אש וקרח|וריאן, סיפור בהמשכים, pg13 כנראה

היי תראו פרסמתי את זה גם בוואטפד למי שרוצה לקרוא גם שם! https://www.wattpad.com/story/281508861-%D7...%A7%D7%A8%D7%97
*אני רק רוצה להגיד תודה לריין על הדמות של הנער החדש. זאת לא הדמות שלי. וגם לחברה שלי על הדמות של ג'וד. גם היא לא הדמות שלי.
*בכל פרק אני אוסיף טריגרים שמתאימים לפרק.

אש וקרח

תקציר
ניקו תמיד היה הילד המוזר בבית ספר, למרות שהוא בקושי היה בבית ספר מההתחלה. הוא תמיד עמד בצילה של אחותו התאומה, ג'וד, וזה בהחלט לא עזר שהוא היה צריך להסתיר את זהותו כמפלצת בעולם שצד מפלצות. אבל יום אחד, כשהילד החדש מגיע לכיתה שלו, ניקו כמעט מאמין שהוא יצליח להיות חבר של מישהו, אפילו רק פעם אחת.

תוכן עניינים
פרק ראשון - 3831 מילים
פרק שני - 3619 מילים
פרק שלישי - 2365 מילים

פרק ראשון - היכרות

הכל התחיל באותה כיתה שנואה באותו בית ספר שנוא.
ניקו ישב וצייר במחברת שלו, כמו שעשה תמיד. הוא לא אהב את הילדים בכיתה שלו. או את המורים, לצורך העניין. הוא בכלל לא היה אמור ללמוד באותו בית ספר מעצבן, אבל בית הספר לאומנות לא קיבל אותו, אז הוא נאלץ להישאר בתיכון המעצבן הזה.
ואז, בזמן שצייר את ג'וד, אחותו, ששיערה הבהיר שוטף הכל, מישהו התיישב לידו.
אף אחד אף פעם לא יושב לידו.
ניקו הרים את מבטו וראה מולו נער שלא ראה קודם, כנראה היה חדש בבית ספר. היה לו שיער כהה ומתולתל, עיניים חומות -שאותן הצליח לראות רק בחטף כשהנער הציץ על ניקו מזווית העין - ועור כהה, אבל לא כהה מדי. כנראה הגיע מאיזו מדינה באפריקה. במילים אחרות, פשוט יפיפה.
ניקו לא בזבז שניה. הוא התחיל לצייר.
הוא הניח את היד שלו כמו מגן בין המחברת שלו לעיניו של הנער החדש, וסיים כל ציור בפחות מדקה. עד כדי כך הוא היה נלהב. הוא סיים את הציור הרביעי כששמע קול שלא זיהה, כנראה של הילד הזר. "אתה מצייר מהר."
ניקו הסמיק והציץ עליו מעל ידו. זה אומר שהוא ראה את הציורים? "באמת?" הוא הצליח לצייץ במבוכה. הוא היה נשמע כמו אוגר.
הילד הנהן. "לא שמת לב?"
"אולי," ענה ניקו. "לרוב אני מצייר עם מים אז זה לוקח בערך שעה, כי צריך לחכות שזה יתייבש והכל."
"זה קשה יותר?"
"לצייר עם מים? כן. צריך לדעת איפה להרטיב ואיך ואז צריך לוודא שהציור יבש לחלוטין לפני שממשיכים אחרת הנייר יקרע בגלל שהוא רטוב, חוץ מזה שצריך תמיד לשטוף את המכחול אחרת הצבעים יתערבבו וזה יהרוס את הציור. אבל לפעמים הציור יפה יותר כשהצבעים מתערבבים בטעות. במיוחד אם זה ציור מופשט."
"ה-הו," אמר הילד, וניקו הבין שהוא הרגע בזבז כמעט דקה שלמה בשביל להרצות לנער שהוא לא הכיר על נושא שכנראה בכלל לא עניין אותו. הוא כיסה במהירות את הפה עם היד. למה הוא תמיד היה חייב להיות כזה מול אנשים חדשים? ליתר דיוק, בנים-חדשים-וחתיכים-בטירוף?
"ציירתי… פעם," המשיך הנער.
"באמת?" שאל ניקו והוריד את היד מהפה.
"אבל הפסקתי לאהוב את זה, אז הפסקתי."
איך אפשר להפסיק לאהוב ציור? ניקו הסתכל על המחברת שלו, שם היו ארבעה שרטוטים של הנער. הוא יבחר אחר כך את השרטוט הכי טוב ויעביר אותו לדף גדול יותר, החליט. "עם מה ציירת?" שאל את הנער.
"עם עיפרון."
"אולי תנסה לצייר עם פחם." ניקו הציע בהתלהבות. "אולי תהנה מזה יותר. זאת שיטה אחרת."
השתררה שתיקה קצרה לפני שהנער ענה. "אני מעדיף שלא."
"למה לא?"
"אני מתעסק בדברים אחרים עכשיו."
"דברים כמו מה?"
"בס."
"בס?" שאל ניקו. מה זה בס, לעזאזל?
"כן," ענה הנער בפשטות.
"מה זה?"
"הדבר הכי חשוב בלהקה."
"כמו של ציפורים!" אמר ניקו בהתרגשות, ובקול רם הרבה יותר מדי. אבל היה אפשר להאשים אותו? הוא אהב ציפורים! הוא אהב את הכנפיים שלהן ואת העצמות החלולות שעוזרות להן לעוף ואת המקור המגניב שלהן. מה הוא לא אהב בהן, בעצם?
"א- מה?" שאל הילד החדש בבלבול.
"ציפורים עפות בלהקות," הסביר ניקו, והכין את עצמו להרצות עוד פעם לפני שהנער המשיך לדבר.
"לא… להקה כזו."
אוי. "אז של מה?"
"מוזיקה."
"אה." ניקו לא ידע מה להגיד. דווקא מוזיקה? אבל אז הוא נזכר בציפורי השיר הקטנות, שמצייצות במנגינות, ונזכר שבעצם הוא כן אוהב מוזיקה! "זה מגניב," הוסיף, אבל כנראה מאוחר מדי, בגלל שהנער כבר השפיל את מבטו.
"המ. אוקיי." הוא אמר ללא טון. כנראה נעלב ממנו.
ניקו החזיר את מבטו למחברת והתחיל לצייר את הנער החדש עם גיטרה. הוא ראה ציור אחד בדמיונו, אבל הוא לא היה יכול לצייר אותו. לא עכשיו. אז במקום זה הוא הסתפק בלצייר אותו עם גיטרה וזהו.
אבל הציור ממש לא יצא טוב כמו שקיווה.
"אתה ממש טוב בזה." הוא שמע את הילד החדש אומר.
ניקו הסמיק, סגר את המחברת במהירות וגמגם תודה שקיווה שנשמעה ברורה מספיק. הוא הרים את מבטו לנער, שריסיו, שהיו כהים אפילו יותר משל ניקו, כמעט ליטפו את לחיו, שהיו כהות גם כן, בזמן שבחן את המחברת.
אבל למה הוא חושב על דברים כאלו? הלוואי שהוא היה יכול לתת לעצמו סטירה בלי שזה יראה מוזר. הלוואי שהוא היה יכול להפוך לסוס ולדהור משם. לא, אייל יותר טוב. הוא אהב איילים. הם תמיד דיברו על דברים מעניינים בהרבה מסוסים.
ידיו של ניקו קפצו במיידית אל אוזניו, שלא היו אוזניים של בן אדם רגיל. כמובן שהן לא היו, הרי הוא ואחותו היו שניהם מפלצות. היה להם את אותו הסימן, למעשה, בגלל שהיו תאומים, אבל הצבע שלו היה שונה וכך גם הכוחות שלהם. לא הדבר שהיה אמור לקרות, אבל איתם זה קרה. בזמן שניקו דיבר עם חיות, ג'וד יכלה לדבר עם רוחות.
הלוואי שהוא היה יכול לדבר עם רוחות. ככה הוא היה יכול לפגוש את אמא שלו פעם נוספת. הוא היה בטוח גם שאמא שלהם העדיפה לדבר איתו אחרי המוות, ולא עם ג'וד.
הוא הכריח את עצמו להוריד את הידיים מהשיער, שהסתיר את האוזניים, לפני שזה יראה מוזר מדי, או שהוא יסיט את השיער לאחור ויחשוף את מלוא אוזניו הפרוותיות. בנתיים הנער המשיך לדבר.
"אפשר לראות שוב?"
ניקו פתח את המחברת בהיסוס והראה לו את הציור.
"זאת גיטרה," ציין הנער.
"זה רע?" שאל ניקו בלחץ. הוא היה בטוח שבס זאת גיטרה? זה נשמע כמו שם מפואר לגיטרה.
"זה בסדר. אני יודע לנגן גם בזה."
אז בס זאת לא גיטרה. ניקו הביט בציור לרגע, ואז תלש אותו מהמחברת וקרע את הדף לחתיכות קטנות. הוא במילא לא אהב את הציור הזה.
הנער הושיט יד, כנראה בשביל לעצור אותו, אבל איחר את המועד. "למה עשית את זה?" הוא שאל.
"זה היה רע," ענה ניקו בפשטות.
"זה היה יפה."
"זה היה רע."
ניקו ניקה את הקרעים מהשולחן שלו וקם להשליך אותם לפח. כשחזר סגר את המחברת שוב, והתחיל לצייר לעצמו בראש במקום. הדבר הראשון שהוא יעשה כשיגיע הביתה יהיה לבדוק מה זה בס, החליט. אז הוא יוכל לצייר את הציור שבאמת רצה לצייר.
הוא לא ידע כמה זמן עבר לפני שזוג ידיים חבט בשולחנו בחוזקה והקפיץ אותו מהחלומות בהקיץ. "שקנאים!" קרא ניקו בבהלה.
מולו עמדה אחותו התאומה, ג'וד, ועיניה רושפות בכעס. "סליחה? אתה שקנאי."
ניקו חייך. "אני אוהב שקנאים. הם מגניבים." הוא פתח את פיו בשביל להתחיל להסביר את כל הדברים המגניבים שידע על השקנאי, אבל ג'וד קטעה אותו.
"אז אתה עכברוש."
"אני אוהב גם עכברושים. זה חמוד." וזה היה נכון. אנשים סתם שנאו אותם ללא סיבה. הם היו ממש ממש חמודים.
ג'וד נתנה לו מכה בראש, וניקו הרים את ידו בשביל להתגונן במהירות. "היי!" הוא קרא.
"היי!" קרא גם הילד החדש, שניקו לא האמין שבאמת שכח לרגע שנמצא שם. הוא היה נראה כועס כמעט כמו ג'וד.
ועם כבר מדברים על ג'וד, הצרעה המגעילה בחנה את הילד מלמטה למעלה, כאילו הוא לא מעניין יותר מחתיכת בשר שמצאה בסופר. "מה?"
"תתנצלי," התעקש הנער, שלגמרי התעלם מהמבט שהיא נתנה לו לפני רגע.
"לא רוצה. הגיע לו. הוא לקח לי את האוכל."
ניקו לא לקח שום אוכל. הוא כמעט אמר את זה, אבל הנער החדש המשיך לפני שהספיק לפתוח את הפה. "למה שהוא יעשה את זה?"
"כי הוא האח הכי מטומטם במדינה," ענתה ג'וד בפשטות.
"הו."
זאת הייתה לרוב התגובה של אנשים שהם גילו שהם אחים, בטח ובטח שהם תאומים. הם לא נראו בכלל אותו דבר. בזמן שג'וד הייתה בהירה, ניקו היה כהה, ובזמן שג'וד הייתה גבוהה, ניקו היה נמוך. נמוך מדי, לטעמו.
"אתה חדש," ציינה ג'וד, כאילו היא גילתה עכשיו איזו פיסת מידע חדשה ומדהימה. ניקו רצה להתפרץ עליה ולהגיד שהוא מצא אותו קודם, ושתלך משם כבר, אבל עצר בעצמו. אסור להשאיר רושם רע על הילד החדש והחתיך.
"אני… כן," ענה הנער בשמץ של בלבול.
הצרעה צחקקה. "ומכולם בחרת לשבת דווקא לידו," היא העבירה את מבטה לניקו בחיוך משועשע. "בהצלחה עם זה."
"הא. כן." הנער אמר, בבירור לא מבין מה היא רוצה ממנו.
ג'וד לא ענתה, והביטה במחברת של ניקו בגיחוך. ניקו קירב אליו את המחברת בגוננות, למרות שהיא בכל מקרה הייתה סגורה. לצערו, היא ידעה על התחביב המאוד מוזר שלו לצייר בנים חתיכים בעירום. היא בטח חשבה שזה מה שהוא עשה עכשיו, עם הילד החדש.
טוב, הוא באמת רצה לעשות את זה, אבל הוא עדיין לא עשה!
"היא צרעה," הסביר ניקו לנער החדש. "צרעות תמיד מסתובבות ביחד ותוקפות ביחד, ואנחנו האנשים הקטנים שהן עוקצות."
בתגובה הוא קיבל עוד מכה מג'וד הצרעה.
"לא לקחתי לך את האוכל!" הוא צעק. הוא לא אהב לצעוק בבית ספר, אבל הפעם אחותו באמת הגזימה.
"קשה לי להאמין. אתה אוכל המון."
"אבל יש לי אוכל משלי," ענה ניקו, וגם זה היה נכון. אפילו ג'וד ידעה שלא היה דבר שהוא שנא יותר מאשר לחלוק אוכל עם אנשים. אין שום סיכוי שהוא היה לוקח לה את האוכל, אפילו אם היו משלמים לו מיליון דולר.
טוב… אולי רק בשביל מיליון דולר. או דייט עם הבחור החדש.
"אתה בטוח שלא לקחת את שלי?" היא שאלה בהרמת גבה.
"להראות לך אפילו?"
ג'וד הנהנה, וניקו הסתובב להוציא את האוכל מהתיק שלו ופתח את הקופסה. בדיעבד התחרט שנפל בפח הזה, בגלל שג'וד בחנה את הקופסה לרגע ואז גנבה לו פרוסת תפוח לפני שהלכה משם.
ניקו קם מהר והלך אחריה. "תחזירי את זה!" היא לא יכלה לקחת לו את התפוח. זה יהרוס את כל סדר היום שלו, שהוא תכנן בקפידה עוד מהיסודי. הוא לא היה יכול לאכול פחות תפוח ביום. הוא יהיה רעב!
אבל במקום להחזיר לו את התפוח, היא הכניסה את הפרוסה כולה לפה ועשתה לו אצבע שלישית.
"זה האוכל שלי!" קרא ניקו בכעס.
"אה, כן?" שאלה ג'וד בהתגרות. "אז למה הוא בבטן שלי?"
ניקו אגרף את ידו בשביל להרביץ לה, אבל אז נזכר בילד החתיך שישב מאחוריו וצפה בכל המתרחש. הוא לא תכנן להשאיר עליו רושם רע כמו שג'וד בטוח השאירה. במקום זאת הוא הסתפק במשיכה אחת חזקה בשיער הבלונדיני שלה, שהיה ארוך הרבה יותר מדי, ואז חזר למקום שלו.
ג'וד נהמה עליו בכעס, כמו חתול כועס. "תיזהר," רשפה בחתולית, "אני יכולה להרוס לך את החיים."
ניקו נעץ את מבטו בקופסת האוכל הריקה-מדי שעל השולחן שלו ואפילו לא הביט בה כשיצאה מהכיתה. הוא לא ידע על מה בדיוק היא דיברה, אבל ידע שיש לה יותר ממספיק תחמוש בשביל להשתמש בה נגדו.
"צרעה," מלמל בשקט, בשביל שרק הילד החדש ישמע. כשהוא לא ענה, ניקו הרים את מבטו. "אתה בסדר?"
הנער הרים את מבטו והביט בו. עבר רגע ארוך שבו הם הביטו אחד לשני בעיניים ולא אמרו כלום, לפני שהנער ענה לבסוף, "צרעה?"
"ג'וד היא צרעה," הסכים ניקו, והנהן נחרצות בשביל להוכיח את המסר.
"למה צרעה?"
"צרעות עוקצות."
"יש לה חברות רעות גם?"
ניקו הנהן במהירות. "המון מהן! הן מסתובבות ביחד ועוקצות נמלים חסרות אונים!"
"אנחנו נמלים?" שאל הנער.
ניקו הנהן פעם נוספת, הפעם בהתלהבות. "נמלים הן ממש מגניבות. אתה יודע שיש זן של נמלים שמפוצץ את עצמו כשהוא חש סכנה?"
"הו," ענה הנער, וניקו הניח שוב פעם שהוא שיעמם אותו לגמרי. אבל זאת לא הייתה אשמתו! חרקים היו ממש מגניבים! לקח לו זמן לפני ששם לב שהנער השני חזר לדבר, "כשנמלים מתות, יש להן ריח." הוא אמר. "ככה האחרות יודעות שהן מתות. אז… אז אם מרססים על אחת את הריח הזה, אפילו אם היא לא מתה, היא תהיה בטוחה שהיא מתה."
זה. היה. כל כך. מגניב.
מי היה מאמין שהילד החדש והחתיך היה גם חנון נמלים בסתר? ניקו לא היה יכול לעצור את ההתלהבות שלו. "באמת?" הנער הנהן, וניקו לא הצליח לעצור בעצמו ורקע ברגליים בהתרגשות על הרצפה. הוא תמיד עשה תנועות מוזרות כאלו כשהוא התרגש. פעם הוא נהג לעצור את עצמו בכוח, אבל עכשיו העדיף לתת לעצמו לעשות מה שהוא רוצה. אבל ההתרגשות לא נשארה מספיק זמן, כי הוא הביט באוכל שלו פעם נוספת והרגיש שוב כעס עז על ג'וד.
"אתה יודע," הוא לחש לנער, "יש לה אוסידי."
היה אסור לו לספר לו את זה. הוא הבטיח לג'וד שהוא לא יספר לאף אחד. אבל הוא היה חייב.
"הא. אוקיי." הנער אמר בבלבול.
"אבל אל תגיד לה שסיפרתי לך, אחרת היא תספר משהו עליי."
ניקו הביט באוכל שלו לעוד רגע אחד, ואז נשם עמוק להכניס את האוכל לתיק. הוא פתח את המחברת, דילג במהירות על כל הציורים של הנער החדש, והתחיל לצייר סצנות מאוד אלימות של ג'וד מתה בייסורים. סכין בלב, גיליוטינה, כדור בראש, רעל. כשהוא לא היה יכול למצוא עוד דרכים הגיוניות להרוג אותה, הוא התחיל להמציא אותן - ג'וד שותה רעל שגורם לה להקיא את הקיבה שלה החוצה, כמו צפרדעים. ג'וד שנמלים אוכלות את דרכן החוצה מגופה. ג'וד שנחתכת לשניים על ידי טופר של אריה.
הוא צייר ככה עד שהעיפרון שלו נגמר, ועדיין לא הצליח להרגיע את הכעס שלו. הוא הרים את מבטו אל הנער, שהתחיל לזמזם ולנגן עם האצבעות על האוויר. ניקו לא היה יכול להסיט ממנו את מבטו. זה היה ממש מגניב! הוא הצליח לנגן על האוויר, וניקו ממש הצליח לשמוע את המנגינה שהאצבעות שלו הפיקו, ברקע של הזמזום הבלתי פוסק שלו. הוא הביט בו בעיניים פעורות, לפני שעיניו הכהות של הנער נפקחו שוב והוא הפנה את מבטו אל ניקו בחדות.
"יש כאן מגמת מוזיקה?"

