His Dark Materials || אשכול משחק

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
חוסר התגובה שלי לוס גורם לי להרגיש לא בנוח, לרצות להתרחק מכל מה שקורה בחדר. העיניים שלי מתרגלות באיטיות לחושך, ואני מחליטה שהדבר הראשון שאני צריכה לעשות הוא למצוא את הדמון של הילדה. אולי לוס טעה, אבל אני צריכה למצוא אותו. חוסר הנוכחות שלו לא מוצא חן בעיני. אולי היא מכשפה, והדמון שלה רחוק.
המחשבה גורמת לי לרצות להתקרב ולהתרחק ממנה כאחד. העובדה כי היא נעה בחדר בלי הפסקה לא תורמת לתחושת אי-הנוחות שלי, ומקשה עליי להבין מה בדיוק קורה בחלל בו אני נמצאת.
אני פוקחת וסוגרת את עיני, מבינה שאם הילדה סבירה היא מבחינה בכך ומודעת לעובדה כי אני ערה. היא תרצה שאני אענה לה, והמחשבה לא מעודדת אותי.
"היא שואלת אם את יכולה לענות לה," אומר לוס בתזמון מושלם. אני תוהה לעצמי אם שאל זאת כי חשבתי על כך, ובתגובה אני מרגישה את המקבילה של גלגול עיניים. הוא עושה את עבודתו נאמנה, ודויל היה גאה בו ברגע זה. המחשבה על דויל עוצרת את הנשימה שלי לרגע, ואני תוהה מה הוא מרגיש ברגע זה, אם הוא יבוא לחפש אותי. אם הוא יבוא לחפש אותי, אני חייבת לצאת מפה.
אני מזיזה את רגלי האזוקה, מנסה להבין כמה פיסת המתכת הנוראית מגבילה אותי. אני מרגישה את תחושותיו של לוס משקפות את שלי, הפחד שמתחיל לחלחל בנינו.
רגלי זזה בקלות, ואני לא מרגישה בשום דבר נע על המיטה או תחתי. אני לא רואה אותו מחובר לדבר, אבל החושך עדיין כה סמיך שאני לא בטוחה בראייתי. אני מורידה את רגליי מהמיטה, וקמה. עכשיו אני צריכה למצוא את הדלת - והחדר עדיין חשוך מספיק בשביל שאפספס אותה.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
הילדה ממשיכה לא לענות לי, וכעת כבר ברור לי שהיא ערנית ומתעלמת ממני. או שלא? אול היא לא מסוגלת לשמוע אותי? יכול להיות שהיא חירשת, נכון, או שהיא ממש שונאת תקשורת עם בני אדם. אבל למה היא מחזיקה נחש על האוזן?
"את יכולה לענות לי?" אני שואלת כי אין לי שום דבר אחר להגיד ומרגישה את עצמי מטופשת מתמיד. יש לי תחושה שהנערה הזאת, עם הנחש הקריפי והשיער המשונה, מתעלמת ממני בכוונה.
אני מנסה להמשיך להסתובב קצת בחדר, ומרגילה את עיני קצת יותר לחושך, שעדיין סמיך מכדי שאוכל לראות למרחק יותר מכמה מטרים ספורים. אבל החדר בכל מקרה די קטן. אני חוצה אותו הלוך ושוב, ימינה ושמאלה, ומנסה למשש את הקירות ולחפש חלון או דלת נוספת. אבל אחרי כמה דקות אני מגיעה למסקנה שאין כאן כלום - רק הדלת, המיטות והילדה עם הנחש. אפילו חלון לא מצאתי. אם כך, לא יעבור זמן רב עד שכבר לא נוכל לנשום.
אני מסתובבת אל הנערה ורואה את אישוניה מתרחבים באיטיות. היא מתרגלת אל החושך, מה שאומר שהיא כבר מסוגלת לראות אותי - או לפחות את הגוף שלי.
היא סוגרת ופוקחת את עיניה שוב ולאחר כמה שניות מתחילה להניע את רגלה האזוקה. היא מתעלמת ממני ואני מחליטה גם להתעלם ממנה בינתיים. אני חוזרת למיטה, והיא מתחילה גם ללכת בקרטוע חלש, בזהירות. החושך סמיך כל כך, שאני חוששת שהיא תתנגש בדלת.
אני מתחילה להפוך את מצעי המיטה, לחפש סימן כלשהו לאיפה אני נמצאת, בזמן שלחישוש הנחש ממשיך להעלות את קצב פעימות הלב שלי. זה נראה כמו חלום מטורף, אבל זה לא. ואני לא מסוגלת להפסיק לחשוב למה אני נמצאת כאן, והאם קרה לאמא משהו כזה, אולי גרוע יותר.

