה שאת מתיישבת את מבינה שמולך יש מיטה נוספת וילדה שיושבת עליה. את רואה משהו זז ברחבי החדר - לא מתרחק באף שלב יותר מידי מהילדה - ולפני שאת מבינה מה קורה הוא מתיישב לידך, ואת מבינה שזה לא חתול או כלב אלא שועל.
"יש כאן עוד מישהי," את כמעט צורחת כשהוא פותח את הפה שלו ומדבר. מה לעזאזל הולך פה? למה השועל הזה מדבר? את חולמת? את כנראה חולמת.
"איפה הדמון שלך?" הוא מוסיף, ואת פשוט בוהה בו בהלם. האם את באמת סוג-של מנהלת שיחה עם שועל מדבר הרגע?

---

Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר, 17.
את מתעוררת בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. ברגע הראשון, אין לך מושג איך להגיב. האם יכול להיות שמישהו מהלקוחות היכן שאת עובדת החליט להגזים, ולעשות לך משהו רק בגלל שאת לא מרגישה גבר או אישה?
"אנחנו לא לבד פה," אינטגרי מציינת, ובא לך לגלגל עיניים. כן, זה מה שאת צריכה, לשמוע את אינטגרי איך שאת פותחת את העיניים שלך.
"מה את אומרת, אינטגריטאס," את רוטנת, והיא מנפנפת בכנפיים שלה בהפגנתיות. נכון שהיא הדמון שלך, אבל אתן ככל הנראה הצמד של הדמון ואדם הכי לא קשורים אחד לשני שקיים.
את מתיישרת לאט, ומבחינה שנמצא עוד בחור נוסף בחדר, שאת לא מצליחה לראות את הבעת פניו. את מחפשת את הדמון שלו, וכשאת לא רואה אותו, את מניחה שכנראה הוא קטן מידי כדי שתקלטי אותו בחושך.
"שלום?" את מנסה לשאול בזהירות.

Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
אתה מתעורר בחדר לא מוכר, וחשוך לחלוטין. הדבר האחרון שאתה זוכר הוא שהלכת לישון אחרי שניגנת בסיטאר שלך, ובכית קצת בלילה כי חשת געגועים פתאומיים לסבתא שלך. זה לא עוזב מעולם, אחרי הכל.
באופן מפתיע, אתה לא נלחץ, רק מתיישר בזהירות ומסדר את המשקפיים על הפנים שלך. יש מולך בחור - או בחורה? קשה לראות בחושך - ומשהו שנראה כמו ציפור, וזה מעט מבלבל.
"אנחנו לא לבד פה," האם ה...יונה הזאת דיברה הרגע? אתה כנראה הוזה את זה.
"מה את אומרת, אינטגריטאס," לא, לא, הבחור.ה הזו ללא ספק דיבר.ה הרגע עם היונה שלה. מה למען השם? זה איזה שהוא חלום שאתה שקוע בו ממש עמוק, או שרישמית אתה הוזה עכשיו?
האדם מולך מתיישר, ומסתכל עלייך.
"שלום?" הוא שואל בזהירות, ואתה ממצמץ, המבט עדיין נעוץ ביונה המדברת.

אני בוחנת את החדר החשוך הראש שלי כואב ואני מתחילה לבהות בציפור שנראה שצצה משום מקום ואיפה בכלל הילדה?

תינוקת, סופי - נטע איילון, 13

"תוציאי אותי מפה!" אמרתי. "זו חטיפה. ולא, החיית מחמד שלי היא לא פרפר."

Alex Dunphy, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
אני מסתכלת סביב ועדיין רואה את השואל המדבר, ומרגישה כאילו הוא מחכה לתשובה. את רק הוזה אני אומרת לעצמי, הרי חיות לא מדברות, זה לא הגיוני. אני ממשיכה להסתכל על החדר, ונעצרת על הילדה.
אני מסתכלת על הילדה במיטה הצמודה. אולי זה כן קשור למייקל? אולי הילדה הזו נפגעה ממנו כמוני? לא, לא נראה לי. אני מפחדת. חדרים חשוכים מפחידים אותי, אני מפחדת שמייקל יחזור. אבל מייקל בכלא אני חוזרת לעצמי, הוא לא היה משתחרר, נכון? אני נשכבת על המיטה, מלאת היסוסים. הלוואי שלי-אן הייתה כאן, היא בטח הייתה יודעת מה לעשות, היא והכישרון שלה להתמודד עם מצבי לחץ. אני מתיישבת בחזרה, רועדת. אין לי מושג איפה אני, ואני בלחץ. אולי קרה משהו לאימא? מה אני עושה עכשיו? האם אני בסכנה עכשיו? אני מתחילה להיכנס להתקף חרדה, אבל בטיפולים שלי הפסיכולוגית לימדה אותי לשלוט בהם. אני מחליטה, בהמון פחד. להתחיל שיחה עם הילדה במיטה השנייה.
"היי," אני אומרת, בקול מהוסס ותקווה שהיא נחמדה.