•••

ניקו לא ידע איפה נמצא חדר המוזיקה בבית ספר (להגנתו, גם לא היה לו אכפת), אז בסוף יצא שהשניים בילו כמעט חמש דקות בחיפוש אחריו, לפני שהנער החדש נכנע ושאל מישהי. ניקו התאכזב לראות את זה. לא רק שהוא ממש נהנה להסתובב עם הנער החדש ברחבי בית הספר בחיפוש אחר חדר המוזיקה האבוד, גם המראה שלו בזמן שדיבר עם הילדה - שהייתה מאוד יפה, כנראה - גרם לניקו להבין שלגמרי לא עומד להיות לו סיכוי איתו. למה דווקא הבנים המושלמים הם הבנים הסטרייטים?
שלא לדבר על זה שהנער הזה לגמרי שכח אותו בחוץ. הוא נכנס לתוך חדר המוזיקה בכזאת התלהבות, שלא שם לב בכלל שניקו לא נכנס אחריו. ניקו חיכה שם לפחות שתי דקות בשביל שהוא יצא, לפני שוויתר והסתובב ללכת. למה הוא ציפה שאיתו יהיה אחרת? הוא משאיר את אותו הרושם הראשוני על כולם. הוא סתם ילד מוזר שאף אחד לא רוצה להיות איתו.
אבל לפני שהספיק לעשות יותר מצעד אחד הוא שמע קול מאחוריו. "אה…"
ניקו הסתובב והרים את מבטו אל הנער החדש, שעמד ליד הדלת.
"הלכת," ציין הנער.
"אני לא רוצה להיכנס לשם," ענה ניקו, וזה היה נכון. הוא שנא את כל הילדים ממגמת מוזיקה. טוב, הוא שנא את כל הילדים בבית ספר. הלוואי שהוא לא היה חייב ללמוד שם, ושהוא היה יכול לעבור לבית הספר לאומנות שעליו חלם כבר שנים.
אבל הוא לא יכל לעשות את זה.
הנער נראה מהוסס, אז ניקו הבין שהוא כנראה יהיה חייב להסביר, "אני לא אוהב את המקום הזה. כולם רעים שם."
"אין שם אף אחד." הנער ניסה לשדל אותו להיכנס? ניקו היה משקר אם היה אומר שהרעיון שיהיה לבד עם הנער הזה בתוך חדר גדול ומלא בכלים לא קרץ לו. הוא היה משקר אם היה אומר שהרעיון שיהיה לבד עם הנער הזה בכל חדר לא קרץ לו. אבל הוא לא רצה לוותר בקלות.
"יהיה שם מישהו בסוף."
"לא נהיה הרבה זמן." הנער העביר משקל מרגל לרגל. כנראה ניקו הלחיץ אותו. אבל הוא באמת רוצה שהם יהיו שניהם לבד בחדר הזה? ניקו כמעט קפץ מרוב אושר.
אז ניקו הסכים להיכנס, למרות שבהיסוס רב. הוא מעולם לא נכנס לחדר המוזיקה, והוא הסתכל סביב בשביל לבחון את כל הכלים שהיו שם. הרבה יותר ממה שחשב שקיימים. הוא חשב שיש רק ארבע סוגים של כלי מוזיקה: גיטרה, פסנתר, כינור ותופים (להגנתו, גם מזה לא היה לו אכפת). עכשיו גילה שטעה. היו שם כלים מכל סוג ומכל גודל. אין מצב שהכל שייך לבית ספר, נכון? למה הם לא משתמשים בכסף הזה בשביל להחליף את כל התלמידים הצרעות שלהם בתלמידים נמלים? זה היה הופך את הכל להרבה יותר טוב!
"אוי," אמר הנער בדאגה, והרים בעדינות את הגיטרה ששכבה על הרצפה - זה היה בס? ניקו ידע שזה סוג של גיטרה! - ובזמן שניקו הסתכל התחיל לנגן בה במהירות. ניקו הפנה את מבטו וחזר להסתכל סביב. הוא לא רצה להפריע לו. גם הוא לא היה שמח אם אנשים היו מסתכלים עליו בזמן שצייר. במקום זה הוא התמקד בחדר עצמו. הוא ניסה לבדוק כמה קיר חשוף נמצא בחדר - ממש לא הרבה, בכל מקום היו תלויים תמונות, עובדות אקראיות או תווי נגינה - ואז התחיל לספור את האריחים שהיו על הרצפה. הוא הגיע לארבעים ושמונה לפני ששמע את הנער מדבר שוב, "אתה יכול לצייר אם אתה רוצה."
"העיפרון שלי נגמר," אמר ניקו, אבל כמובן שזה היה רק תירוץ. היו לו עוד עפרונות בקלמר, הוא פשוט לא רצה לצייר במקום הזר הזה.
"יש לי בתיק," ענה הנער. למה הוא היה חייב לבוא עם פתרון? ניקו הסתכל עליו וחיכה שהוא יוצא את העיפרון, אבל במקום זה הנער דחף את התיק שלו לכיוונו. למרות חוסר הנוחות שלו לחטט בחפצים של מישהו אחר, ניקו פתח את התיק והוציא את העיפרון, ואז לקח את מחברת הציור שלו והתיישב כמה שיותר רחוק מהנער, שכבר חזר לנגן שוב. ניקו הביט בו, בשיער המתולתל שהיה נראה שממש רוקד לצלילי המוזיקה שהפיקו הידיים המהירות, והעיניים שלו שהיו מרוכזות כל כולן בגיטרה - בבס - שהחזיק. ניקו לא בזבז שניה לפני שהתחיל לצייר את התמונה שראה בעיני רוחו. עיניים עצומות, תלתלים מרקדים, עורו הכהה חשוף לאור השמש, ורק הבס מכסה את גופו. הוא היה כל כך שקוע בציור, ששם לב שהנער הפסיק לנגן רק כשראה את הצל שלו על הדף.
הוא סגר את המחברת במהירות, קיווה בכל ליבו שהנער לא הספיק לראות מה הוא צייר.
"מה ציירת?" הנער שאל. הוא הצליח להינצל בזמן.
"כלום." למה ניקו תמיד נשמע כמו אוגר כשהוא לחוץ?
"את הבס?" שאל הנער, וקצת התרגשות נכנסה לקולו.
"גם," הצליח ניקו להגיד, וזה היה נכון. הוא באמת צייר גם את הבס.
הנער הסתכל סביב החדר עם חיוך חולמני. מה עבר לו בראש? זה בגלל שניקו צייר את הבס? הוא הרגיש איך הפנים שלו מתלהטות שוב. "רוצה ללמוד?" שאל הנער בסוף.
"מה?"
"לנגן על משהו מכאן."
"אני פחות בקטע של לנגן," הודה ניקו במבוכה. למעשה, הוא לא שמע מוזיקה. אף פעם. אלא אם כן ציפורי שיר נחשבות, ואז הוא נהג להקשיב להן כל בוקר. אבל הוא ראה את הפנים של הנער נופלות, אז שינה את התשובה במהירות. "אני אלמד! אתה תנסה לצייר בפחם אחר כך?"
"אתה לא חייב," אמר הנער בחוסר נוחות, וניקו רצה להרביץ לעצמו. למה הוא היה חייב להציג את זה בתור עסקת חליפין? הוא באמת פשוט רצה ללמוד. "היידים חשובות. אני לא רוצה ללכלך אותן."
"יש לי כפפות," אמר ניקו ביותר מדי התלהבות. "גם אני לא אוהב ללכלך את הידיים, אז אני מצייר עם כפפות. אני יכול להביא לך זוג אחד."
"זה חכם," הודה הנער. "אני אנסה."
ניקו הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ מבפנים, כאילו אלפי איילים דוהרים בתוכו ומחכים לפרוץ החוצה. "אני רוצה לנסות גיטרה."