OOC:
שלום חברים, לא נטשתי את המ"ת! D: הייתי בתקופת מבחנים שנגמרה תודה לאל, ואז חיכיתי למי שלא הגיב.
סופי ונגה - אתן עדיין מוזמנות להגיב, פשוט תגיבו על התגובה האחרונה שכתבתי לכן.

יאללה בואו נמשיך בטח התגעגעתם אליי

Im tha queen, לונה - אמילי סרבדור, 13.
הילדה לא עונה לגבי השם, ואת כמעט יכולה להרגיש את קייסי מגלגלת עיניים.
"עזבי, היא לא תדבר איתך. אין לה דמון, זה בטח בגלל זה," היא אומרת במחשבות שלך.
את תוהה אם את רוצה לעשות משהו. לקום ולנסות ללכת? לא נראה שהאזיקים האלה ימנעו ממך ללכת, רק לרוץ.

Cruella De Vil, נטע - לורליי בראון, 12.
את ממשיכה לחפש מפלט, אבל הכל חשוך. לאחר מספר דקות לא מועט שאתן יושבות בחושך את כבר יכולה לראות כמה דברים, כמו את המיטה והילדה והחיה המוזרה, אבל את לא רואה דרך להתחמק. את כן חושבת שאת רואה דלת, אבל בהתחשב בעובדה שאתן אזוקות, הסיכויים שהיא פתוחה ככל הנראה נמוכים.

---

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
הילדה שאיתך פשוט מסרבת להמשיך לזוז. את דיי בטוחה שהיא הופכת את המיטה, והיא גם מתהלכת. היא עושה כל כך הרבה דברים וכל כך מהר. התהיה לגבי האפשרות שהיא מכשפה עדיין לא נעלמה, בעיקר כי זה טיפה יותר מהאפשרות האחרת - שאין לה דמון.
מה שכן, נראה שהילדה החליטה סוף סוף להפסיק לנסות לדבר איתך, וזה גם משהו. זה לא פותר את העובדה שבמחשבותיו עלה דויל, והעובדה שהוא ככל הנראה לא יודע היכן את. אין סיכוי שהוא יודע, כי אם הוא היה יודע הוא לא היה מסכים לכך, או שלפחות היה אומר לך. האם הוא כבר גילה שנעלמת?
האפשרויות שעומדות בפניכך הן בסופו של דבר לנסות לגשת לדלת, לחזור למיטה, או להכחיש שכל זה קורה בכלל ופשוט להישאר איפה שאת. את יכולה להרגיש שלוס עדיין לא ניתק את המבט שלו מהילדה, שבינתיים חזרה לזוז במקום לנסות למצוא משהו לא ברור במיטה, כנראה עדיין מחפש אחרי הדמון שלה שבטח מתחבא איפה שהוא.

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
להפוך את המיטה ללא ספק לא עזר. אין שום דבר מוחבא, לפחות לא משהו שאת יכולה לראות בחושך הסמיך או למשש עם הידיים. כל מה שיש זה מצעים של הכריות ושל הסדין, ושמיכה. נחמד מצד מי שזה לא יהיה שחטף אתכן להשאיר שמיכה, דואג שלא יהיה לכן קר או משהו כזה.
מכיוון שאת לא יכולה לשבת ולא לעשות שום דבר בשעה שאת והילדה הזו (שאת מתחילה לשקול את האפשרות שהיא יצר הדמיון שלך) כלואות כאן, את חוזרת להסתובב. את תוהה מה יקרה אם תנסי לגעת בה - אבל המחשבה על הנחש קצת מונעת ממך לרצות לבדוק זאת.
---

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
"אני גם מאוקספורד," הילדה אומרת, ואת ומישל פוערים עיניים בתיאום. אם היא מאוקספורד, איפה למען השם הדמון שלה?
"את חושבת שהיא צוחקת עלינו? אולי היא מהחלל, והיא לא רוצה שנחשוב שהיא חייזר," מישל מציע במחשבות שלך, אבל שניכם יודעים שזה כנראה לא העניין.
"אז אם את מאוקספורד... ואני מאוקספורד..." את מתחילה לאט, אבל אין למשפט כל כך סיום. מה זה אומר? היא מתנהגת כאילו דמונים זה דבר שלא קיים, ואילו באוקספורד שלך יש לכולם דמונים. אולי יש שני אוקספורד בשני ערים שקוראים להן לונדון?
לא, זה לא נשמע הגיוני גם.
"אולי אנחנו מעולמות מקבילים," ג'יין צוחקת, אבל את יכולה להבין שהיא למעשה מציעה זאת כאפשרות.