הודעה זו נערכה ע"י Alex Dunphy ב Jun 14 2021, 15:09 PM

אני בוחנת את החדר החשוך הראש שלי כואב ואני מתחילה לבהות בציפור שנראה שצצה משום מקום ואיפה בכלל הילדה?

אמילי:
"זאת הדמונית שלי, איפה שלך?" אני שואלת בסקרנות.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
אני מבחינה בעצם מתנועע כלשהו על אוזנה של הנערה – מה זה, זבוב ענק? זה מתפתל ונע בתנועות חלקלקות ושומניות. אני מצפה לראות את הנערה קופצת על רגליה ומסלקת את החיה המשונה מעל אוזנה בצעקה קלה ששמורה אך ורק למקקים עצומים ולבנות מתבגרות. במקום זה היא ממשיכה לשבת ולא עושה כלום, כאילו לא מרגישה את היצור.
אני לא מסוגלת להבחין בתווי פניה – בקושי מצליחה לזהות שזו בת על פי שערה הבהיר (?) ובעצם לא מסוגלת לראות דבר. אז אני משתמשת בחושים האחרים שלי – מגששת עד לרגלי הכפותות במשהו שנראה כמו אזיק, שומעת את הלחישה השקטה שעומדת בחדר – כמו לחישת נחש או משהו כזה.
אני מנסה לחשוב איפה לעזאזל אני יכולה להיות; איזה מין חדר בריחה משונה, בלי ספק. אבל מה הסיפור של היצור שנמצא על האוזן של הילדה..?
"יש לך משהו על האוזן," אני מציינת אחרי שתיקה ארוכה.

"חיית מחמד?" אני שואלת ומשתדלת לרסן את הבילבול שלי. ארליך מלחשש בבהלה במוחי. "יש לך חיית מחמד?"
ריכוז, אלריך ממלמל.
"זאת אומרת, לא, מה הדמון שלך?"

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
אני מצמצמת את עייני בניסיון לראות יותר טוב, היא נראית נורמלית לגמרי, רק הבגדים שלה קצת מוזרים, ו... טוב היא נראית מופתעת, לא, לא מופתעת, מפוחדת, לראות את מישל. אפשר לחשוב שהיא אף פעם לא ראתה דמון שועל... רגע, מישל צודק, איפה הדמון שלה בכלל? העיניים שלי כבר יותר רגילות לחושך אבל איכשהו אני עדיין לא רואה שום דמון... לא יכול להיות שאין לה, לכולם יש. נכון?
היא נראית קצת מהוססת ולרגע הייתי בטוחה שהיא אילמת כי... טוב היא לא מדברת. היא אומרת "היי"
"היי," השבתי קצת בבלבול, היא כן יכולה לדבר, אז למה היא לא עונה למישל? טוב אני אדאג לזה אחרכך.
"אני ג'ורג'יה ג'ונס, נעים להכיר," אמרתי חברתי לרדת מהמיטה.
"חכי אני רוצה לבדוק את המקום" אמר מישל
"תהנה, מה אני אגיד." אמרתי למישל והחזרתי את תשומת ליבי חזרה לילדה מולי, "הדמון שלי צודק, איפה הדמון שלך? לא הגיוני שאין לך אחד... נכון?" לרגע חלפה בראשי המחשבה, מה אם לא לכולם יש דמונים... לא זה לא הגיוני, לכולם יש דמון. "בכל אופן לדמיון שלי קוראים מישל" את פשוט לא יודעת מתי לשתוק ולתת לאחרים לדבר, במיוחד לאור העובדה שבסופו של דבר את הולכת להרחיק אותם ממך בכל מקרה.

