His Dark Materials || אשכול משחק

Alex Dunphy, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
אני לא מבינה מה קורה פה. הילדה ממשיכה לדבר אל השועל, אני מתחילה לחשוב שהיא השתגעה. מה זה דמונים בכלל? איך זה קשור אליי? אולי מישהו מהבית ספר מנסה להציק לי? לי-אן קשורה לזה? אני מחליטה להירגע בנשימות, ואז עונה לה. "אמ, אין לי דמון," אני אומרת, ואין לי מושג למה אני מרגישה אשמה על זה, אבל אני יודעת שמשהו מוזר קורה פה. השועל של הילדה פולט רעש לא ברור - זה לחלוטין לא רעש ששועל אמור לעשות, מה לעזאזל קורה פה? הילדה נראית כמישהי שמרגישה לא בנוח, ואני מבינה שאמור להיות לי דמון, מה שזה לא יהיה. היא שותקת לכמה שניות, עדיין מופתעת מהתשובה. השועל קופץ חזרה לידיים שלה. זה מוזר, אבל כשהיא נוגעת בו נראה שהיא נרגעת. טוב, מי את שתשפטי איך אדם בוחר להירגע, ג'יין? מדברת אותה אחת שלא נרגעת בקלות כל כך. "אז איך את, כאילו... חיה?" היא שואלת, בקול זהיר. באותו הזמן אני מרגישה שהשועל בוהה בי, וזה מתחיל להציק לי.
"מה זאת אומרת, חיה?" אני שואלת. "מה זה דמון בכלל?"
אני מתחילה להתנוענע באי נוחות, ומסתכלת על החדר החשוך. אני מקווה שנצא מפה מתישהו, ועדיף שזה יהיה בקרוב. השועל עדיין שם, ואני לא מבינה איך הילדה הזו, ג'ורג'יה, לא מפחדת ממנו. הרי הוא שועל, זה מפחיד. בזמן שהיא עוד לא מספיקה לענות, אני שואלת, "למה השועל הזה עלייך? את לא מפחדת ממנו?"
אני חוזרת לשכב על המיטה, במחשבה שאולי לא אצא מפה בחיים.

