הפסקת אש||ריין

"מישהו אמר לי פעם שאם תגיע אפוקליפסת זומבים, הדבר הכי חכם לעשות יהיה להתאבד."
אבי מרימה את עיניה מהאדמה. "הוא התאבד?"
"לא. אבל היה בין הראשונים למות."
"הו."
והשתיקה חוזרת. אני נשענת על קיר הרכב ומסתכלת על המדורה הקטנה שהבערנו, ועל איך אור הלהבות מתערבל עם הצבע החם של החול. מוחי מתחיל לתאר אותם, למרות תחינותיי השקטות. מילה מתחברת עם מילים נוספות, נהפכות למשפט. משפטים נהפכים לפסקה. החרוזים מרחפים בראש שלי, ואני מנסה למצוא את הנכונים. אם רק יכולתי לכתוב את זה על דף כלשהו…
"את עושה את זה שוב."
קולה של אבי קוטע את מחשבותיי, ואני מרטיבה שפתיים, כי אני יודעת שזה נכון. היא מניחה את הסכין ליד הסלע שישבה עליו ומושכת בשערה הבהיר עם שתי ידיה שהתפנו.
"את ממלמלת דברים. רק לכי לישון, דנה, ריבונו של עולם. את צריכה לתפוס שינה טובה כל עוד יש לנו זמן."
אני פולטת גיחוך חסר הומור ונשכבת על האדמה. הלוואי. לא ישנתי כבר כמה ימים, חוץ מתנומות מהירות בזמן נסיעה. אני עוצמת עיניים.
השמש ירדה לא מזמן, והחול עדיין חם. הוא מתחפר לתוך הפצע הפתוח שקיבלתי בזמן בריחה מהנגועים אתמול, אבל אני מנסה להתעלם מזה. האש גם מפיצה קצת חום, ואני תוהה אם כדאי לי להתקרב אליה, או שמא להתגונן מאחורי המכונית מהרוח. צליל של שיוף סכין מפריע לי ואני מתמסרת לקול המוכר.
הסכין שלי קבורה בתוך המעיל העבה שבתוך המכונית, ביחד עם מגוון כלי נשק אחרים. (בנגוע הרביעי בו נתקלתי ביחד עם אבי, היא שלפה אקדח. אני לא יודעת מאיפה היא השיגה אותו. אני גם לא בטוחה אם אני רוצה.) כל פעם שעצרנו מחוץ לערים, מה שהפך לנקודות המרכז של הנגועים, היו לנו כמה שעות של שקט. ניצלנו אותם לשינה ומחשבות- מה חסר, עוד כמה דלק נשאר לרכב, עד כמה עוד נוכל לשרוד בלי להגיע לאיזה אגם ולשטוף את הריחות שעלו מאיתנו.
אני פונה הצידה ומסתכלת על אבי. גבותיה מכווצות וכול גופה דרוך כשהיא מעבירה את הצד החד של הסכין המפלצתית שלה על אבן השיוף שמצאה.
"היי… אביגייל?"
"כן?" היא שואלת בלי להרים מבט.
"את באמת חושבת שאחרים שרדו?"
ידיה עוצרות את מלאכתן, "זה מה שאנחנו מתכוונות לבדוק, לא?"
"לא, כלומר…" המילים מתבלבלות לי על הלשון. "את לא חושבת שרוב הלא-נגועים שנותרו באמת… הרגו את עצמם?" אני מהססת כשהן לבסוף יוצאות.
"תקראי להם זומבים, אין לך למה להתייפיף עם מושגים מעצבנים. אלו רק שתינו כאן." היא לא ממשיכה לדבר חוץ מזה, ואני מחליקה על זה. הבנתי עם הזמן שלא צריך ללחוץ עליה אם היא לא רוצה לדבר.
אבי חוזרת אל הסכין שלה ואני מתהפכת על הגב. אני צריכה לישון.
נער צוחק מזיכרון שבור מרחף מעליי. אל תסתכלי בעבר, אני אומרת לעצמי.
לישון. תשני.

ואוו, ריין - קטע מדהים. פשוט מדהים. ואהבתי את המחשבה בתחילת הקטע. (לא במובן רע כמובן) אז רק טעות שפה קטנה שאני רוצה לתקן וזהו

התכוונת כאן לשעות, נכון? ''היו לנו כמה שעות של שקט''. אז שעות הן נקבה, אז נכון לכתוב אותן כ ''אותן''.

מקווה שלא פגעתי :)
תמשיך לכתוב! (גם על זומבים כי אתה כותב כל כך טוב עליהם)