ENFJ, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
OOC: שם הדמות וכל זה
IG:
"אני גם מאוקספורד," את מחליטה לומר, לפני שתתחרטי. אולי היא תחשוב שאת עובדת עליה, אבל בסופו של דבר, היא האחת עם השועל המדבר.
את יכולה להישבע שהשועל פוער עיניים. שועלים יכולים לפעור עיניים? בכלל, כל כך חשוך שאת ככל הנראה מדמיינת את זה.
"אז אם את מאוקספורד... ואני מאוקספורד..." ג'ורג'יה מתחילה לומר לאט, אבל לא ממשיכה. את יכולה להבין אותה - מה בדיוק המסקנה שאתן אמורות להסיק? זה כמעט כאילו אתן לא מאותו עולם.
"אולי אנחנו מעולמות מקבילים," את צוחקת, אבל בכל צחוק יש גרעין של אמת.
---

Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר, 17.
נראה שאת מצליחה להרגיע מעט את הבחור. הוא אומנם נרתע טיפה כשאת מניחה עליו את היד, אבל לאחר כמה שניות נראה שכבר יותר קל לו לנשום.
"א- אני מצטער, זה פשוט מוזר," הוא מגמגם, ואינטגרי מגכחת בראש שלך. "מה אתה אומר, ילד," היא אומרת במחשבות שלך, ואת מתאפקת לא לגלגל עיניים - זה יהיה מוזר, בהתחשב בעובדה שהוא לא היה עד לשיחה.
"כן, זה מטורף, אני לגמרי מסכימה," את מחייכת, עדיין בניסיון להרגיע אותו. את לא באמת רגועה בעצמך, אבל אם הוא יכנס להתקף חרדה אין לך מושג מה לעשות.

Jake Peralta, הדס - רייאן באווה, 16.
OOC: אולי
IG:
הבחורה מנסה להרגיע אותך, ובהתחלה זה קצת מרתיע כשהיא מניחה את היד על הכתף שלה, אבל הדברים שהיא אומרת - והמחווה עצמה בכלל - דיי מרגיעה למען האמת. אתה מרגיש שקצת יותר קל לך לנשום.
"א- אני מצטער, זה פשוט מוזר," אתה מצליח לגמגם באי נוחות.
"כן, זה מטורף, אני לגמרי מסכימה," היא מחייכת, אתה חושב.
אתה מנסה לשקול שוב את האפשרות של עולמות מקבילים. זו האפשרות הכי הגיונית, לא?

גורג הסקרן, קלישה - מיילי ג'ונסון, 14.
להפוך את המיטה בלי ספק בלי עוזר. אין שום דבר מוחבא, לפחות לא משהו שאני יכולה לראות בחושך הסמיך או לחוש בידי המגששות הנה והנה. למזרן יש סדין לבן וגם לכרית (שגם בה אין שום דבר) ויש גם שמיכה – תלולית לבנה מקומטת שהתבלגנה כנראה כשקמתי – ומלבד זה, אין דבר. נחמד מצד מי שזה לא יהיה שחטף אותנו להשאיר שמיכה, דואג שלא יהיה לנו קר או משהו כזה., עולה פתאום מחשבה בראשי. אין כבר לא יכולה להכחיש את העובדה שמישהו חטף אותי ואת הילדה שבמיטה שמולי למקום הזה, באמצע הלילה, בעודנו ישנות. אבל למה?
אני מרגישה שאני חייבת לעשות משהו, לזוז, ללכת, להפיג את המתח שברגליים ובידיים שלי, לכן אני קמה שוב. לרגע אני בוחנת את הנערה בציפייה לתגובה – אבל לא, היא נשארת קפואה במקומה.
אני מתחילה לזוז, וחשה את עצמי בלי מוצא. הרצפה קפואה, או שאולי אלה רגלי שאיבדו לפתע מחומן. אני מפנה את ראשי מהנערה ומנסה שוב למצוא משהו נוסף בחדר, חלון או דלת נוספת, אבל אם יש כאלה הם נסתרים מעיני.
החדר שקט מבפנים באופן כמעט מוחלט, לפחות ככל שאני יכולה לשמוע. אני יכולה לשמוע את הנערה נושמת בשקט, נעה בשקט על המצעים, ואת הנחש שמתפתל על אוזנה, כפי שאני יודעת.
האם היא באמת חירשת הוא שהיא סתם מתעלמת ממני? אולי היא קשורה להכול, אולי היא קשורה לאלה שחטפו אותי? אולי הנחש על אוזנה ארסי, אולי כל השאלות שלי עיצבנו אותה והיא תשלח את הנחש מחמד שלה להכיש אותי... כן, בטח. והוא פשוט יקרא את המחשבות שלה ויעשה כדברה.
לבסוף אני פשוט נצמדת לאחד הקירות וממתינה בשקט מוחלט שמשהו יקרה. מי שזה לא יהיה שחטף אותנו בסופו של דבר יהיה חייב לפתוח את הדלת הזאת כדי להביא לנו אוכל, נכון?