הודעה זו נערכה ע"י Alex Dunphy ב Jun 15 2021, 19:49 PM

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
"איפה אנחנו? אני לא מבין איפה אנחנו. אורורה, איפה את חושבת שאנחנו?" לוס ממשיך לחשוב. אני מרגישה את הלב הנחשי שלו פועם על לחיי, וזנבו נכרכך סביב צווארי, מסתתר כמעט לחלוטין מאחורי צווארי. אני נושמת נשימות רדודות ושקטות, מדמיינת את עצמי כמו דמות בספרי המלחמה בספרייה ומקווה שהילדה לא הבחינה בכך שאני ערה.
אני לא רוצה להודות בכך בפני לוס, אבל מחשבות שלי דוהרות. אנחנו לא בספינה, לא בספינה שאני מכירה, בכל אופן, או ספינה שאני אמורה להיות בה. אני יודעת שהוא מרגיש באי הנוחות שלי, ואני מרגישה את הפחד המוכר אי הוודאות עוטף אותי. הגוף שלי מנסה לגרום לי לקחת נשימה עמוקה, למלא את הריאות שלי, ואני נאבקת ברצון. אני מרגישה את לוס על צווארי, לא נע כלל - קצה זנבו עדיין כרוך על צווארי, ואין לי ספק שהוא זוכה לכל החום שהוא זקוק לו - בין צווארי למיטה.
"היא שואלת אם את שומעת אותה," חושב לוס, וקשה לי לתאר את הרגשות שמציפים אותי. התשובה היא לא, כמובן, אני לא שומעת אותה. אני שומעת רק את לוס. אני לא צריכה לשמוע אותה, אבל אני צריכה לראות אותה. אני רוצה לפקוח את עיני, אבל יודעת שאם היא רואה אותנו - מה שלוס אישר, כמובן, מכיוון שהיא מדברת איתנו - היא תראה אותי פוקחת את העיניים. למרות שהיה כל כך חשוך, ולרגע אני מרגישה את עפעפיי מרפרפים, ואני סוגרת אותם שוב. עוד לא, זה עוד לא הרגע. אולי היא עדיין תחשוב שאני ישנה. למרות שהיא הבינה כל-כך מהר שאני לא שומעת. המצב רק הופך להיות פחות נעים מרגע לרגע.
"אורורה?" המחשבות של לוס רועדות. אני מרגישה את קצה זנבו נע מעט על צווארי, תנועה שאף אחד חוץ ממני לא היה מבחין בה - גם אם היה על פני באותו הרגע ולא מאחורי צווארי.
"אני... אני לא חושבת שיש לילדה הזו דמון. אני לא מרגיש שיש לה דמון," המילים של לוס גורמות לי להרגיש כאילו אני טובעת לרגע. הנשימות הרדודות שלי מפסיקות, ואני מוצאת את עצמי שואפת נשימה עמוקה כל-כך שאין לי ספק שאפשר היה גם לשמוע אותה.
לכולם יש דמונים. לכולם יש דמונים, גם למכשפות בצפון. היא לא יכולה להיות אנושית, אם כך. "אז היא לא אנושית," אני חושבת, מנסה להשוות לעצמי רוגע שאני לא מרגישה באותו הרגע. שוב, המחשבות נעות כמו ספינה עם מפרש מורם בדיוק בזווית הנכונה. אני נזכרת בסיפור של הסועניה, כשחזרנו מהודו, על הילדים שהרגו את הדמונים שלהם. אני מנסה להזכר בפרטי הסיפור, מנסה לדלות עוד פרטים מזכרוני ומרגישה כאילו אני מנסה להכנס אל תוך קיר. האזיק מפריע לי יותר ויותר עם כל רגע. אולי כבר לקחו לה את הדמון, ואני הבאה בתור? אולי זו הסיבה שהיא יודעת שאני חירשת? אולי היא הולכת לקחת את הדמון שלי?
אני רוצה לדעת כמה האזיק מגביל אותי, אבל בשביל לדעת זאת אני צריכה לקום. "היא ילדה, נכון, לוס? אני אוכל להפיל אותה? אני יותר חזקה מרוב הילדות והילדים, אמרת שהיא ילדה, נכון?" אני מרגישה את מחשבותיי מהירות מדי, ומרגישה את אי הנוחות של לוס. הוא לא יודע, בטח שהוא לא יודע. למרות שהוא נחש, מי יודע מה הוא מרגיש ורואה. "לוס," אני ושבת שוב, המחשבות שלי לא עוצרות לרגע.
"היא זזה," חושב לוס, מחשבותיו בהולות. "היא זזה, היא זזה, היא זזה, היא זזה," הוא חושב וחושב.
"שקט, לוס, תרגע, אתה לא עוזר לי להרגע, ואתה צריך שאני אהיה רגועה," אני עונה, ומרגישה את זנבו שוב זז מתחת לצווארי. "אנחנו צריכים תוכנית, לוס, ואתה העיניים שלי עכשיו. והאוזניים, כמובן," אני חוזרת לנשימות השטוחות, מנסה להאבק בצורך לפקוח את עיני. גם ככה יש לה יתרון עלי - אם היא זזה, סביר להניח שהיא רואה, ועיניי עדיין לא מורגלות לחושך. אני מקללת את ההחלטה לשבת בשקט, טעות גורלית. אם היא באה לקחת את לוס... הגורל שלנו נחרץ באותו הרגע.
אני שומעת את המחשבות של לוס, יותר גניחה מלאה בכעס ובוז מאשר מחשבות ברורות, ותוהה מה קרה. מה הוא הרגיש. "מה קרה?" אני חושבת, ונאבקת לשמור את עיני סגורות לעוד רגע. כשלוס לא עונה אני נאבקת ברצון לקרוא לו חסר תועלת, לומר לו שדווקא עכשיו הוא שכח להיות האוזניים שלי והחליט לפחד ועוד מחשבות שמסתחררות אחת אחרי השניה בראשי - ולא אומרת דבר. הוא מפחד בדיוק כמוך, אורורה. וזה לוס, כשאת מפחדת הוא מפחד, הוא הדמון שלך.
הדמון שאין לילדה, כמובן, אם הוא לא טועה. אני מרגישה את צווארי מתחיל להזיע, והמיטה שמתחתיי הופכת להיות פחות ופחות נוחה מרגע לרגע.
הלוואי שזה סיוט, אני אומרת לעצמי, הלוואי שזה סיוט ואתעורר כשאפקח את עיני. עכשיו.
אני פוקחת את עיני, ממצמצמת מהר ככל האפשר ובוהה אל תוך החשיכה, מחכה לרגע שבו אתחיל לראות משהו. "לוס, תעשה שהכל יהיה בסדר," אני חושבת, והלב הקטן בגופו הנחשי שפועם על צווארי נותן לי את טיפת הבטחון שאני צריכה בשביל לצלוח את הרגעים הללו.

אני לא מאמינה למה שאני דומעת, הילדה מולי אמרה הרגע שאין לה דמון? הרי בן אדם בלי דמון אין לו נשמה, או אישיות או משהו, זה לא הגיוני, איך היא חיה בלי דמון? הוא חייב להיות פה איפשהו... מישל קופץ לידי כי הוא יודע שאני צריכה אותו עכשיו.
אני לא מתאפקת ושואלת אותה " אז איך את, כאילו... חיה?"
"מה זאת אומרת, חיה?" היא שואלת "מה זה דמון בכלל?" היא נראית לא בנוח, והאמת שגם אני לא בנוח, אני חושבת איך לענות על האלות האלו.
"למה השועל הזה עלייך? את לא מפחדת ממנו?"
זה התחיל להיות מוזר יותר ויותר "אמ.. אוקיי. זזו כנראה מתיחה אבל אני כבר עמוק מידי בפנים אז אני כבר אזרום איתך," אמרתי, המחשבה שכל זה מתיחה אחת גדולה ולא כל זה לא אמיתי קצת הרגיעה אותי. "דמון זה בערך הייצוג שלך בתור חייה, השועל הזה עליי כי הוא הדמון שלי, ולא, אני לא מפחדת כי אני מכירה את מישל כל החיים שלי, גם אם לא בתור שועל. על השאלה הראשונה אין לי כל כך איך לענות. ועכשיו גיליתי שעוד לא הצגתי את עצמי, היי אני ג'ורג'יה ג'ונס וזה הדמון שלי מישל, מי את?" החלטתי שאם אני כבר זורמת עם המתיחה עדיף לי להכיר את מי שמותח אותי.
"אם זו לא מתיחה אני דג" מישל אמר.