•••

הנער החדש שכח את התיק שלו.
הם ניגנו ביחד בערך עשר דקות, במהלכן ניקו ניגן את אותו האקורד שוב ושוב והנער החדש הסתכל עליו במשהו שהזכיר קצת גאווה, לפני שהנער קפץ על רגליו בבהלה ונזכר שהם גם אמורים ללמוד בבית ספר.
למרות שניקו ניסה לשכנע אותו להישאר איתו במגמה, הנער יצא משם בריצה והשאיר את התיק שלו עם ניקו. היה מאוחר מדי כשניקו שם לב, והוא לא רצה ללכת לשיעור, אז הוא החליט ללכת עם שני התיקים אל חדר האומנות. הוא יוכל להביא לו את התיק אחרי השיעור.
הפעם הוא צייר עם צבעי מים. הוא כמעט תמיד צייר עם צבעי מים, אבל לא בצורת צבע ומכחול, אלא בצורת עיפרון, שהיה אפשר למרוח את הצבע בעזרת מים. הוא הרגיש שהשיטה הזאת הייתה מדוייקת יותר, אבל לא היה שום דבר רע בלנסות דברים חדשים, נכון?
הוא היה כל כך שקוע בציור - שתי לוטרות-גרבילים עם כנפיים שעפו בצמוד אחד לשני והזכירו לניקו קצת יין ויאנג בצורתן - שהוא כמעט שכח ללכת לכיתה כשנשמע הצלצול. הוא תפס את התיק של הנער החדש ופרץ בריצה מהירה למצוא אותו. הוא ישב באותו המקום שישב בו קודם, בכיתה, עם פנים קבורות בשולחן. ניקו טפח על כתפו בהיסוס, ונמנע מליצור קשר עין כשהנער הרים את מבטו. במקום זה הוא רק הושיט לו את התיק שלו. "אתה בסדר?" הוסיף בהיסוס. הנער הנהן, אז ניקו המשיך, "סליחה שאיחרת בגללי."
הפעם הנער הניד בראשו לשלילה, אז ניקו לא ענה, למרות שעדיין הרגיש רע. אחרי מה שהרגיש כמו נצח של שתיקה, ניקו דיבר שוב, "רוצה ללכת לנסות לצייר בפחם?"
"עכשיו?" שאל הנער בהיסוס, וניקו הנהן. לקח עוד כמה שניות לשכנע אותו, אבל מהר מאוד הם כבר היו בחדר אומנות וציירו בפחם.
ניקו אף פעם לא אהב לצייר בפחם. לא רק שהצבע לכלך את האצבעות שלו, הוא גם שנא את הצמרמורת שעברה בו כשהפחם גירד את הדף. למרות זאת, לא לקח זמן רב לפני שהוא שכח לגמרי מהצמרמורות ושקע כל כולו בציור. פס אחרי פס, עיגול אחרי עיגול. מהר מאוד כבר הייתה לו סקיצה מוכנה, והיה צריך רק לצבוע.
הוא הביא גירים צבעוניים בשביל שיוכל להמשיך ולצבוע את הציור. גוונים של אדום, כתום וצהוב, וגוונים של כחול, ירוק וסגול.
הוא התחיל דבר ראשון בלצבוע את עצמו. התאום הימני. שיער בצבע להבה, עיניים שבורקות מאש, וכל הגוף שלו בוער בצבעים של אדום, כתום וצהוב.
אחר כך הוא עבר לג'וד. התאומה השמאלית. השיער שלה היה נהר קפוא שזרם על כל הדף, העיניים ניצוצות של קרח, וכל הגוף שלה עשוי מנטיפי קרח.
התאום הבוער והתאומה הקפואה, ולמרות זאת, הם עדיין מחזיקים ידיים.
רק כשהוא סיים לצבוע הוא נזכר שיש עוד מישהו בחדר איתו. הוא הרים את מבטו לראות מה הנער החדש צייר, וראה שם שרטוט מהיר של החדר. כנראה דמיון לא היה הצד החזר של הנער הזה. ניקו הרים את מבטו בשביל להסתכל עליו וראה שהוא מביט בהתפלאות בציור שניקו צייר. "זאת אחות שלך?"
ניקו הנהן. "הצרעה."
"אתה אוהב אותה?"
הפעם הוא לא ענה. הוא ידע שהוא אוהב אותה, אבל הוא עדיין כעס עליה על שגנבה לו את האוכל, ולא רצה להודות בכך בקול.
אבל הוא ידע שהוא לא היה יכול לחיות אם היא לא הייתה חלק מהחיים שלו, ואותו הדבר הפוך. היא סיפרה לו את זה פעם, בבית חולים, אחרי שכמעט מת.
"זה יפה," אמר ניקו לבסוף, והצביע על הציור של הנער, שנראה כאילו לא מאמין לו אבל כן מרוצה מהמחמאה. הבעיה היא שניקו אמר את האמת. זה באמת היה יפה. אבל כשראה את המבט שהנער נעץ בציור שהוא צייר, החליט בסוף להציע, "אתה רוצה את הציור?"
"אני לא ממש רוצה את אחותך בחדר שלי," אמר הנער.
מילים חכמות של בחור יפיפה. "גם אני לא."
"אבל זה יפה." הנער נשמע עצוב באמת ובתמים. זאת הייתה הסיבה היחידה שניקו הציע את מה שהציע.
"אני יכול לגזור אותה."
הנער הסכים, וניקו לקח מספריים וגזר את ג'וד מהציור. הרמז היחיד שהיה לכך שהיא הייתה שם אי פעם הוא השיער הקפוא שלה שזרם ברקע, והאצבעות המשולבות באצבעותיו של אחיו.
וברור שזה היה הרגע שבו ג'וד האמיתית החליטה להיכנס לחדר.
ניקו קימט את החצי של ג'וד במהירות בתקווה שהיא לא הספיקה לראות, ואז זרק אותו לפח. לחרדתו, אחותו לקחה את הציור מתוך הפח - היא אף פעם לא נוגעת בפחים! היא שונאת חיידקים! - ופתחה אותו. ניקו הביט בה בזמן שהיא הסתכלה על הציור. והסתכלה עוד קצת. והמשיכה להסתכל. היא הסתכלה עד שלבסוף היא יצאה מהחדר, עם הציור עדיין בידה.
"היא עומדת להרוג אותי," לחש ניקו בפחד, וזה היה נכון. היא עומדת להרוס לו את החיים בגלל שהוא זרק אותה לפח.
"למה?" שאל הנער בבלבול.
"אני זרקתי אותה לפח!" הפעם ניקו ממש צעק. לא היה דבר אחר שרצה יותר מלחזור בזמן ולתקן את זה. או אולי להפוך לעכבר ולהסתתר בין הקירות לנצח.
"תגיד לה שלא התכוונת," הציע הנער, שנראה קצת מבוהל.
"היא לא תאמין לי." ניקו מלמל בעגמומיות. אולי גם אוגר הייתה יכולה להיות בחירה טובה. "היא עומדת להרוג אותי." הנער הניד בראשו כלא מאמין, אז ניקו התפרץ עליו, "אתה לא מכיר אותה! אתה לא יודע מה היא מסוגלת לעשות!"
"אני לא אתן לה להרביץ לך!" צעק הנער חזרה, וניקו לא היה יכול שלא לחשוב כמה הירואי הוא נשמע באותו הרגע.
אבל הוא סטרייט.
"היא לא חייבת להרביץ לי בשביל להרוג אותי." ניקו חזר לדבר בשקט. הוא החליט, הוא יהפוך לחפרפרת ויתחבא מתחת לאדמה לנצח.
"אז אני אתנצל בשמך," החליט הנער, ולפני שניקו הספיק לעצור אותו הוא כבר יצא החוצה מהחדר. ניקו מיהר אחריו, וראה אותו הולך אל ג'וד, ששיחקה באבנים על האדמה. הם דיברו במשך זמן שנדמה כמו נצח, ואז הנער גנב את אחת האבנים שלה - הם לגמרי פלירטטו! - ולא עבר זמן רב עד ששניהם הלכו משם, ביחד.
הנער החדש לגמרי שכח מניקו.
הנער החדש לגמרי התאהב בג'וד.
ולחרדתו של ניקו, היה נראה שזה הדדי.

הודעה זו נערכה ע"י rainmaker ב Aug 28 2021, 22:50 PM

אוקי וואו, לגמרי וואו
אני ממש אוהב את ניקו, ממש אפשר להבין אותו והכל כתוב בצורה ממש נוחה ורציפה וקריאה ובאמת היה אשכרה כיף לקרוא את זה.
זה

משפט פתיחה מדהים.

בשליש השלישי כתוב

אני מניחה שזה איחרת?
וכאילו, אין לי כלכך מה להגיד חוץ מזה שזה באמת כתוב טוב, יותר מטוב אפילו אז מן הסתם זה לא נחשב תב. אבל היה לי חשוב להגיד לך את זה.

יו, וריאן! סוףסוף פרסמת סיפור אחד! ישששששששש
אני מת על הסיפור הזה!
אז נתנאל הקטנוני החליט לבוא ולהראות שלוש מיני-טעויות נראה לי כי הן לא נקראות טעויות

הוא דיבר על ציפורים, וציפורים זה נקבה. :)

''אבל בית הספר לאומנות'' נשמע יותר טוב מבחינה ספרותית.