אנג'ל קרטר:

איפה אני? אויש, אני בקושי רואה משהו. היונה הארורה עדיין הורסת לי את הכתף.
למרות שהספקתי להתרגל לחושך, עדיין לא יכולתי לזהות את הסביבה.
אני בחדר חשוך עם ילד לא מוכר שבוהה ביונה שלי במבט מוזר; מופתע? נרתע? אני באמת לא יודעת. מה היא עשתה הפעם? ואם כבר מדברים על הדמונית שלי, איפה שלו? אני לא יכולה להבחין בשום קול אחר או גוף אחר חוץ משנינו ואינטגרי. אולי הדמונית שלו קטנטנה ומוסתרת בין בגדיו, אולי היא מטיילת על הריצפה כי הם התעוררו לפני, סרקתי במבטי את הרצפה. טוב, איך ציפיתי לראות משהו עם כל החושך הזה שאופף אותנו?
פיהקתי פיהוק גדול בזמן שידי כיסתה את פי והחלטתי להוציא כמה תשובות מהילד, אם בכלל יש לו אותן.
"אז, מה שמך?" שאלתי.

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
אני פוקחת עיניים לחושך. אני ממצמצת כמה פעמים, מנסה לגרום לעיני למקם את עצמי. אני שואפת אוויר, מנסה להריח את הים. הוא אמור להיות קרוב, כבר הרבה זמן לא ראיתי חושך כל-כך מוחלט, עם האורות של אוקספורד. ההבנה גורמת ללב שלי לעצור לרגע, כשאני מבינה שאני לא בספינה. אני באוקספורד, ואין פה ריח ים. אני מרגישה את האזיק על הקרסול שלי, או לכל הפחות מה שמרגיש כמו אזיק. הוא קר על עורי. המזרן בתוכו אני שוקעת דומה יותר לזה של אוקספורד ופחות לדרגשים.
אני לא על ספינה, זה בטוח. אני אמורה להיות באוקספורד, אבל באוקספורד אף-פעם לא היה חושך כזה.
"יש כאן ילדה, והיא שואלת אם יש כאן מישהו," אני שומעת את לוס חושב. הידיים שלי נעות באי נוחות לרגע ובסופו של דבר נחות על בטני. אני ממצמצת שוב, מנסה לגרום לעיני להתרגל לחושך מהר יותר, אבל לא מזיזה את ראשי או מנסה להתיישב.
אני מגלגלת את שיחותי עם אבא בראשי, מנסה להזכר אם לימד אותי מה לעשות כשילדה שאני לא רואה שואלת אם יש מישהו, ואני שוכבת במיטה שאני לא יכולה לזהות בחדר חשוך לחלוטין. אני סבורה שלא היה כלל כזה. "לא היה כזה," אני שומעת את לוס ומרגישה את זנבו זז על פניי, חש את אותה אי-הנוחות שאני מרגישה. עם כל שניה שעוברת, אני מרגישה את ליבי קצת יותר חזק בחזי.
אני פותחת את פי בשביל לענות לילדה - לא בטוחה עדיין מה, אבל התשובה מרפרפת על השפתיים שלי. אני חשה באי הנוחות של לוס.
"היא אומרת שיש לך משהו על האוזן," חושב לוס. אני ממצמצת שנית. אם היא רואה את האוזן שלי, היא רואה אותי. אני קופצת את עיני בחוזקה ומרפה אותן אחרי רגע, סוגרת את פי בעדינות. אם היא לא רואה מספיק טוב, אם מעט האור שהיא רואה השתקף מקשקשיו של לוס, אולי... אולי היא לא שמה לב שאני ערה, ואז אוכל להמשיך לשכב כך ואולי היא תלך, כמו החיות ביערות. או, כמובן, תמיד יכול להיות שהיא אוכלת נבלות.
"היא ילדה," אומר לוס שנית. אני לא בטוחה כיצד הוא בטוח בכך, אבל הוא מרגיש בטוח בעצמו. בכל זאת, אני לא נעה. אני מאיטה את נשימותיי ככל האפשר, נושמת נשימות רדודות ומנסה להמשיך לשכב במיטה.
"איפה היא?" אני שואלת את לוס במחשבותיי. כשבמקום לענות הוא נע באי נוחות על אוזני, אני פוקחת שוב את עיני ומנסה לגרום להן לראות. אני צריכה לראות, לכל הפחות. אני צריכה לדעת איפה עומדים האנשים שמסתכלים עליי.