מיס פרגרין, נטע - לורליי בראון, 12.

אני צוחקת קול רם אבל חלול ''איזו מתיחה מטופשת זאת?'' שקט משתרר אני מפסיקה עם הצחוק המשונה שלי ''א-אני לא פוחדת ממך חוטפת'' אני מצליחה להגיד כמעט בלי גימגום זכרונות העבר עולים לי לשכל ''ציפור מדברת'' אני אומרת בגיחוך ''זאת מתיחה על הפנים'' מתחיל להיות לי חם ממש ואני לא יודעת כבר כמה זמן אני נמצאת בחדר הזה עם הילדה הזאת והציפור ''המדברת'' איזה כלל של זהירות מזרים הפרתי שחטפו אותי? רק שנייה סבתא בטח תרצה לשלם תמורתי הרבה! אוי לא אני בת ערובה תמורת תשלום.. השאלה היא מה הקשר לציפור ''המדברת'' הזאת...

ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ, נגה - אדל אנה לנה ברלינר, 15.

הילדה לא מבינה אותי בכלל, אני לא צריכה לראות בבירור כדי להבין. היא קמה ומנסה להסתובב בחדר ומאשרת לי שאזיקים אכן לופתים את רגלינו; יחסית משוחררים כך שיש אפשרות להסתובב, אבל ללא ספק ימנעו מאיתנו לרוץ או לברוח במקרה הצורך.
לפני שאני מספיקה להגיד עוד משהו, הילדה פותחת את הפה שוב. "תקשיבי, זה לא מצחיק כל הדבר הזה. את חושבת שאני מטומטמת? תעיפי את הזאב הזה מכאן כבר!"
אני לא יכולה שלא לחשוב שהיא באמת קצת מטומטמת, אם היא לא קולטת שאין לי שום דרך "להעיף" את ארליך מכאן כשאנחנו תקועות בחדר חשוך עם אזיקים על הרגלים. זה ממש אלפבית של דמונים – אי אפשר להרחיק אותם ממך יותר ממרחק של כמה מטרים, ואני ממש לא רוצה לברר מה יקרה אם אנסה.
אני פותחת את פי כדי לענות לה תשובה כלשהי שתסביר את הכול, אבל סוגרת אותו. אין לי מה לומר, אני לא מבינה דבר ממה שמתרחש כאן. למה אני בחדר חשוך עם הילדה המשונה הזאת? מי היא רוצה ממני? למה אני אזוקה.
אבל ארליך כבר הרחיק לכת, ואני שומעת את קולו במחשבותיו, מספיק חכם שלא לדבר בקול רם.
"נראה לי שכדאי לעדכן אותה שאני לא סתם זאב, ושאני יודע לדבר,"
הזעזוע מתחיל לחלחל כשאני מבינה את המשמעות: לילדה הזאת אין דמון. בכלל.
זה אפשרי בכלל?
"זה ארליך," אני אומרת בקול חזק ובטוח יותר משאני מרגישה. "והוא הדמון שלי. הוא לא יכול להתרחק ממני."

ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ, נגה - אדל אנה לנה ברלינר, 15.

הילדה לא מבינה אותי בכלל, אני לא צריכה לראות בבירור כדי להבין. היא קמה ומנסה להסתובב בחדר ומאשרת לי שאזיקים אכן לופתים את רגלינו; יחסית משוחררים כך שיש אפשרות להסתובב, אבל ללא ספק ימנעו מאיתנו לרוץ או לברוח במקרה הצורך.
לפני שאני מספיקה להגיד עוד משהו, הילדה פותחת את הפה שוב. "תקשיבי, זה לא מצחיק כל הדבר הזה. את חושבת שאני מטומטמת? תעיפי את הזאב הזה מכאן כבר!"
אני לא יכולה שלא לחשוב שהיא באמת קצת מטומטמת, אם היא לא קולטת שאין לי שום דרך "להעיף" את ארליך מכאן כשאנחנו תקועות בחדר חשוך עם אזיקים על הרגלים. זה ממש אלפבית של דמונים – אי אפשר להרחיק אותם ממך יותר ממרחק של כמה מטרים, ואני ממש לא רוצה לברר מה יקרה אם אנסה.
אני פותחת את פי כדי לענות לה תשובה כלשהי שתסביר את הכול, אבל סוגרת אותו. אין לי מה לומר, אני לא מבינה דבר ממה שמתרחש כאן. למה אני בחדר חשוך עם הילדה המשונה הזאת? מי היא רוצה ממני? למה אני אזוקה.
אבל ארליך כבר הרחיק לכת, ואני שומעת את קולו במחשבותיו, מספיק חכם שלא לדבר בקול רם.
"נראה לי שכדאי לעדכן אותה שאני לא סתם זאב, ושאני יודע לדבר,"
הזעזוע מתחיל לחלחל כשאני מבינה את המשמעות: לילדה הזאת אין דמון. בכלל.
זה אפשרי בכלל?
"זה ארליך," אני אומרת בקול חזק ובטוח יותר משאני מרגישה. "והוא הדמון שלי. הוא לא יכול להתרחק ממני."

