מכתב לחברים שלי שהם בחיים לא יראו||ריין

אתם לא הכול, אבל אתם הרבה.
כמו לשבת במרפסת באחת בלילה ולספור את הכוכבים.

אתם לא הכול, אבל אתם הרבה.
רק לחשוב שאם לא הייתי מתיישב לידך שום דבר מזה לא היה קורה.

כמו גורל, התאספנו ביחד
כל אחד עם הסיפור, הצלקות והבעיות שלו
חבורה של ילדים מטומטמים בני שש עשרה,
שבסך הכול מנסים להנות מהחיים

וכשהסתכלנו על הכוכבים באותו היום בשלוש בלילה
נזכרתי איך שהרגשתי בודד הייתי נותן לכול כוכב שם של מישהו שאני אוהב
ואני זוכר שחשבתי איך חבורת המתבגרים המוזרה שלנו, שהתפתחה כל השנים אך הפכה לאמיתית רק לא מזמן, תופסת כל כך הרבה מקום בחיי
ואני זוכר איך חייכתי

אוקיי, ואוו. זה - זה פשוט מדהים.


דבר ראשון: אני חושב שזה נכון מאוד שלא השתמשת בחרוזים. השיר יצא הרבה יותר טוב ככה.

אני אפילו לא יודע לתאר את ההרגשה שהתעוררה בי במשפט הזה, אבל שם היא הייתה חזקה מכל המשפטים בשיר. (במובן חיובי כמובן) לכן בחרתי במשפט הזה.

טוב, אין לי כל כך איך עוד משהו טוב שאני יכול להסביר אותו. מאוד התחברתי לשיר הזה. זה... מופלא.