OOG: הסיטאר מוסר תודה
Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
אני מתעורר בחדר לא מוכר וחשוך לחלוטין. אני ישר מזהה שזו לא הרכות של המזרן והכריות, ויש ריח מוזר, ריח שהוא לא של הבית שלי. אני ממשש את המיטה, ומנסה להיזכר מדוע אני לא נמצא בבית שלי. אני משחזר את אירועי אמש: חזרתי מבית הספר, עשיתי שיעורי בית, אכלתי ארוחת ערב, ניגנתי בסיטאר... ואחרי זה בלילה בכיתי, התגעגעתי לסבתא שלי. הזיכרונות הציפו אותי משום מקום. שוב נפתח החור בלב שנשאר לי, שבחיים לא ייסגר. בהתחלה חשבתי עליה, סתם. מעניין מה היא הייתה אומרת עליי היום, בטח היו לה את העצות הכי טובות בעולם... היא הייתה שמחה בטח להקשיב לי מנגן היום, הייתה לי חזרה ממש טובה... וככה נרדמתי עם הדמעות. משום מה אני לא מרגיש לחוץ, למרות שאני במקום זר. אני מתרומם ומיישר בזהירות את המשקפיים שלי, וזה עדיין לא עוזר לי לראות בחשיכה. לא מפתיע. מולי יש בחור או בחורה, קשה לראות, ודמות שנראית כמו ציפור.
"אנחנו לא לבד פה," האם ה...יונה הזאת דיברה הרגע? אני כנראה הוזה את זה.
"מה את אומרת, אינטגריטאס," עונה קול שונה. לא, לא, הבחור.ה הזו ללא ספק דיבר.ה הרגע עם היונה שלה. מה למען השם? זה איזה חלום שאני שקוע בו ממש עמוק, או שאני ממש הוזה? האם קיבלתי מכה בראש? אולי חטפו אותי?
האדם מולי מתיישר, ומסתכל עליי.
"שלום?" הוא שואל בזהירות, ואני ממצמץ, המבט שלי עדיין נעוץ ביונה המדברת. אני עדיין מופתע, לא מספיק לענות מיד. הדמות מולי מפהקת וממשיכה לדבר, "אז, מה שמך?"
" שלום... אני רייאן", אני מצליח לדבר אחרי עוד כמה שניות של שתיקה.
אני מתיישב על המיטה ומנסה להתרכז בשתי הדמויות כדי לראות אותן יותר טוב. "מי את או אתה?
אני תוהה אם לשאול על היונה. אני לא רןצה להיות גס רוח, אבל האם אני הוזה את הדמות? אני חייב לדעת.. אולי זו בובה בעצם? בכל מקרה האדם דיבר.ה אליה, היא חשובה לו. אני חייב לשאול עליה, זה יותר גס רוח להתעלם מקיומה..
"וה... היונה? היא.. היא מדברת? שם יפה יש לה.." אני שואל בהיסוס.

OOG: וואו, אני לא חושבת שאי פעם היה סבב תגובות כזה מהיר במ"ת. אין עליכם!
אני נותנת קצת הערות, הן לצורך שיפור וקידום העלילה בלבד. מקווה שאף אחד לא נפגע :)

Princess of the Moon, לונה - אמילי סרבדור, 13.
OOG:
1. עדיין חסר לי השם של הדמונית. אני צריכה אותו.
2. בתגובות הבאות, אשמח אם תכתבי מעט בפירוט יותר - תתארי את מה שאני כתבתי מנקודת המבט של הדמות שלך ותרחיבי (מבלי לשנות את התוכן של מה שקרה, כמובן), ואת מוזמנת לפתח את העלילה ביותר משורה של שיחה, כמובן בלי להחליט מה הצד השני עונה.
3. אשמח שתכתבי את השם כמו שאני כותבת אותו, עם שם המשתמש שלך, בצבע ובדגש.
IG:
הילדה מסתכלת עלייך כאילו אין לה מושג מה את רוצה מהחיים שלה, או על מה את מדברת. בינתיים, הדמונית שלך מתעופפת בחדר בצורה של ציפור, כמובן מבלי להתרחק יותר מידי, ובוחנת אותו כמה שהיא יכולה.
"א- אמילי, אני לא חושבת שיש לה דמון," את מרגישה את הפחד שלה כשהיא אומרת זאת, ומיד נתקפת בתחושת בחילה משותפת לך ולה.
אין דבר כזה אדם בלי דמון, זה כמו אדם בלי פרצוף. כמו אדם בלי נשמה. אדם בלי דמון לא אמור להיות מסוגל לשבת ולדבר איתך. מה קורה פה?