"אני לא מבינה אבל מה זה דמון ולמה הוא לא יכול להתרחק ממך. כי הוא יאבד כאילו? למה הזאב שלך הוא חיית המחמד שלך - "
ניסיתי להתעלם מההזיות שלי. לא כולם צריכים לדעת שאני הוזה וכנראה חטפתי מכת שמש. הזאב לא באמת מדבר.
"אוקיי, זו מתיחה. תפתחי לי את הדלת."

Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
"אני אנג'י," היא אומרת. "אני... לא ממש מרגישה כבן כל הזמן, אך גם לא כבת, זה תלוי ביום. תקרא לי בלשון נקבה עד להודעה חדשה."
אני רוצה לשאול יותר בבירור לגבי המגדר שלה אבל אני מחליט שלא לומר דבר בינתיים. אולי זה מאדש אישי? לא יודע, זה מאד מבלבל כל המגדרים הללו.. אף פעם לא הייתי בקיא בזה, בחיים לא דיברתי עם הקבוצות הללו בבית הספר. אני מסתכל לצדדים, מנסה לא לבהות בה או ביונה שלה. אני לא מצליח לראות כלום מסביב לחדר.. הראש שלי מלא מחשבות, אפילו קצת כבד.. האם אני בחלום? אני עומד תכף להתעורר? או שזו מציאות חדשה שקרתה כאן? ואם כן, איך זה אפשרי?
"אינטגרי היא הדמון שלי," היא מביטה בי, ואז שותקת. דמון? דמון זה לא סוג של משהו מרושע, כמו שד או משהו? ולמה היא מדברת?
"איפה... איפה שלך?" היא שואלת בזהירות. אני מביט בדמון הזה, ממצמץ, מנסה לוודא שוב ושוב שהדבר הזה עדיין מול העיינים שלי. מה אני אמור לענות לה? אני אמור לשקר שיש לי אחד? לא... אז למה לא רואים את הדמון שלי? אני לא יכול לשקר לגבי זה, להמציא איזו חיה עם אישיות... אבל זה לא רגיל, שיש לך חיה כזאת בשם כזה. זה לא עולם רגיל, בין אם זה חלום או מציאות. המחשבות רצות לי בראש ואני לא יודע מה לענות לה. כשאני מבין שאני שותק די הרבה זמן, ובוודאי נראה חשוד, אני פשוט מחליט להגיד את האמת. צריך לברר מה קורה כאן... אני חייב. אתה חייב, רייאן. במקרה הגרוע ביותר... אתה פשוט תתעורר מהחלום.
אני מכחכח בגרון, "אין לי כזה... דמון".
אני נושם כמה נשימות עמוקות וממשיך, "איפה אנחנו? זה עולם אחר? לא פגשתי אף אחד שמסתובב עם חיה מדברת... את מכירה עוד כאלו?"

OOG לכולם: שימו לב מאד למה שכתוב בתגובות של אחרים. יש קצת אי התאמה בין תגובות של חלק מהזוגות... לשים לב בבקשה.


Princess of the Moon, לונה - אמילי סרבדור, 13.
OOG: זה בסדר, רק שיהיה רשום כמו אצלי עם הכינוי, השם שלך ושל הדמות :)
IG:
את עוד מעכלת את מה שהילדה המוזרה בלי הדמון אומרת, אבל קייסי מהירה יותר ממך. היא קופצת על המיטה - דואגת לשמור על מרחק מהילדה, כמובן - ובוחנת אותה, מנסה לאתר דמון ששתיכן כבר הבנתן שלא קיים.
"למה אין לך דמון?" קייסי שואלת את השאלה שאין לך אומץ לשאול. בינתיים, את מנסה להתרומם, ומבינה שאת לא יכולה לזוז יותר מידי - גם בגלל החושך ששורר מסביב, וגם בגלל האזיקים הלא מאד מגבילים אך עדיין קיימים על הרגליים שלך.
"אמ, מה השם שלך?" את שואלת הפעם, ולא קייסי. קייסי אמיצה יותר ממך, זה ברור, וזה קצת מצחיק כי אתן טכנית אותה ישות. את קצת חוששת יותר מהילדה הזאת, שלא אמורה להתקיים בלי הדמון שלה.

Cruella De Vil, נטע - לורליי בראון, 12.
הציפור הופכת לפנדה אדומה, ואת לא בטוחה לפתע שזו הייתה ציפור בכלל. זו הייתה ציפור, לא? איך היא פנדה אדומה עכשיו? את חושבת שזו פנדה אדומה, בכל מקרה. קשה לראות בחושך, וגם אחרי שהעיניים שלך יחסית התרגלו זה לא מספיק כדי לדעת בוודאות.
"למה אין לך דמון?" הציפור - הפנדה האדומה? - שואלת, ואת מסתכלת עליה. היא ללא ספק הוציאה קול, השאלה איך בדיוק זה קרה. אולי היא רובוט? אבל היא ממש נראית כמו חיה, את חושבת, פרט לעובדה שהיא מדברת.
"אמ, מה השם שלך?" הילדה שואלת, ואת לא עונה לה. למה שתגידי לה מה השם שלך? מה נראה לה בכלל שהיא שואלת אותך שאלות, בזמן שהיא מנסה לעבוד עלייך עם חיות מדברות?