זה אמור להיות ''כשהוא חש בסכנה'', נכון?

אהבתי

טוב נכון שזה לא ת''ב מושקע, פשוט לא מצאתי הרבה הערות לשים על המיני-טעויות
אל למה הנער הלך עם ג'ודדדדדדדדדד למהההההההה
ניקו המסכןןןןןןןן
מצפה להמשך!

אמג אמג אמג כואב לי מרוב שהם יפים זה לא בסדר. הם הכי מושלמים בעולם ומכול היקומים ובחיים שלי לא אהבתי דמויות כמו שאני אוהבת אותם אוקיי.

הכנסת את צבע העור יופי :>

האא הוא לא יודע שהוא נשמע כמו אוגר אבל חושב ככה. למרות שאם הוא בטוח בזה אז הניס

וח מתקבל. המממ

אוף מוד

אייליםםםםםםםםםם. (טריגר נהדר לול)

הורני מן חמוד
אין לי כח לצטט אז אני פשוט אגיד שהכניסה של גוד וכל הקטע איתה מהמם.

די זה ככ טוב.

הוא. מושלם.

לול גיי

חוח עוד יותר

.

*אנחה* נסלח לך כי אתה חמוד.

דיים הגיבורר

איזה קנאי לול

איזה סיום יפה.

טוב סליחה איבדתי את הכוח באמצע זה ממש ארוך איך כתבת את זה :< מחכה לפרק השני מהר מהררררר

פרק 2 - וידוי

זאת הייתה טעות לשחרר את כל החרקים האלו בחדר של ג'וד.
כשניקו הגיע לבית ספר באותו יום, אחרי שלא הלך יומיים בגלל שלא רצה לראות יותר את ג'וד, שאחרי שראתה את כל החרקים בחדר שלה הרביצה לו כל כך חזק שהוא דימם, כולם הסתכלו עליו.
אף אחד אף פעם לא מסתכל עליו! הוא מוזר!
רק ששמע את הטלפון מזמזם בכיס שלו הוא הבין למה כל המבטים עקבו אחריו. זאת הייתה הודעה מאחד הילדים מהכיתה שלו - ניקו היה די בטוח שהוא שתה איתו פעם, אם זה היה הילד שחשב עליו - ששלח לו קישור לפוסט באינסטגרם, בתוספת הכיתוב: אחי, למה העלת את זה?
בחילה גאתה בניקו. הוא לא נגע באינסטגרם שלו מאז שאמא שלו מתה. הוא לחץ על הקישור באצבע רועדת וראה שהפוסט הזה באמת הועלה מהחשבון שלו. לפני שעות. הוא בהה בציור שלפניו במשך דקה לפני שהעביר לבא שאחריו. ואז לבא שאחריו. ואז לבא של אחריו.
אלוהים אדירים, היו שם כל כך הרבה ציורים.
וכולם היו ציורים של בנים מהשכבה.
כולם עירומים.
הוא הרגיש בחילה גואה בו כשהוא מחק את כל הפוסטים אחד אחרי השני. אבל זה כבר היה מאוחר מדי, הנזק כבר נעשה. בטח כל בית הספר ראה אותם כבר.
ניקו הרים את מבטו שוב, הסתכל פעם אחת על הילדים שהסתכלו עליו והתלחששו בניהם, ואז השפיל את מבטו ודחף את ידיו לכיסים, מנסה להפוך להכי קטן שאפשר. קטן כמו לוטרה, או כמו אוגר סיבירי. לא, קטן כמו פלנקטון!
הוא הצליח להגיע עד הכיתה בלי להיתקל באף אחד, אבל בשניה שעבר בדלת הוא ראה את מבטו של הנער החדש ננעץ בו. גם הוא ראה את הציורים? ניקו הסמיק והשפיל את מבטו במהירות בשביל לא להסתכל עליו. הוא הלך למקום שלו באיטיות, בתקווה שלא יגיע לעולם. הוא היה צב עכשיו. לא צב, חילזון. לא חילזון. כל הכיתה הפכה עכשיו לים והוא היה סוסון ים, שהיה אחד מהחיות הכי איטיות בעולם, שני רק לעצלן! הוא זז במהירות של מטר וחצי לשעה!
חבל שניקו לא היה יכול לזוז במהירות של מטר וחצי לשעה.
הוא הגיע לכיסא והתיישב באיטיות מבלי להרים את מבטו אפילו לרגע. הוא לא רצה לראות את הפרצוף המוגעל של הנער החדש. לפחות ג'וד הייתה הוגנת מספיק ולא העלתה שום ציור שלו.
היו לניקו לא מעט ציורים שלו.
"אתה באמת ציירת את הכל?" הוא שמע את הנער החדש שואל בלחש. ניקו בהה בשולחן בריכוז והרגיש איך פניו מתחממות, ונשך את השפה שלו בשביל שתפסיק לרעוד. הוא לא יכול לבכות עכשיו. הוא לא. "זה דומה לשלך," המשיך הנער, ואחרי ששם לב שניקו לא עונה הוא התקרב אליו והוסיף בלחישה, "אם הייתי יכול לצייר כמוך גם אני הייתי עושה את זה."
רגע,
מה?
ניקו הרים את מבטו בשביל להסתכל עליו. הנער הסמיק! "באמת?" שאל בשקט.
הנער החדש הפנה את מבטו והנהן פעם אחת. ניקו לא היה יכול שלא לבהות בו. הנער החדש לא שנא אותו ולא נגעל ממנו! אולי. כנראה. אבל הוא לא שנא אותו ולא נגעל ממנו!
"שמרתי אחד," הוסיף הנער במבוכה.
רגע.
מה?
"ציור," הנער הבהיר בתשובה למבט המבולבל של ניקו, שהסמיק מיד.
"באמת?"
במקום לענות הנער תקע את הראש בשולחן. ניקו לא היה יכול להאשים אותו, כל השיחה הזאת הייתה מביכה. הוא רק רצה להפוך לחפרפרת ולחפור לו דרך החוצה מהכיתה הזאת ומהבית ספר הזה ומהעיר הזאת ומהמדינה הזאת. קודם הוא רצה לקחת איתו את הנער החדש, כי לרגע הוא חשב שבאמת יש לו סיכוי איתו שוב, אבל אז הוא אמר שהוא שמר את אחד הציורים שלו?
טוב, אז הנער החדש באמת היה הומו.
אבל הוא לא התאהב בבן אדם הנכון.
שני הנערים המשיכו לשבת בשתיקה מביכה לעוד כמה רגעים. המחשבות של ניקו לא הפסיקו להתרוצץ לכל כיוון. הנער החדש יודע על הציורים שצייר, ולא שונא אותו! חוץ מזה, גם הנער החדש היה הומו בדיוק כמו ניקו!
אבל אז למה הוא הלך עם ג'וד באותו היום? הם לגמרי פלירטטו, בזה לא היה ספק.
אבל ניקו היה צריך מישהו לדבר איתו על כל מה שקרה, ואין סיכוי שהוא עומד לדבר עם ג'וד בזמן הקרוב. או הרחוק. או אי פעם. הוא לא מתכוון לדבר איתה יותר אי פעם, החליט. אפילו לא בשביל מליון דולר או דייט עם הבחור החדש.
חוץ מזה, הוא רצה ללכת לחפש איילים. לכן השאלה החליקה מבין שפתיו לפני שהספיק לעצור אותה, "רוצה להבריז?"
"אה?" שאל הנער החדש, ורק אז ניקו הבין שאמר את זה בקול. להפתעתו, הוא דווקא אהב את הרעיון שהם ילכו להבריז ביחד.
"רוצה להבריז?" הפעם הוא שאל את זה חזק יותר.
"אתה… אתה רוצה?" הנער גמגם, ואחרי שניקו הניד בראשו לחיוב, הנער הנהן גם, אבל לא נראה בטוח בעצמו.
אבל לניקו לא היה אכפת. ברור שלא היה לו אכפת.
יש לו דייט עם הילד החדש!