מיס פרגרין, נטע - לורליי בראון, 12.
OOG:
1. בתגובות הבאות, אשמח אם תכתבי מעט בפירוט יותר - תתארי את מה שאני כתבתי מנקודת המבט של הדמות שלך ותרחיבי (מבלי לשנות את התוכן של מה שקרה, כמובן), ואת מוזמנת לפתח את העלילה ביותר משורה של שיחה, כמובן בלי להחליט מה הצד השני עונה.
2. אשמח שתכתבי את השם כמו שאני כותבת אותו, עם שם המשתמש שלך, בצבע ובדגש.
IG:
עכשיו את משוכנעת לחלוטין שיש בחדר ציפור, גם אם את לא רואה אותה בבירור. זה לא מסביר למה את שומעת את הציפור מדברת. ציפורים לא מדברות.
את מתחילה לחשוב שאת חולמת, ואת משפשפת את העיניים כמה פעמים בתקווה שאולי זה יעיר אותך מהחלום המוזר ההוא. אבל לא, עדיין יש כאן ילדה לא מוכרת, וציפור מדברת.
"א- אמילי, אני לא חושבת שיש לה דמון," הציפור המדברת אומרת, והיא נשמעת מבועתת לחלוטין. את לא מבינה מה הסיפור הגדול, אבל מתחילה לחשוב שזו מתיחה ממש מטופשת. את לא יכולה שלא להיות חשדנית. מישהו באמת חשב שתאמיני שהציפור מדברת?

---

תינוקת, סופי - נטע איילון, 13.
OOG:
1. בתגובות הבאות, אשמח אם תכתבי מעט בפירוט יותר - תתארי את מה שאני כתבתי מנקודת המבט של הדמות שלך ותרחיבי (מבלי לשנות את התוכן של מה שקרה, כמובן), ואת מוזמנת לפתח את העלילה ביותר משורה של שיחה, כמובן בלי להחליט מה הצד השני עונה.
2. אשמח שתצטטי את התגובה שלי בתגובה שלך (אפשר גם את של הזוג שלך, אבל לא חייב)
IG:
את בוהה בילדה בבילבול מוחלט, וגם קצת כעס. למה היא ממשיכה לבלבל בשכל על דמון? אין לך חיית מחמד, ואת בהחלט לא רוצה להישאר בחדר אחד עם הזאב המפחיד שלה.
את מנסה לזוז בחדר, ומבינה שיש לך אזיקים על שתי הרגליים. הם לא מגבילים אותך בתנועה מאד, אבל הם ללא ספק ימנעו ממך לרוץ במידת הצורך.
"תקשיבי, זה לא מצחיק כל הדבר הזה. את חושבת שאני מטומטמת? תעיפי את הזאב הזה מכאן כבר!" את נכנסת לפאניקה מבלי לשלוט בכך.
מי שלא יהיה שאירגן את הדבר הזה, יש לו עסק איתך ברגע שתביני איך לצאת מכאן.

ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ, נגה - אדל אנה לנה ברלינר, 15.
OG:
1. בתגובות הבאות, אשמח אם תכתבי מעט בפירוט יותר - תתארי את מה שאני כתבתי מנקודת המבט של הדמות שלך ותרחיבי (מבלי לשנות את התוכן של מה שקרה, כמובן), ואת מוזמנת לפתח את העלילה ביותר משורה של שיחה, כמובן בלי להחליט מה הצד השני עונה.
2. אשמח שתכתבי את השם כמו שאני כותבת אותו, עם שם המשתמש שלך, בצבע ובדגש.
IG:
הילדה שמולך לא מבינה על מה את מדברת, את לא צריכה לראות אותה בבירור כדי לדעת. היא מנסה להסתובב בחדר, ובכך מאשרת לך ולה שיש לכן אזיקים על הרגליים - יחסית משוחררים כך שיש אפשרות להסתובב, אבל ללא ספק ימנעו מכן לרוץ במקרה וצריך לברוח.
לפני שאת מספיקה לומר עוד משהו, הילדה פותחת את הפה שוב. "תקשיבי, זה לא מצחיק כל הדבר הזה. את חושבת שאני מטומטמת? תעיפי את הזאב הזה מכאן כבר!"
את לא יכולה שלא לחשוב שהיא כן קצת מטומטמת אם היא חושבת שיש לך איך לסלק את ארליך, כששתיכן תקועות בחדר חשוך עם אזיקים על הרגליים. את פותחת את הפה כדי לדבר, אבל סוגרת אותו לאחר רגע, מנסה להחליט מה בדיוק לומר.
"נראה לי שלא כדאי לעדכן אותה שאני לא סתם זאב, ושאני יודע לדבר," ארליך חכם מספיק כדי לדבר במחשבות שלך ולא בקול רם. בכל זאת, הזעזוע מתחיל לחלחל כשאת מבינה את המשמעות - לילדה הזאת אין דמון. בכלל.