(לא הייתה לי אפשרות להשתמש בכתום) Im tha queen, לונה - אמילי סרבדור, 13.

קייסי גלגלה עיניים, והילדה לא ענתה. הרגשתי אבודה. רציתי ללכת. האזיקים אפשרו הליכה חופשית בחדר. לא ריצה. נשמתי עמוק והסתכלתי על הילדה. הרגשתי קצת קריפית עם המבט הזה, אבל אין עוד מה לעשות חוץ מלבהות קצת ולחכות לצליל..

Cruella De Vil, נטע - לורליי בראון, 12.

אני מנסה לזכור מה שלימדו אותנו על זהירות מאנשים לא מוכרים, לא להראות להם שאת מפחדת.. אני מחדדת את מבטי לא ממצמצת לרגע ומנסה להראות קשוחה אני מגייסת כל כוח שאולי יש בי ומנסה לקום
אני מוציעה לראשונה הגה מאז שהתעוררתי במקום הזה ''א-את יכולה לעזור לי?'' שאלתי במהירות ובמאמץ

Alex_Rain, אלכס - אנג'ל קרטר, 17.

כשנגעתי בו, הוא נרתע מעט אבל לאחר כמה שניות נראה שנירגע שוב ונשימתו חזרה להיות סדירה.
"א- אני מצטער, זה פשוט מוזר," הוא ענה, מגמגם, מרכין את ראשו טיפה לכיוון הרצפה.
"מה אתה אומר, ילד," אמרה אינטגרי, מלגלגת עליו בראשי. אני מתאפקת לא לנזוף בה או לגלגל עיניים, עניין הדמון עדיין חדש לו אז עדיף לא לעשות דברים שלטעמו יהיו עוד יותר משונים. במיוחד מאחר ולא שמע את אינטגרי.
"כן, זה מטורף, אני לגמרי מסכימה," אני מחייכת ברוגע מזויף שלא משקף את הרגשות האמיתיים שאני מרגישה.
אני התחרפנתי בפנים, היו לי כל כך הרבה שאלות אבל ידעתי שלא יהיו לנער מולי את התשובה אליהן.
באמת אין לו דמון, והוא מעולם לא פגש אדם עם דמון. שנינו חיים באוקפורד שבאנגליה, אמנם זה הגיוני שמעולם לא נפגשנו מכיוון שמתגוררים בעיר קצת יותר מ150 אלף אנשים, אך זה לא היה הגיוני שהוא מעולם לא שמע על המושג דמון ומעולם לא הכיר אחד.
אני שוב חוזרת למחשבה ההיא- האם זה אפשרי שעולמות מקבילים קיימים? זה הדבר הכי הגיוני והכי לא הגיוני שחשבה עליו כל השיחה.
"גם אם נעזוב את התעלומה הזו של הדמונים, יש לי שאלה חשובה יותר שצריכה מענה," כנראה שאתה לא המקום לבקש את התשובה ממנו אבל אני אנסה את המזל המועט שיש לי חשבתי. "איך הגענו למקום הזה? ומי המטורף שחשב שזה מצחיק לכלוא אותנו פה?"


~~~


נחשו למי קנו את הספר הראשון של His Dark Materials כדי שתוכל לעשות עליו את הbook report באנגלית?
לא בטוחה שמותר לכתוב כאן הערות כאלה אבל לא נורא😁

ENFJ, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15

אני מסתכלת על השועל של הילדה. רגע, אולי היא יכולה לדבר איתו? ראיתי אותם מתלחששים קודם. אני חוזרת לשכב במיטה, מחכה לתשובתה.

משוגעת, קס - אוֹרוֹרה דוֹיל, 14.
התזיזתיות של הילדה גורמת לי לאבד כיוון. היתרון היחיד בכך, כמובן, הוא שהיא עושה בשבילי את העבודה של לברר אם משהו בחדר הזה עלול לפגוע בי. לפחות ברגע זה. האזיק על רגלי לא גורם לי להרגיש נינוחה יותר, ומגביר את החשש שלי שמשהו עלול לעלות באש או להתפוצץ בכל רגע.
החדר עדיין חשוך מכדי שאוכל לראות אם היא מזיזה את שפתיה, אבל לוס לא אומר דבר ורק כורך ומשחרר את זנבו מאוזני, אז אני מניחה שאנחנו בטוחות מדיבור בינתיים.