•••

חמש דקות לאחר מכן השניים כבר טיילו ביער שצמוד לעיר.
ניקו רק רצה לחפש איילים וחרקים מעניינים, אבל הנער ברח לו בריצה כל שניה - כנראה היה נלהב בדיוק כמו ניקו מהיער - וניקו נאלץ לרוץ אחריו בשביל לא לאבד אותו. הנער החדש היה חדש, הרי. אין סיכוי שהוא מכיר את היער. במיוחד לא טוב כמו ניקו, שבילה שם את רוב הזמן.
בסוף הנער עצר והביט סביב בפליאה. ניקו הביט בפניו והניח שככה הוא עצמו תמיד נראה כשמתחשק לו לצייר. אולי מתחשק לנער לצייר? אבל אז ניקו נזכר שהוא בכלל לא אוהב ציור, אז במקום זאת שאל, "אתה אוהב חיות?"
הנער ענה "כן!" מתלהב, וניקו ממש נדבק מההתלהבות שלו. גם הנער החדש אהב חיות, בדיוק כמוהו! הם באמת מתאימים אחד לשני!
"יש כאן איילים ביער!" הוא צעק בהתרגשות.
"מה- באמת?!"
ניקו הנהן במהירות. "פעם אחת אפילו מצאתי דובה עם שני גורים!" וזה היה נכון. היא הייתה מאוד גדולה, והגורים שלה היו מאוד קטנים.
"זה לא מפחיד?" שאל הנער החדש בחשש.
"היא הייתה ממש נחמדה, בתנאי שלא התקרבתי לגורים שלה." וזה גם היה נכון. היא אפילו נתנה לו ללטף אותה, אחרי שלל הרגעות ושידולים מצד ניקו, אבל לא הסכימה לו להתקרב לגורים שלה. אפילו לא אחרי שהוא הבטיח לפחות עשר פעמים שלעולם לא יפגע בהם.
ניקו תפס את היד של הנער החדש - בשביל לא לאבד אותו שוב - והתחיל לרוץ בזמן שחיפש חיות שהנער יאהב. פעם אחת הוא ראה ציפור על עץ ונעצר, ואז שיירה של נמלים - הוא אהב נמלים! - אבל הרגע הכי טוב היה כשהוא סוף סוף מצא אייל.
הוא נעצר, הנער החדש לצידו, והביט באייל בערך חצי דקה לפני שהחליט. "אני הולך אליו." הוא לחש לנער, ואז עזב את ידו והתקרב לאייל בעודו לוחש לו מילות הרגעה בשביל שלא יברח. הנער עקב אחריו בחשש. בסופו של דבר ניקו הגיע למרחק נגיעה, והניח את ידו על הצוואר של האייל.
זה היה כל כך מבאס שרוב האנשים לעולם לא יזכו להרגיש פרווה של אייל חי. כזה בזבוז.
ברגע שהמחשבה עלתה בו, ניקו ידע שאסור לו לתת לנער החדש להיות חלק מהרוב הזה. הוא תפס את ידו של הנער פעם נוספת, ואז הניח אותה על הצוואר של האייל, ממש צמוד לידו שלו.
"וואו. ני.. ניקו," הנער גמגם בהלם. ניקו הניח שהוא מכיר את השם שלו בגלל שג'וד הצרעה סיפרה לו עליו, באותו יום בזמן שהם פלירטטו. מעניין כמה מביכים היו הדברים שאמרה עליו. הנער הזיז את ידו על צווארו של האייל, שנשאר דומם ונתן לשני הנערים ללטף אותו, והבעה של הלם ופליאה על פניו. "הוא נעים," אמר לבסוף.
ניקו הנהן בחיוך.
"אני יכול לחבק אותו?" שאל הנער החדש בהתרגשות, ואחרי שניקו הנהן פעם נוספת כרך את זרועותיו סביב הצוואר של החיה וחייך אל ניקו, שהוא לא היה יכול שלא לחייך גם. סוף סוף הוא פגש מישהו שאוהב חיות כמוהו! וגם איילים! איילים היו מדהימים!
לפני שהוא הספיק לעצור את עצמו, המילים נפלטו מפיו, "אני יכול לספר לך משהו?"
הנער החדש עזב את האייל והסתכל על הילד שלצידו בשאלה.
ניקו נשם עמוק לפני שהוא דיבר. למה הוא התחיל לדבר בכל מקרה? היה אסור לו לספר לו על זה!
אבל משהו בתוכו ממש רצה לספר לנער הזה את הסוד שלו. ולכן הוא דיבר בסוף. "אני… אה…" הוא התעסק עם שיערו הארוך בעצבנות. "אני מדבר עם חיות," אמר במהירות, ואז הסיט את השיער מהר על עיניו בשביל לא להסתכל על הנער החדש.
לקח זמן עד שהנער ענה. "אוקיי," אמר לבסוף.
"אוקיי?" שאל ניקו בחוסר אמון.
"זה נחמד."
"נחמד?"
הנער הזה באמת היה אידיוט מספיק בשביל לא לקלוט שעומדת מולו מפלצת? מפלצת שנוצרה במיוחד בשביל להרוג אותו ואת כל שאר בני האדם? ניקו רצה לפרוץ מתוך הגוף שלו מרוב שמחה - הוא ניצל! הנער החדש לא עומד להסגיר אותו! - אבל אז הוא שמע את הקול שלו שוב, "יש לך…" היסוס קל. "אתה מפלצת?"
אוי לא.
ניקו הסמיק וחזר להסתתר מאחורי השיער שלו, אבל בסופו של דבר הנהן. הוא לא אהב לשקר, והייתה לו תחושת בטן שהנער הזה יבין.
"הו. אוי," מלמל הנער. השניים שתקו לזמן מה לפני שהוא חזר לדבר, "טוב… אם היו לנו ילדים, הם היו יכולים להתרבות."
לקח לניקו זמן לעכל את המשפט הזה. הוא ניסה להגיד לו שהוא אוהב אותו, כאילו? שהוא רוצה ילדים איתו? למה שיהיו להם בכלל ילדים ביחד, הם הרי שני בנים. אף אחד מהם לא יכול להיכנס להיריון.
אבל אז הוא קלט את החלק האחרון של המשפט.
"גם אתה מפלצת?" שאל בעיניים פעורות.
הנער הנהן במבוכה.
"מה הכוח שלך?" המשיך ניקו, שלא יכל לעצור את ההתלהבות שלו.
"הו." הנער הסתכל על השמיים, ואז תפס את היד של ניקו. ניקו תפס אותה חזרה בבלבול - הוא החזיק ידיים עם הנער החדש! - ולפני שהספיק לשים לב למה שקורה סביבו, הרקע שסביבם השתנה. היער נעלם ובמקומו הופיע חדר מואר, גיטרה - סליחה, בס - נשענה על הקיר שליד המיטה.
חוץ מזה, לניקו הייתה בחילה נוראית.
"איפה אנחנו?" הוא שאל בבלבול, וקיווה לא שלא יקיא מול הנער החדש.
"בחדר שלי," ענה הנער.
"חדר יפה," אמר ניקו, וזה היה נכון. הוא באמת אהב את איך שהחדר הזה היה מעוצב. התריסים של החלונות היו פתוחים ואור השמש שטף את החדר וגרם להכל להיראות קסום יותר. אבל זה לא היה הזמן להתפעל מכושר העיצוב של הנער החדש. "אבל שכחנו את האייל."
הנער פער את עיניו ושיגר אותם חזרה אל היער. ניקו יכל לזהות שהם באותו מקום שבו עמדו קודם, אבל האייל כבר הלך. ניקו הרגיש את האכזבה עולה בו, אבל כשהפנה את מבטו אל הנער שלצידו ראה שגם הוא היה מאוכזב - ברור שהוא מאוכזב! זה היה אייל ממש נחמד! - אז הוא טפח על כתפו. "בוא נלך לחפש עוד אייל. אולי אפילו דובים!" הציע בהתלהבות. הוא ממש רצה לראות שוב דוב!
"מה הסימן שלך?" שאל הנער במקום לענות. ניקו עמד לרגע בלי לעשות כלום - הוא העליב אותו בגלל שלא רצה להישאר בחדר שלו? זאת הסיבה שהוא לא רוצה יותר לחפש איתו חיות? - אבל בסוף הסיט את שיערו הכהה אחורה וחשף את אוזנו. ניקו תמיד ניסה להשוות את האוזניים שלו לאוזניים של חיות שפגש או שחיפש באינטרנט, אבל אף פעם לא הצליח למצוא את ההתאמה המדוייקת. הדבר הכי קרוב לתיאור האוזניים שלו שהוא היה יכול לחשוב עליו היה אוזן שמוטה של אייל, ומאוד מאוד פרוותית.
לפחות השיער הסתיר אותה טוב.
הנער חייך טיפה - ניקו תמיד ידע שהאוזניים שלו פשוט חמודות! - וכשלא הראה את הסימן שלו, החליט ניקו לשאול, "ומה הסימן שלך?"
הנער הסתכל על הידיים שלו בהיסוס. "אה…" אבל כששם לב שניקו מחכה בציפייה, הוא נאנח ומשך את צווארון החולצה שלו למטה. דרך ממש מוזרה להראות סימן שבכלל נמצא על המרפק שלו. לא היה נוח יותר להפשיל את השרוול? אחרי קצת מאבקים עם החולצה, הוא חשף את הסימן. שני קווים חומים על המרפק.
אכזבה. אבל כנראה שגם זה היה יכול להיות חמוד?
"אז דובים?" שאל ניקו שוב, והנער החדש הנהן. ניקו תפס את ידו שוב וחזר להתהלך ביער - הפעם בלי לרוץ - בחיפוש אחר דובים. או כל חיה מגניבה אחרת, לצורך העניין. לא עבר זמן רב עד שניקו נעצר בפתאומיות והביט בהלם במראה שנגלה מולו.
לקח לו קצת זמן לזהות את החתול הזה בתור פומה. מה הסיכוי שיהיה להם פומה ביער? כמה עמוק הם נכנסו בדיוק? אבל לניקו לא היה אכפת מהדברים האלו. הוא פגש פומה! פומה אמיתית! ממש מול העיניים שלו! מי יודע איזה סיפורים מעניינים היו לחתול הזה לספר?
"רוצה להתקרב?" שאל את הנער החדש בלחישה. בהתחלה הנער לו ענה, אז ניקו פנה להסתכל עליו. "רוצה?" שאל שוב.
"אה…" העיניים של הנער היו נעוצות בפומה שמולם. הוא כנראה פחד, אבל בסופו של דבר הסכים בחוסר רצון.
ניקו חייך והתחיל להתקרב לפומה, לוחש לכיוונו מילות הרגעה. למרות שלא נראה - או נשמע - שהפומה עומד לתקוף את שני הנערים, ניקו עדיין היסס לפני שהושיט את ידו וליטף את הפרווה הרכה.
זה. היה. מדהים.
"רוצה לנסות גם?" שאל את הנער שעמד מאחוריו, אחרי שהצליח סוף סוף להירגע מההתלהבות הראשונית.
הנער היסס פעם נוספת לפני שענה. "אוקיי."
ניקו הזהיר את החתול, ואז זז הצידה בשביל לתת לנער ללטף אותו. בהתחלה הוא ליטף בהיסוס, אבל ניקו חייך אליו בעידוד ומהר מאוד התנועות היו פחות מפוחדות ויותר בטוחות. בסוף הנער הפסיק ללטף, וניקו תפס שוב את מקומו. "בחיים לא ראיתי חתול בר," ציין בהתרגשות.
"גם אני לא," אמר הנער החדש.
"זה ממש מגניב."
השניים המשיכו לקחת תורות בליטוף הפומה, עד שלבסוף הוא עזב והלך משם. ניקו נופף לחתול בשמחה - הוא באמת פגש פומה! אמיתית! וגם ליטף פומה! אמיתית! - ואז הוריד את ידו והפנה את מבטו אל הנער, שהסתכל עליו. הוא נופף גם אליו, והצליח להוציא מהנער חיוך. הצלחה!
אחרי זה השניים המשיכו ללכת, הנער החדש מזמזם לעצמו וניקו מחפש חרקים. הייתה פעם אחת שהוא ראה ג'וק ממש מגניב, והוא כרע לידו ושלף את הטלפון בשביל לצלם תמונה.
במקום זאת הוא ראה את מאות ההודעות שנשלחו אליו. וואטסאפ, אינסטגרם, טאמבלר.
ואף אחת מההודעות האלו לא הייתה חיובית.
הוא עבר על כל ההודעות אחת אחת. קרא את הכל, הרוב היו הטרדות - באמת מטרידים אנשים רק בגלל שהם אוהבים בנים? זה מגוחך! - עד ששמע את הקול של הנער מעליו.
"היי, תביא לי את זה."
הקול שלו היה תקיף, אז ניקו סגר את הוואטסאפ במהירות. הנער הושיט יד, אבל ניקו כבר מחק את כל האפליקציות שהיו לו בטלפון, במיוחד הרשתות החברתיות, ואז עבר לחסום כל מספר שהיה לו באנשי קשר - ילדים, מורים, אפילו את הפסיכולוג שלו - ואז מחק את כולם.
בסוף התהליך נשארו לו רק שלושה אנשי קשר. ג'וד - שהייתה שמורה אצלו בתור "פונדקאות" מאז שגילה שהוא היה שמור אצלה בתור "תרומת זרע" - אבא שלו, ואמא שלו.
אמא שלו.
"מי שלח לך את זה?" שאל הנער החדש. הוא היה נשמע ממש כועס.
"כולם," ענה ניקו מבלי להסתכל עליו אפילו.
"כולם כולם?" הוא שאל כלא מאמין.
ניקו הנהן, והרים את מבטו רק כששם לב שהנער כבר לא עומד לידו. "לאן?" שאל.
"לכיתה."
"אבל חשבתי שאנחנו מבריזים."
"כבר לא."
"אני לא רוצה לחזור לשם!" כנראה זאת הייתה התבכיינות, אבל ניקו לא רצה לדמיין מה יעשו לו אם יכנס ידרוך פיזית בבית ספר. ההודעות כבר היו מספיקות.
"אתה יכול להישאר כאן," אמר הנער החדש. "תחכה לי?"
"ברור," אמר ניקו, וקיווה שהוא יצליח לעצור את האכזבה שחש. הוא לא רצה להישאר לבד. לא עכשיו.
אבל הוא לא ניסה לעצור את הנער החדש בזמן שהלך משם, החוצה מהיער וחזרה אל בית הספר.

