''מוכן?'' לחשתי לרון. הוא הנהן.
היינו בבית שלי, מחפשים אוכל; לא נשאר הרבה בעיר מאז החלה אחרית הימים. בידינו החזקנו נבוטים גדולים מעץ שחלק מהם היה חד, ושיערנו הארוך היה פזור ומלוכלך בדם ירוק.
''שלוש... שתיים... אחת... צא!'' הוא לחש, ודחף את הדלת בבעיטה.
הסתערתי קדימה, מוכן להתנפל על כל מת-חי שיצוץ וינסה לתקוף אותנו. אך לא היה נראה שיש שם כאלה.
''אדיר, יש כאן דגנים!'' לחש רון והתקדם אל עבר הארונות שמעל הכיור.
''אני נועל את הדלת,'' לחשתי. לא היינו יכולים לדבר בקול מחשש שמתים-חיים ישמעו אותנו. לא אמרתי לרון, אבל הרגשתי הקלה מעוד סיבה כאשר לא מצאתי שום מת-חי במטבח. חשבתי שאולי הורי הצליחו לברוח.
''אוו... מעדן!'' רון נאנח כאשר לעס את דגני הבוקר המצופים השוקולד. ''אוח... מורן, אתה חייב לטעום.''
''לא תודה,'' מלמלתי. פחדתי שהטעם יזכיר לי את הבית החם ואת הטוב 'היה לי.
''אה,'' רון גמר לאכול. ''נשמור לפעמים הבאות שנהיה ממש רעבים. עכשיו צריך לצאת.''
רון התקדם אל עבר הדלת ואני נכנסתי לתנוחת הסתערות. ''שלוש... שתיים... אחת... צא!'' רון פתח את הדלת ואני הסתערתי.
למרות שכשבאנו לא היה כאן זומבי אחד, כעת היו כאן כבר ארבעה.
''רון! צריך עזרה כאן!'' צעקתי. חבטתי באל-מת אחד, וזה התרסק אל הקיר אך לא מת. הוא ניער את ראשו והחל להתקרב אליי שוב.
''נבוט מגיע!'' שמעתי צעקה ומייד התכופפתי. נבוטו של רון התעופף מעליי ופגע בדיוק בראשו של הזומבי שהדפתי קודם ותלש אותו ממקומו.
''מעולה!'' צעקתי, והנחתי מכה מאחוריי, שמח לשמוע את הבום! שבישר לי שעוד אל-מת חוסל. כעת נשארו רק שניים.
''אחד אחד,'' אמר רון בעוד שניהם מתקרבים אלינו באיטיות. רון הסתער על הראשון, בעוד אני התקדמתי לאט לאט אל ראש גרם המדרגות שבסוף המסדרון הארוך.
''בוא חמודי,'' לחשתי לזומבי. ''בוא, תסתער עלי.''
''מורן, בפעם המיליון, זומבי הוא לא חיית מחמד!'' צעק רון תוך כדי שהוא מונע מהזומבי לאכול לו את הראש כמו תפוח.
''עכשיו זה יצליח, אני בטוח!'' צעקתי ובדיוק אז הזומבי הסתער.
''אתה רוצה אותי?'' לחשתי בזמן שהוא רץ אליי. ''מצטער, בר יש לי חברה יותר יפה ממך!'' בשניה האחרונה זזתי הצידה והזומבי נפל במדרגות ואבריו התנתקו, דם ירוק פורץ מהם. ''אחרון,'' אמרתי והתקדמתי אל רון.
הוא שכב על גבו והאל-מת מעליו. הוא צרח ורון עיוות את פניו. ''אחי, אתה באמת צריך חוט דנטלי.'' הוא אמר.
''אני בא, רון!'' קראתי.הנפתי את הנבוט והורדתי - ישר על רון.
''אוחח.'' רון השתנק. ''ואתה צריך לפתח חוש כיוון.''
''זומבי חכם,'' מלמלתי. ''בוא אלי!'' הסתערתי שוב, אבל הוא שוב זז. ועכשיו האל-מת לא חיכה. הוא הסתער עלי, והדף אותי לעבר הרצפה.
''רון!'' קראתי. ''התואיל בטובך - '' ואז קלטתי שהוא מעולף בגלל המכה שלי. ''לעזאזל,'' סיננתי. הבטתי בפניו של הזומבי. עצמות לחיו היו חשופות לגמרי, דם ירוק נזל מעיניו, שיניו היו תקועות בשפתיו ובמצחו היה סימן נשיכה גדול. ידיו היו רק עצמות, וליבו החשוף - באופן מילולי - היה ירוק ולא פעם בכלל. הא. כיף לזומבים שהלב שלהם לא דופק כמו משוגע כשהם מסיימים ריצת מרתון.
האל-מת קירב את פיו אל פי, אך אני הדפתי אותו. ליחשש עם לשונו כמו נחש ופנה אל רון. רק ברגעי האחרונים הבנתי מה הוא רוצה לעשות. ''לא!!!'' צרחתי ושמתי את ידי מתחת לפיו.
כאב גדול, כאב ךש מוות, התפשט בגופי. ראייתי החלה להשתנות. הרגשתי איך חלקים נושרים מגופי, מותירים פצעים שאי-אפשר ולא צריך לרפא. כעת ראיתי הכול בשחור. אך ידעתי יותר טוב מתמיד איפה כל דבר נמצא.
''מהר... נבוט...'' מלמלתי. לקחתי את הנבוט שלי, והבטתי פעם אחרונה ברון. ''אני מצטער.'' לחשתי. נשכבתי עליו ונעצתי את החלק החד בצווארנו.

------

מהההההה
למה עשיתי את זההההההה
למה הרגתי אותםםםםםם
למהההה