---

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
את ממשיכה לא לזוז - וגם קצת להתעלם מלוס, שמתחיל לברבר במחשבות שלך על כל מיני דברים רנדומלים שאתם יודעים בניסיון להחליט מה עושים ואיך יוצאים מהסיטואציה הזו - ולקוות שהילדה לא שמה לב שאת ערה. אבל את יודעת שהיא ערה, כי היא דיברה אלייך, ואת תוהה אם להתעלם במכוון יהיה לא מנומס או מתקבל בהתחשב בסיטואציה.
"היא שואלת אם את שומעת אותה," לוס מציין במחשבות שלך בשלב מסוים, ואין ספק שזו שאלה... טוב, הגיונית ובו זמנית מצחיקה, כי יש אנשים שרואים אותך בבירור דקות ארוכות לפני שהם מבינים שאת לא שומעת אותם, והילדה הזו ניחשה בחדר חשוך לחלוטין ומבלי לדעת עלייך כלום.
"אורורה?" את שומעת את הקול של לוס שוב במחשבות שלך, אחרי כמה שניות שגם את וגם הוא שקטים. "אני... אני לא חושב שיש לילדה הזו דמון. אני לא מרגיש שיש לה דמון."
זה כבר מפחיד אותך. אין דבר כזה אדם בלי דמון, לא? אפילו למכשפות יש דמונים, למרות שהן יכולות להתרחק מהן. לכולם יש דמון. אדם בלי דמון הוא לא אדם - פעם סיפרו לך באחת הספינות שלפני כמה שנים חטפו ילדים והרגו את הדמונים שלהם, ושהאנשים האלה היו חיים אבל בלי לחיות באמת. בלי נשמה. וקצת אחרי זה מתו. לילדה הזאת אין נשמה? איך היא מדברת איתך?

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
הילדה לא עונה לך, ואת לא מצליחה לראות אם היא רוצה לענות, אבל את מבחינה שהיצור על האוזן שלה ממשיך לזוז.
בהתחשב בעובדה שהיא לא מסלקת אותו בצרחות, את מגיעה למסקנה המתבקשת שהיא מודעת לעובדה שיש לה יצור על האוזן ובסדר עם זה. את משתעשעת במחשבה שהיא מדברת איתו, אבל ממהרת לבטל אותה - למה שתחשבי דבר כזה בכלל?
"אממ, את שומעת אותי?" את מנסה את מזלך, כי חוסר התגובה של הילדה באמת גורם לך לחשוב לרגע שהיא חירשת. אין סיכוי שהיא חירשת, נכון? איזה אדם יהיה מרושע מספיק כדי לחטוף ילדה חירשת?

---

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
מישל ממשיך להסתובב לו בחדר, ודואג לחזור כל פעם שאת מרגישה את הכאב הפיזי של ההפרדה מתחיל לצוץ. כשהייתם קטנים הייתם בודקים כמה הוא יכול להתרחק ממך, וללא ספק לא הצלחתם ללמוד אם את עדיין מרגישה כאב פתאומי כשהוא עובר את הגבול האפשרי.
"אמ, אין לי דמון," את לרגע כל כך שקועה במישל ובטיולים שלו בחדר, שאת לא קולטת מה הילדה אומרת לרגע. מישל לעומת זאת קולט, והוא פולט צליל לא ברור בחרדה.
את לא יכולה להאשים אותו. כשהמשמעות מחלחלת, את זעה במקום באי נוחות. בן אדם בלי דמון זה בן אדם בלי נשמה, בן אדם בלי פרצוף או משהו. אין דבר כזה בן אדם בלי דמון, אי אפשר להתקיים בלעדיו. הוא חייב להיות כאן איפה שהוא, לא? אחרת היא לא הייתה יושבת ומדברת איתך.
מבלי שתחשבי את המחשבה בבירור, מישל קופץ חזרה קרוב אלייך. אחרי הכל הוא מרגיש בדיוק את מה שאת מרגישה, ויודע בדיוק כמו שאת יודעת שכרגע את צריכה את הקרבה הפיזית הזו. את ההרגשה שהוא כאן איתך. כי אחרי הכל, יש פה מישהי שהדמון שלה לא איתה.
"אז איך את, כאילו... חיה?" את מתביישת לשאול, אבל את לא יכולה להתאפק. מישל נועץ את העיניים שלו בילדה, כאילו אם יסתכל מספיק טוב בה ימצא את הדמון הלא קיים. את מצטערת קצת שהוא התקבע, ולא יכול להפוך לחיה עם ראיית לילה כדי שתוכלי להבין יותר איפה בדיוק אתן נמצאות.