•••

ניקו לגמרי שכח שהוא אמור לחכות לנער החדש.
אחרי שהנער הלך, ניקו פתח את התא של הסים בטלפון שלו עם מקל חד שמצא. מתי שהוא קנה את הטלפון המוכר הזהיר אותו לא לפתוח אותו אלא עם המפתח, אבל לניקו כבר לא היה אכפת. כשהצליח סוף סוף לפתוח את הדבר הארור הוא הוציא את הסים וזרק אותו הכי רחוק שהצליח. רחוק עד אנטרטיקה.
אחרי זה הוא התחיל לעקוב אחרי חרקים. רק אחרי שעקב אחרי חיפושית זבל עד המקום בו הוא והנער החדש נפרדו ומצא אותו מחכה שם, נזכר שהוא היה אמור לחכות לו. ניקו פתח את פיו בשביל להתנצל, אבל עצר כשראה מה הנער עושה. לקח לו רגע להבין שהוא לא מתאפר לכיף, אלא מנסה להסתיר פצעים וחבורות על עורו.
"אתה בסדר?" שאל ניקו בבהלה והתקרב אליו.
הנער החדש קפא והרים את מבטו במהירות. בהתחלה הוא נראה מפוחד, אבל אז כנראה זיהה את ניקו ונרגע. "כן," ענה בקול כועס. הוא כעס על ניקו בגלל שהוא איחר?
"מה קרה?" שאל ניקו בדאגה.
"השכבה שלך מעצבנת."
השכבה שלנו, רצה ניקו להגיד, אבל במקום זאת שאל, "למה הם הרביצו לך?"
"הם לא," ענה הנער קצרות, וכשניקו הצביע על הפצעים שלו כאל הוכחה הוסיף, "אני הרבצתי להם." ניקו לא היה צריך לשאול למה. זה בטוח היה בגללו, בגלל ההודעות שקיבל. "זה נורמלי לגמרי להיות חרמן," הוסיף הנער ביריקה. "בטח כולם שם רואים פורנו."
ניקו הסמיק והשפיל את מבטו. הוא לא היה חרמן כשצייר את הציורים האלו! כל הציירים הכי טובים ציירו אנשים בעירום!
טוב, אולי הוא היה רק קצת חרמן.
"לא הייתי אמור ללמוד פה בכלל," ציין ניקו. אם בית הספר המטומטם היה מקבל אותו, שום דבר מזה לא היה קורה.
"אבל אז לא הייתי פוגש אותך," אמר הנער.
"אנחנו שכנים." ניקו ענה, וכששם לב להבעה המבולבלת שעלתה על פניו של הנער, שכנראה לא ידע את זה עד עכשיו, החליט לא להוסיף שהוא יודע את זה בגלל שהוא עקב אחריו מהחלון. "איך קוראים לך?" שאל במקום.
"דיים," ענה דיים.
דיים.
"אתה חושב שאני מוזר?"
"באיזה קטע?"
ניקו שתק לרגע לפני שענה. "מוזר."
"לא," ענה הנער החדש - דיים.
"באמת?"
"ברור."
"אבל כולם חושבים שאני מוזר," התעקש ניקו. "אפילו איבחנו אותי בתור מוזר!"
"איך זה הגיוני?" שאל דיים בשעשוע קל.
"איבחנו אותי עם… אה…" עכשיו ניקו היסס. הוא לא רצה לספר לו! עד שהוא סוף סוף מצא חבר, הוא לא רצה להבריח אותו! אבל בסוף הוא ויתר. "עם אוטיזם." אלוהים אדירים, הוא שוב פעם נשמע כמו אוגר!
להפתעתו של ניקו, דיים נאנח בהקלה.
"מה?" שאל ניקו בבלבול.
"זה לא מוזר," ענה הנער. אבל למה הוא נראה כל כך מלא הקלה מזה?
"כן זה כן," אמר ניקו, ובעט באבן לפני שהוסיף, "תמיד חשבתי שזאת קללה."
"אבל גם הומו."
"רואה? אני מוזר!" ניקו צעק.
"אז גם אני מוזר!" דיים צעק.
ניקו הרים את מבטו בהפתעה. הוא אמר הרגע שהוא הומו? או שאולי הוא אמר שהוא אוטיסט. אבל האופציה הראשונה נראתה הגיונית יותר לניקו. הוא הרגיש את החום מטפס אל פניו.
"אתה לא מוזר," אמר דיים שוב.
"אני כן," ענה ניקו. דיים התחיל להניד בראשו, אז הוא המשיך במהירות. "אני כן, אבל גם אתה מוזר אז לא אכפת לי."
דיים הרים את מבטו בהלם, והתחיל לגרד את ידו. והשניים הסתכלו אחד על השני למשך כמה שניות שנדמו כמו נצח לפני שניקו השפיל את מבטו. "סליחה," אמר, "על שקראתי לך מוזר."
"אני מניח שזה נכון," מלמל הנער.
"אבל שנינו מוזרים." חיוך התגנב לשפתיו של ניקו. הוא הרים את מבטו וששם לב שדיים ממשיך לגרד את ידו. "נעקצת?"
"מה?"
"אתה מתגרד," ציין ניקו והצביע על היד שלו.
"סליחה." דיים הוריד את ידו במהירות.
"על מה?" שאל ניקו, אבל דיים רק משך בכתפיו בלי לענות. ואז לניקו עלה רעיון גאוני. "אתה יכול לשגר אותנו לחדר שלי?"
דיים הנהן והכניס את האיפור לתיק, לפני שתפס בידו את ניקו והשתגר משם.
הוא לא אמר כלום על הטלפון שניקו השאיר ביער.

•••

ניקו בדיוק סיים לעבור על הציור שלו עם מים, והסתובב עם הכיסא כך שיפנה אל דיים, שישב על המיטה שלו עם החתול השחור שניקו אימץ מהרחוב. דיים הסתכל עליו בשאלה. "צריך לחכות שזה יתייבש," הסביר ניקו.
"אתה תראה לי בסוף?" שאל דיים, וניקו הנהן. ברור שהוא יראה לו בסוף! זה היה כל הרעיון של הציור!
"בוא נספר אחד לשני סודות," הציע ניקו. הוא אהב את המשחק הזה! כל אחד מספר סוד בתורו. זה תמיד היה מעניין בשביל להכיר אנשים חדשים! אבל דיים נראה מהוסס. "זה לא חייב להיות סוד מביך," הוסיף ניקו. "זה יהיה כיף."
"אה… אוקיי…" ענה הנער בחוסר רצון.
ניקו חייך. "פעם אני ואמא שלי תמיד נסענו למוזיאונים כשג'וד ואבא לא היו בבית. הם עדיין לא יודעים על זה."
דיים חייך למשמע הסוד, ואז סיפר אחד בעצמו, "אני מאומץ."
ניקו פער עיניים. "זה ממש מגניב!" אמר בהתלהבות, כנראה בקול רם מדי. "זה כאילו ההורים שלך בחרו אותך!"
"המ, כן," אמר דיים. "הם אוהבים אותי."
ניקו שתק לרגע לפני שסיפר את הסוד שלו, "אני לא חושב שאבא שלי היה בוחר אותי."
"למה לא?"
"הוא לא אוהב אותי. אני לא הבן שהוא רצה שיהיה לו." ניקו זז באי נוחות בכיסא שלו, והחליט לשנות מהר נושא לפני שהנער ישאל יותר. "תורך."
"אני… אה… אני יודע לנגן בוויולה."
"מה זה?" שאל ניקו בסקרנות.
"כלי קשת."
"זה מגניב," אמר ניקו בחיוך. באמת, במה הילד הזה לא ידע לנגן?
"היא אדומה, ואז שמתי עליה מדבקות ועכשיו היא צבעונית." דיים הזיז את הידיים שלו כאילו להמחשה.
"תראה לי אותה מתישהו?" ביקש ניקו, והנער הנהן בהסכמה. יש! "בפעם הראשונה ששתיתי אלכוהול הייתי בן אחת עשרה," המשיך ניקו עם הסוד שלו. בהחלט לא היה אחד הרגעים הגאים בחייו.
"אני לא אוהב לשתות." זה היה תורו של דיים לספר סוד.
"אלכוהול? או בכללי?" שאל ניקו.
דיים חייך. "הראשון."
ניקו חייך גם הוא. "גם אני לא." הוא חשב לרגע לפני שחשב על עוד סוד, "פעם הכנסתי צפרדע למיטה של ההורים שלי. בצד של אבא."
"הקראש הראשון שלי היה בכיתה ג'."
"בפעם הראשונה שהתנשקתי עם בן הוא היה גדול ממני בארבע שנים."
"אני… אה, בתול לגמרי."
ניקו הנהן והסתובב אל הציור בשביל לבדוק אם הדף התייבש. כן! הוא לקח עטים צבעוניים והתחיל להוסיף עוד פרטים במהירות.
"אתה…?" שאל הנער, ותפס את ניקו ממש לא מוכן.
"אני מה?"
"בתול?"
ניקו נשך את השפה והניד את ראשו מבלי להרים את מבטו מהציור.
"מגניב," מלמל דיים, וניקו לא ענה לו.
בסופו של דבר הוא סיים עם הציור, ואז הושיט אותו אל דיים והרגיש איך הוא מסמיק. "הסוד שלי," מלמל בשקט.
דיים בחן את הציור לרגע - ציור של שניהם רוכבים על גב הפומה שמצאו מוקדם יותר באותו יום, ומתחתיהם ניקו כתב אני אוהב אותך - והפיל את החתול מרוב הפתעה.
ניקו הרים את החתול וקבר את פניו בפרווה שלו. למה הוא עשה את זה?! זה היה כל כך מביך! ודיים בכלל לא מרגיש כמוהו!
אבל אז הוא הרגיש יד מלטפת את השיער שלו, ממש כמו שאמא שלו נהגה לעשות, והרים את מבטו מהחתול. לרגע אחד הוא באמת ציפה לראות את אמא שלו, אבל זה היה רק דיים. ניקו חיכה שהוא יגיד משהו, כל דבר, וכל רגע שעבר גרם לחרדה שלו להעיק עוד יותר. אחרי דקה שבה דיים רק ליטף את השיער של ניקו, הוא ניסה ליצור קשר עין. ניקו שנא קשר עין, אז הוא השפיל את מבטו במהירות וחזר לקבור את הפנים בחתול, אבל אז דיים עזב את השיער שלו וחיבק אותו בחוזקה, לגמרי מוחץ את החתול המסכן בניהם.
ניקו היה כל כך מופתע מהחיבוק שהוא עזב את החתול וחיבק את דיים חזרה, בזמן שהנער קבר את הפנים בכתף שלו. הם עמדו ככה כמה רגעים לפני שדיים דיבר. "אני אוהב את זה."
"את מה?" שאל ניקו.
"את הכל."
"את החיבוק או את הציור?"
"גם אותך," ענה דיים במלמול לתוך הכתף שלו.
ניקו הידק את החיבוק, ואז גם דיים. שניהם עמדו מחובקים ככה זמן רב, אבל זה לא הפריע לניקו. בדיוק ההפך, הוא אהב את זה.
הוא אהב את דיים.
ודיים אהב גם אותו.
והכל היה נראה טוב יותר.

יווווו המשכתתתתתת!!!! זה פרק ממש טוב!
ועכשיו לשתי המיני-טעויות היחידות

המשפט הזה לא כל כך הסתדר לי - הוא אומר שקוראים לו דיים ואז הוא לא נקרא יותר ''הנער''? הייתי מציע לך לכתוב '' ''דיים,'' ענה הנער.'' כי אם ישר קוראים לו ''דיים'' אז אין זה מרגיש כאילו מאז ומתמיד ידענו שקוראים לו דיים. אבל אם תתני לשם ''הנער'' עוד תפקיד קטן ואחרון, אז זה יהיה הרבה יותר מובן

זה לא נכון מבחינה לשונית. ''יהיה'' זה לזכר, ''פומה'' זו נקבה. אז היית צריכה לכתוב ''מה הסיכוי שתהיה להם פומה ביער?''


מקווה שלא פגעתי, רק ניסיתי לעזור :) יוווו כל כך באלי שתמשיכייייי
אז בבקשה תמשיכי! הסיפור הזה הוא סיפור בהמשכים ממש מעולה, ממש!

מראה את מה שקרה שם נהדר אוקיי. ככ הרבה פרטים בכלום אורך לעומת כל הפרק הזה.
(הממ אבל היה לי קצת מוזר שכל הפציעות או רגשות מלווים בנוגע אליהם כמו נגיד בושה המראה או משו לא היה אבל אוקע)

ככה אתה זוכר את ג'וני שלי?

הילד הזה מתוק.

D;

אני צחקתי ממש מה"רגע, מה?"

אוף זה כתוב ממש טוב

די וריאן הם כל כך יפים אני לא יכול

אהבתי שהוא חושב שדיים הומו אבל עדיין בטוח שפלירטט עם ג'וד

אני גאה בך ילד

אהבתי שהחתול כזה חתול ופשוט נטש אותם

*בכי* הם כל כך חמודים
משם עד סוף הפסקה הכול היה כל כך יפיפה.
והסיום של הפסקה ;-;
אוף והפסקה האחרונה אוף אוף הכול מושלם אמא הם כל כך חבקנים וחמודים באלי למחוץ אותם
וניקו מתלהב מהכול זה כל כך חמוד!

פרק אחרון! הידד!

