ת''ב?

--------

הוא הלך. הוא הלך, ללא שוב. הלך למקום שבו יש רק שלווה. רק נחת. לא, הוא לא הלך לגן עדן.
הוא הלך לארץ החופש.

----

עמדתי שם, צופה בו גורר את מזוודתו. עגילי זיעתו היו כל כך גדולים, שיכולתי לראות אותם גם מרחוק. הוא ניגש לשומר נתן לו כרטיס ומלמל משהו. השומר הנהן, העביר את הכרטיס בפס המיועד לכך ודלת הברזל הגדולה נפתחה. הוא צעד לתוכה, ולרגע עצר, כאילו רוצה להסתובב. ראשו פנה באיטיות לעברי - אבל פתאום הוא חזר במהירות להביט קדימה. הוא צעד צעד אחד, ואחר כך עוד אחד. לגדול כולו נבלע בחושך. לרגע חשבתי שראיתי יד מנופפת לעברי, כאילו הוא לא היה שלם עם החלטתו - אבל מצמצתי והילד נעלמה.
''טוב, נו,'' אמר קול מאחורי. ''לפחות יהיה לך זמן לעצמך.'' הסתובבתי לאט, וראיתי איש-ציפור, ומעל ראשו מתנוסס דגל רוקנן. מרוב עצב לא היה לי אפילו הכוח לנסוך בו על שהעז לדבר איתי בכלל.
''או, מה, אין לך אפילו כוח לנזוף בי?'' גיחך איש הציפור. ''ואוו... אף פעם לא ראיתי לורמני כמוך. אתם תמיד כל כך תקיפים.''
התעלמתי ממנו, וניגבתי בשרוולי נזלת מאפי, עושה בדיוק ההפך ממה שחינכו אותי לעשות.
''אוקיי, ואוו, עכשיו אני באמת מתחיל לדאוג.'' הרוקנני ניסה להכניס לקולו נימת הומור, אבל שמעתי את הדאגה שהסתתרה שם.
''הכול בסדר?'' הוא שאל בחשש, מתקרב אליי. שנינו ידענו שלפי החוקים, אם רוקנני נוגע בלורמני או להפך, לכל בני מינם האחרים יש את הזכות להתעלם מהם כמה שהם רוצים. וכנראה שבכל זאת נשארה בי עוד קצת חוכמה, כי רגע לפני שידור נגעה בכתפי הסטתי אותה מדרכו.
''אתה באמת רוצה לגעת בי?'' שאלתי בקול קר. על פני איש הציפור הרוקנני הופיע מבט מבויש, והוא בעט עם רגליו בעלות שלוש האצבעות באדמה במבוכה.
''אממ...''
''עזוב, לא משנה,'' נאנחתי. הידקתי את מעילי אליי למרות שלא היה קר, וצעדתי הרחק מהרוקנני.

-------

ת''ב?