Alex Dunphy, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
הילדה ממשיכה לדבר אל השועל המדבר - ממתי שועלים מדברים, ברצינות - ואלייך, אומרת דברים על דמונים וכל מיני כאלה. אין לך מושג מה היא רוצה, אבל היא נראית מבולבלת בדיוק כמוך, ולא מאד מסוכנת - אולי פרט לעובדה שיש לה שועל מדבר. אז על אף שהסיטואציה מוזרה לחלוטין, את מחליטה לזרום איתה.
"אמ, אין לי דמון," את מודה, לא מבינה למה את מרגישה אשמה על זה. השועל של הילדה פולט רעש לא ברור - ולחלוטין לא רעש ששועל אמור לעשות - וגם הילדה נראית קצת לא בנוח.
היא שותקת לכמה שניות, והשועל קופץ חזרה לידיים שלה. זה מוזר, אבל כשהיא נוגעת בו נראה שהיא נרגעת. טוב, מי את שתשפטי איך אדם בוחר להירגע?
"אז איך את, כאילו... חיה?" היא שואלת בזהירות, ואת כמעט יכולה להרגיש את העיניים של השועל האנושי משהו הזה עלייך.

---

Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר, 17.
OOG: אשמח שתכתבי את השם אחרי הציטוט ולא לפניו
IG:
את אוהבת שהוא לא הניח ישר שאת בן או בת. את לא יודעת אם זה משהו במראה שלך, או שהוא פשוט אדם נחמד. בכל מקרה, הוא מקבל ממך כמה נקודות כבר מראש.
על אינטגרי את לא יודעת אם להגיב. נראה שאין לו מושג מה זה דמון, וזה מבלבל אותך מעט.
"אני אנג'י," את מחייכת, ומעבירה את היד בשיערך. את שוקלת לקום, אבל באותו רגע מבחינה שיש לך אזיקים על הרגליים. הם לא הדוקים וכנראה לא יפריעו לך ללכת, אבל כן לרוץ במידת הצורך. את מחליטה לא לקום בינתיים.
"אינטגרי היא הדמון שלי," את מוסיפה, ומסתכלת על הנער. אין לו דמון?
"איפה... איפה שלך?" את שואלת. אם לבחור הזה אין דמון והוא עדיין חי, את לגמרי חייבת לשמוע מה למען השם הוא עשה כדי שיעזור לך להיפטר משלך גם.
"גם אני אוהבת אותך." אינטגרי רוטנת במחשבות שלך.

Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
הנערה מציגה את עצמה כאנג'י, ואת רוצה לשאול יותר בבירור לגבי המגדר שלה אבל מחליט שלא לומר דבר. אתה עדיין מעט מבולבל, ומעט חושב שאתה חולם.
"אינטגרי היא הדמון שלי," היא אומרת, ואת שותקת. דמון? דמון זה לא סוג של משהו מרושע, כמו שד או משהו? ולמה היא מדברת?
"איפה... איפה שלך?" היא שואלת בזהירות, ואתה ממצמץ, לא בטוח מה לענות. אתה אמור לשקר שיש לך אחד?
משהו כאן ללא ספק רגיל, ואתה לא בטוח מה לעשות.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
הנערה לא זעה ולא נעה, היצור על אוזנה ממשיך לנוע וללחשש בשקט. יש לי תחושה שאני אמורה לזהות אותו, אבל אני לא מצליחה לבחון את גופו בחשיכה.
הנערה ממשיכה לשבת, יציבה וקפואה במקומה, שיערה המשונה נופל על כתפיה, בהיר בקודקוד וכהה בקצוות. אני בטוחה שהיא ערה, מה שמוביל למסקנה שהיא מודעת ליצור המתפתל על אוזנה אבל משום מה לא מסלקת אותו. למה? במקומה אני מעיפה אותו בצרחות.
"את שומעת אותי?" אני ממלמלת קצת בחוסר בטחון. ברור לי שאין אפשרות שלא שמעה אותי קודם – ובכל זאת היא לא ענתה. או אולי היא חירשת?
אני מבטלת את האפשרות. מי יהיה מספיק מרושע לחטוף ילדה חירשת?
לא, לא לחטוף, אני מזכירה לעצמי. רק...
מה?
אולי חלום? אני חושבת, אבל לא, אין את התחושה הערפילאית שמלווה תמיד חלומות. הכול אמיתי, וחשוך ומפחיד לגמרי. אם כי זה גם מה שאמרתי על הספר "הניצוץ", אז אולי הדעה שלי לא לגמרי רציונלית.
אני מנסה לקום בזהירות ומצליחה. רגלי נגררות על הרצפה כשאני צועדת צעד אחר צעד בחיפוש אחר דלת... ובולמת. האזיק הלופת את רגלי מאפשר לי לכל היותר לצעוד כמה צעדים בחדר. אבל כעת אני קרובה יותר לנערה ויכולה לראות את היצור שמתפתל על אוזנה.
נחש.
נחש!
הקול שלי יוצא צרוד מבהלה. "זה נחש. על האוזן שלך. נחש."