פרק 3 - יציאה

ביומיים הבאים גם ניקו וגם דיים לא הגיעו לבית ספר. אחרי תקרית לא נעימה בשירותים של הבנים, ניקו החליט שהוא לא חוזר יותר לבית הספר בחיים, ודיים הצטרף אליו לטיולים שלו ליער.
ניקו לא חשב שהוא יוכל להיות יותר מאושר מזה.
אבל זה היה, כמובן, לפני שהוא היה צריך לחכות חצי שעה מחוץ לבית של דיים לפני שהוא הבין שהנער לא עומד לבוא. חצי. שעה. ודיים אפילו לא אמר לו כלום. יכול להיות שהוא סתם עבד עליו כל הזמן הזה? ששלושת הימים האחרונים היו סתם בדיחה חולנית ועכשיו הוא צוחק עליו עם החברים האמיתיים שלו?
ובגלל שניקו לא היה מסוגל לענות על השאלות האלו בעצמו, הוא סיפר הכל לג'וק.
הג'וק היה דווקא לא רע בלתת עצות לגבי חיי האהבה של הנער, והם דיברו לפחות שעה לפני שניקו שמע את הקול מאחוריו.
"ניקו. היי."
הוא קפץ כשהג'וק מיהר להיעלם בין העלים, והסתובב בשביל לראות מולו את לא אחר מאשר את הנטשן האולימפי. "מה אתה עושה פה?" תבע לדעת.
בהתחלה דיים לא ענה, ורק שיחק עם עט שהחזיק בידו בלחץ. התקתוקים התחילו לעלות לניקו על העצבים. "חיפשתי אותך," אמר לבסוף.
הוא לא היה רציני, נכון? "חשבתי שאתה לא רוצה לראות אותי."
"אני רוצה." דיים מיהר לומר.
"אז למה הברזת לי היום? אני חיכיתי לך חצי שעה." זאת הייתה דווקא הרגשה טובה, לגרום לו לרגשות אשם.
"אני…" דיים השפיל את מבטו. "אני לא יכול להבריז יותר." הוא מלמל בשקט.
"מה?"
"בלי להבריז יותר."
"למה?" התלונן ניקו, "הבית ספר הזה סתם גרוע!"
"עדיין." היה אפשר לשמוע שדיים לא שמח מזה יותר ממה שניקו היה, אז הוא הניח לכעס שלו להתפוגג.
"למה?" הוא שאל שוב.
דיים לא ענה. השפה שלו רעדה כאילו הוא עומד לבכות.
"דיים," אמר ניקו שוב, הפעם ביותר עדינות. או לפחות הוא חשב שזה יותר בעדינות. הוא לא אף פעם לא היה בטוח לגבי טון הדיבור שלו.
"לא."
"לא?"
דיים הניד בראשו והתכווץ לכדור על האדמה. ניקו נבהל והלך אליו מהר. "דיים?" הוא שאל בהיסוס.
עכשיו הנער התחיל לגרד לעצמו את היד, והניד שוב בראשו.
"תגיד לי," ביקש ניקו, כמעט בהתחננות.
הגירוד הפך ליותר אגרסיבי.
"דיים!" הפעם ניקו באמת צעק. רק כשהגירוד של דיים רק הפך ליותר ויותר אובססיבי, הוא התחיל להבין שהוא כנראה לא נעקץ על ידי חרק. "תפסיק לגרד." הוא ביקש.
דיים הפסיק להתגרד במהירות וחזר לשחק בעט. טיק. טיק. טיק.
"דיים?" שאל ניקו בהיסוס. הוא באמת התחיל לפחד כבר. "מה קרה?"
"אני לא יכול להבריז יותר," ענה דיים לבסוף.
ניקו רצה לצרוח. זה היה בדיוק מה שהוא אמר קודם. אבל הוא שמר את זה בלב ושאל במקום זאת, "למה?"
"אני צריך להוציא בגרות."
ניקו לא היה יכול שלא להתאכזב. הוא חשב שהם שניהם היו אומנותיים ביחד, והם לא היו צריכים להוציא בגרות בבית ספר מטומטם בשביל זה. "למה?" שאל שוב.
"אני רוצה," מלמל דיים, מה שהשתיק לגמרי את ניקו.
כנראה שהוא באמת לא הכיר אותו כמו שחשב.
השתררה שתיקה ארוכה עד שדיים דיבר לבסוף, "אתה… לא?"
"אני לא אוהב את בית הספר הזה," ענה ניקו בזעף.
"בגלל הילדים?"
איזו חדות הבחנה. "גם בגלל בית הספר עצמו. רציתי ללמוד בבית ספר לאומנויות, אבל הם לא הסכימו לקבל אותי," הסביר ניקו.
"אבל אתה ממש מוכשר," ציין דיים.
"זה גם מה שאמא שלי אמרה. וג'וד. אבל בית הספר לא חושב ככה, כנראה." ניקו לא היה יכול להישמע עגמומי יותר גם אילו רצה. "אני מעדיף לא ללכת בכלל לבית ספר מאשר ללכת לבית ספר שאני לא אוהב." לא היה לו אכפת מתעודת בגרות גם ככה, וזה לא שלאבא שלו היה אכפת ממנו מספיק בשביל להעיר לו על כל החיסורים שלו. מי צריך בן כזה מוזר כשיש את האחות התאומה והמושלמת?
דיים שתק מספיק זמן בשביל להדאיג את ניקו, ששאל, "אתה בסדר?"
הנער הניד בראשו.
"מה קרה?"
"לא הגעתי לבית ספר בערך שנה וחצי." הוא מלמל כל כך חלש, שבהתחלה ניקו היה בטוח שדמיין את זה.
"מה? למה?"
"לא הצלחתי."
"זה בסדר," אמר ניקו בניסיון לנחם אותו. "בית הספר לא יודע ללמד."
כשדיים לא ענה, ניקו ניסה לחבק אותו בהיסוס. דיים התחיל לגרד את היד שלו, אבל לא העיף את ניקו ממנו, מה שגרם לו לחבק חזק יותר. "תעצום עיניים." הוא לחש.
דיים עצם את עיניו.
"ועכשיו תדמיין שאני מישהו שמרגיע אותך." זה מה שניקו עשה לפני יומיים, באותו תא שירותים שבו דיים מצא אותו אחרי התקרית הלא נעימה. הוא נקבר בחיבוק של הנער בעיניים עצומות, ודמיין שאמא שלו הייתה האחת שהחזיקה אותו ככה, כאילו היא לא תעזוב לעולם.
אבל דיים פקח את עיניו.
"אמרתי לך לעצום עיניים," אמר ניקו בקול נוזף.
"אתה גם בסדר," ענה דיים.
לקח לניקו כמה שניות להבין למה הוא התכוון. "באמת?" הוא אף פעם לא ציפה שהוא יהיה דמות מנחמת בשביל מישהו.
דיים רק הנהן והשעין את הראש על הכתף של ניקו, וניקו העביר יד בתלתלים שלו כמהופנט. אולי זה ירגיע אותו.
"כמעט שלחו אותי לבית חולים." דיים לחש לכתף של ניקו.
"מה קרה?" ניקו ניסה לשמור על נימה שלווה. להיכנס לפאניקה או להיסטריה על זה לא יעזור עכשיו.
"אני לא רוצה שתדע."
"אני אספר לך סוד של עצמי." ניקו אהב את המשחק הזה. זאת הייתה דרך נהדרת להכיר אנשים חדשים.
דיים היסס לפני שהתחיל לדבר. "ניסיתי…" אבל הוא לא סיים את המשפט, ובמקום זה השפיל את השרוול הארוך שלו. ניקו חשב שהוא לבש ארוך בשביל להסתיר את סימן השד שלו, שמזהה אותו בתור מפלצת, אבל עכשיו גילה שהוא טעה, או לפחות לא ידע את כל האמת - תחבושות כיסו את ידו, ומעליהן יכל ניקו לראות קצוות חיוורים של צלקות ישנות.
חתכים.
"להתאבד?" השלים ניקו בשקט.
דיים הנהן.
"מתי?"
"שנה שעברה."
"מה קרה?"
"כולם."
את זה ניקו היה יכול להבין. כולם היו מאוד מעיקים. הוא חזר לחבק אותו, וחיכה כמה שניות עד שהבין שדיים סיים לדבר. הגיע התור שלו לספר את הסוד שלו.
"גם אני ניסיתי להתאבד פעם." למען האמת הוא תכנן לספר סוד אחר, אבל זה נראה יותר מתאים עכשיו. זאת הייתה הפעם הראשונה שניקו הודה בקול שמה שקרה לפני שנה היה ניסיון התאבדות, ולא תאונה.
"לא." המילה נפלטה מפיו של דיים במהירות.
"מה?" שאל ניקו בבלבול.
"אל תמות," ביקש דיים.
"אני לא אמות," הבטיח ניקו, בדיוק כמו שעשה לפני שנה כשהתעורר בבית החולים, וג'וד קפצה עליו בכל כובד משקלה ולא הסכימה לעזוב עד שהבטיח את זה.
ניקו אף פעם לא שובר הבטחות.
"יש לך מחלות נפשיות?" שאל דיים.
זה גרם לניקו לעצור לרגע. הוא לא חשב שיש לו מחלות נפשיות - אף פעם לא איבחנו אותו עם אחת, לפחות. באותה מידה הוא גם מעולם לא ניסה ללכת לאבחון. הוא לא היה בטוח אם אבחון לאוטיזם היה אותו הדבר כמו אבחון לדיכאון. כנראה שלא. "לא," ענה בכל זאת. אין טעם להפחיד אותו. "לך יש?"
"כן," ענה דיים, ולמראה המבט השואל של ניקו התחיל לספור על הידיים, "דיכאון, חרדות, דה ריאליזציה, הפרעת קשב וריכוז."
"הפרעת קשב וריכוז זאת מחלה נפשית?" ניקו היה מופתע. אחרי שקיבל את תוצאות האבחון הדבר הראשון שעשה היה לחפור באינטרנט במשך שלוש שעות על כל דבר שהיה יכול למצוא על אוטיזם. אחד מהדברים האלו היו התסמינים הדומים לשאר ההפרעות הנוירולוגיות, בניהן גם הפרעת קשב וריכוז.
"יש אחד נירולוגי ואחד נפשי," הסביר דיים. תמיד טוב ללמוד דברים חדשים, כנראה.
"ומה זה היה האחד לפני האחרון?" דה ריאלי או משהו?
"זה אומר שמוזר לי לחיות."
ניקו כנראה היה צוחק אם הוא לא היה מבין לבד שזה זמן ממש לא טוב לעשות את זה. מוזר לו לחיות? זה לא עובד ככה אצל… טוב, כולם בעצם?
"אני לא יודע איך להסביר," המשיך דיים במבוכה קלה.
עוד חיפוש של שלוש שעות באינטרנט, כנראה. אם הוא רק היה זוכר את השם המדויק.
"למה ניסית…?" דיים אפילו לא סיים את השאלה, אבל ניקו כבר ידע למה הוא מתכוון.
"זה היה אחרי שאמא שלי מתה," ענה ניקו בשקט. הזיכרון הציף אותו בשניה, עם כל הכאב והעצבות שהתלוו לימים, לשבועות, לחודשים שבאו לאחר מכן. כנראה שהכאב עדיין לא עזב לגמרי. "היה משהו שהייתי צריך להגיד לה."
כנראה לכל אחד אחר הסיבה הזאת הייתה נראית כמו סיבה טיפשית לנסות למות, אבל כשאתה גדל עם אחות תאומה שיכולה לדבר עם רוחות, יש לך תשובה חד משמעית למה קורה אחרי שמתים. הוא ידע שאם הוא ימות, הוא יוכל לדבר עם אמא שלו.
לפעמים הוא באמת היה רוצה למות.
"מה רצית להגיד לה?" שאל דיים, אבל כשניקו התחיל לזוז בחוסר נוחות הוא נבהל ומיהר להוסיף, "זה בסדר."
הפעם דיים היה זה שחיבק אותו. ניקו חיבק חזרה, אבל בעיקר נקבר בחיבוק. הוא היה יכול להרגיש שכל הגוף שלו רועד, כמו שתמיד קרה שחשב על אותו היום. למה הוא היה חייב להוסיף את המשפט האחרון? למה הוא היה חייב להיזכר בזה?
"אולי כדאי שתוציא את זה," הציע דיים אחרי לפחות דקה של חיבוק. "את מה שרצית לספר לה."
ניקו שוב התחיל לזוז באי נוחות. "גם אתה תגיד משהו?" שאל בשקט.
דיים הסכים.
"אתה יכול להתחיל?" שאל ניקו בשקט. הוא ממש לא הרגיש מוכן לדבר על זה עדיין. הוא עוד יתחיל להתגרד כמו דיים!
דיים שתק לכמה שניות, כנראה כדאי לחשוב, או בשביל לאגור את הכוח לדבר בכלל - או בשביל שניהם - לפני שסיפר את הסוד שלו. "ההורים שלי מתים באשמתי."
"חשבתי שהם בחיים." ניקו קימט את המצח בבלבול.
"הביולוגים," הבהיר דיים.
"למה זה באשמתך?"
"אבא הציל אותי מטביעה. היו שם חיילים." דיים לא היה צריך להסביר יותר מזה. אם מפלצת משתמשת בכוח שלה בסביבה של חיילים, כנראה היא לא תשרוד עוד שניה נוספת.
ניקו שנא חיילים.
אחרי כמה שניות של שתיקה, ניקו נזכר שעכשיו התור שלו לספר סוד. "יצאתי פעם עם בנות," ציין, וזה היה נכון. זה היה גם ממש, ממש, מגעיל. אבל אולי לא בהכרח בגלל הבנות, אלא בגלל שמערכות יחסים בגיל שתיים עשרה זה דבר מגעיל.
כנראה שגם מערכות יחסים בגיל שש עשרה היו דבר מגעיל, אם הוא היה חייב להיות כנה.
"זהו?" שאל דיים בבלבול.
ניקו הניד בראשו לשלילה. "היה מישהו אחד שגילה שאני הומו." הוא חזר לזוז בחוסר נוחות. הוא בטח היה נראה כמו דג שנתפס בחכה של דייג. "אני… אה… חשבתי שאני אוהב אותו."
כשהנשימות של ניקו נעשו לא סדירות, דיים מיהר להתערב. "היי, שלוש-שש."
זאת הייתה שיטת הירגעות שדיים לימד אותו לפני יומיים. להכניס שלוש שניות, להוציא שש שניות, ככה עד שהוא הצליח להסדיר שוב את הנשימה. דיים נשם ביחד איתו עד שניקו נרגע לבסוף, והצליח לסיים את הסוד. "אמרתי לך שאני לא בתול."
דיים נראה מודאג. "מה קרה?"
ניקו השפיל את מבטו במבוכה. "חשבתי שאני אמור להגיד כן." כי פעם כל מה שעניין אותו היה לרצות את מי שסביבו, להיות חלק מהחבורה הוא לא רצה להישאר מאחור, ולכן עשה את כל מה שהוא חשב שהוא היה אמור לעשות. לשתות למרות שהוא רצה להקיא רק מהריח של האלכוהול? ברור. לעשן בגלל שכולם עושים את זה? ללא צל של ספק. לשכב עם מישהו שמבוגר ממך בארבע שנים רק כי הוא ביקש? איפה השאלה בכלל.
"לא רצית?" שאל דיים בשקט, וכשניקו הניד בראשו חיבק אותו אפילו חזק יותר ממקודם. ניקו הרגיש דמעות עולות בעיניו, אבל עצר אותן. היה אסור לו לבכות. לא עכשיו.
"הוא לא הראשון שלך," אמר דיים. "הוא לא נחשב."
הפעם ניקו כבר לא הצליח לעצור את הדמעות. "אבל הוא כן." הוא ייבב. הוא לא היה יכול לסבול את המחשבה שהוא הרס לעצמו את החיים ככה, והכל רק בגלל שהדבר היחיד שרצה היה להיות כמו כולם.
"בעצם הוא כן הראשון," דיים התחרט, "אבל הוא לא נחשב. לכלום."
ניקו השפיל את מבטו. "רציתי לספר לאמא שלי, אבל דחיתי את זה עד שהיה מאוחר מדי."
דיים נישק לו את הלחי ואז חזר לחבק. ניקו לא ידע להגיד אם הוא אוהב את זה או לא. הדבר היחיד שהוא הצליח לחשוב עליו עכשיו היה הרוק הרטוב שעל הלחי שלו. איכס.
"יהיה לך נוח יותר אם נעבור הביתה?" הציע דיים.
ניקו הנהן, ושני הנערים נעלמו והופיעו ליד החלון בחדר של ניקו. דיים משך את ניקו למיטה, ואז הושיב אותו שם וכיסה אותו בשמיכה. ניקו נשכב על הצד והתכרבל בתוך השמיכה לפני שתפס את ידו של דיים ומשך אותו כדאי שישכב מולו. השניים הסתכלו אחד לשני בעיניים, וניקו היה יכול לראות שהעיניים של דיים היו אדומות מבכי. הוא משך אותו לחיבוק מבלי לחשוב.
"אני עומד להיות הראשון האמיתי שלך בהכל," לחש דיים.
ניקו חייך טיפה, אבל בעיקר בגלל שהוא הרגיש שזה מה שהוא צריך לעשות. הוא לא רצה שדיים ימשיך לדבר על זה. ניקו לא המשיך לדבר על הדברים שדיים סיפר לו! למה הוא חייב לעשות את זה לו?
"אני מבטיח," הוסיף דיים, ואז התרומם בשביל שיוכל להיות מעל ניקו. השניים שוב הסתכלו אחד לשני בעיניים למשך רגע ארוך. "רוצה שוקו?" שאל דיים בסוף. שתייה מנחמת.
"אני רוצה להיות איתך," אמר ניקו, כי זה מה שהוא חשב שהוא אמור להגיד. חוץ מזה, הוא לא ממש רצה לשתות עכשיו.
אבל אז קרה משהו שניקו בכלל לא ציפה שיקרה. דיים התחיל לבכות.
"סליחה, אני כן רוצה שוקו," אמר במהירות, בבהלה.
"לא. אתה לא צריך אם אתה לא רוצה," אמר דיים ביבבה.
"אבל למה את בוכה?" שאל ניקו בהיסוס.
"כי אתה ממש ממש חשוב לי."
"גם אתה," אמר ניקו, ורק אחרי שאמר את זה הבין כמה מטומטם זה בטח נשמע. "כאילו, חשוב לי. לא לך. כנראה שאתה חשוב גם לך, אבל התכוונתי שאתה חשוב לי." מה הוא אמר בכלל?
דיים פלט צחוק חלש בין הדמעות, והפעם ניקו לא היה יכול שלא לחייך. הוא הצליח לגרום לו לצחוק! "אני יכול לנשק אותך?" שאל.
ניקו אפילו לא ענה לפני שנישק אותו, כי זה מה שהוא חשב שהוא אמור לעשות. אחרי כמה שניות ניקו דחף אותו מעליו. "למדת לנשק," ציין. בפעם האחרונה שהם ניסו את זה, זה לא נגמר כל כך טוב.
דיים הסמיק בבת אחת, מה שגרם לניקו לגחך. האמת, הוא היה די חמוד. "זה טוב?" שאל.
ניקו הנהן, ודיים נישק אותו שוב. ניקו נישק אותו בחזרה, כי זה מה שהוא חשב שהוא אמור לעשות.
דיים התנתק בסוף והסתכל לניקו בעיניים, וניקו הסתכל עליו בחזרה. לרוב הוא לא הרגיש בנוח להסתכל לאנשים אחרים בעיניים, אבל הפעם הוא עשה זאת בשמחה. העיניים של דיים היו יפות, גם אם קצת אדומות. דיים הזיז את השיער של ניקו בשביל לחשוף את האוזן הפרוותית, שנרתעה מהמגע. דיים חייך בעקבות המראה, וניקו חשב שכנראה גם הוא אמור לעשות משהו כזה. הוא תפס את השרוול של דיים בהיסוס והתחיל להרים אותו, אבל עצר באמצע. אולי זה לא יהיה לו נוח, בגלל הצלקות? אבל דיים הנהן אליו, וניקו הפשיל את השרוולים עד לזרועה העליונה, חושף לגמרי את סימן השד של הנער. הוא נגע בהיסוס בפסים של המרפקים שלו, כי זה מה שהוא חשב שהוא אמור לעשות, ודיים רכן פעם נוספת לנשק אותו.
ניקו הרגיש כאילו כל הגוף שלו עולה באש עכשיו, בגלל שהוא היה התאום הבוער. עורקיו נהפכו לאש, ליבו הפך לבריכה של לבה. כל אחד מהאיברים הפנימיים שלו נמס ומילא את ראותיו בעשן נשרף.
חבל שהוא לא היה התאום הקפוא.
הגוף שלו נמס אל תוך הגוף של דיים, כי בריכת הלבה שהייתה הלב שלו כבר המיסה את כולו.
והכל הרגיש כל כך טוב וכל כך לא טוב באותה שניה.