היא הופכת את מיטתה ואני ממשיכה לצפות בה, מתחילה להתמלא בסקרנות. היא ללא ספק שונה ביותר. אולי היא באמת מכשפה, אולי היא מחפשת את הדמון שלה - למרות שאני לא מבינה למה שהדמון ינסה להתחבא ממנה. אולי היא חושבת שהוא כלוא ועשו לו משהו. אני נושמת נשימה עמוקה ומרגישה את הלב שלי פועם מהר יותר, רק לכמה פעימות - אבל לוס לידי והוא בסדר, כמו תמיד. אני מרגישה את הלב שלי פועם שוב מהר מדי, על אף שנרגע לרגע - והמחשבות מציפות אותי שוב. דויל. הוא יודע שנעלמתי? הוא שם לב? הוא מחפש אותי? המחשבות שלי דוהרות והעיניים שלי מפסיקות לראות באמת - אני מבינה במעורפל שהילדה נעמדת ליד הקיר אבל לא רואה.
הלב שלי דוהר שוב ואני מצווה עליו לעצור, לעצור לחלוטין אם צריך - אני מרגישה את האוויר חומק ממני לאט-לאט על אף שכל נשימה עדיין עושה את עבודתה. הידיים שלי רועדות לצד הרגליים שלי והן נכרכות על המיטה, לוחצות את המזרן. המחשבות שלי מאבדות את הכיוון, הופכות להיות פחות ופחות בהירות ויותר מעורפלות, לא ברורות ומאיימות. אני שומעת את לוס מדבר אליי - אבל הפאניקה שמשפטיו המהירים גורמת לי להבין שהוא מרגיש בדיוק כמוני ועושה מאמץ אחרון להוציא אותי מתוך עצמי לרגע.

Cheryl Bombshell, אור - ג'ורג'יה ג'ונס, 16.
רגע, היא אמרה שהיא גם מאוקספורד? איך זה הגיוני?! לא ראיתי אף אחד מאוקספורד בלי דמון
"את חושבת שהיא צוחקת עלינו? אולי היא מהחלל, והיא לא רוצה שנחשוב שהיא חייזר," אני שומעת את מישל אומר במחשבות שלי, המחשבה מצחיקה אותי קצת תחילה אבל מהר מאוד אני מהרהרת בה קצת ומחליטה שזה לא המצב, אני מרגישה שגם מישל חושב ככה.
"אז אם את מאוקספורד... ואני מאוקספורד..." אני מתחילה להגיד, וקולטת שאין לי ממש איך לסיים את המשפט. אני הייתי מבולבלת, איך היא יכולה להיות מאוקספורד ולהתנהג כאילו דיונים לא קיימים, למייטב ידיעתי לכולם באוקספורד יש דמונים... אולי יש עוד אוקספורד? בעוד לונדון?... לא נראה לי, זה לא נשמע הגיוני.
"אולי אנחנו מעולמות מקבילים" שמעתי את ג'יין, היא צחקה, הבנתי, אבל עדיין הציעה את זה כאופציה. הסתכלתי עלייה, היא הביטה במישל, היה אפשר לראות את התהיה בעיניה. היא נשכבה לאחור ואני הבנתי שעוד לא עניתי לה.
"זה נשמע מוזר... אבל יכול להיות. גם להתעורר בחדר חשוך עם מישהו בלי דמון זה מוזר." אני אמרתי וצחקתי קצת. צחוק עצבני, כי כשחשבתי על זה, זה דווקא היה הדבר הכי הגיוני ששמעתי כל השיחה שלנו

הבחורה מנסה להרגיע אותי ומניחה יד על הכתף שלי. אני קופא. משהו מרתיע במחווה הזו.. אני מרגיש שאנחנו עדיין זרים, לא לגמרי אבל אני לא מכירה אותה ממש... אך ככל שהיא מדברת הגוף שלי נרגע ואני מרגיש פחות לחוץ. סוף סוף אני משחרר נשימה, ואחריה אני מצליח לקחת עוד אחת. אני מתנתק שנייה מהבלבול ופשוט מאפשר לעצמי לחזור לנשום ומרפה את הגוף.
"א- אני מצטער", אני קוטע את השתיקה. "זה פשוט מוזר," אני מצליח לגמגם באי נוחות.
"כן, זה מטורף, אני לגמרי מסכימה," היא מחייכת, אני חושב.
האפשרות של עולמות מקבילים נראית לי הכי הגיונית כרגע. לונדון שלה היא לא לונדון שלי, על פי המידע הנתון לי כרגע. זה נהייה יותר הגיוני מזה שעולם מקביל בכלל לא קיים, אני חושב..
"איך הגענו למקום הזה? ומי המטורף שחשב שזה מצחיק לכלוא אותנו פה?" היא מפרה שוב את השתיקה.