Alex_Rain, אלכס- אנג'ל קרטר
הוא נחמד, אני לא יודעת למה אני מקבלת את הרושם הראשוני הזה, אולי כי לא הניח את כינוי הגוף שלי? אולי בגלל המראה החנוני והמגושם שנותן לי להרגיש כאילו הוא לא יגרום לי סכנה? אני רק מקווה שאם יגיע רגע בו נצטרך לרוץ או להילחם, שהוא ידע איך לעשות זאת ושלא אצטרך לרוץ כשהוא על גבי רק כדי לא להשאיר אותו מאחור.
"אני אנג'י," אמרתי בחיוך כאשר נזכרתי שלא הצגתי את עצמי. "אני... לא ממש מרגישה כבן כל הזמן, אך גם לא כבת, זה תלוי ביום. תקרא לי בלשון נקבה עד להודעה חדשה," הסברתי בזמן שהעברתי את ידי, האחת שאינטגרי לא על כתפה, על שערי. כשהסתכלתי מטה, מחקתי כל מחשבה שהייתה לי על לקום ולחקור את החדר כיוון שראיתי שעל רגליי קשורים אזיקים. אמנם האזיקים לא היו הדוקים, מה שאומר שלא יפריעו לי ללכת, או במידת הצורך לברוח, אבל החלטתי בכל זאת לא לקום לעת עתה.
"אינטגרי היא הדמון שלי," הוספתי כשהסתכלתי על הנער, עונה לו על השאלה. בחנתי אותו ושאלתי את עצמי שוב 'אין לו דמון?'
"איפה... איפה שלך?" שאלתי בחשש לפני שעיניי הוארו בהתלהבות, אם ל... ראיין הזה, אין דמון כשהוא עדיין חיי ונושם, אולי יוכל לעזור לי להיפטר מאינטגריטאס!
לפתע שמעתי את אינטגרי רוטנת במחשבותיי ואומרת "גם אני אוהבת אותך."
"אינטגרי, זה לא סוד שאני לא ממש... מתה עלייך." החמצתי פנים.

אמילי (המחשב לא נותן לי לשים דגש)
רעדתי בשקט והוריתי לקייסי לנחות על הכתף שלי, לא יכולתי להסתכל על המראה המחריד של ילדה בלי דמון. "א-אמילי, אני לא חושבת שיש לה דמון... וברצינות... לא משנה כמה תסתכלי... גם לא יהיה לה. אבל תסתכלי על הצד החיובי, את לא תיגעי בטעות בדמון שלה ותעשי טאבו..." מלמלה קייסי בשקט באוזן השמאלית שלי. קייסי פתאום הפכה לפנדה אדומה כמו שהיא אוהבת וירדה לי מהכתף בתחושת שחרור... ממש פחדתי, אבל גם הסתקרנתי. ואז לרגע חשבתי, "תומאס! מה השעה לעזאזל?!" וקלטתי שקייסי שמעה אותי וענתה: "ו...את יודעת שאני והילדה המוזרה בלי הדמון כאן?" עניתי לה במחשבות: "שלא תזכירי שאין לה דמון, נדמה לי שהיא תשמע" אמרתי למראה הבעת הזעזוע על הפנים של הילדה, שילוב של כעס ובלבול. קייסי ענתה במחשבותיי: "פשוט תתחילי שיחה כבר". לדעתי קייסי לא הכי סבלנית בעולם. קיוויתי שהיא לא שמעה.