ווהו! פרק שלישי ואחרון!
ופרק אדיר ואחרון! אוף למה הוא אחרון...
אוקיי אוקיי
אז אני רק אגיד משהו שקצת הפריע לי ואז אמשיך לשבח אותך

אני חושב שהיה יותר נוח לקריאה אם היית כותב ''לבית הספר.''. כי אז המילים היו יותר חלקות ויותר זורמות.


אז פרק שלישי! יששששששש
וניקו החמודדדדד
שתדע לך שיש יתרונות בלהיות תאום בוער חצוף מחוצף שכמוך
אל תזלזל בעצמך!
יוווווו
אהבתי שהוא חיכה לו חצי שעה והתחיל לחשוב מחשבות על חברים אחרים
למרות שבתוך תוכו אני חושב שהוא יודע שדיים חמוד מידי בשביל זה...
זה. היה. פרק. מדהים. וחבל שהוא היה אחרון!!!
טוב נו, אני אחכה לעוד סיפורים...
תמשיך לכתוב! תמיד תמיד!

יו נואו וואט, זה יפה שהפרק האחרון מסתחיל ככה שהשנים לא בבית הספר. זה מזכיר את המשפט הראשון בפרק הראשון וזה שינוי מבורך ששניהם לא קשורים לבית הספר הזה שניקו ככ לא אוהב

לול תדמייני את דיים עושה את זה זה נראה ככ לא טבעי

הילד הזה סו פרשס

לול כל התקשורת על האולימפיאדה השפיעה אפילו עלייך

הם ילדים חמודים שאוהבים אחד את השני מאוד מאוד

איזה נימוסים יפים

אוי הכנסת את הקטע הזה יפה
גם אהבתי שניקו לא אומר במפורש מה קרה למשך כל הקטע. ילד מסכן :<
ואיך שדיים עונה לזה אהאה

הנה זה למה אמרתי לך שהיהלי עצוב!! כי גם בסוף זה כאילו הוא מנסה לרצות את דיים :<
חבר שלי מצא את הסוף ממש חמוד דו

למה הם ככ אקוורד

איזה יפה אופ. בהתחלה פיקפקתי בשם של הסיפור אבל זה משלים אחד את השני
וכול השיחות היו יפיות אוקייי
זהו רק רציתי להגיד שהסוף ממש עצוב לי ועושה לי לבכות אבל הם פרשס כל כך אוקיי

אני לא רוצה שזה ייגמר!
קראתי הכל איזה חמש פעמים
והרבה דברים עדיין לא כל כך ברורים
למשל כל העניין של המפלצות
ניקו הוא ילד ( או מפלצת) כל כך מדהים
והייתי שמחה לראות ממנו עוד

יאאאאאאאאא
זה מקסים!!!!!!

זה אכן קצת גיי כמו שאמרת לול

אני אזרוק דברים אקראיים שאהבתי משלושת הפרקיםםםםם

את הדובים
והפומה
והחתול השחור המאומץ
והג'וק עם עצות האהבה!!!
ומוזיקה וציורים ואחים מציקים

כתבת בערך את התחביבים שלי שזה נחמד
אני לא טוב בהם
אבל זה נחמד

וחיות
חיות!
כבר אמרתי אבל חיות זה יצור חמוד

אהבתי גם ממש שגם בסוף הוא לא באמת אהב/הבין את דיים אבל בכל זאת עשה את זה כי כאילו הוא ציפה ממנו את זה שזה היה ממש נחמד

אין לי כל כך נקודה מסוימת נחמדה כי כל שלושת הפרקים היו ממש נחמדים
חוץ מזה שדיים קצת מציק
אבל זה רק כי אנחנו רואים את נקודת המבט של ניקו בסוף אז כאילו לא נחמד לו אז אני לרעת דיים כי אני בעד ניקו כי ניקו נשמע בעיקרון ביישן

אנשים ביישנים זה נחמד

טוב
בכל מקרה
גם דרך החשיבה של ניקו נחמדה כזו, לראות צדדים שונים ולא מוכרים והכל

מקסים במיוחד!