---

תינוקת, סופי - נטע איילון, 13.
OOG:
1. אם רק אפשר את השם שלך בהתחלה בצבע שלך
IG:
"זו לא מתיחה," הילדה אומרת, ואת מרימה גבה. היא חושבת שזה עובד עלייך?
"הוא לא חיית המחמד שלי, הוא דמון. הוא חלק ממני." היא ממשיכה, ואת לא יודעת מה לומר. היא חושבת שאת טיפשה? היא חושבת שתאמיני לזה? מצד שני, הזאב הזה לא מתנהג בצורה של חיה. הוא לא תוקף אותך, ולא נראה שהילדה מפחדת ממנו - ואומנם היא מוזרה, אבל לפחד מזאב זה משהו דיי בסיסי.
"אני אדל אנה לנה," היא מוסיפה, ואת כמעט מגלגלת עיניים. איזה שם מטופש.

ㅂㅈㄷㄱ쇼ㅕㅑㅐㅔ, נגה - אדל אנה לנה ברלינר, 15.
"זו לא מתיחה," את אומרת לילדה הזו בשקט. יש לך הרבה סבלנות, אבל אין ספק שהיא בוחנת אותה.
"הוא לא חיית המחמד שלי, הוא דמון. הוא חלק ממני." את לא יודעת למה את טורחת בכלל לנסות להסביר את עצמך לילדה הזאת, אבל זה עדיף מלתת לה לחשוב שאת חוטפת אותה, לא? בכלל, למה שתהיי החוטפת? את כלואה פה בדיוק כמוהה.
"אני אדל אנה לנה," את מציגה את עצמך, בתקווה שזה ירגיע מעט את הרוחות.

---

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
לוס לא עונה לך, ואת יכולה להרגיש שהוא מסתכל על הילדה. בינתיים, את ממשיכה להסתכל מסביב, מחכה שהעיניים שלך יתרגלו לחושך. זה לא קורה מהר מספיק כדי להרגיע אותך.
"היא ציינה שיש לך נחש על האוזן," לוס מציין במחשבות שלך אחרי כמה שניות של שקט, ואת לא מגיבה. כן, את יודעת שיש לך נחש על האוזן. זה לא מה שיגרום לך להגיב לה.
את יכולה לראות, בערך, את הילדה זזה בחושך. היא כל כך תזזיתית, וזה לא ברור לך. איך היא מסוגלת להסתובב ככה במקום שהיא לא מכירה?
"היא שואלת אם את יכולה לענות לה," לוס מציין, ואת לא יודעת מה לומר. את לא רוצה לענות לה, את בטוחה בזה. אבל אולי כדאי? נראה שהיא מבולבלת בדיוק כמוך.
והאמת היא, שהיא מסקרנת אותך. אין לה דמון, וזה... זה מסקרן, כי אין לה דמון והיא בכל זאת מתפקדת ומדברת והרבה יותר זזה. המוח שלה בבירור בסדר, ולא נראה שחסרה לה חתיכה מהנשמה.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
הילדה עדיין לא ממשיכה לענות לך. בשלב הזה את כמעט בטוחה שמשהו לא בסדר - או שהיא ממש שונאת תקשורת עם בני אדם, או שמשהו אחר לא בסדר, כי לחלוטין לא אכפת לה שיש לה נחש על האוזן, גם אחרי שציינת בפניה שיש לה נחש על האוזן. מה נסגר? מה עובר עליה?
"את יכולה לענות לי?" את שואלת, כי אין לך כבר משהו אחר לומר. את לא יכולה להמשיך לדבר לבן אדם שלא עונה, ואת חייבת להבין מה הסיפור של הילדה הזאת והנחש שלה.
את מנסה להסתובב עוד קצת בחדר, אבל מגיעה למסקנה שפרט למיטה, לילדה, לנחש ולדלת אין פה משהו מעניין. את דיי בטוחה שלא ראית אפילו חלון.

---

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
"אתה לא דג," את מציינת במחשבות למישל, והבדיחה מעט משעשעת אותך. אם הוא היה דג היה לך ממש בעיה בחיים. את מדמיינת את עצמך מסתובבת עם אקוויריום קטן לכל מקום, ולא יכולה שלא לחייך. מזל שחושך והילדה לא רואה אותך מחייכת לעצמך בלי סיבה ברורה.
"אני ג'יין לוסי טרוורס," הילדה אומרת, וזה כבר מעודד. ובכן, קוראים לה ג'יין, ועכשיו את יכולה להפסיק לקרוא לה ילדה בראש.
"מאיפה את?" היא שואלת, ואת שותקת. את מאוקספורד, לונדון. זו עובדה, בערך. אבל את לא בטוחה כל כך שאת רוצה לענות, כי אחרי הכל, משהו פה לא בסדר. לילדה הזאת אין דמון, וזה אומר... אולי... שהיא מעולם אחר? או שאולי היא בכלל מכשפה, שמעת שהן יכולות להתרחק ממש מהדמונים שלהן.