אותן שאלות עולות גם לי, כמובן, הרי אנחנו כלואים במקום חשוך וזר.. אני מנסנ לבדר את המחשבות ולא לתת להן להלחיץ אותי שוב. לוקח עוד נשימה עמוקה, מוציא לאט לאט את האוויר. כן, אנחנו כלואים פה. לא להילחץ. זה לא סוף העולם.. אולי אפילו פתח לעוד עולם חדש.. תמשיך לדבר איתה, אני אומר לעצמי, זה יגרום לך פחות להתעסק במחשבות שבראש שלך...
"אני לא יודע", אני משיב. "אבל אנחנו חייבים לגלות איך לברוח מכאן".

OOG:
שימו לב בבקשה לזכור לצטט, לזכור לכתוב את הצבע שלכם בהתחלה של התגובה... זה מאד מקל עליי.
התגובה הבאה קצת שונה, אם מישהו מתקשה לדעת כיצד להגיב אפשר לפנות אליי בפרטי. יש לכם יותר חופש בתגובה הזו, בהתחשב בעובדה שזו הוראה כללית לכולם. מוזמנים להמשיך בקו השיחה או המחשבה מהתגובה הקודמת שלכם עם התנאים החדשים, לעשות משהו אחר...

כולם:

לפני שאתם מספיקים לומר עוד דבר, לעשות משהו או להמשיך במה שעשיתם קודם, האור נדלק.
סוף סוף אתם יכולים לבחון אחד את השני. החדר בהחלט מאד ריק, כמו שחלקכם כבר ניחשתם - מיטות פשוטות עם מצעים לבנים, כריות לבנות, שמיכה מקופלת. לכל אחד מכם יש אזיקים לבנים על הרגליים, שלא בטוח עד כמה מסוכנים הם ברגע זה.
באמצע החדר יש מנורה ממנה בוקע האור, אבל לא ניתן לראות מתג בסביבה שמפעיל אותה. זה אומר שמי שזה לא יהיה שחטף אתכם הוא זה ששולט על האור. בהחלט לא מחשבה מעודדת.
חלקכם חושבים שזה סימן טוב, חלקכם פחות. האם תכף יכנס לכאן אדם? יש דלת, אבל ניתן להניח שהיא סגורה גם בלי להגיע לבדוק. בחוץ עדיין יש שקט יחסי, ולא ניתן להניח היכן אתם נמצאים.
האם הולכים לדבר אליכם? להיכנס להביא לכם אוכל? אין לדעת, אבל לפחות החדר כבר לא חשוך.

"איך הגענו למקום הזה? ומי המטורף שחשב שזה מצחיק לכלוא אותנו פה?" אמרתי בכעס לאחר שתיקה קצרה.
"אני לא יודע," ראיין השיב. "אבל אנחנו חייבים לגלות איך לברוח מכאן."

לפני שיכולתי להגיב, או אפילו לחשוב על תשובה, האורות נדלקו.
קיווצתי את עיניי לחרכים דקים בשל האור הפתאומי.
כאשר פתחתי אותן באיטיות, הסתכלתי על הנער היושב מולי על מיטה פשוטה עם מצעים לבנים ושמיכה מקופלת. לראיין היה פה, אף, שתי עיניים ושיער. ראיין היה נער בעל עור יחסית כהה, עיניו היו חומות כהות והביטו דרך משקפיים מעוגלות ושיערו היה שחור מתולתל. הוא לבש חולצת פולו שחורה ומכנסי ג'ינס כחולות. על צווארו הוא ענד שרשרת כסופה, המילה אשר הייתה בתליון הייתה מוכרת לי אך לא ידעתי מהי. הוא נעל נעליים שחורות ועל קרסוליו נחו אזיקים לבנים, זהים לאלו שהיו על רגליי שלי.
לאחר שסרקתי במהירות את ראיין, בחנתי את החדר בו נמצאנו. חדר יחסית קטן ומאוד ריק; הדברים היחידים שהכילו את החדר היו אנחנו והמיטות עליהן ישבנו. נראה היה שמישהו שלט על האור מחוץ לחדר מכיוון שלא היה מתג על אף אחד מקירות החדר או איש שילחץ עליו.
מכיוון שהדלת הייתה מאחורי גבי, החלטתי לקום מהמיטה שלי וללכת לשבת על המיטה של ראיין, אשר היה עם פנים לכיוון הדלת. לא ידעתי מה לחשוב על השינוי הפתאומי בתאורה; האם זה אומר שמישהו יכנס לחדר? אולי יביאו לנו אוכל? או שאולי זה בכלל בגלל שהבוקר נכנס, זה לא שהייתה לנו האינפורמציה של ידיעת השעה. החלטתי שהסיבה לא חשובה ברגע זה ושכנראה בכמה שניות הקרובות אני אדע אותה. כרגע כל מה שחשוב זה להיות מוכנה.