Augustus Waters, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
התשובה של הילדה מוזרה, אבל גם מרגיעה. נראה שהיא באמת מאמינה במה שהיא אומרת, גם אם זו מתיחה. אולי משהו בה לא בסדר, את לא יודעת, אבל האמת שבינתיים היא לא עושה רושם של רוצחת סדרתית או משהו.
"אני ג'יין לוסי טרוורס," את אומרת בשקט, העיניים שלך עדיין על השועל. אחרי כל כך הרבה זמן שאת מסתכלת בחושך את רואה יחסית סביר, וזה גם מעודד אותך להירגע.
את נושמת עמוק ומנסה להישאר רגועה. סיטואציות חברתיות הן מן הסתם לא הצד החזק שלך, אבל לפחות יש פה רק ילדה אחת (ושועל) ולא קהל שלם של אנשים.
"מאיפה את?" את מוצאת את עצמך שואלת, בתקווה שזה אולי יעזור. עולה לך בראש המחשבה שהיא, ובכן, לא מהעולם שלך. היא חייזר? זה נשמע כמו אפשרות מוזרה, אבל כל הסיטואציה הזו מוזרה.

---

Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר, 17.
"ברור שאני מכירה, לכל אחד בעולם שלי יש דמון," את אומרת, ולא בטוחה למה אמרת העולם שלי. הרי העולם שלך הוא גם העולם של הילד הזה, לא? פתאום את לא כל כך בטוחה בזה.
"אולי הוא לא מהעולם שלנו," אינטגרי מציינת בראש שלך, ואת רוצה לומר לה לסתום כרגיל, אבל האמת שהיא צודקת. טוב, היא בכל זאת שמעה את המחשבות שלך, ולשם שינוי היא מסכימה איתך.
"אני מאוקספורד, לונדון, מאיפה אתה?" את מוסיפה, בתקווה שזה יעזור במשהו. אתה לא יכול לראות את התגובה של הילד, אבל כמעט בטוח שהוא מופתע מעט מהצורה בה גופו זז כשאתה מציין מציינת שאת מאוקספורד. אולי הוא אף פעם לא היה בלונדון, או משהו.

Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
"ברור שאני מכירה, לכל אחד בעולם שלי יש דמון," הילדה אומרת, ואתה לא אומר כלום. אוקיי, אז לכולם יש חיות מדברות ב... מה היא אמרה, העולם שלו? זה ממש מוזר, אבל אתה יכול להבין גם למה הוא אמר את זה. ככל שהשיחה מתקדמת והרגעים עוברים, אתה מתחיל לחשוב שאתם לא שייכים בדיוק לאותו העולם. הוא חייזר?
"אני מאוקספורד, לונדון, מאיפה אתה?" היא מוסיפה לפני שאתה מספיק לומר משהו נוסף, ואתה ממצמץ וזז מעט. לונדון? אוקספורד? היא גרה איתך בעיר ומסתובבת עם יונה מדברת, ואף אחד לא אמר כלום?
אתה לא אומר כלום. אם אתה מלונדון... והיא מלונדון... אולי אתם לא מאותה לונדון? זה אפשרי בכלל?

[QUOTE=Amy Santiago,Jun 28 2021, 12:30 PM] Cruella De Vil, נטע - לורליי בראון, 12.
הציפור הופכת לפנדה אדומה, ואת לא בטוחה לפתע שזו הייתה ציפור בכלל. זו הייתה ציפור, לא? איך היא פנדה אדומה עכשיו? את חושבת שזו פנדה אדומה, בכל מקרה. קשה לראות בחושך, וגם אחרי שהעיניים שלך יחסית התרגלו זה לא מספיק כדי לדעת בוודאות.
"למה אין לך דמון?" הציפור - הפנדה האדומה? - שואלת, ואת מסתכלת עליה. היא ללא ספק הוציאה קול, השאלה איך בדיוק זה קרה. אולי היא רובוט? אבל היא ממש נראית כמו חיה, את חושבת, פרט לעובדה שהיא מדברת.
"אמ, מה השם שלך?" הילדה שואלת, ואת לא עונה לה. למה שתגידי לה מה השם שלך? מה נראה לה בכלל שהיא שואלת אותך שאלות, בזמן שהיא מנסה לעבוד עלייך עם חיות מדברות?

---

אני זעה בחוסר נוחות מנסה להתרחק כמה שיותר מהציפור\פנדה אדומה מדברת הקריפית הזאת קצת מזכיר לי חלום שהיה לי בגיל 5 אני מחליטה לא לבטוח בשום פנים ואופן ביצור המוזר הזה עיניי תרות בחדר אחרי מפלט

Princess of the Moon, לונה - אמילי סרבדור, 13.

אני מבועתת, אין לה דמון. קייסי זעה בחשדנות ומתרחקת, "למה אין לך דמון?" פתאום שואלת קייסי, ואני רק יותר בהלם, אבל מתחילה להתעשת. אני מנסה לקום, ומגלה שיש על הרגליים שלי אזיקים. זה כבר משוגע. "אמ, מה השם שלך?" שאלתי. התחלתי להביע אדישות למראה הסולד של הילדה ולהסתכל על החדר.

OOG: ביקשו ממני לשאול.. יש סיטאר במקום הזה?
Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
"ברור שאני מכירה, לכל אחד בעולם שלי יש דמון," הילדה אומרת, ואני פשוט שותק ומשפיל את המבט. אז לכולם יש חיות מדברות ב... מה היא אמרה, בעולם שלה? למה שהיא תגיד דבר כזה? איך הגיעה המילה "עולם"? אבל מצד שני... זה יכול להסביר הרבה. ככל שהשיחה מתקדמת והזמן עובר, אני מתחיל לחשוב באמת שאנחנו לא שייכים בדיוק לאותו העולם. הייצור הזה... הדמון... זה כמו סרט פטזיה. זה ממש לא יכול להיות בעולם שלי... הוא חייזר? אולי הוא מכוכב אחר? הרי יש אינספור כוכבי לכת בגלקסיה... לכו תדעו באמת בכמה מהם יש חיים. אבל... איך הגענו לפה? בחללית? שנינו נושמים את אותו האוויר, אני מניח... האם זה כוכב שממש דומה לכדור הארץ? האם אנחנו על כדור הארץ בכלל... או על הכוכב השני?
"אני מאוקספורד, לונדון, מאיפה אתה?" היא מוסיפה וקוטעת את המחשבות שלי. אני ממצמץ וזז מעט באי נוחות. לונדון? אוקספורד? היא גרה בעיר שלי ומסתובבת עם יונה מדברת, ואף אחד לא אמר כלום? ואם יש עוד כמוה... איך זה שלא ראיתי מישהו כזה? או קראתי על זה? זה לא היה בחדשות אפילו...אני ממשיך לשתוק ומביט באפלה. אם אני מלונדון... והיא מלונדון... אולי אנחנו לא מאותה לונדון? אולי יש שני לונדון... זה אפשרי בכלל? אני מבין ששוב נכנסתי לשתיקה ארוכה שבה אני לא מגיב אליה. אני חייב להגיב, אני חייב לשאול... בוודאות שמשהו מוזר מתרחש כאן, ואני חייב לדעת מה. אני מנסה להביט בה דרך החשכה ובהתחלה, במקום מילים, אני מעט מגמגם.
"אמממ... ממממ... אני... גם אני... גם אני מאוקספורד", המילים בסוף יוצאת מהפה. "אה... אף פעם לא נפגשנו... או ששמעתי על אנשים כמוך... אני... אההה... אני לא בטוח שאנחנו גרים באותו המקום..."
אני שוב זז באי נוחות, מנסה להסדיר את הנשימה. הגוף שלי נכנס קצת ללחץ, מעט חרד. אני מבולבל מאד וצרגיש שחסר לי הרבה מאד ידע.. וזה קשה לי, אני רגיל להיות בשליטה, זה שתמיד יודע, שמסתדר בעצמו...

Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר, 17.
"אין לי כזה... דמון," הילד עונה בחשש. אין לו דמון? זה בכלל אפשרי? "איפה אנחנו? זה עולם אחר? לא פגשתי אף אחד שמסתובב עם חיה מדברת... את מכירה עוד כאלו?" הוא המשיך לדבר.
"ברור שאני מכירה, לכל אחד בעולם שלי יש דמון," בעולם שלי? למה אמרתי בעולם שלי? הרי ראיין ואני חיים באותו עולם... נכון?
"אולי הוא לא מהעולם שלנו," אינטגרי אומרת בראשי. למרות הכל, אני נוטה להסכים איתה.
אני חושבת קצת ומחליטה להמשיך את השיחה עם הילד, אולי זה יבהיר לשנינו כמה דברים.
"אני מאוקספורד, לונדון, מאיפה אתה?"
אמנם לא יכולתי לראות את הבעתו, אבל למרות החשכה הכבדה הצלחתי להבחין בגופו זז באי נוחות. בהפתעה, אפשר לומר. למה הוא מופתע? הוא אף פעם לא היה בלונדון?
"אמממ... ממממ... אני... גם אני... גם אני מאוקספורד," הוא לבסוף הוציא משפט מגומגם בפיו. רגע, הוא גר באוקספורד? איך מעולם לא ראיתי אותו שם? ועוד יותר מוזר- איך הוא מעולם לא הבחין בדמונים? התיאוריה של העולמות המקבילים מתחילה להרגיש יותר ויותר מציאותית. "אה... אף פעם לא נפגשנו... או ששמעתי על אנשים כמוך... אני... אההה... אני לא בטוח שאנחנו גרים באותו המקום..."
הוא מתחיל לזוז שוב באי נוחות במיטתו, מתנשם ומתנשף בכבדות. הוא מפחד? רגע, אולי הוא מפחד ממני? אני מלחיצה אותו? שאלתי יותר מידי שאלות? "אה... אני מצטערת, לא התכוונתי להלחיץ אותך!" אני לא רוצה שהוא יכנס להתקף חרדה או למי יודע מה. אולי עכשיו זה זמן טוב לקום?
אני מתחילה להתרומם מהמיטה, סחרחורת קלה תוקפת אותי, אני עוצרת במקום לכמה רגעים ומתחילה ללכת לעברו בזהירות, צעד צעד עד שאני מגיעה אליו. כשאני עומדת לפניו אני מתכופפת לגובה עיניו ומניחה יד על כתפו. "היי, אני כאן. אתה לא לבד. אני לא אעשה לך כלום, וגם לא הדמון שלי. אתה בסדר. הכל בסדר," אני לוחשת. מנסה להרגיע אותו, לנחם אותו.