~~~

אני לא אוהבת להגיב ראשונה אבל מכיוון שאף אחד לא טרח לעשות את זה לפניי, הנה אני.

Cruella De Vil, נטע - לורליי בראון, 12.

פתאום האור נדלק ואני מצליחה לראות את מי שמולי יש לה עור קצת שרוף- בטח מחשיפה מוגזמת לשמש ויש לה שיער חום, אני מנסה להבין מי היא ויותר חשוב, עם מי היא מדברת
או בטח יש מצלמות נסתרות ההבנה מבזיקה בי פתאום ''זה לא יעבוד לכם'' אני אומרת בקול רגוז

soft panda girl, לונה - אמילי סרבדור, 13.
האור נדלק, אני מסתכלת עליה. היא נראית לפחות בגילי, ויש לה מראה ערפדי. ויש לה עיניים יפות. אני אוהבת לעשות רושם טוב, אני מקווה שאצליח. אני פולטת יבבת פחד כשהיא אומרת: "זה לא יעבוד לכם,". החלק הכי מוזר זה שאין לה דמון. אני מנסה לשמור על ראש פתוח, למצוא צד טוב. כנראה שזה נחמד שהאור נדלק.

ENFJ, אריאל - ג'יין לוסי טרוורס, 15.
אני מתכוונת לענות לה, אבל פתאום האור נדלק. אני פתאום מסתכלת על החדר, וקולטת שהוא ריק כמעט לגמרי. אני רואה שאני שוכבת על מיטה פשוטה, לבנה, עם כרית לבנה ושמיכה מקופלת.
באמצע החדר אני רואה מנורה, אבל אין מתג בסביבה. אני מניחה שזה אומר שמי שחטף אותנו נמצא בסביבה, אז אולי הוא תכף ייכנס להביא לנו משהו. אני פתאום מרגישה צמאה.
אני מסתכלת על הרגליים שלי ורואה אזיקים לבנים, אני לא בטוחה עד כמה הם מסוכנים כרגע.
אני לא רוצה לנסות ללכת עם האזיקים, אז אני לא אנסה לפתוח את הדלת.
אני מסתכלת על הילדה, ג'ורג'יה היא אמרה שקוראים לה.
"את ממש יפה," אני אומרת, ומוסיפה, "וגם השועל שלך לא מכוער לגמרי," אני צוחקת.
אני שוכבת וחושבת, מי חטף אותי?