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
חוסר התגובה שלי לוס גורם לי להרגיש לא בנוח, לרצות להתרחק מכל מה שקורה בחדר. העיניים שלי מתרגלות באיטיות לחושך, ואני מחליטה שהדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא למצוא את הדמון של הילדה. אולי לוס טעה, אבל אני צריכה למצוא אותו. חוסר הנוכחות שלו לא מוצא חן בעיני. אולי היא מכשפה, והדמון שלה רחוק.
המחשבה גורמת לי לרצות להתקרב ולהתרחק ממנה כאחד. העובדה כי היא נעה בחדר בלי הפסקה לא תורמת לתחושת אי-הנוחות שלי, ומקשה עליי להבין מה בדיוק קורה בחלל בו אני נמצאת.
אני פוקחת וסוגרת את עיני, מבינה שאם הילדה סבירה היא מבחינה בכך ומודעת לעובדה כי אני ערה. היא תרצה שאני אענה לה, והמחשבה לא מעודדת אותי.
"היא שואלת אם את יכולה לענות לה," אומר לוס בתזמון מושלם. אני תוהה לעצמי אם שאל זאת כי חשבתי על כך, ובתגובה אני מרגישה את המקבילה של גלגול עיניים. הוא עושה את עבודתו נאמנה, ודויל היה גאה בו ברגע זה. המחשבה על דויל עוצרת את הנשימה שלי לרגע, ואני תוהה מה הוא מרגיש ברגע זה, אם הוא יבוא לחפש אותי. אם הוא יבוא לחפש אותי, אני חייבת לצאת מפה.
אני מזיזה את רגלי האזוקה, מנסה להבין כמה פיסת המתכת הנוראית מגבילה אותי. אני מרגישה את תחושותיו של לוס משקפות את שלי, הפחד שמתחיל לחלחל בנינו.
רגלי זזה בקלות, ואני לא מרגישה בשום דבר נע על המיטה או תחתי. אני לא רואה אותו מחובר לדבר, אבל החושך עדיין כה סמיך שאני לא בטוחה בראייתי. אני מורידה את רגליי מהמיטה, וקמה. עכשיו אני צריכה למצוא את הדלת - והחדר עדיין חשוך מספיק בשביל שאפספס אותה.

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
אני מחייכת לעצמי בחושך מהבדיחה של עצמי. "אני ג'יין לוסי טרוורס" אני שומעת את הילדה מדברת, כלומר את ג'יין מדברת. "מאיפה את?" היא שואלת. אני מאוקספורד, אבל כשאתה פוגש מישהו זר אתה לא מגלה לו את איפה אתה גר, במיוחד עם במישהו הזר הזה הוא ילדה שקשורה למיטה בחדר חשוך שבאופן מוזר, ומאוד מלחיץ, אין לה דמון. אני מנסה לחשוב איך יכול להיות שאין לה דמון ועולות לי לראש רק שתי דרכים, האחת שהיא מכשפה וכן יש לה דמון אבל היא פשוט יכולה להתרחק ממנו, והשניה... טוב השניה לא הגיונית. השניה היא שהיא לא מהעולם הזה.
אני נושמת נשימה עמוקה ובוחרת כן להגיד לה מאיפה אני. על החיים ועל המוות... "אני מאוקספורד, בלונדון." אני אומרת חלש. אני קצת חוששת שאולי היה עדיף אם לא הייתי אומרת כלום "ואת?" אני מנסה לגרום לשיחה להמשיך לזרום עד כמה שאפשר

Augustus Waters, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.

אני ממש לא מבינה מה קורה כאן. אם זו מתיחה, מי עובד עליי? אבל היא נראית בסדר סך הכל."אני ג'יין לוסי טרוורס," אני אומרת בשקט, עדיין מסתכלת על השועל. אחרי כל כך הרבה זמן שהיינו בחושך אני כבר רואה יותר טוב, זה טיפה מרגיע אותי, אבל רק טיפה. אני נושמת עמוק ומנסה להישאר רגועה "ג'יין, אל תילחצי" אני אומרת לעצמי. אני ממש שונאת סיטואציות חברתיות, בעיקר פומביות, אבל לפחות יש פה רק ילדה אחת (והשועל שלה) ולא קהל שלם של אנשים, אני חושבת לעצמי."מאיפה את?" אני שואלת, מפתיעה גם את עצמי. אני מקווה שזה יעזור לשבור את הקרח. עולה לי בראש המחשבה שהיא, ובכן, לא מהעולם שלך. היא חייזר? זה נשמע כמו אפשרות מוזרה, אבל כל הסיטואציה הזו מוזרה, מה קורה כאן בכלל? איפה אני? מי זאת? אני נלחצת שוב, אבל נושמת עמוק.
אני שומעת את הילדה נושמת עמוק, מקווה שהיא החליטה כן להגיד לי מאיפה היא.
"אני מאוקספורד, בלונדון." היא אומרת חלש. מוזר, גם אני משם. אולי זה אומר שאנחנו עדיין בלונדון?
"ואת?" היא שואלת. אני מתלבטת מה לענות, לא בטוחה. אולי היא תחשוב שאני משקרת?

הודעה זו נערכה ע"י Violet Baudelaire ב Jul 5 2021, 20:22 PM